רשלנות רפואית התקף לב

להלן פסק דין בנושא רשלנות רפואית התקף לב: לפני תביעת פיצויים של יורשי המנוח ז"ל ( להלן – המנוח), שעילתה רשלנות רפואית נטענת מצד בית החולים רמב"ם שבבעלות הנתבעת, באבחון ובטיפול שניתן למנוח, אשר לטענת התובעים הביאה למותו ביום 27.10.02. הרקע העובדתי: המנוח, יליד 1955, נפטר בביתו ביום 27.10.02, מסיבה הנתונה במחלוקת בין הצדדים כפי שיפרט בהמשך. אין חולק כי עובר למותו סבל המנוח מתחלואה לבבית. זו אובחנה עוד ביום 07.03.98, אז אושפז המנוח בבית החולים לגליל המערבי נהריה, אובחן כסובל מאוטם חד בשריר הלב בדופן התחתון, ועבר צנתור במהלכו נמצאה חסימה מלאה של העורק הכלילי הימני. במהלך השנים עד לאירועים נשוא דיוננו, פנה התובע מספר פעמים לטיפול רפואי על רקע תלונות לכאבים ולחץ בחזה, דפיקות לב מהירות וחולשה. כך ביום 26.08.98 ( אז אושפז בבי"ח לגליל המערבי להשגחה לאחר שאובחן אוטם חוזר), ביום 26.10.99 ( פנה לבי"ח לגליל המערבי על רקע תלונה עיקרית של כאבים בבטן עליונה, ושוחרר ללא אבחנה), ביום 11.01.01 ( הופנה לבית חולים רמב"ם בשל לחצים בחזה, חולשה ודפיקות לב מהירות, ושוחרר לאחר שממצאי בדיקתו היו תקינים), וב- 21.05.02 ( פונה לבי"ח לגליל המערבי לאחר שהחל לסבול מכאבים בידיו בעקבות ויכוח, אושפז להשגחה ושוחרר לאחר שסירב להמשך אשפוז). ביום 06.06.02 אושפז המנוח אלקטיבית בבי"ח רמב"ם לביצוע צנתור לב. בצנתור נמצא עורק ימני חסום ( חסימה ישנה); טרשת לא חוסמת בשיעור 30%-50% בעורק הקדמי ובשיעור 50%-75% בענף שולי ראשון והצרות של 90% בענף שולי שני. ביחס להיצרות האחרונה בוצעה פתיחה באמצעות " בלון" ללא תומכן. 4. ביום 25.10.02 פנה המנוח למרכז הרפואי " בן חיאן" בשל כאבי חזה עם הזעה, שהוקלו לאחר נטילת שתי טבליות קורדיל. הומלץ לפנותו באמבולנס לבית החולים אולם הוא סירב. בשעה 02:07 הוא הגיע עצמונית למיון בבית החולים רמב"ם והתלונן על כאבים ביד שמאל שנמשכו כשעתיים וכן כאבי חזה. הכאבים ביד שמאל לא חלפו לאחר לקיחת קורדיל. תרשים הא.ק.ג נמצא תקין כך גם בדיקת האנזימים שנערכה. במיון אובחן כי מקור הכאב איננו קרדיאלי והמנוח שוחרר לביתו. 5. למחרת, ביום 26.10.02 , פנה המנוח לרופא בקופת חולים לאומית. רופא הקופה ( ד"ר סאלח) הפנה אותו לחדר מיון. במכתב ההפנייה צויין כי מדובר בחולה לבבי ידוע לאחר שני אירועי אטמים בשנת 1998 ולאחר ׁ PTC (הרחבת עורק באמצעות בלון) שבוצע ברמב"ם ביוני 2002. צויין כי החולה סובל מיום אתמול מהתקפים חוזרים של לחץ בחזה מקרין לשמאל, וכי היום היו עוד שלושה אירועים של לחץ בחזה וכאבים לאורך יד שמאל הנמשכים דקות מספר. בהפניה צויין כי לאור מצבו ועברו הוא מופנה לחדר המיון לבדיקות והשגחה. 6. המנוח הגיע לחדר המיון בבית החולים באותו יום בשעה 23:04. בדו"ח חדר המיון נרשם על-ידי הרופא שבדק אותו, ד"ר ארנבורג: "משלשום סובל לסירוגין מכאבים ביד שמאל אשר מדי פעם מלווים בכאבים בחזה ללא קוצר נשימה בשילוב עם הזעת יתר, ללא קשר לתנועות או לנשימה, שולל שיעול או חום". בבדיקתו נמצא ללא רגישות במישוש זרוע שמאל. בבדיקת א.ק.ג נמצא קצב סינוס עם ביגמיניה חדרית ללא שינוי אכסמי. בדיקת טרופונין היתה תקינה. בסיכום גיליון חדר המיון מצויין כי מרגיש טוב וכי קרוב לוודאי מקור הכאב מוסקלוסקלטלי. נרשמה התווייה לתרופת מוסקול, הימנעות ממאמץ פיזי למספר ימים ומעקב רפואי, והוא שוחרר לביתו. 7. ביום 27.10.02 לפנות בוקר נמצא המנוח מת בביתו. חוות דעת המומחים: חוות דעת מומחה התובעים 8. התובעים צירפו לתביעתם חוות דעת של מומחה למחלות לב, פרופ' דן צבעוני ( להלן – פרופ' צבעוני). המומחה בחוות דעתו קבע כי נעשתה שגיאה חמורה באיבחון ובטיפול במנוח, בשני המועדים בהם הגיע לחדר המיון של בית החולים ( ב- 25.10.02 וב- 26.10.02). לפי האמור בחוות הדעת, הסימפטומים מהם סבל המנוח - כאבים בחזה במנוחה מלווים בהזעה ומשתפרים לאחר טיפול בקורדיל – מהווים באופן חד משמעי ביטוי לתעוקת חזה בלתי יציבה ולעיתים אף לאוטם. בהינתן עברו הלבבי הברור של המנוח, ובעיקר העובדה כי