הנשיא א' ברק: 1. תומר הירש (להלן - תומר) מצא את מותו בפנימיה בה שימש כמדריך. הקטין ד' ש' הועמד לדין בגין רציחתו של תומר. הוא הורשע בדינו ועניינו אינו עומד לדיון בפנינו. לבית המשפט המחוזי הוגש כתב אישום נפרד כנגד המערערת - אף היא קטינה בעת ביצוע המעשה - בו הואשמה גם היא ברצח. המערערת הורשעה, על פי דעת הרוב (השופטים נ' עמית וג' קרא) בסיוע לרצח. על פי דעת המיעוט (השופט ש' טימן) יש להרשיע את המערערת בעבירות של אי מניעת פשע והשמדת ראיה. על המערערת הושתו עשר שנות מאסר, מהן שמונה לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. הערעור בפנינו הוא על הכרעת הדין וגזר הדין גם יחד. העובדות 2. המערערת וד' ש' הגיעו לארץ מאוקראינה. הם שהו בפנימיה. בין השניים היה קשר רומנטי. תומר היה מדריך חברתי בפנימיה. בינו לבין ד' ש' התגלעו מחלוקות על רקע בעיות משמעת של ד' ש'. מחלוקת זו היתה ידועה למערערת. היא החריפה שעה שתומר נכנס (ביום 6.1.98) לחדרו של ד' ש' כדי להעירו לקראת יום הלימודים. ד' ש' סירב לקום, ולא הגיב לבקשותיו של תומר. תומר הפך, בתגובה, את מיטתו של ד' ש', שהגיב בכעס ואמר לחבריו כי יש להתנקם בתומר. באותו הבוקר, משנכנס ד' ש' לכתה בלווית תומר, הוא צעק ברוסית "אני אקח לך את הלב". 3. באותו יום סיפר ד' ש' למערערת, כי לאור אירועי אותו בוקר, בכוונתו לרצוח את תומר באותו לילה. השניים בילו כל אותו היום ביחד. הם הלכו בצוותא לחנות, לרכוש סכין. לא היה להם מספיק כסף לכך. הם חזרו לפנימיה על מנת לגייס כסף בין החברים, תוך שחלק מהסכום שד' ש' קיבל מהחברים היה החזר הלוואה למערערת, תוך שזו מודעת לכך. כשהכסף הדרוש לרכישת הסכין בכיסם הלכו השניים לחנות, שם רכשו סכין מטבח, אותה הסתיר ד' ש' על גופו. ד' ש' אמר למערערת, בדרכם חזרה לפנימיה, כי אין לו סודות מפניה וכי בכוונתו להשתמש בסכין כדי להרוג את תומר. המערערת שאלה את ד' ש' כיצד בדעתו לבצע את תוכניתו. הוא השיב לה כי ידפוק על חדר דלתו של תומר בלילה, וכשתומר יפתח את הדלת, ידקור אותו בסכין בבטנו. בתגובה לכך הציעה המערערת כי ד' ש' ידקור את תומר בצווארו, מאחור (בעורק התרדמה), וזאת כדי למנוע התזת דם. היא גם הזהירה את ד' ש' לבל יקים רעש העלול להעיר את התלמידים המתגוררים בחדרים הסמוכים. על כן הציעה, שהוא יאמר לתומר שהוא רוצה לדבר עימו על עניין חשוב, ובאופן זה יזמין אותו תומר להיכנס לחדרו. 4. עם חזרתם לפנימיה נכנסו המערערת וד' ש' לחדרו של ד' ש'. הוא בחר, בנוכחותה של המערערת, את הבגדים שילבש לצורך ביצוע הרצח, ושהיו מיועדים לזריקה לאחר מכן. הוא לבש הבגדים בנוכחותה על מנת לראות אם הם בסדר. לאחר מכן שם את החבילה בארון יחד עם הסכין. בערב הלכו לישון יחד במיטתו של ד' ש'. בנוכחותה של המערערת נטל ד' ש' את השעון המעורר. הוא כיוון בנוכחותה את השעון המעורר לשעה 02:00, תוך שציין בפני המערערת כי הדבר בא "כדי להרוג את תומר". המערערת לא הגיבה על כך. בשעה הייעודה השעון המעורר לא צלצל. בשעה 05:00 התעוררה המערערת. היא הלכה לשירותים. בשובה למיטה היא העירה בפעולותיה את ד' ש'. הוא קם ולבש את הבגדים שהכין. הוא לקח את הסכין ויצא מהחדר. כל אותה עת היתה המערערת ערה. היא אמרה לו שאולי לא צריך לעשות זאת, אך מעבר לכך לא עשתה דבר למנוע את יציאתו. ד' ש' יצא מן החדר. הוא הגיע לחדרו של תומר ורצח אותו, תוך שהוא פועל לפי הדרכתה של המערערת. הוא חזר לחדרו. המערערת סייעה בידו בניקוי כתמי הדם שהותיר במסדרון ובכניסה לחדר, וחבשה את ידו. עמדת המערערת בבית המשפט המחוזי 5. גישתה הבסיסית של המערערת, בפני בית המשפט המחוזי היתה כי היא ראתה באיומיו של ד' ש' איומי סרק, וכי לא האמינה שהוא יוציא את איומיו מהכוח אל הפועל. על כן, דבריה באשר לאופן ביצוע הרצח, הם חסרי משמעות. היא הוסיפה וטענה כי המלצותיה נעשו בדומה לדרך פעולתה ביחס לחברה אחרת שלה אשר איימה להתאבד. לאותה חברה אמרה איך להתאבד, ותיארה לה את דרכי המוות בפרטי פרטים, במטרה להרתיע אותה מביצוע המעשה, עד ששכנעה אותה לא לעשות את המעשה. הוא הדין בעניינו של ד' ש'. המלצותיה לד' ש' באשר לדרכי ביצוע הרצח באו להרתיע אותו ולא לעודדו. עמדת המשיבה בבית המשפט המחוזי 6. תחילה הגישה המשיבה כתב אישום אחד כנגד ד' ש' והמערערת, בו