מימוש משכנתא מדרגה שניה א. ע ו ב ד ו ת התובעת והנתבעים חתמו ביום 9.6.04 על הסכם הלוואה לפיו התובעת נעתרת לבקשת הנתבעים ומלווה להם סך של 500,000 ₪ (להלן: "הסכם הלוואה"). עפ"י הוראות סעיף 3 להסכם ההלוואה, זו תוחזר לתובעת תוך 12 חודשים מיום חתימת הסכם ההלוואה. לנתבעים ניתנה ברירה להאריך את מועד הפירעון בשנה נוספת. הריבית בהסכם ההלוואה נקבעה לשיעור של 3.75% לחודש. הנתבעת רשומה כבעלים של מחצית המקרקעין הידועים כחלקה 571 בגוש 8002 והמצויים ברח' היסמין 29 בפרדסיה, על מחצית זו של המקרקעין בנויה דירת מגוריהם של הנתבעים וילדיהם (להלן-"הדירה"). הנתבעת חתמה ביום חתימת הסכם ההלוואה על שטר משכנתא מדרגה שנייה לפיו הנתבעת משעבדת את זכויותיה בדירה לטובת התובעת. הואיל ועל המקרקעין הייתה רשומה משכנתא ראשונה לטובת טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ (להלן-"טפחות"), נדרשה הסכמתו לרישום המשכנתא האמורה. הואיל וטפחות לא נתן הסכמתו לרישום המשכנתא בדרגה שנייה אחריו, משכנתא זו לא נרשמה ובמקומה נרשם משכון בלשכת רשם המשכונות (להלן: "המשכון"). הסכם ההלוואה ושטר המשכנתא נחתמו במשרדו של עו"ד אייל עוז(להלן:"עו"ד עוז"), ובנוכחותו. האחרון, שמש אז כב"כ של התובעת. הנתבעים פנו לתובעת ובקשו הארכת מועד פירעון ההלוואה, ועל כן נחתם ביום 10.6.06 הסכם להארכת מועד הפרעון עד ליום 15.3.07 (להלן: "הסכם ההארכה"). הסכם ההארכה אף הוא נחתם במשרדו של עו"ד עוז. 8. עד חודש אוקטובר 2006 פרעו הנתבעים את התשלומים החודשיים בסך של 18,750 ₪ כסדרם. הנתבעים חדלו לשלם לתובעת (הן ע"ח קרן והן ע"ח ריבית) ולכן פתחה התובעת בהליך שבת.א. 3493/08 ובו היא עותרת להשיב לה סך של 961,426 ₪. 9. א. התובעת אוחזת ב-3 שיקים משורטטים משוכים על בנק לאומי מחשבונה של א.ס.י. דוד ייזום ובניה בע"מ בסכום כולל של 109,430 ₪. שיקים אלו הוגשו לפירעון בבנק הנפרע וחוללו באי פרעון, כאשר צוין על פניהם ע"י הבנק הנמשך כי החשבון מוגבל. ב. התובעת אוחזת בשיק בטחון משוך על הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ לפקודת התובעת בסך 120,000 ₪ ז.פ 8.5.07. השיק נמשך מחשבונם של הנתבעים. 10. השיק לביטחון הוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ שליד בימ"ש זה. נוכח התנגדות שהוגשה לביצועו הוסכם בין הצדדים כי התובעת תגיש כתב תביעה, ומכאן נולדה התביעה בת.א. 1946/08. בכתב תביעה זה עותרת התובעת כי ביהמ"ש יחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לה סך של 121,300 ₪. 