תביעה נגד הנהלת בתי המשפט בפני בקשה מטעם הנתבעת (להלן:"המבקשת") להורות על דחיית התובענה על הסף שהוגשה כנגדה ע"י התובעת (להלן: "המשיבה"). עפ"י כתב התביעה, עסקינן בעוולת רשלנות רבתי בגין החלטה שיפוטית של כב' סג"נ השופט יחזקאל קינר, מבית משפט השלום בראשון לציון במסגרת ת.א. 1825/09 (בש"א 2217/09), אשר הורה על תפיסת ציוד מכני הנדסי כבד ויקר ערך מסוג מגרסה, וזאת ללא שבדק את הבעלות הרשומה או את אגרת החוב; והורה על אחסנתו בחזקת המבקש ולא במגרש מאושר; ובכך גרם לתובעת נזק כספי נטען העולה על מליון ₪. תמצית טענות המבקשת: המבקשת טוענת כי ביום 11.5.09 התקיים דיון במעמד צד אחד למינוי כונס נכסים; בפני כבוד השופט יחזקאל קינר; בסופו מונה ב"כ המבקש בבש"א 2217/09, עו"ד סילוין ככונס נכסים לצורך תפיסת המגרסה ואחסונה באופן בטוח במחסן השייך למבקש (חבשי ג'לאל), בכפוף לקיומם של תנאים כפי שפורטו בהחלטה. המבקשת טוענת כי אומנם השעבוד לא נרשם אצל רשם החברות; אך גם לבעל השעבוד לא רשומות זכויות שניתן לאוכפן כלפי בעל הזכויות המשועבדות. ביהמ"ש התייחס לעובדה זו, וציין מפורשות בהחלטה כי בנסיבות אלו אין כוחו של המשכון יפה כלפי נושים אחרים, אך ביחס שבין הצדדים לבקשה, יש מקום למינוי הכונס על מנת לייחד את המגרסה בלבד, כאשר שאלת הזכויות בה תוכרע בשלב מאוחר יותר. מדובר בצו זמני בלבד, שניתן במעמד צד אחד, לאור החשש מהברחתה של המגרסה, על כל המשתמע מכך. בהחלטה נקבע כי על כונס הנכסים לדאוג לעריכת ביטוח למגרסה סמוך לאחר תפיסתה. ביטוח זה אמור לכסות כל נזק שייגרם למגרסה בתקופת אחסונה. ככל שלא בוצע ביטוח כאמור ע"י כונס הנכסים, בניגוד להחלטת ביהמ"ש, אזי ממילא מדובר על פניו בהתרשלות מצדו של כונס הנכסים. (אין כל חובת אחסון במחסן של הוצל"פ). בדיעבד התברר כי כונס הנכסים פעל ככל הנראה בניגוד לצו שניתן, שכן בעוד שהצו ניתן ע"י ביהמ"ש היה לגבי המגרסה מסוג "פרץ דיקסון", המגרסה שנתפסה על ידו הייתה ככל הנראה מתוצרת אחרת "פגסון" , כפי שעולה מכתב התביעה. לטענת המשיבה לאור הנסיבות האלה תמוהה העובדה כי המשיבה בחרה להפנות את תביעתה דווקא כנגד ביהמ"ש ולא כנגד מי שעל פניו המעוולים הישירים. אין מנוס להורות על דחיית תביעתה על הסף, כמתחייב מהוראות הדין. (המבקשת נסמכת על סע' 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; וכן על פסקי דין רבים בעניינה). תמצית טענות המשיבה: המשיבה טוענת כי המבקשת הציגה בצורה לא נכונה ומגמתית את ההלכות המשפטיות והתקדימים הנוגעים לעניין והיות והמבקשת לא ציינה בגין איזו עילה מתבקשת הדחייה על הסף. בקשתה של המבקשת הינה ניסיון פסול להימלט מאחריותה וממחויבויות שהוטלו עליה המהווה אף שימוש לרעה בהליכי משפט. לטענת המשיבה אם ביהמ"ש היה מצווה להביא את הרשיון ובוחנו היה נוכח לדעת כי הכלי אינו רשום בבעלות חברת אריאלה וגם לא חברת גייפר, אלא בבעלות לאומי ליסינג. יתרה מזו בפרוטוקול הדיון הובהר כי השעבוד לא נרשם ברשם החברות וכב' השופט היה מודע לכך. כאשר ביהמ"ש נעתר לבקשת המבקש, היה עליו להורות לכונס