ביטול חוב בגין אי תשלום דמי ביטוח לאומי

1. זוהי תביעה לביטול חוב כספי של התובעת לנתבע, חוב שנוצר בגין אי תשלום דמי ביטוח לשנת 2000 (מחודש פברואר עד אפריל ומאוגוסט עד דצמבר), שנת 2001 ושנת 2002 (חודשים מרץ ועד דצמבר). 2. בעוד שהתובעת טוענת כי חלה התיישנות על גביית דמי הביטוח, טוען הנתבע כי חוק ההתיישנות אינו חל על תביעות של המוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי ביטוח (ראה הודעת פקיד התביעות מיום 29.11.09). 3. לפיכך, מאחר והמחלוקת הינה משפטית בעיקרה, הסכימו ב"כ הצדדים כי בית הדין יכריע בתביעה בדרך של הגשת סיכומים בכתב. 4. במסגרת סיכומיו, טען ב"כ התובעת, כי לדעתו יש להצהיר כי על כל חובות הנתבע שנוצרו בתקופה הקודמת לשבע השנים, שלפני המועד שבו נקט הנתבע בהליכי גביה, חלה התיישנות והם בטלים ומבוטלים. בהקשר זה נטען, כי חלף זמנה של הלכת דבורה כרמלי משנות השבעים (דב"ע לה/0-22 המוסד לביטוח לאומי נגד דבורה כרמלי (פד"ע ו' 371) - להלן: "הלכת כרמלי"), בייחוד לאחר חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לדידו אין לראות עוד את היחסים בין הנתבע לבין המבוטחים כ"יחסים במשפט פומבי", כפי שמוגדרים בהלכת כרמלי, אלא כיחסים חוזיים, זאת מאחר שבמצב הנוכחי קיים חוסר שוויון בין תביעות מבוטחים נגד הנתבע, שדינן להתיישן, לעומת תביעות הנתבע נגד מבוטחים, שאינן מתיישנות. 5. ב"כ הנתבע ביקשה מנגד לדחות את התביעה והדגישה, כי יש ליישם את הלכת כרמלי, מאחר ואין באותה הלכה כדי לפגוע בחוק היסוד. הוסיפה ב"כ הנתבע וטענה, כי חוק ההתיישנות אינו חל על תביעות של הנתבע לתשלום בכלל ולדמי ביטוח בפרט, שכן גביית החוב אינה בהליך משפטי אזרחי, אלא על פי פקודת המסים (גבייה). לאור האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן: 6. בהלכת כרמלי נפסק כי היחסים שבין המוסד לביטוח לאומי לבין המבוטחים הינם יחסים במשפט פומבי ולא יחסים חוזיים בדומה ליחסים שבין מבוטח מסחרי לבין מבוטח אצלו. משמעות סיווג זה, בין היתר, הוא כי חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") כלל אינו חל על תביעות של המוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי ביטוח, וכי דיני ויתור על חוב ומחילת חוב אינם חלים. הטעמים העומדים ביסודה של הלכת כרמלי נעוצים בעובדה שאין מדובר כאן בתובענה רגילה, כהגדרתה בחוק ההתיישנות, אלא בגביית חוב על פי פקודת המיסים (גביה), והחוב מהווה למעשה מס. בנוסף מאופיין תשלום דמי הביטוח כמס גם בכך שאין כל זיקה בין התשלום ובין שירות כלשהו הניתן למשלם המס האינדיבידואלי. 7. בדומה כבר נאמר על ידי בית הדין הארצי, כי: "בית דין זה כבר פסק כי ס' 2 לחוק ההתיישנות מגביל את המועד בו מותר לתבוע חוב מחייב אולם אין הוא מפקיע את הזכות עצמה, כאשר קמה הזדמנות למוסד לקזז מכספים המגיעים ממנו לחייב בדמי ביטוח - הוא רשאי ואף חייב לממש זכותו זאת לקיזוז (תב"ע י-ם לא0-70/ המוסד נ' פנחס אנדורסקי פב"ל י"ב 243)...