11. נוכח זהות הצדדים בשתי התביעות שבכותרת הדיון בהן אוחד. ב. ה ד י ו ן 1. התובעת טוענת כי: א. הסכם ההלוואה נחתם במשרדו של פרקליטה עו"ד עוז והוא תולדה של מו"מ שנערך בין משה סלח לבין הנתבעים. ב. סכום ההלוואה הנקוב בהסכם נמסר בשני שיקים בסכום של 100,000 ₪ כ"א במועד חתימת ההסכם ו-300,000 ₪ במזומן לפי בקשת הנתבע. ג. הנתבעים הופנו אליהם ע"י ידידה דוד ברנור (להלן: "ברנור") העוסק בניכיון שיקים ואשר המליץ לה על הנתבעים. ד. הנתבעים הציעו לה לסיים את החובות בתשלום של 770,000 ₪ וזאת בפגישה שנערכה במשרדו של עו"ד עוז. ה. הנתבעים אף הגדילו לעשות ובפגישה שהתקיימה בביתם הציעו למכור את הדירה ובתמורה שתתקבל יחוסל החוב. ו. היא אינה חלק מהשוק האפור ולא עוסקת במתן הלוואות, ועל כן אין להחיל עליה את המגבלות, ככל שקיימות, בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג-1993 (להלן: "חוק ההלוואות"). לחילופין, החוק לא נועד למנוע מלווים על פי הסכם ברור לחמוק מתשלום הלוואה. הריבית שנקבע בהסכם ההלוואה היא על פי חוק. ז. יש לדחות בשתי ידיים טיעונם של הנתבעים כאלו אין הם מכירים את התובעת ומעולם לא נפגשו עמה, שכן ההלוואות התבצעו במשרדו של עו"ד עוז ובנוכחותו. ח. בהתאם לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומאנית ובהתאם להלכה הפסוקה בע"א 7680/04 בנק לאומי נ' היועמ"ש יש לקבוע כי אין לקבל טיעונים בע"פ של הנתבעים בניגוד להסכם בכתב. כך גם אין לקבל האמור בתצהירי הנתבעים שהינם בגדר עדות שמיעה. ט. מתקיימת מניעות בעניין אי היכולת לפעול למימוש המשכון על פי סעיף 91 לחוק המקרקעין. לחילופין, מתקיימות נסיבות המאפשרות חריגה מהוראות הקוגנטיות של חוק המקרקעין. לחילופי חילופין, גם אם החתימה על המשכון, חסרת משמעות, עפ"י עקרון תום הלב צריך להבינו למסקנה כי אין לתת לנתבעים לחמוק מחתימתם על גבי המשכון. יש ליתן תוקף לשטר המשכון, כאשר על גביו חתימת קורין וראינו שאף נעשה ניסיון לרשום משכנתא. י. על רקע ניהולו של התיק בדרך של "מזומן" אין להתפלא כי ניתנה ההלוואה השנייה. האחיזה בשיק הבטחון יש בה כדי להנות מחזקות על פי סעיפים 20 26, 28, ו-96 לפקודת השטרות - תמורה ותום לב. 2. הנתבעים טוענים כי: א. הם מעולם לא נטלו הלוואה מהתובעת ואין הם מכירים אותה. ב. ההלוואה מושא הסכם ההלוואה הינה בסך 200,000 ₪ ולא 500,000 ₪ כנקוב בהסכם ההלוואה, משום שהיה זה לא ראוי (עפ"י עצת עו"ד) לקבל 200,000 ₪ ולרשום ריבית חודשית בסך 18,750 ₪. משכך נרשם סכום אקוילנטי והוא 500,000 ₪ בריבית בשיעור 3.5% לחודש. ג. הסכם ההלוואה והמשכון נחתמו בנוכחות ברנור ובעל התובעת (להלן:"משה") בלבד. הם לא קבלו העתק מההסכמים ואלו הובטחו להם לאחר שהתובעת תחתום עליהם. יום לאחר החתימה מסר להם משה 2 שיקים בסך 100,000 ₪ כ"א, ולא מעבר לכך. הטענה בדבר העברת 300,000 ₪ במזומן אינה אמת. מסמכי הבנק תומכים בכך. ד. גם בעת חתימת ההסכם להארכת ההלוואה לא הייתה נוכחות של התובעת במשרדו של עו"ד אייל עוז אלא הם והפרקליט בלבד. ה. הם מודים