ארבעה חודשים לפני כן עבר הרחבת עורק עם בלון, שלאחריה קיים סיכון בשכיחות לא קטנה להיצרות חוזרת בטווח של חצי שנה, היה המנוח באופן ברור מועד לפתח תעוקת חזה. חולה עם תעוקת חזה בלתי יציבה מצוי בסיכון לפתח אוטם בשריר הלב ובעקבותיו פרפור חדרים. בנסיבותיו של המנוח ונוכח גורמי הסיכון מעברו, היה צריך לאשפזו לצורך השגחה. לפי האמור בחוות הדעת, המנוח מת קרוב לוודאי מחסימה של אחד העורקים, ובסבירות הרבה ביותר של העורק שהורחב ארבעה חודשים קודם לכן באמצעות בלון. לו היה המנוח מצוי באשפוז באותה עת, ניתן היה לטפל בכך ביעילות בבית החולים באופן שסיכויי הישרדותו של המנוח היו מעל ל- 95%. פרופ' צבעוני התייחס בחוות דעתו אף לתוחלת החיים שהיתה צפויה למנוח, וקבע כי בנסיבות מחלתו הלבבית של המנוח, אשר גרמה לפגיעה קלה בלבד בקצב ההתכווצות של הלב, היתה תוחלת חייו קצרה בכחמש עד שבע שנים לעומת אדם בריא. חוות דעת מומחה הנתבעת 9. הנתבעת הגישה מטעמה חוות-דעת של פרופ' רוטשטיין זאב, מומחה למחלות לב ( להלן – פרופ' רוטשטיין). בחוות דעתו קבע פרופ' רוטשטיין כי מאחר שלא בוצע ניתוח שלאחר המוות לא ניתן לדעת לאשורה את סיבת המוות, ולפיכך גם לא ניתן לדעת האם ניתן היה להציל את המנוח לו היה מאושפז בבית החולים ולא משוחרר לביתו. יתכנו סיבות שונות למוות, הן לבביות והן אחרות, שלא ניתן היה להשפיע עליהן אף אם המנוח היה מאושפז. אשר להתרשלות, נאמר בחוות הדעת כי בהעדר ממצא אובייקטיבי בבדיקות שבוצעו למנוח המעידות על תסמונת כלילית ולנוכח קליניקה לא טיפוסית במקרה של המנוח, אין לקבוע כי רופא המיון התרשל. לעניין תוחלת החיים הצפויה לחולה לאחר 3 אטמים סבר פרופ' רוטשטיין כי היא פחות ממחצית תוחלת החיים של אדם בריא בגילו כלומר היא עומדה על 16 שנים. חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט 10. נוכח המחלוקות בין הצדדים והפערים בין חוות הדעת מטעמם, מונה מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' ישעיהו בנחורין, מומחה למחלות לב (להלן – פרופ' בנחורין). 11. בחוות דעתו ציין פרופ' בנחורין כי מותו של המנוח נבע בסבירות גבוהה ביותר מהתקף לב שלווה בפרפור חדרים. עוד נאמר בחוות הדעת, כי התיעוד של תלונות המנוח עובר להגעתו לחדר המיון מצביע על כך כי הוא החל לסבול מכאב טיפוסי שלושה ימים עובר למותו. לדעת פרופ' בנחורין, אופי הסימפטומים מהם סבל המנוח תאם בפרוש תמונה קלינית של תעוקה לא יציבה. תמונה של תלונות מתועדות כאמור בחולה עם מחלת לב כלילית ידועה, חייבה, לדעת פרופ' בנחורין, את אשפוזו ביום 26.10.02 לשם השגחה למספר ימים לפחות בהבחנה משוערת של סנדרום כלילי חריף העלול בסבירות גבוהה להתפתח לאוטם חריף. דרגת הסיכון שתאמה את נתוניו של המנוח בהגעתו למיון ובהתאם לספרות המקצועית ומדד סיכון " TIMI" המקובל בהקשר זה, היתה ברמה בינונית, הכרוכה בסיכון לאירוע קרדיאלי בשיעור של 13-20%. לפיכך, היה על הרופא בחדר המיון לאשפז את המנוח. 12. עוד נאמר בחוות דעת פרופ' בנחורין, כי סביר מאוד להניח, ברמה של 95%, כי לו היה המנוח מאשפז היה מותו נמנע, בשל כך שהתקף הלב היה מזוהה ומטופל במועד. לעניין זה ציין פרופ' בנחורין כי אין משמעות גדולה לשאלה האם המוות נגרם מחסימת העורק שהורחב לפני כן באמצעות בלון או חסימת עורק אחר. פרופ' בנחורין ציין עוד בחוות הדעת כי הוא מסכים עם חוות דעת המומחה מטעם התובעים באשר לתוחלת חייו של המנוח באם היה מאושפז, היתה עומדת על כ- 25 שנים. תמצית טענות הצדדים בסוגית החבות: 13. לטענת התובעים, יש לקבל את חוות דעת המומחה מטעמם והמומחה מטעם בית המשפט במלואן הן באשר לסיבת המוות, הן באשר לליקוי באבחון ובטיפול במנוח והן ביחס לסיכויי הישרדותו ותוחלת חייו לו היה מאושפז כנדרש. לטענתם, ולנוכח חוות הדעת האמורות, הוכחו כל יסודות עילת תביעתם, ודינה להתקבל. 