דיני ההתיישנות אינם חלים ביחסים הישירים שבין המבוטח לבין המוסד לביטוח לאומי, מן הטעם שיחסים אלה אינם יחסים חוזיים, כדוגמת יחסים בין מבטח מסחרי למבוטחיו. המוסד לביטוח לאומי פועל במסגרת הוראות החוק, שהוא חלק מדיני הבטחון הסוציאלי...(ההדגשה שלי -א.ק.)" (עבל 233/99 רגבי מאג'ד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 385 - להלן: "עניין רגבי"). 8. למותר לציין, כי פסק הדין בעניין רגבי, ניתן ביום 17.10.02, היינו לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ד - 1994, כאשר באותו עניין אף אומצו קביעותיו של בית הדין בפסק הדין בעניין דבורה כרמלי שניתן ביום 30.06.75. בית הדין הארצי אשרר הלכה זו בפסיקה שנתן לאחרונה בעניינה של שלומית מוסקוביץ, עת אמר: "בהתאם, נפסקה הלכה בבית דין זה, כי הוראות חוק ההתיישנות אינן רלוונטיות לחובות בדמי ביטוח משאין מדובר ביחסים חוזיים אלא בחיובים שמקורם בהוראות חוק הביטוח הלאומי, הנמנה על מערך דיני הבטחון הסוציאלי בישראל. (ראה עב"ל 90/99 מוסקוביץ - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם מיום 17.1.10). 9. עם זאת, בימים אלה ממש נתן בית המשפט העליון את החלטתו בסוגיה שיש בה לדעתי כדי להשפיע על תוקפה של הלכת כרמלי [רע"א 187/05 נעמה נסייר - עיריית נצרת עילית (לא פורסם, 20.6.10) - להלן: "הלכת בית המשפט העליון"]. בית המשפט העליון התייחס לזכותו של חייב להעלות טענת התיישנות כנגד חוב שנוצר לו כלפיי רשות מקומית, חוב שהוא בגדר חוב מנהלי המשולם על פי פקודת המיסים (גבייה). בית המשפט העליון קיבל את טענת המערער לפיה ההליך המנהלי מאפשר לו להעלות טענת התיישנות, ועל הרשות המנהלית לעמוד במסגרת ההתיישנות הקבועה בחוק, כדי לשרת אותה תכלית שלשמו נחקק החוק. בהקשר זה יוער כי סעיף 367(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 קובע ש- "פקודת המסים (גביה), להוציא סעיף 12 שבה, תחול על דמי ביטוח כאילו היו מס כמשמעותו בפקודה האמורה". "מס" הוגדר בפקודת המיסים כ- "מס" לרבות מס הרכוש העירוני, כל הסכומים המגיעים בעד הלוואות זרעים שהילוותה ממשלת ארץ- ישראל או ממשלת ישראל, כל מס, ארנונה, הלוואה ותשלום אחרים שעל גבייתם הוכרז או יוכרז ע"י הנציב העליון של ממשלת ארץ-ישראל או ע"י שר האוצר כגביה הכפופה לחוק הדן בגביית מסים; מכאן, שחוב לביטוח לאומי בגין דמי ביטוח לאומי נגבה ככל חוב שגבייתו בדרך מנהלית, ומכאן מקור ההשוואה. 