התביעה שבפנינו עניינה החלטת הנתבע בדבר הפסקת קצבת הניידות של התובע וכן החזר הלוואה עומדת. רקע עובדתי התובע, יליד 1935, חלה בילדותו במחלת הפוליו והינו בעל נכות לא צמיתה של 100% לפי קביעת ועדת ערר של הנתבע מיום 6.6.02. התובע עבר שני אירועים מוחיים בשנת 2001, הראשון ביום 6.2.01 והשני ביום 12.7.01. במכתב מיום 13.3.02 וכן במכתב נושא תאריך 2.4.03 הודע לתובע כי חלה עליו חובת החזר הלוואה עומדת משאינו ממלא יותר אחר התנאים האמורים בסעיף 21 (2) להסכם הניידות, זאת בהתאם לסעיף 12 (ד) (1) להסכם. תשלום קצבת הניידות לתובע הופסק החל מחודש 9/01. יושם על לב, כי התמשכות ההליכים בתיק זה מקורה בעיקר בהתנהלות התובע, שגרמה לכך שהתביעה בתיק זה נמחקה זה פעמיים - לראשונה בפסק הדין מיום 11.1.04 (עקב אי התייצבות התובע לדיון) שבוטל, לאחר תקופה, בהחלטה מיום 4.12.07, ובפעם השניה בפסק הדין מיום 26.4.09 (מחמת אי מילוי אחר החלטות בית הדין וניתוק הקשר עם התובע ובא כוחו) שבוטל בהחלטה מיום 13.7.09. גדר המחלוקת בהתאם להחלטה מיום 3.12.08 אלה המוסכמות והפלוגתאות: מוסכמות: בחודש 9/01 הופסק תשלום קצבת הניידות לתובע. ביום 13.3.02 נדרש התובע להחזיר ההלוואה העומדת, כאשר המועד הקובע הוא יום 4.9.02. פלוגתאות: האם הפר התובע את הוראות הסכם הניידות ו/או את התחייבותו כלפי הנתבע? בכפוף לאמור לעיל, האם בדין נשללה קצבת הניידות מהתובע והאם בדין חויב הוא בהחזר ההלוואה העומדת? בפנינו העיד מטעם התובע, בן התובע, מר יואב שפירא (להלן: "יואב" או "בנו של התובע"). התובע לא העיד בשל מצבו הבריאותי. מטעם הנתבע לא העידו עדים. טענות הצדדים לטענת התובע, קיימת בדין אופציה של מורשה נהיגה במיוחד למוגבלים בניידות שאינם יכולים לנהוג בפועל. כמו כן, טוען התובע כי הוא ובנו לא הפרו את התחייבויותיהם לפי הסכם הניידות. לטענת התובע, יואב בנו היה מורשה הנהיגה שלו כדין ועמד לרשותו לסיוע בצרכיו, ואין לשלול היות בנו מורשה נהיגה אך ורק בשל העובדה שבאותה עת היה חייל סדיר, זאת מבלי לבחון את הנסיבות הספציפיות בעניין בנו של התובע, אשר אפשרו גמישות ועמידה לרשות התובע בחלק מהזמן. כמו כן, לטענת התובע, בנו יואב נהג בפועל עבורו מ-9/01 ויש לקחת בעירבון מוגבל דברי התובע בהודעתו לפיהם בנו אינו עוזר לו, שכן אלה נבעו מכעס רגעי ובהתאם למצבו הבריאותי הרעוע של התובע. לטענת הנתבע, רישיונו של התובע לא היה בתוקף במועד 9/01 ומשכך, טוען הנתבע, בהעדר רישיון בר תוקף לא היה התובע זכאי לקבל גמלת ניידות, באשר לפי סעיף 21 להסכם הניידות נדרש מהתובע רישיון נהיגה בר תוקף וכשירות לנהיגה, ללא קשר לקיומו של מורשה נהיגה. עוד טוען הנתבע כי התובע ובנו הפרו התחייבויותיהם על פי הסכם הניידות לפחות ממועד 2/03 משיואב לא עמד בתנאי נהג מורשה מחמת שלא היה זמין לצרכי אביו בכל זמן שיחפוץ, לאור שירותו כחייל סדיר אותה עת והם לא הודיעו