14. הנתבעת בסיכומיה טוענת יש לדחות את התביעה. לעניין זה טוענת היא, ראשית, כי יש לפסול את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בשל זיקה בינו לבין מומחה התובעים. לגופם של דברים טוענת הנתבעת כי לא הוכחה סיבת מותו של המנוח, משלא בוצע ניתוח לאחר המוות ואף לא הוגשה תעודת פטירה של המנוח. לטענתה, לא ניתן לשלול כי המנוח נפטר בשל נסיבות אחרות, בין רפואיות כפי העולה מחוות דעת המומחה מטעמה, והן אחרות כגון התאבדות לנוכח דכאון ממנו סבל. 15. עוד טוענת הנתבעת, לא היתה כל התרשלות מצד רופאי חדר המיון בבית החולים אשר פעלו כרופאי מיון סבירים, על פי פרקטיקה נוהגת ומקובלת בתחום, ומאחר שלפי ההתרשמות ממצבו של המנוח לאחר שנבדק, ובשים לב לתוצאות הבדיקות האובייקטיביות שנערכו לו בחדר המיון, לא היה צורך באשפוזו. אף לא מתקיים לטענת הנתבעת קשר סיבתי בין אי-האשפוז למוות, זאת הן מאחר שסיבת המוות לא הוכחה, והן מאחר שככל שהמנוח מת מאירוע לבבי לא היה באשפוז כדי למנוע זאת. דיון והכרעה: 16. במסגרת דיוני ההוכחות בתיק נחקרו בפני שלושת המומחים, וכן נשמעה עדותו של ד"ר ארנבורג אשר טיפל במנוח בחדר המיון ביום 26.10.02. כמו-כן העידה אשת המנוח. הבקשה לפסילת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט: 17. תחילה יש להידרש לטענת הנתבעת בדבר פסלות חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. טענה זו הועלתה לראשונה במהלך דיון ההוכחות, לאחר חקירתו של המומחה מטעם התובעים, פרופ' צבעוני, ובהחלטתי באותו מועד הוריתי כי הצדדים יתייחסו לעניין זה בסיכומיהם. 18. טענת הנתבעת מתבססת על תשובות פרופ' צבעוני לשאלות שנשאל בחקירתו אודות היכרותו וקשריו עם פרופ' בנחורין, בהן אישר כי הם חברים טובים וכי עבדו יחד שנים רבות בבית חולים ביקור חולים ( עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 9-14). פרופ' בנחורין נשאל אף הוא על היכרותו עם פרופ' צבעוני, השיב כי הוא מכיר אותו ואישר כי הם עבדו יחד בבית חולים ( עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 24-30). בעדותו הדגיש פרופ' בנחורין כי חוות דעתו ניתנה לגופם של דברים ולפי החומר שהיה בפניו וללא כל קשר להיכרותו עם פרופ' צבעוני ( עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 1-12), וכן ציין כי במקרים אחרים נתן לא אחת חוות דעת נוגדות לאלה של פרופ' צבעוני (עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 14-17). יצויין כי מי מהמומחים לא נשאל מתי היתה תקופת עבודתם המשותפת. פרופ' צבעוני ציין כאמור כי עבד עם פרופ' בנחורין בבי"ח ביקור חולים. עיון בפרטי ניסיונו המקצועי של פרופ' צבעוני כפי שצויינו בחוות דעתו מעלה כי הוא עבד בבי"ח ביקור חולים בשנים 1979-1991, ומכאן עולה לכאורה שתקופת העבודה המשותפת של שני המומחים בבי"ח הנ"ל ארעה לכל הפחות כ-20 שנה לפני מועד מתן חווה"ד בענייננו. 19. אינני סבורה כי מתקיימת בנסיבות עניינו עילה המצדיקה לפסול את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. הלכה היא כי פסילת חוות דעת של מומחה בית המשפט, תעשה רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן כאשר מדובר בסטייה מעקרונות הצדק הטבעי, הפרת חובת הנאמנות המוטלת על המומחה או שנתגלה בחוות דעת פגם מהותי היורד לשורשו של עניין ( רע"א 5611/07 לינצקי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ( פורסם במאגרים) (2007)). משמונה מומחה על ידי בית המשפט, חזקה עליו שינהג באופן מקצועי ויעשה מלאכתו נאמנה, לפיכך פסילתו תעשה רק בנסיבות חריגות, בהתקיים " חשש ממשי" לפגיעה בזכויות מי מהצדדים, במיוחד כשחוות הדעת כבר ניתנה ויש בתוצאותיה כדי להשפיע על שיקולי בעל הדין המבקש פסילתה ( רע"א 4144/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' גרינשטיין ( פורסם במאגרים) (2006)). 20. בענייננו, החזקה לפיה מומחה בית משפט ינהג באופן מקצועי ויעשה מלאכתו נאמנה לא נסתרה. לא הוכח כי קיים חשש ממשי לכך שזכויות הנתבעת נפגעו או חשש ממשי למשוא פנים מצד פרופ' בנחורין, עקב היכרותו עם פרופ' צבעוני. כפי שנפסק לא אחת, קיום היכרות או קשרי עבודה בין מומחה מטעם בית משפט לבין אחד הצדדים, כשלעצמם, אינם בהכרח טעם המצדיק לפסול חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט ( ראו: רע"א 5611/07 הנ"ל; רע"א 7232/06 תקוה לויה נ' שירותי בריאות כללית ( פורסם במאגרים) (2007); ת.