השופטת א' חיות: זהו ערעור על חומרת העונש שגזר בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן הנשיא השופט ב' אזולאי והשופטים נ' זלוצ'ובר וצ' צפת) על המערער בגין עבירות של ניסיון לרצח וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בהן הורשע.  פסק דינו של בית משפט המחוזי 1. אלה עובדות המקרה כפי שפורטו בכתב האישום ונקבעו בהכרעת הדין: על רקע חשד של המערער כי רעייתו (להלן: המתלוננת) בוגדת בו עם שכן גמלה בליבו החלטה להמיתה. ביום 12.5.2006 סמוך לאחר חצות הצטייד המערער בסכין ונכנס לחדר השינה בו נמה המערערת את שנתה עם בנם בן השנה, תוך שהוא קושר כבל חשמל בין דלת החדר לשולחן כדי למנוע הפרעה למעשיו. או אז דקר המערער את המתלוננת דקירות רבות בגבה, בצווארה, בידיה ובחזה. לשמע קול צעקותיה התעורר משנתו אחד מילדיהם (להלן: א.ק.) ופרץ את דלת חדר השינה. א.ק. החזיק בידו של המערער שאחזה בסכין וסייע למתלוננת לצאת מן החדר, בעוד המערער מסתגר בחדר ודוקר את עצמו בבטנו. המתלוננת הובהלה לבית החולים והתברר כי פרט לפצעי הדקירה בחלקי גופה השונים נשברה אחת מצלעותיה, קנה הנשימה שלה נקרע והיא נזקקה לניתוח חזה. בית המשפט המחוזי קבע כי הוכח שלמערער היתה כוונה לבצע עבירה מושלמת של רצח, כי חזה מראש את התוצאה וחפץ בה, וביצוע זממו נמנע רק בזכות התערבותו של א.ק. ובזכות הטיפול הרפואי שקיבלה. בית המשפט עמד בהקשר זה, בין היתר, על מכתב שכתב המערער יום לפני האירוע, ממנו עולה כי תכנן להתאבד לאחר שירצח את אשתו, והוסיף וקבע כי הוכח שהמערער פצע את המתלוננת פצעים המהווים חבלה חמורה (סעיף 34כד לחוק העונשין, תשל"ז-1977). לעומת זאת זיכה בית המשפט המחוזי את המערער מעבירות נוספות שיוחסו לו בכתב האישום. כך זיכה בית המשפט את המערער מעבירה של ניסיון לתקיפת קטין בקובעו כי לא הוכח שכאשר א.ק. ניסה להפריד בין המערער למתלוננת ניסה המערער לדקור את א.ק. כן זיכה בית המשפט את המערער מעבירות של איומים ופגיעה בפרטיות הנוגעות לאירוע אחר שתואר בכתב האישום. 2. בגין המעשים בהם הורשע גזר בית המשפט המחוזי על המערער שבע-עשרה שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו). בגזר הדין הדגיש בית המשפט את חומרת מעשיו של המערער שהחליט להמית את רעייתו על רקע החשדות שקיננו בו כי היא בוגדת בו. בית המשפט עמד על כך שהמערער תכנן מראש את הדרך שבה יבצע את ההמתה. כמו כן עמד בית המשפט על כך שהמערער ביצע את המעשים לעיני ילדיו, וכי מתסקיר שירות המבחן עולה כי "אותות המעשה האכזרי" הטביעו חותם בנפשם, בעיקר בנפשו של א.ק. שהיה כבן ארבע-עשרה בעת האירוע. בית המשפט ציין בהקשר זה כי א.ק. נזקק לטיפול רפואי במרכז לבריאות הנפש ועודנו סובל מבעיות נפשיות, וכי למתלוננת ולילדיה נגרמו נזקים נפשיים "שאיש אינו יודע מתי וכיצד יימצא להם המזור". בית המשפט הוסיף כי שרות המבחן אף העלה חששות כבדים לגורל המתלוננת בשל הסיכון כי המערער ישוב וינסה לפגוע בה. עוד עמד בית המשפט על פציעתה הקשה של המתלוננת אשר "אך כפסע היה בינה ובין המוות" וקבע כי פציעתו של המערער שדקר את עצמו, אין בה כדי להמעיט מחומרת מעשיו. בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי יש למצות את הדין עם המערער וגזר עליו שבע עשרה שנות מאסר בפועל, כאמור. טענות הצדדים 3. בערעורו טוען המערער כי בית המשפט המחוזי החמיר עימו יתר על המידה וכי לא נתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות. המערער מציין כי עלה מאתיופיה בשנת 2005, כחצי שנה בלבד לפני האירוע שבגינו הורשע וכי