10. להלן יובאו מקצת מדבריה של כב' השופטת ברלינר, מי שכתבה את הלכת בית המשפט העליון, היפים בהקשרים הנכונים אף לענייננו ולסוגיה המוטלת לפתחנו (עמ' 24-26 לפסק הדין, פסקאות 33-36): "האם מבחינת תכליתו של מוסד ההתיישנות ישנו טעם טוב ליצור הבחנה הנעוצה בכך שהחוב נגבה באמצעי גבייה מינהליים? אני סבורה שהתשובה שלילית. כל הרציונלים העומדים ביסוד טענת ההתיישנות כוחם יפה גם כאשר מדובר בחוב הנתבע בהליך גבייה מינהלי. הקושי של האזרח בשמירת ראיותיו והצורך שלו בוודאות תקציבית אינם מושפעים כהוא זה מהשאלה כיצד פועל הנושה לגביית חובו. גם השיקולים של ויתור ומחילה ושל אינטרס הציבור באי העסקת מערכות השלטון בחובות ישנים, תקפים באותה מידה. על פני הדברים אין מקום להשאיר את האזרח חשוף בפני סיכון של תביעה ללא מגבלת זמן, אך בשל כך שמדובר בהליך שאינו נפתח בהגשת תובענה בבית המשפט. 34. נקודת מבט נוספת היא הסדר הגבייה המינהלי. האם יש בתכליתו של הסדר זה כדי להצדיק את אי תחולתו של מוסד ההתיישנות? גם כאן, סבורה אני שהתשובה היא בשלילה. תכליתם של הסדרי הגבייה המינהליים היא להעניק לרשות אמצעי אדמניסטרטיבי נוח ויעיל לגביית החוב. הא ותו לא. בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית משפט זה על כך שהסדרי הגבייה המינהליים, אינם מיועדים ליתן בידי הרשות יתרון מהותי כלשהו. אמר על כך השופט ד' לוין: "בחקיקה הישראלית קבועים הסדרים לא מעטים, שתכליתם לסייע לרשויות בגביית תשלומי המס ובאכיפת ההוראות הפיסקליות השונות. הסדרים אלה, ברובם המכריע, נותנים בידי הרשויות הגובות אמצעי- עזר אדמיניסטרטיביים גרידא, שכל תפקידם להקל על מלאכת הגביה. בכלל אלה מצויות, דרך כלל, אותן הוראות חוק שמכוחן יכולות הרשויות להתנות השלמתן של עיסקאות במקרקעין בפרעון חוב המס... טיבם של הסדרים סטאטוטוריים אלה הוא, איפוא, אדמיניסטרטיבי- אכיפתי, ולמעשה, אין המדובר אלא בהליכים ממין מיוחד של הוצאה לפועל" (ע"א 633/91 מנהל מס רכוש ומנהל מס שבח מקרקעין ת"א נ' שמש, פ"ד מח(1) 841, 850 (1994)) (להלן: פרשת שמש). יוער, כי לכלל זה ישנו חריג אחד, והוא הוראתו של סעיף 11א(1) לפקודת המיסים (גבייה) המקנה לרשות שיעבוד ראשון על מקרקעין של סרבני מס. אולם חריג זה חריג מדומה הוא - שכן, למעשה, סעיף 11א(1) הינו הוראת העדפה מהותית אשר רק משכנה בפקודת המיסים (גבייה) (ראו פרשת שמש, עמ' 851). תכלית הסדר הגבייה המינהלי היא להקל על הרשות בהיבטים שונים של הזמן והעלות הכרוכים בנקיטת הליכים אזרחיים רגילים. לצורך כך פטר המחוקק את הרשות מהחובה לאשר את זכותה בפסק דין והעמיד לעזרתה אמצעי אכיפה שונים. לכך אין דבר וחצי דבר עם שאלת ההתיישנות. ההתיישנות, על אף היותה נטועה במישור הדיוני, אינה טענה טכנית. היא מבקשת לאזן בין האינטרס של התובע והנתבע בנוגע להשפעה שיש למעבר הזמן בין מועד היווצר הזכות לבין המועד בו מימושה נתבע. היתרון שבחר המחוקק להעניק לרשות במישור האכיפה, על ידי קביעתם של הסדרי גבייה מינהליים, אינו צריך להשפיע על איזון זה. 35. טעם נוסף לדחיית הגישה לפיה בהליך גבייה מינהלי לא ניתן להעלות טענת התיישנות, עניינו