א. 35279-11-09 (מחוזי מרכז) מ' ג' נ' מדינת ישראל ( פורסם במאגרים) (2012)). הדבר חל ביתר שאת בענייננו, עת הבקשה מועלית בדיעבד, ורק לאחר הגשת חוות דעת שאיננה נוחה לנתבעת. אמנם הבקשה הועלתה בעקבות שאלות שהופנו לפרופ' צבעוני בחקירתו, ברם ככל שהנתבעת סברה כי היכרות בין מומחים הינה פגם היורד לשורשם של דברים, היה בידה לבחון ולברר עניין זה מלכתחילה, עוד בטרם ניתנה חוות הדעת שאיננה לרוחה. מכל מקום, איננו מצויים בשלב המינוי, בו ניתן מלכתחילה, ובהיעדר שיקול נגדי בעל עוצמה לנהוג אחרת, להפעיל שיקולים מחמירים על מנת למנוע ולו מראית עין. בחינת הדברים בדיעבד, לאחר שהמומחה נתן את חוות דעתו ונחקר עליה בפרוטרוט לגופה, ובעת שאין בפני בית המשפט כל אינדיקציה שיש בה לסתור עניינית את ההנחה כי המומחה פעל באופן מקצועי ואובייקטיבי כמתחייב, איננה מצדיקה לפסול את חוות הדעת. 21. אשר על כן הבקשה לפסילת חוות דעת המומחה נדחית. המחלוקת לגופה: 22. ומכאן למחלוקת לגופם של דברים בסוגיית החבות. משמדובר בתביעת רשלנות רפואית, ואין חולק על קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הבחינה תתמקד ברכיבי ההתרשלות והקשר הסיבתי. המחלוקת בעניינים אלה זו תבחן להלן לפי מספר שאלות משנה; ראשית, מהי סיבת מותו של המנוח; שנית, מה היה מצבו הרפואי של המנוח בעת שהגיע לחדר המיון בבית החולים; שלישית, האם היתה התרשלות באבחון מצבו ובטיפול בו בחדר המיון; רביעית, האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות ככל שקיימת, לבין המוות. סיבת המוות: 23. אין חולק כי לא בוצעה נתיחה שלאחר המוות בגופתו של המנוח. לטענת הנתבעת, נוכח זאת, לא ניתן לדעת מה גרם למוות. הנתבעת מציינת לעניין זה אף כי התובעים לא צירפו תעודת פטירה של המנוח. 24. אינני רואה לקבל את טענת הנתבעת. על יסוד הראיות הקיימות, מסקנתי היא כי יש לקבוע, ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי, כי מותו של המנוח נגרם בשל התקף לב. 25. סיבת מוות היא עניין להוכחה ככל עובדה אחרת במשפט, ויש להוכיחה במשפט האזרחי לפי הטיית מאזן ההסתברות. ברי כי ביצוע נתיחה שלאחר המוות הינה ככלל ראיה חזקה ביותר להוכחת סיבת המוות. עם זאת, אין מדובר בראיה בלעדית או מתחייבת בכל הנסיבות. לעניין זה נקבע בהלכה הפסוקה כי אי-ביצוע ניתוח שלאחר המוות איננו סותם את הגולל על האפשרות להוכיח את סיבת המוות, אם ניתן להסיקה מהראיות והנתונים שהוצגו בפני בית המשפט וראיות נסיבתיות חיצוניות. וכך נאמר לעניין זה בע"א 744/76 ד"ר יוספה שרתיאל נ' שולמית קפלר, פד"י לב(1) 113 (1977): " ניתוח שלאחר המוות יכול היה להבהיר את הנושאים העובדתיים השנויים במחלוקת בצורה החלטית יותר, אך אי-ביצוע הניתוח אין בו כדי לסתום את הגולל על סיכוייו של בעל-דין להוכיח סיבת מוות, אם ניתן להסיקה, מן הראיות, על-פי הנטיה במאזן ההסתברות. לצורך הוכחתה של סיבת המוות איננה דרושה, כאמור, ודאות שאינה מותירה מקום לספקות ולהרהורים. הדרישה למידת הוכחה, הנעלה מכל ספק סביר, היא בת לוויה למשפטים פליליים, אך במשפט אזרחי על בית-המשפט להיווכח מהו הקרוב לוודאי ותו לא. במילים אחרות, על בית-המשפט להחליט לפי הראיות מהי הסיבה הנראית מתקבלת על הדעת ביותר כסיבת מוות (השווה פרופ' א' הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, ע' 212). סיבת המוות יכול, למשל, ותעלה מן הראיות הנסיבתיות החיצוניות וכך הווה כאן, כמתואר לעיל." 26. בחינת הנתונים והראיות שנפרשו בענייננו מעלה, ברמת הטיית מאזן ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי, כי מותו של המנוח נגרם עקב התקף לב – חסימת עורק בליבו, וזאת כמפורט להלן. 27. התובעת 2, רעיית המנוח, הצהירה בתצהירה כי המנוח נפטר שעות ספורות לאחר שחזר לביתו בעקבות שחרורו מחדר המיון. כעולה מגיליון חדר המיון מיום 26.10.02, המנוח התקבל בחדר המיון בשעה 23:04, ושוחרר מבית החולים בשעה 