על כך לנתבע. כמו כן, טוען הנתבע ביחס להחזר הלוואה עומדת, כי בהתאם לסעיף 12 להסכם הניידות, משהמוגבל בניידות הפר התחייבותו חייב הוא להחזיר את ההלוואה העומדת. המסגרת הנורמטיבית עסקינן בזכותו של התובע לגמלת ניידות ולהלוואה עומדת בהתאם להסכם גמלת הניידות. הסכם גימלת הניידות (להלן: "הסכם הניידות" או "ההסכם") נחתם ביום 1.6.1977 בין ממשלת ישראל (בשם מדינת ישראל) ובין המוסד לביטוח לאומי בהתאם לס' 9 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"). על הסכם הניידות נאמר בפסיקת בית הדין הארצי כך: "הסכם הניידות הוא "יוצא חלציו של חוק הביטוח הלאומי" [עב"ל 1248/00 יששכר יהודה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט 212 והאסמכתאות שם (להלן: עניין יששכר יהודה)]. לאור תכליתו של הסכם הניידות יש בו "צד המתקרב לדבר חקיקה" והוראותיו הן בגדר חקיקת משנה [ראו בהתאמה: עבל 1365/04 אסתר ארוש - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), 18.10.06 (להלן: עניין אסתר ארוש)]; עבל 773/08 קלאודיו אלי - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), 6.7.09 (להלן: עניין קלאודיו אלי); עבל 1533/02 תקוה איילון - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) 3.3.05 (להלן: עניין תקוה איילון)]. כפועל יוצא מכך, מעמדו של הסכם הניידות על תיקוניו הינו בגדר "חיקוק" כמשמעותו בחוק הפרשנות, תשמ"א - 1981 והוראותיו הן בנות פועל תחיקתי, בהיותן נורמות משפטיות המפורסמות ברשומות והמכוונות לציבור מבוטחים שאינו מסוים. בהתאם, פיקוחו של בית-הדין לעבודה על הסכם הניידות "כמוהו ('מתקרב') כפיקוח על חקיקת משנה" [דב"ע מז/0-77 המוסד לביטוח לאומי - לבין, פד"ע יט 75; עניין יששכר יהודה]. " (עב"ל (ארצי) 655/07 רוסו יוסף רונן - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, ניתן ביום 7.2.10) (בעניין זה ראה גם בג"ץ 1662/05 שושנה לוי נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 3.3.09)) הפסיקה שדנה בהסכם הניידות עמדה על הצורך באיזון בין מטרתו הסוציאלית של ההסכם העומדת ביסודו מחד, לבין השיקולים התקציביים המהווים חלק בלתי נפרד ממהות ההסכם, מאידך. כך נאמר בנדון: מתן הטבות סוציאליות לנכה הוא דבר "המאפיין מדינות סעד ורווחה. מגמה זו מן הראוי לחזק, לבל תותיר הקידמה את החלשים שבחברה מאחור. חשיבותה החברתית מזדקקת נוכח התעצמותן של זכויות הפרט לחירות ולשוויון הזדמנויות. שיקולים אלה מתבטאים בכלל פרשנות שגובשה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, לפיו מקום שהאמור בהסכם אינו ברור יש לפרשו לטובת "הצד השלישי", קרי: המוגבל בניידות". (כב' הש' גולדברג בבג"צ 3457/95 זכריה נ' בית הדין הארצי לעבודה, 1997). אולם, "הבטחת שוויון ההזדמנויות לנכה עולה כסף. חברה האמונה על ברכי כבוד האדם, החירות והשיוויון מוכנה לשלם את