הואשמו השניים ברצח בכוונה תחילה. ד' ש' הודה בעובדות כתב האישום, והורשע על פי הודאתו. נגזרו עליו עשרים שנות מאסר. לאחר זמן ביקשה המדינה להפריד בין כתב האישום של ד' ש' לבין כתב האישום בעניינה של המערערת. מבוקשה ניתן לה. המשיבה טענה בפני בית המשפט המחוזי כי יש לראות במערערת "מבצעת בצוותא" עם ד' ש', ועל כן יש להרשיעה ברצח. לדעת המשיבה, היתה למערערת תרומה משמעותית לביצוע הרצח על ידי ד' ש', ומודעות לרצינות כוונותיו של ד' ש'. התביעה ראתה במערערת שותפה לכל פעולות ההכנה והתכנון המדוייק אשר נעשו על ידי ד' ש', ועל כן יש לראותה כמבצעת בצוותא עימו. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 7. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי אין להרשיע את המערערת ברצח. בית המשפט נחלק בדעתו באשר לעבירה בה יש להרשיע את המערערת. דעת הרוב (השופטים נ' עמית וג' קרא) היתה כי יש להרשיע את המערערת בסיוע לרצח (עבירה על פי סעיפים 300(א)(2) ו31- לחוק העונשין, התשל"ז1977-; להלן - חוק העונשין). דעת המיעוט (השופט ש' טימן) היתה שיש להרשיע המערערת באי מניעת פשע והשמדת ראיה (עבירות על סעיפים 262 ו242- לחוק העונשין). בפנינו לא חזרה המשיבה על עמדתה כי יש מקום להרשיע את המערערת ברצח. מכיוון שכך, עלינו להתמקד בשאלה אם בדין הורשעה המערערת (כדעת הרוב) בסיוע לרצח, או שמא יש להרשיעה אך באי מניעת פשע והשמדת ראיה (כדעת המיעוט). 8. השופט נ' עמית קבע, כי המערערת - שהיתה ביחסי קירבה עם ד' ש' - ידעה והבינה מה הוא עומד לעשות. היא ליוותה אותו לרכישת הסכין; היא ראתה את הבגדים שהכין; היא נכחה כאשר כיוון את השעון לשעה 02:00; לדעת בית המשפט "היא נוכחה לדעת [שד' ש'] 'נעול' במחשבתו להרוג את תומר והיא 'תיכנתה' אותו כרובוט כיצד לבצע את המעשה. היא הדריכה אותו כיצד לגרום לכך שתומר יפתח את הדלת ויכניס אותו פנימה, על מנת שהמעשה לא ייעשה בחוץ. היא גם הדריכה אותו לשסף אותו בגרון כשהוא מאחוריו על מנת שפרץ דם לא ילכלך אותו, והיא ניקתה את כתמי הדם בחדר ובפרוזדור כשהוא חזר" (עמ' 56). לדעת השופט נ' עמית, המערערת - אשר שהתה עם ד' ש' בכל השעות הקריטיות של התגבשות תוכניתו לרצוח את תומר - יעצה לו כיצד לשפר את ביצועו, וכיצד למנוע את תפיסתו. היא הודרכה, בעניין זה, גם מתוך רצונה למנוע את הרחקתו של ד' ש' מהפנימיה, דבר שאיים על היחסים ביניהם. השופט נ' עמית דחה את גירסתה של המערערת כי לא חשדה ברצינות כוונותיו של ד' ש'. לדעת בית המשפט "הנאשמת שיחקה את 'משחק המוות' בלי להניד עפעף, כאילו הוא נעשה לידה ולא נוגע לה, וברי שכל זה מתוך מודעות שהוא עלול להסתיים בהריגתו של תומר" (עמ' 56). השופט נ' עמית קבע שהמערערת "היתה מודעת לכל מה שנעשה, ונהגה כפי שנהגה במין הרגשה שטנית שקשה להסבירה, ולמצער, נהגה באדישות, דהיינו בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות. אני גם לא מאמין לנאשמת בהצהרותיה המיתממות, שגם לאחר ש[ד' ש'] אמר לה שבדעתו להרוג את תומר, היא לא האמינה שכוונותיו רציניות. הדבר גם לא קיבל ביטוי במעשיה, וגם לא בדבריה ל[ד' ש']" (עמ' 57). והשופט מסכם: "מסקנתי היא, איפוא, שנתקיימה בנאשמת מחשבה פלילית בכל מה שעשתה, בלא שום ספק ספיקא, אך בהסתייגות אחת והיא שבדבר ל'מודעות לתוצאות' אני בדעה שלא היתה לנאשמת מחשבה פלילית הנכנסת לגדר 'כוונה' אלא זו הנכנסת בגדר 'פזיזות' ובמסגרת זו - זו הנכנסת בגדר 'אדישות'" (שם). על רקע זה הגיע השופט נ' עמית למסקנה כי אין לראות במערערת מבצעת בצוותא עם ד' ש', אלא מסייעת לו. 9. השופט ג' קרא הצטרף לעמדתו של השופט נ' עמית. גם לדעתו, כוונתה של המערערת היתה לעזור ולסייע לד' ש'. את הסיוע ראה השופט קרא ברכישת הסכין ובהדרכתו של ד' ש', באשר לאופן קטילתו של תומר. לעומת זאת, לא ראה הוא סיוע בבחירת בגדיו של ד' ש', בכיוון השעון לשעה 02:00 ובאי מניעת ד' ש' ללכת לחדרו של תומר באותו לילה. השופט קרא ציין, כי המערערת היתה מודעת לרצינות כוונותיו של ד' ש', ולמהות הסיוע והתרומה שלה לביצוע מזימתו של ד' ש'. עם זאת, השופט קרא לא היה מוכן לקבל את הקביעה כי ד' ש' היה בידיה של המערערת כ"חומר ביד היוצר", וכי היא "תכנתה אותו" לביצוע הרצח. ד' ש' היה ההוגה, היוזם והמוביל, ואילו בפעולותיה של המערערת אין משום שליטה בעשייה העבריינית. 