הצורך שלא ליצור הבחנה בלתי עניינית בין שני מסלולי האכיפה העומדים לרשות הרשות המקומית. כאמור, רשאית הרשות המקומית לפעול לגביית חוב ארנונה גם באמצעות הגשת תביעה בבית המשפט. ללא ספק יהיו מקרים בהם תבכר הרשות, משיקולים שונים, לפעול בדרך זו. כך, למשל, כאשר בכלים שנותן הסדר הגבייה המינהלי בידי הרשות לא יהיה די והיא תבקש ליהנות מיתרונותיו של הסדר האכיפה הקבוע בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. אין חולק, כי במקרים אלו יהיה הנתבע רשאי להעלות טענת התיישנות. כלומר, שאלת ההתיישנות תקום ותיפול על בחירתה של הרשות את המסלול בו תפעל למיצוי זכויותיה. תוצאה זו אינה רצויה, שכן אין כל טעם ענייני הכורך בין מסלול האכיפה בו בוחרת הרשות לפעול לבין טענת ההתיישנות. בהקשר שונה קבע בעבר בית משפט זה, כי: "...מקום שדרך הגביה מסורה לשיקול-דעתה של הרשות, מהותו של החוב הנגבה אינה מותנית בדרך בה בחרה הרשות כדי להיפרע; טענות-ההגנה העומדות לאזרח אינן יכולות להיות תלויות בסדרי הגביה. אם יפה כוחה של טענה, ניתן להשמיעה בהליך שיפוטי, בין אם נגבה החוב בדרך זו או בדרך אחרת" (ע"א 461/69 ביטון נ' הממונה על מס בולים, פ"ד כד(1), 5350 (1970); ראו גם ע"א 714/68 זיס נ' המועצה המקומית אשדוד, פ"ד כג(2) 623, 627 (1969)). דברים אלו יפים גם לענייננו. אין זה ראוי כי בחירתה של הרשות לפעול למיצוי תביעת הארנונה בדרך של גבייה מינהלית תכתיב את האפשרויות הפתוחות בפני הנישום להתגונן. 36. לסופו של הדיון בפרק זה יוער, כי רשויות המדינה רשאיות להעלות טענת התיישנות על מנת לחסום תביעות המוגשות נגדן על ידי האזרח (ראו סעיף 28 לחוק ההתיישנות). בעבר שררה אי נוחות אל מול שימוש של המדינה בטענה דיונית זו ועל כן הנחה היועץ המשפטי לממשלה כי לא תעלה המדינה טענת התיישנות ללא אישורו. לימים נהפך הכלל, וכיום הימנעות מהעלאת טענת התיישנות טעונה אישור של פרקליט מחוז (ראו בג"ץ 2825/04 בארד נ' היועץ המשפטי לממשלה ( 4.12.05)). ביסוד השינוי עמד, כמסתבר, שינוי בהשקפה לגבי מעמדה של המדינה בהליכים אזרחיים וכן ההבנה כי הטעמים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות יפים הם גם כאשר הרשות היא הנתבעת (ראו בג"ץ 2825/04 הנ"ל; ראו גם ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה, פ"ד ס (4) 437, 528 (השופט גרוניס) (2006)). כלומר - היותו של נתבע רשות מינהלית, אף כי אפשר שיספק הצדקה להטיל עליו חובות מוגברות מסוימות, אינו עילה למנוע ממנו שימוש בטענת ההתיישנות. זאת, שכן תכליותיו של מוסד ההתיישנות ישימות גם על מקרים בהם הנתבעת היא רשות מינהלית. נבוא אנו ונוסיף - היותו של תובע רשות מינהלית, אין בו כדי לעצור את הנתבע מלהעלות נגדו טענת התיישנות, בהיעדר טעם ענייני המצדיק זאת. היתרון שניתן לרשויות מסוימות במישור ההוצאה לפועל, אינו