כי שלמו למשה וברנור סכומים שונים בסכום כולל של 525,000 ₪. ו. יש להגדיר את התובעת כ"מלווה" כמשמעות המונח בחוק ההלוואות, זו לא עמדה בהוראותיו. הנטל להוכחה כי התובעת אינה המלווה חל עליה והיא לא הרימה אותו. החוק הינו חוק קוגנטי שבא להגן על לווים ויש לפרשו בצורה דווקנית. ז. אי עמידתה של התובעת בהוראות החוק משמעותה הטעייה של הנתבעים המקנה להם זכות לביטולו של ההסכם. פעלה בניגוד לס' 3 (ב) (3), 3 (ב) (4), 3 (ב) (8) ו-3 (ב) 9 לחוק - בכך שלא נכתב סכום ההלוואה בגוף ההסכם, אי נקיבת סכום הריבית המדויק, העלות הממשית של האשראי, סכומי התשלומים ומועדי פירעון. ח. הם לא הציעו מעולם למכור את ביתם וכל הטוען זאת טוען לא אמת. ט. הוספת שמה של התובעת כנפרע בשיק הבטחון הינה מעשה זיוף, שכן לא נעשה על ידם. י. לא נטלו מעולם הלוואה בסך 120,000 ₪ מושא תיק אזרחי 1946/08. אין בטענה הגיון כלכלי, כאשר במועד נתינתה ( המוכחשת ) היו חייבים לתובעת לטענתה ע"ח ההלוואה הראשונה מעל 500,000 ₪. יא. אין ליתן תוקף לשטר המשכון. התובעת הייתה מוגבלת בתביעתה לעתירתה בביהמ"ש המחוזי. המשכון לא רשום ולפיכך, חסר תוקף לפי חוק המקרקעין שהינו קוגנטי. יב. בעניין טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב - לא מתקיימת כאן טענה זו כיון שלא כתוב כי קיבלו 500,000 ₪ אלא רק כי התובעת מוכנה להיעתר לבקשה ליתן את ההלוואה. 3. הצדדים הופיעו לפניי בישיבת יום 12.5.10 בה העידו עו"ד עוז, ברנור, אזולאי, אסרף, התובעת ומשה מחד, ומאידך אבי , קורין ועו"ד דביר . בישיבת 20.5.10 סיכמו הצדדים את טיעוניהם בע"פ ויש ליתן פס"ד. 4. שאלה מרכזית ובסיסית קודם כל הכרעה במחלוקות עובדתיות האם ועד כמה יש לראות בתובעת "מלווה" כמשמעות המונח בחוק ההלוואות. התובעת מתנגדת לכך מטעמים ברורים בעוד הנתבעים עותרים כי אכן כך ייקבע על ידי. המונח מלווה הוגדר בחוק ההלוואות כדלהלן: "מלווה - מי שנותן הלוואה, למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר כמשמעותו בחוק הבנקאות (רישוי) התשמ"א - 1981" עינינו הרואות כי ההגדרה רחבה וכוללת למעשה כל מי שמעניק הלוואה לזולתו ובתנאי שלא ייכנס בהגדרתו של תאגיד בנקאי או תאגיד עזר. ב"כ התובעת נסה בסיכומיו, ולטעמי ללא הצלחה, להרחיק את התובעת מהמונח מלווה משום שחש בחושו הדק כי אם כך ייארע, אזי הסכם ההלוואה אינו עומד במבחנים המחמירים שקבע חוק ההלוואות לגבי חובת הגילוי הנקובה בסעיף 3 לאותו חוק. 5. א. משאנו מעיינים בתצהיר עדותה הראשית של התובעת מיום 17/5/09, היא מספרת כי זכתה בטוטו בסכום המתקרב ל- 2,000,000 ש"ח. לאחר זכייתה כאמור היא גילתה כי: "סכומי הריבית שאני מקבלת בבנק הם מזעריים למחיית המשפחה ולכן נאלצת לנגוס בכל חודש מקרן הסכום". (סעיף 16 לתצהיר). בהמשך מוסיפה