10. השופט ש' טימן הצטרף לעמדת חבריו, כי המערערת אינה מבצעת בצוותא עם ד' ש' של מעשה הרצח. לדעתו, גם אין לראות בה מסייעת. יש להרשיע את המערערת באי מניעת פשע והשמדת ראיה. לדעתו, אין בסיס אובייקטיבי בראיות לקביעתו של הרוב כי המערערת חיזקה את רוחו של ד' ש'. לעניין העצה שנתנה לו, לא היה בה ערך מלכתחילה, והיא מקבילה לעצה ילדותית. השופט טימן קבע כי המערערת הבינה כי ד' ש' מתעתד לבצע את הרצח רק משעה שכיוון את השעון לשעה 02:00. מרגע זה, לא נקטה כל פעולה שיש בה כדי להוות סיוע. 11. בית המשפט המחוזי הורה (לפי סעיף 25 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א1971-) על הרשעת המערערת בסיוע לרצח. בהטלת העונש, התחשב בית המשפט בעונש שהוטל על ד' ש' (עשרים שנות מאסר), והגיע למסקנה כי יש להטיל על המערערת שמונה שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הטיעונים בערעור 12. אין בפנינו ערעור המשיבה על אי הרשעתה של המערערת ברצח. לפנינו ערעורה של המערערת בגין הרשעתה בסיוע לרצח, ובגין העונש שהוטל עליה. ביסוד טיעוניה של המערערת עומדת גישתה כי לא נתקיים בה המצב הנפשי הנדרש לשם הרשעתה בסיוע לרצח. לטענת בא כוחה, המערערת לא האמינה כי ד' ש' מסוגל לרצוח את תומר, וחשבה שדבריו הם דיבורים בעלמא. "הייעוץ" אותו נתנה לד' ש' באשר לאופן קטילתו של תומר אין בו סיוע, שכן הוא לא איפשר את הביצוע ולא הקל עליו. אשר לעונש, עמדת המערערת הינה כי העונש שהוטל עליה - בהתחשב בגילה, בהיותה עולה חדשה ובשל הקשר שלה עם ד' ש' - הוא כבד מדי. המשיבה תומכת בפסק דינו של הרוב בבית המשפט המחוזי. המערערת שהתה בחברתו של ד' ש' בכל הרגעים הרלבנטיים, והתגבשו בה היסודות העובדתיים והנפשיים של עבירת הסיוע לרצח. עצותיה ותמיכתה בד' ש' סייעו לו בביצוע מזימתו. לדעת המשיבה, העונש שהוטל על המערערת, אף שאינו קל, אינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, שהרי כפסע היה בין הרשעתה של המערערת בסיוע לרצח ובין הרשעתה של המערערת בעבירת הרצח עצמה. המסגרת הנורמטיבית 13. גדר הספיקות בערעור שלפנינו סובב כולו סביב הוראותיו של סעיף 31 לחוק העונשין, הקובע: "מסייע מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע". חוק העונשין מוסיף וקובע, כי עונשו של המסייע הוא מחצית העונש שנקבע בחיקוק בשל ביצועה העיקרי (סעיף 32 לחוק העונשין). מהו הסיוע, ומהם יסודותיו? 14. הסיוע הוא, כמובן, עבירה בפני עצמה. המאפיין את ההתנהגות המסייעת הוא, שהיא מהווה תרומה עקיפה ומשנית לביצועה של העבירה העיקרית (ראו ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 251; ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך ב', 1987) 237). התרומה של המסייע היא עקיפה, שכן הוא אינו נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של המסייע היא משנית, שכן אין הוא אלא שותף זוטר למבצע העיקרי. 15. כמו בכל עבירה אחרת, גם בעבירת הסיוע קיים יסוד עובדתי ויסוד נפשי. היסוד העובדתי של עבירת הסיוע - שהיא עבירת התנהגות - הוא "המעשה" ו"הנסיבה" (ראו סעיף 18 לחוק העונשין). "המעשה" מהווה את המרכיב ההתנהגותי. המאפיין התנהגות זו הוא שיש בה כדי ליצור התנאים להגשמתו של היסוד העובדתי בעבירה על ידי המבצע העיקרי (ראו פלר, שם, עמ' 240). ההתנהגות המסייעת - בין אם היא מעשה ובין אם היא מחדל - מתאפיינת בכך שיש בה לאפשר, להקל או לאבטח את ביצוע היסוד העובדתי של העבירה העיקרית. מעצם מהותה של עבירת הסיוע כתורמת באופן עקיף ומשני להגשמתה של העבירה העיקרית, מתבקשת המסקנה כי מעשה הסיוע צריך להיות "מסוגל" לסייע להגשמתה של העבירה העיקרית (ראו ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 289, 307; להלן - פרשת פוליאקוב). עם זאת, לא נדרש כי ההתנהגות המסייעת תהיה אפקטיבית או כי הסיוע יהיה תנאי בלעדיו לא היתה מתגבשת העבירה. כך היה הדין על פי חוק העונשין בטרם שונה על ידי חוק העונשין (תיקון 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994- (להלן - תיקון 39) (ראו ע"פ 325/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' ירקוני, פ"ד יח(4) 20, 56), ודין זה ממשיך לחול גם לאור תיקון 39. אכן, סעיף 31 מדגיש כי ההתנהגות המסייעת צריכה "לתרום... ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה". ודוק: בהגיעי למסקנה כי ליסוד ההתנהגותי צריכה להיות התכונה שהוא "מסוגל" לסייע להגשמתה של העבירה העיקרית, לא נזקקתי להוראת סעיף 31 לחוק העונשין, לפיה הסיוע מהווה מעשה "כדי לאפשר את ביצוע העבירה". הוראה זו נוגעת לדעתי ליסוד הנפשי שבעבירת הסיוע, ואין לה השלכה על שאלת היסוד ההתנהגותי. אין לנו צורך לעמוד על היבטים נוספים של היסוד ההתנהגותי, שכן אין הם מתעוררים בגדריו של הערעור שלפנינו. 16. ה"נסיבה" בעבירת הסיוע היא הפליליות של ההתנהגות לה מהווה הסיוע גורם משני ועקיף. סיוע זה, מבחינת גורם הזמן, יכול שיהיה לפני עשיית העבירה העיקרית או בשעת עשייתה. הסיוע צריך שיופנה כלפי עבירה בעלת ייעוד מוחשי (ע"פ 426/67 בארי ובכר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(1) 477, 481). כמו כן, לעניין אחריותו של המסייע, לא נדרש שהעבירה העיקרית הושלמה. די בכך שהעבריין העיקרי ניגש לביצועה. בצדק ציין פרופ' פלר, כי "התקיימות ביצוע עיקרי או, לפחות, התקיימות תחילת ביצוע עיקרי, כנסיבה רלוואנטית להתהוות סיוע לדבר עבירה, היא פועל יוצא הגיוני מן המושג 'סיוע' עצמו" (שם, עמ' 256). 17. מהו היסוד הנפשי בעבירת הסיוע? על כך אנו למדים מההוראה הכללית בדבר היסוד הנפשי שבחוק העונשין ומההוראה המיוחדת באשר למצב הנפשי הקבועה בסעיף הסיוע שבחוק העונשין. ההוראה הכללית בחוק העונשין (סעיף 20(א)) קובעת: "מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה...". הוראה זו חלה על כל העבירות הפליליות. שעה שסעיף בחוק המגדיר עבירה פלילית שותק באשר למחשבה הפלילית הנדרשת לגיבושה של אותה עבירה, תידרש מחשבה פלילית כאמור בהגדרה הכללית. מכאן, שהמחשבה הפלילית הנדרשת בעבירת הסיוע - שאינה עבירה תוצאתית - הינה כפולה: ראשית, מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת, כלומר מודעות לכך שההתנהגות תורמת ליצירת התנאים לשם עשיית עבירה עיקרית בעלת ייעוד מוחשי; שנית, מודעות לקיום הנסיבות הרלבנטיות בעת ההתנהגות המסייעת, כלומר, מודעות לכך שהמבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע עבירה, הגם שלא נדרשת מודעות לכל פרט מפרטי העבירה (ע"פ 7085/93 נג'אר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 221, 238). 18. האם נדרש, בנוסף לשני מצבים אלה של מודעות, גם מרכיב נפשי נוסף? תשובתה של הפסיקה, שקדמה לתיקון 39, היתה בחיוב. יסוד נוסף זה - במינוח של חוק העונשין דאז - הוא המטרה המקננת אצל המסייע לסייע לעבריין העיקרי (ראו ע"פ 20/49 האדי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ג' 13, 48; ע"פ 325/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' ירקוני, פ"ד יח(4) 20, 47; ע"פ 454/74 חוזה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 589, 592; ע"פ 303/82 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 309). בהצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב1992- (ה"ח 2098, התשנ"ב, עמ' 115) הוצע לשנות ממצב דברים זה. ההצעה הגדירה את עבירת הסיוע בזו הלשון (סעיף 31): "מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה שהיה בו כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת התנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע" (ההדגשה שלי). בדברי ההסבר להצעה - בכל הנוגע למצב הנפשי - צויין כי "היסוד הנפשי הנדרש לסיוע הוא מודעות המסייע לטיב תרומתו לביצוע העבירה, וזאת לאו דווקא תוך מטרה לסייע לביצועה, כנדרש לפי החוק הקיים" (שם, עמ' 131). בנוסח שנתקבל בכנסת, לא חזר החוק על הדיבור "עשה מעשה שהיה בו כדי לאפשר את הביצוע". תחת זאת נקט החוק בלשון "עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע...". מהו, איפוא, הדין על פי ההוראה (החדשה) שבחוק העונשין? שאלה זו התעוררה בפרשת פוליאקוב. השופטים מצא וטירקל פסקו כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הסיוע הוא המודעות בלבד. לא נדרש כי המסייע פועל במטרה לסייע לביצוע העבירה. לעומתם סבר השופט אנגלרד, כי לאור לשונו של סעיף 31 לחוק העונשין, נדרש - בנוסף