01:50. רעיית המנוח העידה כי באותו יום (27.6.02) היא התעוררה בסביבות השעה 5:30 לפנות בוקר, ומצאה את המנוח שכוב ליד המיטה, ולאחר מכן הזעיקה את בניה והם לקחו אותו למרפאה הסמוכה לביתם שם נעשו ניסיונות להצילו ללא הואיל. עולה, איפוא, כי המנוח נפטר בביתו שעות בודדות לאחר שחרורו מבית החולים. משום-מה לא הוגשה כראיה תעודת הפטירה של המנוח ( אלא רישיון קבורה בלבד, בו תועד מועד המוות כ- 27.10.02), תוך שהצדדים חלוקים בשאלה על מי היה להציגה. אינני רואה בעניין זה חשיבות מכרעת. עדותה של התובעת בדבר המועד והנסיבות בהן מצאה את המנוח מקובלת עלי, ולעניין הסיבה למוות יש לבחון את הדברים – בהיעדר נתיחה – על יסוד מכלול הנתונים הקיימים, על מנת לקבוע אם די בהם לקביעת ממצא. 28. לעניין סיבות המוות העיד פרופ' בנחורין, המומחה מטעם בית המשפט, כי לנוכח הנתונים הקיימים, מתקיימת סבירות גבוהה מאוד שהמוות נגרם מהתקף לב. מהנתונים עולה כי בימים הסמוכים לפטירתו סבל המנוח מתעוקת חזה בלתי יציבה, שהלוקים בה מצויים בסיכון לאירוע קרדיאלי. אירוע מוות פתאומי, ללא סיבה חיצונית ידועה, כיומיים לאחר שהחלו תלונות המנוח בגין כאבים טיפוסיים בחזה, וכשברקע מחלה איכסמית ידועה של המנוח, נבע, לעמדת פרופ' בנחורין, במידת הסתברות גבוהה ביותר, מהתקף לב. המומחה הדגיש בעדותו כי אין מדובר בספקולציה גרידא, אלא הערכה מושכלת של סבירויות על בסיס המידע הקיים, וכדבריו: "בוא נחדד זאת, לא מדובר בסבירויות ערטילאיות, אלא בסבירויות שמסתמכות על מה שיש פה, אדם המתלונן על כאבים חוזרים בחזה במשך יומים וחצי כולל כאבים במנוחה, כולל הזעה שקורנים ליד שמאל, שמגיבים חלקית לקורדיל וקורה לו אירוע מוות פתאומי לאחר יומים בבית הסבירות הגבוהה ביותר ולאור כך שהוא חולה לב מוכח, שהוא מת מהפרעת קצב חדרית. והסיפור של התלונות שלו שקדמו לאירוע הזה היו הקדימון. ביטאו את התקדמותו לכוון של התקף לב. זאת סבירות גבוהה מאוד ואינה ערטילאית סטטיסטית וקשורה לעבודות (כך במקור – צ"ל עובדות) בצורה ברורה, ניתן להעריך ממה הוא מת בסבירות גבוה" ( ההדגשה הוספה) עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 31-32; עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 1-5). 29. הנתבעת טוענת כי קיימות סיבות אפשריות אחרות למותו של המנוח; לטענתה, אפשר כי המנוח נפטר מסיבות שאינן טבעיות, ולעניין זה היא מציינת אפשרות של התאבדות על רקע מצב דכאוני בה היה נתון המנוח, וכן סיבות רפואיות שונות. אינני מוצאת ממש בטענות אלה, וסבורני כי המסקנה מהנתונים שבפני הינה כי סבירות התרחישים שמעלה הנתבעת פחותה עד מאוד מזה שעליו הצביע המומחה מטעם בית המשפט. 30. אשר לטענה בדבר התאבדות, זו איננה מבוססת כלל ועיקר. לעניין זה מפנה הנתבעת לסיכום כתוב של ד"ר פרחאת, מומחה בפסיכיאטריה, מיום 17.06.01, בו צוין כי התובע סבל מהתקפי חרדה ודיכאון וטופל תרופתית, כי בשלב מסוים החל שיפור במצבו אולם משהפסיק ליטול את התרופה חלה נסיגה במצבו. אין בחוות דעת זו כדי לבסס סבירות של התרחיש לו טוענת הנתבעת. ראשית, מצב דיכאוני איננו כולל בהכרח נטיות אובדניות, ובחוות הדעת הנ"ל אף צויין במפורש כי אין לנבדק מחשבות אובדניות או סימנים פסיכוטיים. שנית, חוות הדעת ניתנה כשנה וארבעה חודשים טרם מותו של המנוח, ואין בה כדי להוות אינדיקציה מספקת למצבו הנפשי ערב מותו, מה גם שהותווה בה טיפול תרופתי לשיפור מצבו של המנוח. שלישית, מידת הסבירות לאובדנות בנתוניו של המנוח כפי שהם ידועים, לא בוססה בחוות דעת מקצועית רלוונטית מטעם הנתבעת. כפי שציין, ובצדק, המומחה מטעם הנתבעת, נושא זה הוא עניין למומחיות פסיכיאטרית ולא לתחום מומחיותו ( עמ' 32, ש' 12-14). בהיעדר תשתית מקצועית לטענה, הדברים הם בגדר ספקולציה גרידא. 