הנכסים לאחסן את המגרסה במגרש המאושר ע"י הנהלת ביהמ"ש או הוצל"פ. מאחר וביהמ"ש הורה על אחסון המגרסה במחסן השייך למבקש, המגרסה הגיעה למקום בין רמלה ללוד שם "נשחטה" ובמהותה נעלמה. באשר לסעיפים 10-9 לבקשת המבקשת; טוענת המשיבה כי המגרסה שנתפסה ע"י כונס הנכסים הזמני היא מבית החרושת של היצרן ובמודל הנכון. בוודאות קרובה, נראה כי "פרץ דיקסון" הינו שיבוש של "טרקס פגסון"; ולפיכך ברי כי המגרסה נתפסה וניזוקה על פי החלטת בית המשפט ורק בגינה. זאת ועוד; אם המבקשת סבורה כי כונס הנכסים הזמני בת.א. 1825/09, והמבקש באותה בקשה הינם המעוולים הישירים במקרה זה (דבר המוכחש לטענת המשיבה), אזי עליה לפעול על פי הפרוצדורה לצירוף נתבעים נוספים לתביעה, והדבר אינו גורע מהיריבות בין הצדדים לתביעה, אינו פוטר את המבקשת מאחריותה ומחובתה כלפי המשיבה, כחלק מציבור המתדיינים. (המשיבה נסמכת על פסיקה). בתשובה לתגובה מוסיפה המבקשת וטוענת כי: בבסיסה של תביעה זו כנגד מדינת ישראל- הנהלת בתי המשפט, עומדת פעולה שיפוטית של שופט מכהן. וכי אין יסוד לנטען בתגובה, לפיה המבקשת עצמה "הודתה" כביכול "כי גרמה עוול למשיבה". לא ברור היכן קראה זאת המשיבה בבקשה או כיצד הגיעה למסקנתה זו. המשיבה לא הצליחה לאתר ולהצביע ולו על פסק דין אחד התומך בטענותיה, ושאיננו מקבל את טענת המדינה בדבר תחולתה של החסינות השיפוטית. כמו כן גם אם נבחן את המקרה שלפנינו דרך פסק הדין בעניין פרידמן, ברי כי הוא רחוק מאוד מלהיכנס בגדר אותם מקרים חריגים, בוטים ויוצאי דופן. המשיבה לא מהססת וחוזרת וטוענת בתגובתה כיצד בדיוק היה על בית המשפט "להתנהל ולהחליט באופן אחר" כביכול לשיטתה; טענות מסוג זה רק מחזקות את הטענה כי מדובר בהחלטה שיפוטית, שנתנה תוך הפעלת שיקול דעת שיפוטי, וגם אם המשיבה איננה מרוצה ממנה, עדין אין מחלוקת כי היא לא נתנה מתוך זדון, כוונה, מניע פסול או שימוש לרעה בסמכות. גם אם היה ובסופו של יום יתבררו טענותיה של המשיבה כנכונות, הרי שעדיין מדובר בהחלטה שיפוטית של בית משפט מוסמך, שנתנה ע"י השופט שדן בהליך, במסגרת סמכותו, תוך הפעלת שיקול דעת, כפי שעולה מהמסמכים ומהטענות עצמן, ושלא נתקפה על ידי גורם כלשהו בדרך של הגשת ערעור עליה, וככזאת, גם אם בדיעבד תתברר כשגויה (דבר שממילא טרם הוכח), היא חוסה תחת המטריה של החסינות השיפוטית, הן במובן הרחב והן במובן המצומצם יותר (השנוי במחלוקת כשלעצמו). בניגוד לנטען בסע' 1.3 לתגובה, הרי שמבחינה עובדתית גרידא חברת לאומי ליסינג דווקא כן צורפה כמשיבה נוספת בהליך, מיד לאחר שהתברר לראשונה היא המגרסה שנתפסה רשומה בבעלותה. המשיבה לא הגישה על החלטתו של ביהמ"ש קמא - ערעור, שהיא הדרך המקובלת לכך. שכן היא מהווה למעשה ניסיון פסול לעקוף את "דרך המלך" לתקיפת החלטות של ביהמ"ש. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להתקבל ועל כן יש לדחות את התביעה נגד המבקשת מהנימוקים כדלקמן: סעיף 8 לפקודת הנזיקין קובע כי: "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר- לא תוגש כנגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי". בספרם דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, אשר נכתב על ידי המלומדים והשופטים טדסקי, אנגלרד, ברק וחשין (מהדורה שנייה), פורשה החסינות בצורה רחבה ביותר: "שיטות המשפט היונקות מהמשפט המקובל האנגלי מעניקות חסינות מיוחדת, רחבה מהרגיל, לרשות השופטת, חסינות זו משתרעת לא רק על מקרים רגילים של חריגה מסמכות, אלא גם על מקרים של פעולה מתוך מניע פסול. נימוק לגישה מיוחדת זו אינה מצוי כמובן, רק בכך שהשופטים הם שיצרו את חסינותם. מקורו של הנימוק לחסינות רחבה זו הינו ברצון לשמור על אי התלות של הרשות השופטת, ועל אי התערבות בפעולתה. נימוקים נוספים שניתן להזכיר הם הרצון לחסוך בזמנם של השופטים, המגמה לעודד אנשים מוכשרים לכהן בתפקידי שפיטה, חוסר רצון לאפשר חידוש משפט שנסתיים וקיום סעדים אלטרנטיבים לתקיפת ההחלטות של השופט. חסינות זו מבוססת כמובן, על האמון ביושרם של השופטים ועל נסיון החיים המלמד, כי המקרים שבהם נגרם עוול לאדם בשל פעולת שופט שלא כדין הם כה מועטים, עד כי אי הצדק העשוי להיגרם, אינו שקול כנגד התוצאות הקשות שיגרמו לציבור כולו מהתערבות בפעולותם של השופטים". (שם, בעמ' 392). "המבחן לחסינות הרשות השופטת הוא מבחן פונקציונלי, דהיינו ביצוע תפקיד שיפוטי. הפעלה רשלנית של תפקידים אלה אינה מוציאה את הפעולה מגדר התפקיד השיפוטי. גם שופט המתנהג באופן רשלני מבצע תפקיד שיפוטי. הסייג בענין הרשלנות המופיע לענין החסינות הכללית של עובדי ציבור, אינו חל על שופטים, ועל כן חסינים הם גם אם פעלו ברשלנות". (שם, בעמ' 395). החלטתו של כב' השופט, סגן נשיא, יחזקאל קינר, בת.א. 1825/09 ,בגינה הוגשה התובענה דנן מהווה ללא ספק החלטה שהתקבלה במסגרת מילוי תפקידו השיפוטי. זאת ועוד; גם אם למשיבה יש טענות כבדות משקל באשר לצדקתן או מקור סמכותן, ההחלטה הינה בגדר חסינות השיפוטית. באשר למהותה של החסינות והיקפה נשמעו דעות שונות: בפסק הדין בר"ע 2351/00 מדינת ישראל נ' פרידמן (להלן:"פס"ד פרידמן") (ניתן ביום 12.3.01), בית המשפט המחוזי בירושלים מצא כי יש לצמצם את החסינות במקרים שבהם מדובר ברשלנות בוטה וחמורה או רשלנות רבתי: "סעיף 8 נתון לשתי פרשנויות, ונראה לנו שראוי ונכון יהיה למצוא דרך ביניים פרשנית שתכיר אמנם בהקרנה של החסינות הפרסונלית הברורה שסעיף 8 יוצר אותה, על היכולת לתבוע את המדינה באחריות שילוחית, ואולם שלא תימנע כליל שימוש בדרך זו. הקרנה זו משדרת מסר פרשני, ולפיו תסוכל מטרת סעיף 8 אם הוא ייעקף על-ידי הגשת תביעת רשלנות "רגילה" נגד שופטים במסווה של תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית. ואולם מסר זה איננו נטול סייגים. לשון החוק איננה מונעת הגשת תביעה נגד המדינה, ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאפשר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד. ..." בניגוד לפס"ד פרידמן, הביע כב' השופט, הנשיא י' פרגו, בת.