למודעות - גם מצב נפשי של מטרה. 19. מבין שתי השקפות אלה נראית לי העמדה הדורשת, בנוסף למודעות לטיב ההתנהגות המסייעת ולנסיבות הרלבנטיות, גם מצב נפשי של מטרה או תכלית לסייע לעבריין העיקרי. אכן, המצב הנפשי המיוחד הנדרש בדין הסיוע הוא, שהמסייע יבקש לתרום תרומה מסייעת למבצע העיקרי. ביסוד גישתי זו מונחים השיקולים הבאים: ראשית, לשונו של חוק העונשין. החוק קובע במפורש כי לשם סיוע נדרש עשיית מעשה "כדי" לאפשר את הביצוע של העבירה העיקרית. הדיבור "כדי" מצביע על יסוד נפשי. הוא מבטא את הרעיון כי לנגד עיניו של המסייע עמדה המטרה של הסיוע. בצדק ציין השופט אנגלרד, בהתייחסו לדיבור "כדי" בעבירת הסיוע, כי: "דיבור זה מבטא מטרה כלפי יעד, שמשמעותו המקובלת היא יצירת עבירה הדורשת מחשבה פלילית של מטרה" (שם, עמ' 316). עמדתו של השופט מצא, כי הדיבור "כדי" מתייחס ליסוד העובדתי ולא ליסוד הנפשי, אינה מקובלת עלי, והנני מצטרף לביקורתו של השופט אנגלרד בפרשת פוליאקוב על עמדתו זו של השופט מצא. שנית, דרישת המטרה כיסוד נפשי מיוחד תואמת את מהותו של הסיוע, ויוצרת את המרחק הראוי בין עבירת הסיוע לבין העבירה של אי מניעת פשע (עבירה על סעיף 262 לחוק העונשין). אכן, המסייע הוא עבריין משני ועקיף. המייחד את פעילותו, בהיבט הנפשי, הוא שהעבריין מבקש לסייע. על דרישה זו של המטרה לסייע עומד פרופ' פלר: "השתלבות כאמור של המחשבה הפלילית ברכיבי היסוד העובדתי שבסיוע לדבר עבירה מגלה מחשבה פלילית מיוחדת במטרה מסויימת - להשתתף באירוע העברייני כשותף עקיף בו, כלומר animo socii, בהבדל מן המבצע העיקרי, המשתתף בו animo auctoris. מטרתו של המסייע היא אך ורק לעזור לאחר, כדי שהוא יבצע באורח ישיר את העבירה. ... בהגדרה זו של המחשבה הפלילית הצפונה בסיוע לדבר עבירה, משתקפת התכליתיות של הסיוע. ... המודעות של המסייע לטיב התנהגותו ותוצאותיה, וכן לנסיבות הרלוואנטיות האמורות, ומטרתו להגיש עזרה למבצע העיקרי, מספקות את היסוד הנפשי הדרוש להתהוות סיוע לדבר עבירה" (שם, עמ' 260; ההדגשות במקור). ובסכמו את גישתו, כותב פרופ' פלר: "היסוד הנפשי שבסיוע לדבר עבירה מתבטא במחשבה פלילית לגבי היסוד העובדתי שבו, על-רכיביו ההתנהגותי והנסיבתי, מיוחד במטרה לאפשר למבצע העיקרי לבצע את העבירה או להקל עליו את הביצוע" (שם, עמ' 262; ההדגשות במקור). ניתן, כמובן, כמשפט רצוי, לסבור כי דרישה מיוחדת זו של מטרה אינה רצויה. כשלעצמי, ספק בעיני אם ראוי הוא להטיל אחריות על אדם כמסייע אם הוא אינו פועל מתוך מטרה לסייע. ניתן, כמובן, לטעון כי השוני בעונש המקסימלי בין המבצע העיקרי לבין המסייע מצדיק שלילת הצורך ביסוד הנפשי של "מטרה" אצל המסייע. לדעתי, ניתן להצדיק את השוני בענישה בעיקר בשוני ביסוד העובדתי. בעוד שתרומתו של המבצע העיקרי היא ישירה, הרי תרומתו של המסייע היא עקיפה ומשנית. זאת ועוד: כפי שנראה (ראו פסקה 24 להלן), בעבירות בהן נדרשת כוונה אצל המבצע העיקרי, לא נדרש כי אצל המסייע תתקיים הכוונה כי המבצע העיקרי יגשים את כוונתו. אך יהא עניין זה כאשר יהא, חוק העונשין קובע במפורש דרישה של מחשבה פלילית מיוחדת ("כדי") ממנה אין הפרשן רשאי להתעלם. אמת, הפרשן אינו מוגבל אך ללשון החוק, אך לשון החוק מגבילה את הפרשן (לדוגמה, א' ברק, פרשנות במשפט, 97 (כרך ב', 1993); ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, 394-395). כך לעניין פירושה של כל הוראה בחקיקה. כך גם לעניין פירושה של הוראה פלילית. גבול הפרשנות הוא בלשון. את הלשון יש לפרש על פי התכלית המונחת ביסודה (ראו סעיף 34כא לחוק העונשין, וכן ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 535, 590). תכלית זו כוללת, בין השאר, התאמה למבנה העבירות בחוק העונשין על צורותיהן השונות. על רקע גישה פרשנית-תכליתית זו, הנני סבור כי בצד המודעות לכך שהתנהגותו של המסייע תורמת ליצירת התנאים לביצוע העבירה ובצד המודעות לכך כי המבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע את העבירה, קיימת הדרישה המחשבתית הנוספת כי המסייע עושה כן מתוך מטרה לסייע. זהו מצב נפשי של מטרה או תכלית. נדרש כי המסייע יבקש לתרום תרומה מסייעת למבצע העיקרי (ראו גם ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 440; ע"פ 7085/93 נג'אר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 221, 238; בש"פ 3237/96 סולימאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 628/97 ליזרוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן (לא פורסם)). 