טעם שראוי וישמש גם לביטולו של מוסד ההתיישנות". יישומה של הלכה זו על ענייננו מוביל למסקנה כי למבוטח קיימת הזכות לטעון טענת התיישנות כנגד חוב שנגבה על ידי הנתבע באמצעות פקודת המיסים (גבייה), והנתבע לא יוכל לחסות תחת אצטלת טענה זו. 11. על אף האמור לעיל, עדיין נידרש לבחון אם קיים הבדל בין סוגי הרשויות המנהליות, כך שבעוד רשות מנהלית דוגמת עירייה, היא הנתבעת בהלכת בית המשפט העליון, לא תוכל להיבנות מחוב ישן כשנטענת טענת התיישנות, יוכל הנתבע, בשל ייחודו, לחייב מבוטחים בתשלומי ביטוח גם בחלוף תקופת ההתיישנות. 12. סבורים אנו, כי לא קיים הבדל של ממש בין השניים. מהות תשלום המס נועדה בעיקרה לאפשר לרשות המקבלת את המס לפעול עם הכספים שהיא גובה לטובת האזרחים המחויבים בתשלומו. רשות מקומית יכולה לפעול לרווחת תושביה אם קופתה הציבורית תהיה מלאה בכספים שגבתה באמצעות המיסים שהיא משיתה עליהם על פי מה שמתיר לה המחוקק, וכך גם הנתבע יכול לפעול ולאשר תשלומים למוטבים רק אם קופתו תתמלא בתשלומי המיסים. מכאן, שאמירת בית הדין הארצי כי "באין גבייה אין חלוקה, אין חוק ואין תכלית לחוק" (דב"ע נז/0-150 אברהם מוזס נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 102), שנאמרה בהקשרו של הנתבע, יפה לטעמי גם לעניין גביה מרשות מנהלית אחרת, דוגמת עירייה, המתקיימת וניזונה גם היא מתשלומי תושביה. 13. עיון בפסק הדין בעניין כרמלי מלמד, כי עצם הקביעה שחוק ההתיישנות אינו חל על תביעות שבהן המוסד לביטוח לאומי תובע דמי ביטוח וכן כי דיני ויתור על חוב ודיני מחילת חוב אינם חלים, נובע מעצם ההגדרה של תובענה בסעיף 1 לחוק ההתיישנות, האומרת כי תובענה היא "הליך אזרחי לפני בית משפט", כלומר, מדובר על זכות תביעה לחוב אזרחי, קרי: זכות שמימושה בדרך תובענה בהליך אזרחי. וממשיך בית הדין שם ואומר: "הקשר שבין המוסד לביטוח לאומי לבין החייב בדמי ביטוח אינו מחוזה או מהתחייבות בדומה, אלא מכח החוק. כך גם החובה לשלם דמי ביטוח. גביית החוב אינה בהליך משפטי אזרחי, אלא על פי פקודת המיסים (גבייה) כאילו היה מס; אף לעניין גביית חובות בפשיטת רגל או בפירוק תאגידים - דין דמי הביטוח 'כדין מס המגיע לאוצר המדינה'. מכאן לעניין הויתור והמחילה. ממהותו של הוויתור וממהותה של המחילה ששני אלה באים מהפעלת רצון, עת הפעולה שבה מדובר נתונה לרצונו של אדם...אך תנאי לכל הוא, שיהא הדבר תלוי לרצונו של מי שטוענים כי ויתר או מחל. המוסד לביטוח לאומי הוקם על ידי מעשה המחוקק וסמכויותיו וכוחו נקבעו על ידי המחוקק. אין המוסד רשאי לעשות בכספי המוסד, בין שהגיעו לידיו ובין שהם מהווים חוב למוסד, כעשות אדם בשלו. המוסד לביטוח לאומי אינו רשאי 'למחוק חוב' כפי שמוצע לו בפסק הדין שבערעור...". באשר לוויתור ולמחילה אמר בית המשפט העליון, כפי שצוטט לעיל (שם, פסקה 33), כי: "גם השיקולים של ויתור ומחילה