31. הנתבעת מצביעה על אפשרויות אחרות למכניזם תחלואתי שגרם לפגיעה, כגון - קרע באבי העורקים, תסחיף ריאתי מסיבי או תסחיף למוח עם שיתוק מרכז הנשימה. פתולוגיות אלה, לטענתה, אינן ניתנות למניעה. המומחה מטעם בית המשפט נשאל לגבי אפשרויות אלה, ושלל את סבירותן בנסיבות. לעניין האפשרות כי המנוח סבל מקרע באבי העורקים ציין המומחה כי מדובר "באפשרות רחוקה מאוד" שכן בדר"כ הביטוי הקליני לכך שונה מזה שהיה אצל המנוח ( עמ' 22, ש' 7-9). אשר לאפשרות כי המנוח נפטר בשל תסחיף ראיתי או תסחיף למוח, ציין המומחה כדלקמן: "אתה מעלה פה שורה של אבחנות שיכולות לגרום למוות פתאומי אבל אתה מעלה אותם ללא קשר לסיפור הקליני של החולה הזה לקראת מותו. למשל תסחיף ריאתי שהוא אופציה תיאורטית עם סבירות נמוכה ביותר מתבטא בקוצר נשימה, זאת התלונה העיקרית עם תסחיף ריאתי אני לא מצאתי זכר לתלונות מהסוג הזה או ממצאים בבדיקה של חדר מיון שיתמכו בדרישה זאת. אז יש משהו שתיאורטית ייתכן אך הסבירות שלו קטנה ביותר" (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 12-16). המומחה הדגיש כי כלל התרחישים האלטרנטיביים שהעלתה הנתבעת, נופלים בהרבה בסבירותם מהאפשרות שהמנוח נפטר מהתקף לב, וזאת בהינתן הנתונים אודות מצבו בימים שקדמו למותו ונתוניו הרפואיים. ובלשון המומחה: "אני מעריך שכל האבחנות הנוספות הללו של מחלות אחרות ונוכחות מול הנתונים שיש בתיק הזה כל האבחנות האחרות הייתי שם אותם יחד עם סיכוי של פחות מ 5%". (עמ' 23, ש' 25-26). 32. אני מוצאת את עמדת המומחה מטעם בית המשפט משכנעת ורואה לקבלה. עדות המומחה היתה מנומקת, עקבית וברורה. המומחה שלל באופן מנומק את סבירות התרחישים הרפואיים השונים שהועלו על-ידי הנתבעת, תוך שהבהיר בין היתר כי הם מנותקים מהרקע הספציפי והקלינקה המוכחת של המנוח, ומידת סבירותם נמוכה ביותר, בעוד שהסבירות כי המנוח נפטר מהתקף לב בנתונים הקיימים היא גבוהה. כפי שנקבע פעמים רבות בהלכה הפסוקה, לחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, שהינו מומחה מקצועי ואובייקטיבי, יש ככלל משקל רב, ובהיעדר נסיבות ממשיות המצדיקות שלא לעשות כן, זאת יטה בית המשפט לקבל את חוות דעתו בעניינים שהם בתחום מומחיותו (ראו למשל: ע"א 3134/02 עירית רחובות נ' בוטרנו אחזקה ופיתוח (פורסם במאגרים); ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936). בענייננו, חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום מומחיותו המקצועית הינה משכנעת ובעלת הגיון פנימי רב, היא לא נסתרה על-ידי נתונים כלשהם, ואינני רואה כל עילה שלא לקבלה. 33. המסקנה היא כי הוכח שמותו של המנוח נגרם בשל התקף לב. מצבו הרפואי של המנוח בעת קבלתו בחדר המיון: 34. כפי שצויין לעיל, המומחה מטעם התובעים, פרופ' צבעוני, קבע בחוות דעתו כי המנוח סבל מתעוקת חזה בלתי יציבה. בחוו"ד המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' רוטשטיין, לא נקבע מפורשות אחרת, וצויין כי בעת קבלתו במיון "מתוארת קליניקה לא אופיינית אך אפשרית" של החמרה של תעוקת חזה ( עמ' 5 לחווה"ד). בחקירתו ציין פרופ' רוטשטיין כי לא הוכח כי זה היה מצבו של המנוח וכי הרופאים שבדקו את המנוח בחדר המיון בימים 25.10 ו- 26.10 לא התרשמו שכך הדבר ( עמ' 32, ש, 4-6; עמ' 33, עמ' 15-16). פרופ' צבעוני, מומחה התובעים, סבר כי הסימפטומים אצל המנוח העידו חד משמעית על תעוקת חזה בלתי יציבה ( עמ' 4 לחווה"ד). 35. פרופ' בנחורין, המומחה מטעם בית המשפט, ציין בחוות דעתו כי התיעוד הרפואי בדבר מצבו של המנוח בעת קבלתו לחדר המיון ביום 26.10.02 ( תיעוד רפואי אודות כאבי חזה, הקרנה ליד שמאל, הזעת יתר ותגובה חלקית לקורדיל, כפי שתועדו ביומיים שקדמו להגעתו למיון), ועל רקע תחלואה לבבית ידועה אצל המנוח, תאם בפרוש תמונה קלינית של תעוקה לא יציבה. על עמדה זו עמד בחקירתו בפני תוך שהבהיר כי "היה לו (למנוח – ע.ג) תעוקת חזה בלתי יציבה, שהסיכון שלה לגרום להתקף לב או מוות הוא גבוה" ( עמ' 20, ש' 4-5). 36. גם בעניין זה אני רואה לקבל את חוות דעתו המקצועית של המומחה מטעם בית המשפט, אשר לא נסתרה בדרך כלשהי. המסקנה היא, לפיכך, כי בעת הגעתו לחדר המיון סבל המנוח מתעוקת חזה בלתי יציבה. התרשלות: 37. כאמור לעיל, המנוח הגיע לחדר המיון בבית החולים בשני ימים עוקבים. עיקר טענות התובעים להתרשלות מצד בית החולים מתמקדות בביקור השני, ביום 26.10.02, ובכך יתרכז דיוננו. 