מאז עלייתו ארצה שהה עם בני משפחתו במרכז קליטה בבאר-שבע. לטענתו העליה ארצה הכתה אותו ב"הלם תרבותי" והדבר הוביל לכך שחשד באשתו, הצעירה ממנו בכשלוש-עשרה שנים, כי היא בוגדת בו עם אחד השכנים במרכז הקליטה. המערער טוען כי היה על בית משפט קמא ליתן משקל לקשיי הקליטה שלו, המאפיינים גברים יוצאי אתיופיה, בין היתר נוכח התערערות המבנה ההירארכי של המשפחה הפטריאכלית, שכתוצאה ממנה גוברים התסכול, המתח והחשדות המובילים לאלימות ולסכסוכים בתוך המשפחה. המערער אף מדגיש כי המושג "אלימות זוגית" אינו קיים באמהרית שכן הכאת האישה בידי בן זוגה היא דבר מקובל. עוד נטען כי העליה ארצה ערערה את האפשרות להיעזר במנגנונים מסורתיים לפתרון סכסוכים בין בני זוג. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו שהוא לא היה נתון "בסערת רגשות" לפני ביצוע העבירה שכן סמוך למועד הארוע האמין, ייתכן בהשפעת תרופות שקיבל, כי ראה את השכן ליד דירתם כשהוא נוקש על דלת הבית ומכתב ההתאבדות שכתב, כמו גם נסיון ההתאבדות שלו, מעידים בברור על סערת רגשות גדולה. עוד טוען המערער כי בית המשפט שגה בכך שהתבסס על חוות דעתו של שירות המבחן לפיה נשקפת מן המערער "מסוכנות מוגברת" ביחס לאשתו, בהדגישו כי ספק אם יש בידי שירות המבחן הידע והכלים להערכת מסוכנות בקרב יוצאי אתיופיה. כמו כן מציין המערער כי מסוכנות הנשקפת מאדם אינה סטאטית והיא מושפעת מגורמים דינאמיים. על כן לא היה מקום לגזור עליו עונש החורג מרף הענישה המקובל, בהסתמך על הערכת המסוכנות של שירות המבחן. המערער מוסיף ומדגיש כי אין לו עבר פלילי, בישראל או באתיופיה, וכי היה מקום ליתן משקל לנסיבותיו האישיות הקשות, ובהן הניתוק מילדיו, פציעתו במהלך האירוע וכן במהלך שהותו בבית המעצר, גילו המבוגר יחסית וסיכויי שיקומו וקליטתו בישראל. 4. המשיבה טוענת מצידה כי יש לדחות את הערעור. לטענתה העונש שנגזר על המערער מצוי אמנם ברף העליון של הענישה, אך נסיבות המקרה הצדיקו זאת. המשיבה מדגישה כי המערער דקר את המתלוננת מספר פעמים בעת שישנה במיטתה לצד בנה בן השנה וכי רק בזכות בנם בן הארבע-עשרה ניצלו חייה. כמו כן מצביעה המשיבה על הנזק הנפשי שנגרם למתלוננת ולילדיה, ולטענתה יש לדחות את טענת המערער ל"הגנה תרבותית" בפרט נוכח העובדה שהמערער התייחס אל המתלוננת באופן אלים ואובססיבי גם טרם עלייתם ארצה. המשיבה מוסיפה כי העבירות שביצע המערער אסורות לפי טיבן על פי כל תרבות ודת, וכי מחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה בעניינו עולה כי המערער היה מודע לכך. נציגת שירות המבחן למבוגרים ציינה כי בישיבה האחרונה של הועדה המחוזית לטיפול בנושאים של אלימות במשפחה מיולי 2011 התרשמו הגורמים המקצועיים כי יש שינוי מה ברמת המסוכנות הנשקפת מן המערער אך כי מדובר בשינוי קטן, ושינוי ממשי אינו צפוי להתרחש בעתיד הנראה לעין. דיון 5. דין הערעור להידחות. המערער הורשע בביצוע מעשים אשר לא ניתן להפריז בחומרתם. על רקע חשדו של המערער כי רעייתו בוגדת בו עם אחד השכנים הוא החליט ליטול את חייה ולהתאבד. לאחר שכתב "מכתב התאבדות" הוא הצטייד בסכין ובאישון ליל הפתיע את רעייתו, בעת שישנה לצד בנם בן השנה, דקר אותה בגבה, בצווארה, בידיה ובחזה, ואלמלא שמע בנם שהיה אז כבן ארבע-עשרה את צעקותיה של אמו והגן עליה מפני אביו, ניתן להניח כי המתלוננת לא היתה היום בין החיים. מתסקיר שירות המבחן שהוגש בבית משפט קמא עולה כי לבד מן הפגיעה הפיזית הקשה שנגרמה למתלוננת בעקבות מעשיו של המערער, היא סובלת מאז האירוע גם מחרדות ומתסמינים פוסט טראומטיים ומתקשה לארגן את חייה. בתסקיר המשלים מיום 10.11.2011 שהוגש לנו שב שירות המבחן וציין בהקשר זה כי מצבה הפיזי והנפשי של המתלוננת מורכב ביותר, וכי היא מטופלת תרופתית. אם לא די בכך נאלצים גם ילדיהם הצעירים של המערער והמתלוננת להתמודד עם החשיפה לאירוע הקשה והטראומטי שהתרחש בין כותלי ביתם. שניים מן הילדים, שהיו כבני שמונה ושתיים עשרה בעת האירוע, מטופלים על ידי פסיכולוג. א.