התובעת, ומספרת כי שוכנעה להעניק הלוואה לנתבע שכן כך תקבל סכום כסף נכבד כל חודש באופן שתוכל לקיים משפחתה בכבוד (סעיף 19 לתצהיר). בסעיף 20 מספרת התובעת, כי ההלוואה דנן היא הראשונה שנתנה בחייה למאן דהוא, ולכן לא עסקה במתן הלוואות. מן האמור, עולה המגמה כיצד התובעת, ובעיקר פרקליטה מודעים למילכוד אליו היא עלולה להגיע אם יתברר שהיא מלווה ולכן נעשה כל מאמץ להרחיק את התובעת ממתן הלוואות. (ב) האמור בתצהיר דיו כדי להכניס את התובעת לגדרי מלווה, שכן אין צורך שהמלווה יעניק הלוואה בדרך של עסק ואין צורך שהלווה יהא אדם זר למלווה. כן התברר מחקירתה הנגדית של התובעת בביהמ"ש כי ההלוואה מושא התיק דנן איננה ההלוואה היחידה שהעניקה זאת, וחרף האמור בסעיף 20 לתצהיר עדותה הראשית, התובעת כן גלגלה כספים והעניקה הלוואות. ב"כ הנתבעים בחקירתו הנגדית בדבר סכום ההלוואה (עניין שילובן להלן) דחק את התובעת לפינה והיא נאלצה להודות, ובלי חדווה, בעמ' 104 לפרוטוקול, כי נתנה הלוואה לבן משפחה, כך גם בעמ' 106 סיפא, בעמ' 107 "נתנה" סכום של 38,000 ש"ח לאחי בעלה, "נתנה" סכום לבן אחיה שנפצע בהודו 50,000 ש"ח, "נתנה" סכום לאחיה במושב מיטל בסך 52,000 ש"ח. 6. מכאן, יש לעבור להוראות סעיף 3(ב) לחוק ההלוואות ולבדוק עוד קודם שנבדוק שאלות אחרות האם הסכם ההלוואה עומד בדרישות אותו סעיף . ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי אם נקרא בעיון את הסכם ההלוואה נבחין על נקלה כי ההסכם אינו מקיים את הוראות סעיף 3(ב)(3) שכן לא צוין מהו הסכום שקיבלו הנתבעים בפועל, כך גם ההסכם אינו עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 3(ב)(4) בדבר שיעור הריבית וחישוב שנתי שלה, בוודאי לא הוראות סעיף 3(ב)(8), שיעור העלות הממשית של האשראי וכך גם הפרה של הוראת סעיף 3(ב)(9). כיוון שכך מבקש ב"כ הנתבעים כי אעשה, שימוש בסמכות הנקובה בסעיף 9 לחוק ההלוואות ואורה על ביטול ההסכם ההלוואה. מנגד, מבקש ב"כ התובעת כי לא אתן יד למהלך כה קיצוני שכן משמעות הדבר והתוצאה המצטברת נתינת יד ללווים שקיבלו כסף ולא השיבוהו לבעליו. ב"כ הנתבעים מפנה לפסיקה מנחה ומחייבת ע"א (מחוזי ת"א) 4003/07 בס ארנון נ' אברהם אריה (לא פורסם) והערעור עליו בביהמ"ש העליון ע"א 2132/09 אברהם אריה נ' ארנון בס (לא פורסם). במחלוקת זו שבין הפרקליטים דעתי כדעתו המשפטית של ב"כ הנתבעים ואני קובע כי התובעת בהיותה מלווה כמשמעות המונח בחוק ההלוואות לא עמדה בהוראות החוק והפסיקה בנושא חובת הגילוי ומכאן שדין ההסכם ההלוואה, כמו גם הסכם ההארכה להתבטל ומכאן שדין התביעה להידחות וכך אני מורה. 7. היה ויסבור הסובר כי טעיתי בסווגה של התובעת, וכפועל יוצא מהחלת סעיף 9 של חוק ההלוואות על הצדדים שלפני, יש להידרש למחלוקת העובדתית בין הצדדים כמה כסף העניקה