38. לטענת התובעים, רופא בית החולים אשר טיפל במנוח בחדר המיון התרשל באבחון מצבו ובכך שלא הורה על אשפוזו כמתחייב, אלא שחררו לביתו. הנתבעת, מנגד, טוענת כי רופא בית החולים פעל בהתאם לסטנדרט הרפואי הסביר בשים לב לנתונים הידועים באותה עת ולתוצאות הבדיקות שנערכו לתובע. 39. שאלת קיומה של התרשלות בטיפול רפואי נבחנת בראי מבחן הרופא הסביר, בשים לב לידע, לפרקטיקה ולנורמות הרפואיות הנוהגות בעת הרלוונטית (ע"א 3264/96 קופת חולים כללית נ' פלד, פ"ד נב (4) 849, 871 (1998); ע"א 9249/06 יונתני נ' שירותי בריאות כללית, [פורסם בנבו] (2008); ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142, 172 (1991)). בענייננו, ולאחר בחינת הנתונים ועדויות המומחים, סבורני כי הוכחה סטיה מסטנדרט סביר וראוי של טיפול רפואי, כמפורט להלן. 40. לפי העולה מעיון בגיליון חדר המיון מיום 26.10.02, המנוח אובחן ע"י רופא חדר המיון כסובל " קרוב לוודאי" מכאב ממקור מוסקולוסקלטלי ( מקור בשרירים ועצמות, עמ' 11 ש' 29), ושוחרר עם המלצה לטיפול בתרופת מוסקול לכאבי שרירים ומעקב רפואי. כפי שפורט לעיל, איבחון זה היה שגוי, שכן המנוח סבל מתעוקת חזה בלתי יציבה ולא מבעיית שרירים. 41. בהתאם לחוות הדעת ולעדותו של פרופ' בנחורין, אשר הינה מקובלת עלי, הסימפטומים מהם סבל המנוח הצביעו בפירוש על מצב של תעוקת חזה בלתי יציבה והיו אופייניים למצב כאמור. היעדר ממצאים באק"ג ואי-עליה באנזימים, לפי הבדיקות שבוצעו במיון, אינם שוללים אבחנה של תעוקת חזה בלתי יציבה, שכן כפי שהעיד פרופ' צבעוני, עדות שלא נסתרה, בשלב הזה העורק עדיין איננו חסום ולפיכך מדדים אלה אינם בהכרח מתקיימים ( עמ' 13, ש' 10-11). הן פרופ' בנחורין והן פרופ' צבעוני העידו על מובהקות הסימנים והסימפטומים של תעוקת חזה בלתי יצבה כפי שהתקיימו אצל המנוח, ובפרט לנוכח התיעוד הכתוב בדבר תלונותיו ביומיים שקדמו להגעתו לחדר המיון בליל ה- 26.10.02, ולנוכח הרקע הלבבי שלו, נתונים שהיו לנגד עיני הרופא בחדר המיון. הטענה כי במהלך שלוש השעות בהן שהה המנוח בחדר המיון הוא לא התלונן על כאבים בחזה, כפי שציין ד"ר ארנבורג בעדותו, אף בהנחה שנכונה, אינה מבטלת או משנה את תמונת הסימפטומים שתועדה היטב בכתובים מאותו יום ומהיום הקודם, לפיה התלונן המנוח באופן חוזר על כאבי חזה והקרנה ליד שמאל, וכן תלונה על הזעת יתר וציון תגובה חלקית לקורדיל, סימפטומים המשקפים כולם מצב של תעוקת חזה בלתי יציבה, כעולה מעדותו של פרופ' בנחורין. טענת ד"ר ארנבורג בעדותו כי המנוח התלונן רק על כאבים ביד " ומדי פעם התלונן על כאבים ספציפיים בחזה" (עמ' 30, ש' 27-28), כהסבר לאי-האבחון האמור, איננה יכולה להתקבל נוכח הפירוט הברור במסמך ההפניה מרופא קופת החולים בדבר תלונות המנוח עובר להגעתו לבית החולים וביום שקדם לכך, וכמוסבר בחוות דעתו של פרופ' בנחורין. לא הונחה מצד הנתבעת תשתית שיש בה לשכנע בכך שאבחון נכון של סימפטומים כאמור אצל אדם בעל עבר לבבי כפי שהיה למנוח, איננו בגדר סטנדרט מקצועי סביר הנדרש ומצופה מרופא בחדר המיון שהוא מומחה ברפואה פנימית, ולנוכח עדויות המומחים כפי שצויינו לעיל אינני רואה כל יסוד לקבוע כך. 42. המסקנה היא כי ייחוס הסימפטומים מהם סבל המנוח בהסתברות של " קרוב לוודאי" לבעיית שרירים, ולא למקור קרדיאלי, היה בגדר סטיה מסטנדרט רפואי סביר. 43. בהינתן האבחון השגוי, ההחלטה בדבר דרך הטיפול הראויה במצב היתה אף היא שגויה ובגדר סטיה מסטנדרט רפואי סביר, כפי שיפורט להלן. 44. בהתאם לחוות דעתו של פרופ' בנחורין, נוכח הסימפטומים שהיו למנוח ועל רקע עברו הרפואי, ובהתחשב בעובדה כי כארבעה חודשים לפני כן הוא עבר התערבות כלילית של פתיחת היצרות עורק באמצעות בלון, דבר המגביר את הסיכון להתפתחות אוטם חריף בתקופה הסמוכה, היה צורך באשפוז המנוח למשך מספר ימים להשגחה. המומחה הסביר כי בהתאם למדד הסיכון המקובל בתחום זה ( מדד טימי), יש להגדיר את דרגת הסיכון בה היה נתון המנוח כבינונית, וכי בהתאם לספרות