20. לעתים המסייע מודע לטיב התנהגותו המסייעת ולקיום הנסיבות הרלבנטיות, אך לא מעמיד לנגד עיניו את מטרת הסיוע, למרות שמטרה זו מתבקשת, ברמת הסתברות של וודאות קרובה, ממודעותו של המסייע לטיב התנהגותו המסייעת ולקיום הנסיבות הרלבנטיות. במצב דברים זה יש מקום להחיל את הלכת הצפיות אשר פותחה בפסיקה (ראו פרשת אלבה, עמ' 302 ופלר, שם, עמ' 264; השופט אנגלרד בפרשת פוליאקוב; ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 440). אכן, מודעות שהתנהגותו של המסייע עשויה, קרוב לוודאי, להוות תרומה מסייעת למבצע העיקרי, שקולה כנגד המטרה לסייע לו, הנדרשת בהוראת הסיוע. 21. שאלה נוספת המתעוררת לעניין היסוד הנפשי שבעבירת הסיוע היא זו: כאשר העבירה העיקרית היא עבירה תוצאתית ונדרש יסוד נפשי של "פזיזות" או "כוונה", האם נדרש כי גם המסייע יהיה פזיז ביחס להתממשות תוצאות העבירה או יתכוון לכך שהמבצע העיקרי יממש את כוונתו? בענייננו, בעבירת הרצח נדרש כי המבצע העיקרי גורם בכוונה תחילה למותו של אדם (סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין). האם נדרש במסייע כי פעולת הסיוע שלו נעשית מתוך כוונה זהה מצידו שהמבצע העיקרי יגרום למותו של האדם? ודוק: שאלה זו שונה היא מהשאלה שדנו בה לעניין היסוד הנפשי של "מטרה". במסגרת זו קבענו (פסקה 19 לעיל), כי נדרש במסייע כי יעמיד לנגד עיניו את המטרה לסייע לעבריין העיקרי. היסוד הנפשי של מטרה ("כדי") מכוון איפוא כלפי פעולת הסיוע ולא כלפי פעולתו של העבריין העיקרי. עתה אנו שואלים, אם יש מקום לצעוד צעד נוסף, בו אין הסתפקות במטרה לסייע, אלא נדרשת כוונה של המסייע כי כוונתו של העבריין העיקרי תתממש. השאלה מתעוררת באותם מקרים, בהם המסייע פועל מתוך מטרה לסייע, מבלי שמתגבשת אצלו הכוונה שהעבריין העיקרי יגשים את כוונתו שלו. אלה הם המקרים, בהם מטעם זה או אחר אדם מוכן לסייע לפלוני, מבלי שנתגבשה אצלו הכוונה שפלוני יגשים את זממו. 22. במספר פסקי דין שניתנו לפני תיקון 39 הובעה העמדה, כי המסייע צריך להתכוון לכך שהמבצע העיקרי יגשים את זממו (ראו ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017; ד"נ 7/69 אליאס נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 561; ע"פ 552/68 אילוז ואליאס נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 377. לגישה שונה, ראו למשל ע"פ 20/49 האדי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ג' 13). על גישה זו נמתחה ביקורת קשה (ראו קרמניצר, "כוונת המסייע - כוונת המבצע?", משפטים ג' 97 (1970); פלר, שם, עמ' 264). פרופ' פלר עמד על כך כי "מטרתו המספיקה של המסייע היא לסייע למבצע העיקרי, אך לא בהכרח גם לרצות שיצליח, וזאת משיקולים שעימו ושאינם משליכים על פליליות הסיוע" (שם, עמ' 264). בהתייחסות ללשונו של סעיף 26 לחוק העונשין (כנוסחו לפני תיקון 39) בו נקבע כי מוטלת אחריות פלילית על מי שפעל "כדי" לסייע לאחר, ציין פרופ' פלר כי: "אין בהוראות אלה זכר ל'כוונה' כלשהי, ולא כל שכן לכוונת המבצע העיקרי שצריכה להיות גם של המסייע. המונח שנותן ביטוי לתכליתיות הסיוע ושבו משתמש המחוקק הוא מילת היחס 'כדי' ובמקור האנגלי 'for the purpose of'. אין ספק כי המדובר ב'מטרה' ובמטרה המתלווה אל ההתנהגות המסייעת של המסייע בלבד, ותו לא" (שם, עמ' 267). 23. מהו הדין לאחר תיקון 39? בהוראת הסיוע (סעיף 31 לחוק העונשין) אין כל הוראה מפורשת באשר לצורך ביסוד נפשי זהה ליסוד הנפשי של המבצע העיקרי. היש להסיק דרישה זו בדרך פרשנית? למסקנה חיובית הגיע השופט אנגלרד בפרשת פוליאקוב. לדעתו, "מחשבתו הפלילית של המסייע צריכה להשתרע בעיקרון על ביצוע העבירה העיקרית" (שם, עמ' 321). מכאן "שאדם שאינו מתכוון שסיועו יביא לביצוע העבירה לא ייחשב כמסייע לביצוע אותה העבירה" (שם, עמ' 322 וכן גור-אריה, "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב1992-", משפטים כד 9, 48 (1994)). השופט אנגלרד מוסיף וקובע, כי לעניין כוונה זו של המסייע יש להפעיל את הלכת הצפיות. 