התובעת כמלווה ( גם אם לא כמלווה עפ"י חוק ההלוואות) לנתבעים. התובעת וב"כ טוענים כי התובעת העניקה לנתבעים סך של 500,000 ₪ בריבית חודשית של 3.75% (העולה כדי הסך של 18,750 ₪) הנקוב בהסכם ההלוואה. ב"כ התובעת מבקש כי אאמין לתובעת שעה שהיא אומרת כי העניקה לנתבעים סך של 200,000 ₪ בשני שיקים של 100,000 ₪ כ"א. על אמצעי זה אין מחלוקת וקיימת הודאה והסכמה כללית וגורפת. התובעת גורסת כי יתרת הסכום בסך 300,000 ₪ העניקה לנתבע, עפ"י דרישתו של האחרון - במזומן. הנתבעים מכחישים נמרצות את רכיב המזומן בהלוואה וטוענים כי התובעת הלוותה להם לא יותר מ- 200,000 ₪ באמצעות השיקים הנ"ל, כל היתר אינו אלא עורבא פרח. ב"כ התובעת מקשה על הנתבעים והרי אתם עצמכם חתמתם על הסכם ההלוואה המדבר בהקדמתו על סך 500,000 שח ולא 200,000 ₪, כך גם בהסכם ההארכה. ב"כ התובעת מוסיף ומפנה לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאנית הקובע כי לא בנקל יסכים בימ"ש לקבל עדות בע"פ כנגד מסמך בכתב. בענייננו, הדברים הם בבחינת קל וחומר שכן הנתבעים הודו פעמיים בחתימתם על הסכם ההלוואה ועל הסכם ההארכה כי קיבלו 500,000 ₪ ולא 200,000 ₪. 8. טיעוניו של ב"כ התובעת יכלו להתקבל על דעתי עד שהגיעה חקירתה הנגדית של התובעת, וזו הודתה כי מתוך סכום הזכייה של 2,000,000 ₪, רכשו היא ובעלה דירה ב- 1,100,000 ₪ ובסיפא לעמ' 101 היא מספרת על רכישות של "המון דברים בעלי ערך" כמו: מזגנים, טלויזיה פלזמה, מערכת קולנוע וכו'. משכך, פנה ב"כ הנתבעים לתובעת וביקש כי התובעת תראה לנו מקור להמצאותם של 300,000 ₪ במזומן בידיה. בחקירה שהחלה בעמ' 104 הולך ב"כ הנתבעים עקב בצד אגודל, ודוחק את התובעת לפינה. התובעת מסתבכת בקורים שטווה ב"כ הנתבעים עד שבסופו של יום הותירה התובעת בפני רושם רע ולא אמין שכן שוכנעתי כי לתובעת לא היו 300,000 ₪ במזומן ביום שנחתם הסכם ההלוואה. אם לא די באמור עד כאן, אזי גרסתה של התובעת על העברת סכום במזומן של 300,000 ₪ בא מפיה בלבד ואין לו חיזוק מכל מקור אובייקטיבי אחר, כך שעפ"י הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות, דינה של טענה זו להידחות. למעלה מן הצורך, יש להתייחס לטענת הנתבעים כי הסכום שניתן להם היה 200,000 ₪ בריבית חודשית של 10% ולאחר הנחה סוכם על סכום חודשי של 18,750 ₪. טוענים הנתבעים, ובעיקר הנתבע, כי התובעת ומרעיה (בעלה ודוד ברנור) הבינו כי שום בימ"ש לא ייתן ידו לריבית נשך שכזו, ולכן "נפחו" את סכום ההלוואה ע"מ שנגיע לסכום חודשי של 18,750 ₪. כך הגענו לסך של 500,000 ₪ בריבית של 3.75% השווה בדיוק לסך 18,750 ₪. אני מאמין לנתבעים, ובעיקר לנתבע, כי הואיל ונצרך לכסף בדחיפות הוא היה מוכן לחתום על כל מסמך והכל ע"מ לזרז קבלת "חמצן" כספי זה. טיעונו של הנתבע מתחזק בעדותו של