המחיר הנדרש. עם זאת היא מודעת ליכולתה. נדרש ומתקבל איזון בין הצרכים והאפשרויות" (כב' הנשיא ברק בבג"צ 7081/93 בוצר נ' מועצה מקומית 'מכבים רעות', פ"ד נ(1) 19, 27). על כן, ביישומו של הסכם הניידות, אשר מורה על תשלום קצבה מאוצר המדינה, לא ניתן לראות את חזות הכל בתכליתו הסוציאלית של ההסכם, מבלי לשקול את הצרכים מול האפשרויות. "ענייננו במדיניות הענקת הטבות סוציאליות לנכים, ומקובל עלי כי בסוגיה זו צורך יש להגביל ולתחום את ההטבות לפי האילוצים התקציביים בהם נתונים הצדדים להסכם, ועל פיהם יש לקבוע סדרי עדיפויות". (בג"צ 516/86 שהינו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד (1) 143). (ב"ל (ת"א) 3668/09 פנחס סילויו רבה - המל"ל (טרם פורסם, ניתן ביום 14.1.10)) דיון והכרעה כאמור, השאלה העומדת בפנינו היא האם התובע עונה על הוראות הסכם הניידות וכן אם הפר את התחייבותו לנתבע, וכנובע מכך, האם בדין נתנה החלטת הנתבע על שלילת זכאותו של התובע לקצבת הניידות וחיובו בהחזר הלוואה עומדת. הפרת הוראות הסכם הניידות בחנו את עניינו של התובע והגענו למסקנה כי התובע ובנו הפרו את תנאי ההתחייבות ביחס למורשה הנהיגה בכך שלא הודיעו על גיוסו של בן התובע בחודש 3/02 ושינוי מקום מגוריו בהתאם (לפי סעיף 10.ז. לכתב ההתחייבות מיום 21.9.01 (נ/2)) וכן על אי כשירות התובע לנהוג ואי נהיגה בפועל (לפי סעיף 10.א. לכתב ההתחייבות). אכן, אין לחייב מורשה הנהיגה להוכיח זמינותו לרשות המוגבל בניידות בכל רגע נתון, כאשר ברי כי ייתכנו מצבים בהם מורשה הנהיגה לא יהא זמין, בין מחמת עבודתו ובין מחמת צרכיו האישיים. כמו כן, אין לקבוע כלל גורף לפיו מששירת בן התובע כחייל סדיר לא היה כשיר למלא חובותיו כמורשה נהיגה, אלא יש לבחון את המקרה לגופו. בענייננו, במהלך שירותו הצבאי עבר יואב בין תפקידים שונים בשל בעיות הת"ש שלו במטרה לסייע לאביו, כעולה מהמסמכים שצירף ומעדותו. תאריך גיוסו של יואב היה בחודש 3/02. באשר לכך, יוער כי בין החודשים 9/01 עד 3/02 לא הצביע הנתבע על גורם שמנע מיואב להסיע את אביו ולשמש כמורשה הנהיגה שלו. באשר לתקופה שבין 3/02 ועד 9/02, תחילת תקופת שירותו הסדיר של יואב, לא נטען ולא הוכח שיואב התגורר בבית, ולו מטעם זה לא היה הוא בגדר מורשה נהיגה לפי ההסכם. בנוסף התובע לא הוכיח כי אכן יואב היה פנוי לסייע בידו באותה תקופה. בתקופה שמ-9/02 עד 3/03, עבר יואב לגור בבית ושירת כנהג של אלוף בנווה יעקב הסמוכה למגוריו. מהודעתו של התובע מחודש 11/02 (נ/1) עולה כי יואב נהג להסיעו בימי שישי ובשעות אחר הצהריים. מחודש 4/03 עבר יואב לתפקיד גמיש ודינאמי יותר, במשטרה, ובמהלכו תיאם את סדר יומו עם צרכי התובע עם צרכי התובע (כעולה ממכתבו של מפקדו במשטרה). יוער כי בטופס "כתב התחייבות" מיום 21.9.01 (נ/2) רשומים וחתומים בחלק ג כמורשי נהיגה מטעמו של התובע שניים אלה: יואב שפירא (בן התובע) וכן