ושל אינטרס הציבור באי העסקת מערכות השלטון בחובות ישנים, תקפים באותה מידה". ובהמשך (עמ' 44 לפסק הדין, פסקה 42), הוסיפה כב' השופטת פרוקצ'ה ניתוח מעמיק משלה, שלא שינה מתוצאת הדברים אליה הגיעה כב' השופטת ברלינר, ואמרה: "ואשר לאינטרס הציבורי - אמנם, חסימת תביעת הרשות בטענת התיישנות פוגעת באינטרס הציבורי לממש את גביית המס במלואה; עם זאת, עוצמת הפגיעה אינה עומדת כנגד שיקולי היציבות והוודאות המושגים בהחלת תקופת ההתיישנות האזרחית על תביעות הרשות למימוש הגבייה". הנה כי כן, אף כי מדובר בתשלום על פי חוק, ועל טענה שיש בה כדי לפגוע באינטרס הציבורי, קבע בית המשפט העליון שיש להחיל את מוסד ההתיישנות, שכוחו גובר ותכליתו חשובה מזו המושגת במניעתו. 14. בפסק הדין בעניין כרמלי, התבסס בית הדין הארצי על האמור בפסקי הדין דב"ע לא/6-0 לאה ברנדמן - המל"ל פד"ע ב 113; דב"ע לא/8-0 פרלה - המל"ל פד"ע ב 93. בעניין פרלה התייחס בית הדין לעניין סיווג משפט הביטוח הלאומי (פסקה 11 לפסק הדין), ואמר: "אל לנו להיכנס לסיווג ענפי המשפט, סיווג שבשיטת המשפט בישראל משמעותו אינה רבה, ואל לנו לקבוע אם חוק הביטוח הלאומי מקומו בתחום המשפט האזרחי, והתדיינות לפיו התדיינות אזרחית היא, או שמקומו בתחום המשפט הפומבי-מנהלי וההתדיינות בהתאם לכך. ראוי לציין שבארצות בהן מקפידים על הסיווג משייכים את דיני הביטחון הסוציאלי ממלכתי למשפט הפומבי-מנהלי...לענייננו מספיק לקבוע כי לעובדה שמדובר בהתדיינות בין אזרח ובין גוף ממלכתי, חשיבות לעניין חופש הגישה לחומר הראיות... הקשר בין מבוטח ובין המוסד לביטוח לאומי אינו קשר בדומה לקשר בין מבוטח וחברת ביטוח, והתדיינות בין התובע גמלה מכח חוק הביטוח הלאומי ובין המוסד לביטוח לאומי, אינה התדיינות בין אזרח לאזרח למימוש זכות חוזית, אלא התדיינות בין אזרח וגוף ממלכתי למימוש זכות מכח החוק". בית הדין לא הכריע ולא ראה חשיבות להכריע בשאלת סיווגו של ענף הביטחון הסוציאלי לענפי המשפט - אזרחי או מנהלי - אולם בוודאי שלאור הלכת בית המשפט העליון, הרואה גם בהליך גבייה מנהלי כזה שחלה עליו התיישנות, ניתן לקבוע כי בענייננו אין מקום להחיל את הלכת כרמלי, והנתבע מנוע מלתבוע חוב בגין דמי ביטוח לתקופה העולה על שבע השנים הקבועות בחוק ההתיישנות. 15. אשר על כן, ולאור האמור לעיל, תביעת התובעת לביטול החוב שנוצר בגין אי תשלום דמי ביטוח - מתקבלת. 16. הנתבע ישיב לתובעת את הכספים שגבה ממנה בגין החוב שבתקופת התיישנות, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום גבייתם ועד מועד התשלום בפועל. יש להשיב את הכספים לתובעת תוך 45 יום מהיום. 17. הנתבע ישלם לתובעת סך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין עד 30 יום מיום קבלת פסק הדין. 18. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. דמי ביטוח לאומיחובביטוח לאומי