ב"כ עו"ד דביר אשר העיד כי עפ"י זכרונו הוא דרש מב"כ התובעת (דאז) עו"ד עוז כי סכום ההלוואה ירשם בטיוטה שתוגש לעיונו. הנתבע הבין כי פרקליטו (וכל פרקליט סביר אחר), לא ייתן לו לחתום על מסמך דוגמת הסכם ההלוואה, ולכן הנתבע במר יאושו וברצונו לקבל את הכסף ניתק מגע מפרקליטו, והכל ע"מ שהאמת לאמיתה לא תהא נחלת גורם "זר" - אף לא עו"ד דביר. 9. נוכח האמור עד כאן, גם אם נסבור כי אין להחיל על הצדדים את הוראות חוק ההלוואות, יש לסכם ולומר כי התובעת הלוותה לנתבעים לא יותר מאשר 200,000 ₪. הואיל וקיימת הסכמה שעד כה שילמו הנתבעים לתובעת סך העולה על 500,000 ₪ ע"ח חוב, יש לקבוע ולהסיק כי הנתבעים פרעו מלוא חובם לתובעת, וכי אין הם חייבים לה מאומה. מכאן שדין התביעה להידחות. 10. הפרקליטים התנצחו ביניהם בדבר כוחו המשפטי של המשכון שנרשם ע"י התובעת על זכויות הנתבעת בדירה. היה ונאמר כי טעיתי עד הלום, ונותר חוב מובטח במשכון, אזי יש לדון בכוחו המשפטי של משכון זה. אין חולק כי לנתבעת זכויות קניין של בעלות לגבי הדירה. משכך שומה היה, ע"מ להבטיח את ההלוואה, לרשום משכנתא שכן מישכון של מקרקעין יהא במשכנתא ולא במשכון. הנתבעת מישכנה את זכויותיה לטובת טפחות במשכנתא ראשונה ומשכך היה צורך בהסכמתו של טפחות ליצירת מישכון נוסף (בדמות משכנתא) גם בדרגה שניה. מחומר הראיות שהונח על שולחני, עולה כי התובעת והנתבעת חתמו על שטר המשכנתא השניה לטובת התובעת, בד בבד עם חתימת הסכם ההלוואה ביום 9/6/04. עו"ד עוז נאלץ להודות כי הוא רשם את המשכנתא כמשכון אצל רשם המשכונות כבר ביום 13/6/04 ורק ביום 27/6/04 פנה לראשונה לטפחות והאחרון סירב ליתן הסכמתו. ב"כ הנתבעים מפנה לפסיקה לבר"ע (חיפה) 3520/01 בנק ירושלים נ' אבו עוואד ועמירה (לא פורסם) וכן ל- ע"א 261/88 בנק המזרחי נ' זלצמן אודובסקי פד"י מח(2) 102 ומהם הוא מבקש להסיק כי הואיל ולנתבעת זכות קניין בדירה שומה היה קטגורית לרשום משכנתא. משזו לא נרשמה, אין תוקף לשטר, אין לעשות בו שימוש ועל כן ככל שהתובעת מבקשת לגבות דבר מה מהנתבעת לא תוכל לעשות כן. עמדה זו מקובלת עלי וכך אני מורה. לפיכך, המחלוקת האם הנתבעת הבטיחו לתובעת ובעיקר לשלוחיה למכור את דירתם בשל מישכונה (טענה המוכחשת ע"י הנתבעים ) אינה רלבנטית ויש להורידה מעל שולחננו. 11. הנקודה האחרונה המחייבת דיון והכרעה, היא שאלת כוחו של שיק הבטחון. שיק זה משמש יסוד לתביעה בתיק 1946/08. ע"מ להצדיק את השימוש בו טוענת התובעת כי כנגד שיק זה העניקה לנתבעים הלוואה חדשה ונוספת בסך 120,000 ₪. הנתבעים טוענים כי אין כל הגיון כלכלי בטענת התובעת, שכן בעת "מתן ההלוואה" הנטענת הם כבר היו חייבים לתובעת עפ"י הסכם ההארכה סכום נכבד של 500,000 ₪ לטענתה של התובעת. הנתבעים טוענים, וטענתם מקובלת עלי, כי אדם סביר לא יעניק