אלכס טוכבנד (להלן: "אלכס"). בהודעתו (נ/1) התייחס התובע לעובד שהעניק לו שירותי מט"ב וכן שימש עבורו מורשה נהיגה, אשר ככל הנראה הינו אלכס זה. נעיר כי לא הוברר האם אלכס יכול היה לשמש מורשה נהיגה, משלא התגורר עם התובע אלא רק בא לטפל בו שלוש פעמים בשבוע למספר שעות. לפיכך, בתקופה שמ-3/02 ועד 9/02 לא היה לתובע מורשה נהיגה כדין לפי תנאי סעיף 5(ג) להסכם. נציין כי התרשמנו שבתקופה שמ-9/01 ועד 3/02, ומ-9/02 ואילך היה יואב בנו של התובע מורשה נהיגה כדין, התגורר בבית אביו וסייע בידו ככל יכולתו. בנוסף, עצם גיוסו של יואב הינו נסיבה שעליה היה על התובע ובנו להודיע למוסד לפי כתב ההתחייבות וההסכם, ולו בשל שינוי המגורים בחודשי הטירונות עם תחילת הגיוס, והם לא עשו כן. בהתאם לסעיף 3 (ג) להסכם הניידות, רשאי הנתבע לדרוש החזרת ההלוואה העומדת כמו גם הפסקת קצבת הניידות במקרה בו לא מולאו תנאי סעיף 7 להסכם בענין מורשה הנהיגה. כך גם לפי סעיף 20(א) להסכם, במידה וחדל להתקיים תנאי מהתנאים המזכים בגמלה (סעיף 20(א)(3) להסכם) או חדלו להתקיים התנאים המזכים בהלוואה עומדת או שהמוגבל בניידות או קרוב המשפחה הפרו התחייבויותיהם (סעיף 20 (א)(5) להסכם בצירוף סעיפים 12(א)(5), 12(א)(6)). בענייננו, בתקופה שמ-3/02 ועד 9/02 לא קיים יואב את תנאי המורשה בנהיגה. משכך בדין רשאי היה הנתבע לדרוש החזרת ההלוואה העומדת והפסקת קצבת הניידות. תשלום קצבת הניידות והחזר הלוואה עומדת סעיף 2 להסכם הניידות, שכותרתו "הגדרות" קובע כי "מוגבל בניידות" הוא, בין היתר, מי שגילו הוא לא יותר מ- 65 שנים. התובע יהא זכאי לגמלה גם לאחר גיל 65 רק אם היה זכאי לה קודם להגיעו לגיל זה. סעיף 21 להסכם שכותרתו "תנאים להמשך זכאות" בנוסחו דאז קבע כך: "21. (א) מי שקיבל קצבת ניידות בתכוף לפני שמלאו לו ששים וחמש שנים או מי שקיבל הלוואה עומדת בתוך ארבע השנים שקדמו להגיעו לגיל האמור או שקיבל הלוואה עומדת לרכישת הרכב שברשותו יחולו עליו ההוראות המפורטות להלן: (1) אם הוא בעל רשיון נהיגה בר תוקף - יהיה זכאי להטבות על פי הסכם זה כל עוד הוא מסוגל לנהוג ונוהג ברכב בעצמו; (2) אם אין לו רשיון נהיגה בר תוקף - לא יהיה זכאי להטבות על פי הסכם זה, ואולם גבר שאינו זכאי לקיצבת זקנה על פי החוק משום שיש לו הכנסות מעבודה או ממשלח יד, ואישה שבגלל הכנסותיה מעבודה או ממשלח יד לא הייתה כזאית לקיצבת זקנה אילו טרם מלאו לה ששים וחמש שנים, יהיו זכאים לקיצבת ניידות לפי הסכם זה עד הגיעם לגיל שבעים, כל עוד ברשותם ובבעלותם רכב ומתקיימים בהם תנאי הסכם זה. ... " (ההדגשה שלי, א.