24. לדעתי, אין לקבל הגישה, כי אם בעבירה העיקרית נדרשת כוונה של המבצע העיקרי, הרי נדרש גם כי המסייע התכוון לכך שהמבצע העיקרי יגשים את זממו. דרישה כזו אינה קבועה במפורש בהוראת הסיוע. כל שנקבע בה הוא הדרישה כי המסייע פעל "כדי" לאפשר את הביצוע של העבירה העיקרית. מכאן הסקנו את הצורך במצב נפשי של מטרה לסייע לעבריין העיקרי. אין להסיק מכאן כוונה שהעבריין הראשי יגשים את כוונתו. מהותה של עבירת הסיוע אינה מצדיקה דרישה זו. המסייע תורם תרומה עקיפה ומשנית לביצועה של העבירה העיקרית. אין לדרוש כי המחשבה הפלילית של המסייע תהיה זהה עם זו של העבריין העיקרי, ובעיקר אין לדרוש זאת לעניין הכוונה (ראו דברי השופטת ביניש בע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בצדק ציין פרופ' פלר, כי "עצם המושג 'סיוע' מייתר הזדהות נפשית של המסייע עם הרקע הנפשי עליו נעברה העבירה בידי מבצעה העיקרי, כדרישה חיונית להתהוות הסיוע" (שם, עמ' 273). אכן, גישתו של חוק העונשין, המטילה על המסייע מחצית העונש שנקבע למבצע העיקרי, מחזקת את הגישה כי אין לדרוש, לשם שכלול אחריותו של המסייע, כי תתקיים בו הכוונה להגשמת זממו של העבריין העיקרי. דרישה כזו היתה מקרבת באופן בלתי ראוי את המסייע למבצע בצוותא. אכן, עבירת הסיוע הפכה בתיקון 39 מאחת הצורות האפשריות להשתתפות בביצוע העבירה העיקרית (ראו סעיף 26 לחוק העונשין בנוסחו לפני תיקון 39) לעבירה נפרדת, הנתפסת על ידי המחוקק כנושאת חומרה מופחתת (ראו פרשת פוליאקוב, עמ' 308, 311). אי לכך, אין לדרוש זהות בין המחשבה הפלילית בעבירה העיקרית ובעבירת הסיוע. די בכך שהמסייע שם לנגד עיניו את המטרה לסייע לעבריין העיקרי. הטעמים המונחים ביסוד רצונו של אדם לסייע - אם הוא רצה בכך שהעבריין העיקרי יגשים את זממו אם לאו - נוגעים למניעיו של המסייע ולא למצב הנפשי הנדרש ממנו. מן הכלל אל הפרט 25. האם נתקיימה במערערת עבירת הסיוע? המערערת לא חלקה בפנינו כי בהתנהגותה היא קיימה את היסוד העובדתי של עבירת הסיוע. אכן, התנהגותה ביום הרצח מקיימת ללא כל קושי את הדרישות של היסוד העובדתי. היא גייסה הכסף וסייעה ברכישת הסכין. הכסף המגוייס היה (בחלקו) כספי חובות שחבו לה חברים לפנימיה. היא הלכה עם ד' ש' לרכוש את הסכין והיא זאת ששילמה בפועל. היא הסבירה לד' ש' כיצד להשתמש בו. היא אמרה לד' ש' כי עליו לבצע את הרצח בדרך של שיסוף גרונו של תומר. היא אמרה לו למצוא אמתלה כלשהי כדי להיכנס לחדרו של תומר, ולבצע את הרצח. ד' ש' אימץ את המלצותיה. התנהגויות אלה תרמו ליצירת התנאים לביצוע העבירה. בהתנהגותה זו היא תרמה ליצירת התנאים לביצוע הרצח על ידי ד' ש'. 26. האם נתקיימו במערערת היסודות הנפשיים הדרושים בעבירת הסיוע? עמדת הרוב בבית המשפט המחוזי (השופטים נ' עמית וג' קרא) היתה כי המערערת היתה מודעת לכך כי ד' ש' עומד לשים קץ לחייו של תומר, וכי בהתנהגותה היא תורמת ליצירת התנאים להגשמת מזימתו של תומר. שופטי הרוב לא קיבלו את גירסתה של המערערת כי היא לא האמינה כי ד' ש' יוציא את איומו מהכוח אל הפועל. כן דחו שופטי הרוב את טענותיה של המערערת כי בעצותיה לד' ש' באשר לאופן קטילתו של תומר ביקשה להרתיע אותו מביצוע המעשה. עמדתם של שופטי הרוב מעוגנת יפה בחומר הראיות, ובהתרשמותם מעדותה של המערערת. אין כל יסוד להתערבותנו בממצאים אלה של שופטי הרוב. עמדתו של שופט המיעוט אינה מקובלת עלינו. איננו סבורים כי עצתה של המערערת לד' ש' באשר לאופן קטילתו של תומר הינה עצה ילדותית, וכי המערערת לא חיזקה את רוחו של ד' ש'. אכן, משקלה הסגולי של מערכת הנסיבות מגבש את המסקנה כי המערערת היתה מודעת לכך שד' ש' רציני עד מאוד בכוונת הרצח. היה ברור לה על שום מה נרכשה הסכין, תוך שהשניים דנו בפרטי הרצח ובדרך ביצועו. המערערת הבינה היטב כי דבריו של ד' ש' אינם עוד דברים בעלמא, וכי הוא נחוש לבצע את זממו. מטעמים אלה הננו סבורים, איפוא, כי יסוד המודעות הנדרש בעבירת הסיוע - מודעות לכך שהמסייע תורם ליצירת התנאים לביצוע העבירה העיקרית, ומודעות לכך שהמבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע את העבירה העיקרית - התקיימו במערערת. 