הלוואה בסך 120,000 ₪ למי שחייב לו 500,000 ₪ בתקופת הארכה. הנתבעים לא עומדים בתשלומים של ההלוואה המוארכת והתובעת מעניקה להם אשראי נוסף התובעת נשאלה על כך בחקירתה בביהמ"ש והשיבה כי נוכח העובדה שהנתבעים עמדו משך זמן לא מבוטל בהוראות הסכם ההלוואה הראשוני, נוצרו ביניהם יחסי אמון המצדיקים מתן הלוואה נוספת מצידה לנתבעים. אמנם הנייר סובל הכל, אך התובעת שכחה כי בתצהירה היא מספרת שחששה להעניק איזו הלוואה שהיא למישהו זר. התובעת סיפרה כי היה על בעלה ללחוץ עליה תקופה לא מבוטלת עד שנתרצתה להעניק את ההלוואה הראשונה. אני לא מאמין לתובעת כי התגברה לפתע פתאום על חשדנותה והסכימה לסכן 120,000 ₪ נוספים כנגד חתימה על שיק בטחון. 12. לטעמי, הסצנריו היה אחר לחלוטין. השושבין בין הצדדים היה דוד ברנור. האחרון הבין "שסבך" את התובעת ואישה בעסקה שנכשלה מבחינתם. ברנור, במסגרת עסקיו הקודמים עם הנתבע החזיק בשיק הבטחון. משפנתה אליו התובעת בטענה שבשלו נגרם לה נזק לא מבוטל מסר לה ברנור את השיק שהגיע לידיו בשל עסקה או עסקאות קודמות עם הנתבע. מאן דהוא, שזהותו אינה נהירה די הצורך מלא את שם התובעת כנפרע בשיק הבטחון ללא רשות הנתבע/ים. כנגד שיק זה, לא ניתנה כל תמורה ע"י התובעת ומכאן שמכוח פקודת השטרות לא ניתנה תמורה ראויה ואף לא בכלל. משכך, דין התביעה בתיק 1946/08 להידחות וכך אני מורה. 13. בסופו של יום, אבקש לומר כי התובעת, אישה - משה סלח, והעד דוד ברנור הותירו אצלי רושם לא אמין. הם ניסו בכל דרך אפשרית ולא אפשרית לשכנע בנימוקים מגוחכים את גרסתם ומכאן שאני מבכר ומעדיף את גרסת הנתבעים על פני גרסת התובעת. ברנור לא היה סתם "ידיד" של התובעת אלא היה שותף מלא ופעיל בגיבוש הסכם ההלוואה ומתן פתרונות למי שאין לו במה לשלם. משה סלח היה זה שפנה לברנור בבקשה למצוא לווה שיכניס תמורה חודשית נאה בריבית -קצוצה, הטענה של התובעת כי הכסף ניתן במזומן ואמור היה להיפרע במזומן, נראית לי תלושה ממציאות החיים הסבירה והכלכלית. 14. היה ויסבור הסובר, כי טעיתי ויש משהו בדברי התובעת, כי אין ליתן אמון רב מדי בגרסת הנתבעים, אני סבור שיש לומר לתובעת ולדומיה כי ביהמ"ש לא ייתן ידו, מבחינת מדיניות שיפוטית ראויה ורצויה לעסקאות מזומנים בהיקפים כאלו כאשר חלק מהרציונל העומד מאחריהן, הוא התחמקות גרידא מעינא בישא של פקיד השומה - הא ותו לא. משכך, דין התביעה בתיק 1946/08 להידחות אף היא וכך אני מורה. לסיכום 1. העולה מן המקובץ כי דין כל התביעות להידחות. 2. כפועל יוצא מהתוצאה, אמור הייתי לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעים, אולם ע"מ להביע מחאתי היותר נמרצת על התנהלות נפסדת של הנתבעים, בעיקר הנתבע, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו ובשכ"ט עו"ד. משכנתאמימוש משכנתאמקרקעין