א.) תיקון 20 להסכם הניידות, שתחילת תחולתו מיום 1.1.02, שינה את האמור בסעיף כך שנקבעה זכאות חרף הוראת סעיף 2 לחוק, ללא התניית זכאות בדרישת רישיון בר תוקף ובנוסף מסוגלות לנהוג וכן נהיגה בפועל או לחלופין במבחן הכנסות השוללות קצבת זקנה, אלא. עם זאת, הוראת התחילה קבעה כי הוראות סעיף 21 להסכם כנוסחו המתוקן יחולו רק על מי שמלאו לו 65 שנים ביום התחילה ולאחריו. התובע דנן הינו יליד 1935, ומשכך היה בן 65 כבר בשנת 2000, קודם לתחולת התיקון, ומשכך אין הסעיף המתוקן חל בעניינו. התובע הגיש מסמך מאת רשות הרישוי מיום 10.2.02 בו אושר המשך נהיגתו ברכב פרטי-אוטומטי עם מאיץ בצד שמאל של הבלם כאמור שם. כמו כן צירף התובע אגרת רישיון נהיגה לתשלום הצמודה לספח רישיון נהיגה שתוקפו מיום 10.2.02 ועד יום 10.8.02. לפי הודעתו לחוקר הנתבע (נ/1) מיום 19.11.02, הפסיק לנהוג לפני כשנה וארבעה חודשים, לפני האירוע המוחי, דהיינו, בסביבות חודש יולי 2001, אולם אין המדובר בתום תוקף רישיונו, אלא בדיווח של התובע עצמו על נהיגה בפועל. כמו כן, האמור בהודעתו זו ביחס לכישלונו בטסט איננו מתייחס לתאריך ספציפי ואין המדובר דווקא ביחס ל-9/01, כאשר לא ברור מדוע נתלה הנתבע במועד זה, כשנראה שהכוונה היא לתאריך מאוחר יותר וקרוב יותר למתן ההודעה. הנתבע לא הביא כל ראיה לכך שרישיונו של התובע לא היה בתוקף בחודש 9/01, אלא דווקא מסתבר ההיפך כעולה מרישיון הנהיגה מיום 10.2.02, כי התובע היה בעל רישיון בתוקף בתקופה הרלוונטית. נמצא אם כן כי לתובע היה רשיון נהיגה בתוקף עד חודש 8/02, כעולה מהרישיון שצירף ומאישור משרד התחבורה מיום 10.2.02. עם זאת, לא התקיימה בתובע דרישת המסוגלות לנהוג וכן נהיגה בפועל הואיל ובהודעתו לחוקר המוסד מחודש 11/02 (נ/1) מסר התובע כי אינו נוהג כבר שנה וארבעה חודשים, ועוד לפני האירוע המוחי, כך שעולה כי לא נהג בפועל באותה תקופה. משכך לא עונה התובע על דרישת ס' 21(א) להסכם הניידות. במאמר מוסגר נציין כי לא נטען ולא הוכח כי התובע עונה על החלופה בס' 21(ב) להסכם, שעניינה זכאות למי שיש לו הכנסות בשיעור גבוה השוללות קצבת זקנה. לפיכך, בהתאם לסעיף 12 (א)(6) חדל להתקיים תנאי מהתנאים המזכים בהלוואה עומדת לפי ההסכם והתובע חייב להחזיר ההלוואה העומדת, ללא שיקול דעת לנתבע. בהתאם לסעיף 12(ד)(1) נדרש התובע להשיב את ההלוואה העומדת כעבור שנים עשר חודש, בהתאם לאמור במכתב הנתבע מיום 2.4.03 שכותרתו "החזר הלוואה עומדת" (צורף כנספח לכתב התביעה). כמו כן, כאמור לעיל, רשאי היה הנתבע להפסיק תשלום קצבת הניידות בהתאם. על כן, דין תביעת התובע להדחות בענין זה. סוף דבר אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, למרבה הצער התביעה נדחית בזאת. בשים לב להתמשכות ההליכים המשפטיים, כמו גם לתקופה הקצרה יחסית בה לא היה בן התובע מורשה נהיגה כדין כפי שנקבע לעיל, הנתבע יבחן אפשרות הפחתת הריבית על החזר ההלוואה העומדת. הנתבע יודיע החלטתו בנדון תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ד אב תש"ע, 25 יולי 2010, בהעדר הצדדים. נציג ציבור,מר ענר יהושע נציג ציבור,מר מחלב אליהו אייל אברהמי, שופטסגן נשיא משפט תעבורהניידותרישיון נהיגה