א. (ראשל"צ) 3568/06 שטרצר נ' בנק ירושלים (ניתן ביום 19.3.07). דעה אחרת הרואה את החסינות כחסינות מהותית מלאה: "החסינות הקיימת היא חסינות מהותית, מוחלטת ומלאה. כל ניסיון לערוך הבחנה כמותית, פוגע במהות ובמטרה שלשמן הוענקה חסינות זו. הבחנה זו תחייב גם את העדתו בבית המשפט של השופט או נושא המשרה השיפוטית, כדי להסביר את החלטתו ואת העדר הרשלנות. לא עולה כלל על הדעת, כי נושא משרה משפטית - שופט, רשם, ראש הוצל"פ, בורר או כל אדם אחר המבצע פעולת שיפוט - יצטרך לאחר מכן להופיע בבית המשפט, על מנת להתגונן מפני תביעות הנוגעות למילוי תפקידו. זו סופה של עצמאות הרשות השופטת ותחילתה של "פסיקה מתגוננת". אף השופטת ד"ר דפנה אבניאלי מסתייגת ממה שנקבע בפרשת פרידמן בקובעה בת.א. 199207/02 יאיר ש. שיווק נ' הבנק הבינלאומי הראשון (ניתן ביום 14.9.05) כי: " אני סבורה, כי לא היה מקום לפרוץ את הגדר ולפעור בה פתח רחב, המאפשר הגשת תביעה נגד המדינה במקרה של רשלנות רבתי, כפי שנקבע בענין פרידמן. קביעה זו מזמנת הגשת תביעות סרק על ידי תובעים המתיימרים לסווג כל פעולה שיפוטית כנגועה ברשלנות רבתי." באשר לשאלת האחריות השילוחית ו/או ישירה של המדינה בנוגע לעוולה המיוחסת לשופט - ראה לעניין זה: החלטתו של כב' הרשם אורנשטיין (כתוארו אז) בבית המשפט המחוזי מיום 20/8/08 בבש"א 6269/08 ת.א. 2136/05 מדינת ישראל- משטרת ישראל והנהלת בתי הדין הרבניים ואח' אנה וזגיאל, שם נסקרה הפסיקה בנושא (סעיף 21 להחלטה) אשר דנה בשאלה, אם יש להטיל אחריות על המדינה בין מכוח אחריות שילוחית ובין אחריות ישירה וזאת במקרה של רשלנות שופט. בהחלטה זו של כב' הרשם הובאה גם הדעה של פרופ' גלעד במאמרו "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט" ולפיה יש מקום להטיל חבות על המדינה כאשר מדובר במקרים של זדון, הנובע ממניע פסול או במקרה של חריגה מסמכות של היושב בדין. בנסיבות העניין איני נדרשת לנקוט עמדה באשר למהותה והיקפה של החסינות הואיל ובמקרה דנן אף אם יוכחו העובדות הנטענות ע"י התובעת הרי אין כל ספק כי בהחלטתו של כב' השופט לא נפלה כל רשלנות חמורה ובוטה המצדיקה את הסרת החסינות השיפוטית. בכל המקרים שצוינו בפסיקה שם, ניתנה חסינות שיפוטית לשופטים מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין כאשר השאלה הייתה אם להטיל אחריות על המדינה. בענייננו, לא מצאתי כי זה המקרה בו יש לערב את המדינה ולהטיל עליה אחריות. כב' השופט יחזקאל קינר, ציין בהחלטתו מיום 11/5/09, כי הוא נעתר לבקשה למינוי כונס לנכסים לצורך תפיסת המגרסה, כאשר שאלת הזכויות במגרסה תוכרע בשלב מאוחר יותר. לפיכך, התנהלותו של כב' השופט בוודאי שאינה נכנסת להגדרת "רשלנות רבתי" אלא הכרעה שיפוטית לגיטימית. אין חובה שבדין להורות על אחסון במחסני ההוצל"פ וניתנו הוראות לכונס הנכסים באופן לגיטימי ביותר. אני סבורה , כי במקרה דנן, משניתנה החלטה שיפוטית, הרי שחלה החסינות השיפוטית בהתאם לסעיף 8 לפקודת הנזיקין ויש לדחות את התביעה נגד הנתבעת-המבקשת על הסף. לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל ודין התביעה להידחות. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ +מע"מ. הנהלת בתי המשפט