27. האם התגשם היסוד הנפשי של מטרה ("כדי") במערערת? האם המערערת פעלה במטרה לסייע לד' ש' להגשים את מזימתו? התשובה על שאלה זו היא בחיוב. משהחליט ד' ש' לקטול את תומר, נרתמה המערערת לסייע לו בכך על מנת ששאיפתו זו תתגשם. עמד על כך השופט קרא בבית המשפט המחוזי: "כוונתה של הנאשמת ורצונה משנודעה לה כוונתו של [ד' ש'], היה לעזור ולסייע לו כדי שהוא 'יהיה ההורג' והמבצע" (עמ' 96). זאת ועוד: המערערת היתה מודעת לכך שהתנהגותה עשויה, קרוב לוודאי, להוות תרומה מסייעת לד' ש' לבצע את זממו. מודעות זו שקולה כנגד המטרה לסייע לו בהגשמת חפצו. 28. האם שאפה המערערת לרציחתו של תומר? השופט נ' עמית השיב על כך בשלילה. הוא ציין כי המערערת היתה מודעת לכך ש"משחק המוות" של ד' ש' עלול להסתיים ברציחתו של תומר, תוך שנהגה כפי שנהגה "במין הרגשה שטנית שקשה להסבירה, ולמצער, נהגה באדישות, דהיינו בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות" (עמ' 57). כותב השופט עמית: "אני בדעה שלא היתה בנאשמת מחשבה פלילית הנכנסת בגדר 'כוונה', אלא זו הנכנסת בגדר 'פזיזות' ובמסגרת זו - זו הנכנסת בגדר 'אדישות' - דהיינו שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות" (עמ' 57). השופט קרא ציין כי "ספק בעיני אם בנאשמת התקיימה אותה מחשבה פלילית במובן הכוונה תחילה, שכן כוונתה של הנאשמת ורצונה משנודעה לה כוונתו של [ד' ש'], היה לעזור ולסייע לו כדי שהוא 'יהיה ההורג' והמבצע כאשר היא מבחינתה לא רצתה להיות מעורבת בכל מעשה ביצוע במובן של הגשמת ההתנהגות המפורטת בהגדרת העבירה. כל רצונה של הנאשמת התמקד במתן סיוע במודע ל[ד' ש'] כדי שזה האחרון יהיה בעצמו המבצע" (עמ' 96). 29. היש בגישה זו כדי לשחרר את המערערת מאחריותה כמסייעת? תשובתי היא בשלילה. עבירת הסיוע אינה דורשת כי המסייע ישאף לכך שהעבירה העיקרית תבוצע. כאשר העבירה העיקרית היא רצח, לא נדרש כי במסייע תתקיים כוונה תחילה למותו של הקורבן. עבירת הסיוע דורשת - בצד מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת, ומודעות לכך שהמבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע עבירה - כי הסיוע ייעשה מתוך מטרה לסייע לעבריין העיקרי לממש את מזימתו. כאשר העבירה העיקרית היא רצח, נדרש רק כי המסייע יעשה כן מתוך מטרה לסייע לעבריין העיקרי לרצוח את הקורבן. נמצא, כי עבירת הסיוע מתקיימת מקום שהמסייע מודע לכך שהתנהגותו תורמת להגשמת העבירה העיקרית וכי המבצע העיקרי עומד לבצעה, הלכה למעשה, תוך שהמסייע עושה כן מתוך מטרה לסייע למבצע העיקרי, גם אם לא מתקיים אצל המסייע הרצון שהמבצע העיקרי יממש את מזימתו. אכן, אדם יכול לבקש לסייע לעבריין העיקרי לרצוח את הקורבן, גם אם למסייע אין כוונה להגשמתה של תוצאה זו. על כן, גם אם המערערת לא חפצה במותו של תומר - או היתה אדישה לכך - אין בכך כדי לשחררה מאחריותה כמסייעת לרציחתו של תומר. הערעור על גזר הדין 30. על המערערת הושתו עשר שנות מאסר, מהן שמונה לריצוי בפועל. היא מערערת לפנינו על חומרת העונש. בא כוחה הדגיש בפנינו את נסיבותיה האישיות: קטינותה בעת ביצוע העבירה, ובדידותה בישראל. כן צויין כי גם בלא הסיוע של המערערת היה ד' ש' מבצע את זממו. בא כוח המשיבה מבקש לקיים את העונש שהוטל בבית המשפט המחוזי. זו גם דעתנו. אמת, העונש שהוטל על המערערת הוא חמור, אך גם התנהגותה היתה חמורה ביותר. העונש שהוטל עליה הולם את חומרת התנהגותה ואינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. ה נ ש י א השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה לפסק דינו של חברי הנשיא ברק ומוצאת לציין, כי באשר ליסוד הנפשי הדרוש בעבירת סיוע, מצטרפת אני לעמדתו של חברי הנשיא ומטעמיו. לפי עמדה זו, בנוסף למודעות לטיב ההתנהגות המסייעת ולנסיבות הרלבנטיות, נדרש גם מצב נפשי של מטרה או תכלית לסייע לעבריין העיקרי וכי אין לדרוש כי המחשבה הפלילית של המסייע תהיה זהה עם זו של העבריין העיקרי ובעיקר אין לדרוש זאת לעניין הכוונה. כמו כן, אין לדרוש זהות בין המחשבה הפלילית בעבירה העיקרית ובעבירת הסיוע. אף אני - כחברי הנשיא - בדיעה, כי דין הערעור - הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש - להידחות. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. משפט פליליקטיניםנזק ראייתיקטינים (במשפט הפלילי)אי מניעת פשעפשע