ק., שהיה אז כבן ארבע-עשרה בלבד והיה מעורב באירוע כמי שהגן על אימו בגבורה וחווה את המראות הקשים שהיו כרוכים בעימות האלים בין הוריו, סובל מבעיות נפשיות והוא אף אושפז בשל כך לתקופה של כחודש במרכז לבריאות הנפש. הנה כי כן, מעשיו של המערער חמורים הם וקשים והעובדה כי ביצע אותם לעיני הילדים מוסיפה למעשיו נופך מיוחד של חומרה ומלמדת על מסוכנותו הרבה, על אובדן שליטה ועל כך שגמר אומר בליבו לקטול את רעייתו ויהי מה. מתסקיר שירות המבחן שהוגש בבית משפט קמא עולה כי עוד במחנה המעבר בגונדר, טרם עלייתם ארצה, איים המערער על המתלוננת שיפגע בחייה והיא חששה מפניו. כמו כן סיפרה המתלוננת כי לאחר עלייתם ארצה המערער נהג כלפיה באלימות פיזית ואיים עליה באמצעות סכין. על רקע זה העריך שירות המבחן באופן מבוסס כי קיים סיכון גבוה ביותר לפגיעה חוזרת במתלוננת מצד המערער וסבר כי "עונש מוחשי של מאסר ממושך עשוי אולי להבהיר לו את חומרת מעשיו, פגיעתו באשתו וילדיו וכן אולי יחדד בפניו את גבולות החוק". 6. טענת המערער כי יש ליתן משקל להלם התרבותי שבו היה שרוי בעת ביצוע המעשה בשל ההבדלים בין אתיופיה לישראל, דינה להידחות. ראשית, המערער אינו טוען כי באתיופיה מותר לפגוע בזולת בכלל ובבת הזוג בפרט ועל כן מותר להניח כי ידוע למערער שמעשיו אסורים גם על פי הדין החל באתיופיה (וראו חוות הדעת הפסיכיאטרית שהגישה המדינה (ת/19) לפיה אישר המערער עצמו כי "אילו היה באתיופיה היה מתגרש ממנה" בציינו כי "אסור לדקור בן-אדם, אסור אפילו לקלל"). שנית, כעניין שבמדיניות שיפוטית אין לגלות סובלנות לטענת המערער כי בתרבות ממנה הגיע רואים הגברים את נשותיהם כרכושם וכי זהו הרקע לביצוע מעשיו. כבר פסקנו בעניין זה לא אחת כי לסובלנות בחברה הרב תרבותית יש גבולות וכי "לפני ההכרה בזכותו של הנאשם לתרבותו יש להגן על זכותו של הקורבן על חייו ועל שלמות גופו" (ראו ע"פ 10358/08 אזברגה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 ( 16.3.2010)). עוד נפסק כי קדושת החיים היא נורמה אוניברסאלית והיא מחייבת כל אדם באשר הוא אדם ובכלל זה גם את מי שחלה עליו שיטת המשפט הישראלית - תהא אשר תהא הקבוצה התרבותית מסורתית אליה הוא משתייך (ראו ע"פ 865/09 חמאד נ' מדינת ישראל, חוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה ( 10.12.2009)). הניסיון מלמד כי ההישענות על "תרבויות" כאלה ואחרות כדי לתרץ התנהגות בניגוד לנורמה המקדשת את החיים ואת שלמות הגוף, מאפיינת בעיקר נאשמים הפוגעים בבנות-זוגם, באחיותיהם או בבנותיהם. מכאן, שהציבור הזקוק להגנה בהקשר זה הוא בעיקר ציבור הנשים, אך הגנה יעילה לא תיסכון אם המסר שיצא מבית משפט זה הוא מסר סלחני או מקל כלפי מעשים דוגמת אלה שביצע המערער במתלוננת לעיני ילדיהם המבועתים באישון לילה. לא נכחד, העונש שנגזר על המערער אינו קל ואף חמור. יחד עם זאת, בהינתן חומרתו הרבה של המקרה לא מצאנו כי העונש סוטה ממדיניות הענישה הראויה ואיננו סבורים כי יש מקום להתערב בו ולהפחית ממנו. אשר על כן, הערעור נדחה. הגנה תרבותיתאלימותהעליה האתיופיתהגנות במשפט הפליליתרבות / אומנות