המקצועית במצב של חולה עם סימפטומים של סנדרום כלילי חריף במהלך השבועות שלאחר התערבות כלילית, לרבות בלון, יש להניח כי קיימת חסימה של העורק עד שיוכח אחרת ( עמ' 4 לחווה"ד). וכך הוסברו הדברים על-ידי פרופ' בנחורין בחקירתו, במענה לטענה שהוצגה לו על-ידי ב"כ הנתבעת בדבר היעדר צורך באשפוז המנוח נוכח הבדיקות שנערכו לו בחדר המיון והעובדה כי מצבו הלבבי היה קיים ויציב מזה תקופה ארוכה: "אני לא מסכים עם הקביעה הזאת, וזאת בצורה נחרצת. אסביר, מכל הפרמטרים שיש בידי הרופא שהוא מעריך חולה עם כאבים בחזה הפרמטר הכי חשוב זהו הסיפור של החולה, זה מופיע גם בהגדרות של הערכת סיכון של תעוקה לא יציבה בכל סט של הגדרות שקיים היום בעולם, וזה הפרמטר החשוב ביותר, החולה הזה נתן סיפור מובהק של תעוקה חדשה לא יציבה כמו שאתה אמרת יש לו היסטוריה ודווקא קיום ההיסטוריה, צינתורים וטרשת עורקים בלב היו צריכים להוריד את הסף לאשפז אותו להשגחה ולא להעלות את הסף, בוודאי עם סיפור קליני שידע למסור, כמו שכתבו הרופאים ששלחו אותו למיון, וכמו שבדק אותו הרופא במיון, על כן אינני מסכים איתך בצורה נחרצת". (ההדגשה הוספה) (עמ' 19-20, ש' 27-32, 1-2 בהתאמה). זו היתה אף עמדתו של המומחה מטעם התובעים, אשר העיד כי היה הכרח לאשפז את המנוח ( עמ' 12-13, ש' 30 ו- 6-16 בהתאמה). 45. אני מקבלת את עמדת המומחה מטעם בית המשפט ומומחה התובעים לעניין זה. לא רק שעמדתם המקצועית לא נסתרה בדרך כלשהי, אף מעדות המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' רוטשטיין, עולה כי דרך הטיפול הנכונה במנוח היתה לאשפזו; לדברי פרופ' רוטשטיין בחקירתו, הוא עצמו היה רואה לעשות כן ביחס לחולה כמו התובע ( עמ' 34, ש' 14, ש' 29). לדבריו, כך היה רואה לעשות " במבחן הרופא המומחה שראיתי כבר הכל" (עמ' 34, ש' 29). ככל שהדברים מכוונים לכך שההחלטה של רופא חדר המיון לא חרגה מסטנדרט מקצועי סביר של רופא כאמור, להבדיל מזה של מומחה בתחום הקרדיולוגי, אינני רואה לקבלם. זאת, לנוכח עדות פרופ' בנחורין בדבר מובהקות הסימפטומים בענייננו ועל רקע עברו הרפואי של המנוח. המסקנה בנסיבות אלה היא כי בפני רופא חדר המיון היו די " נורות אזהרה" אשר חייבו, בגדר סטנדרט זהירות סביר, לאשפז את המנוח, ולא לשלחו לביתו, או לכל הפחות להתייעץ עם מומחה בתחום הספציפי בטרם שחרורו של המנוח, דבר שאף הוא לא נעשה. 46. יצויין כי ד"ר ארנבורג אשר טיפל במנוח בחדר המיון, ציין בעדותו כי לגישתו לא היה צורך באשפוז המנוח, שכן לא התקיימו לגביו הקריטריונים המקובלים לאשפוז, ובלשונו: "מקובל ביותר לאשפז חולה עם כאבים בחזה כשהוא עונה לפחות על שני קריטריונים מתוך שלושה, שיש לו כאבים טיפוסיים בחזה, או שיש לו שינויים טיפוסיים באק"ג, או שיש לו הפרעה טיפוסית באינזימי לב. אני מבהיר, שמקובל שלפחות באחד מאלה צריך לאשפז. לחולה הזה לא התקיים אף אחד מהקריטריונים. גם כאשר קיבלתי אותו וגם בכל זמן ההשגה (כך במקור – צ"ל השגחה) במיון" (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 16-20). אלא שכאמור לעיל, וכפי העולה מחוות דעתו של פרופ' בנחורין, המקובלת עלי, האבחון שערך רופא בחדר המיון, עליו חזר בעדותו, לפיו המנוח לא סבל מכאבים טיפוסיים, הוא שגוי, וכך גם אי-מתן המשקל הנדרש לעברו הרפואי של המנוח, ומכאן גם השגיאה בהחלטה שלא לאשפזו. 47. המסקנה היא כי הוכחה התרשלות בטיפול במנוח בחדר המיון. קשר סיבתי: 48. המחלוקת בעניין זה התמקדה במישור הקשר הסיבתי העובדתי, דהינו, בשאלה האם לו היה המנוח מאושפז, היה בכך למנוע את מותו. הנתבעת טוענת כי לא כך הדבר, וזאת נוכח סיבות המוות להן טענה ( שאינן ניתנות למניעה אף אם היה המנוח בתנאי אשפוז), וכן בשל כך שסביר כי אשפוז היה נעשה בתנאים שאינם מבטיחים ניטור צמוד של מצב החולה. 49. אינני מקבלת טענות אלה. באשר לטענה הראשונה, הרי שלעניין סיבת המוות הכרעתי לעיל, ואין צורך לדון פעם נוספת באפשרויות השונות שהעלתה הנתבעת בהקשר זה. אשר לשאלת האפקטיביות של האשפוז למניעת המוות, לעניין זה העיד פרופ' בנחורין באופן נחרץ, כי לו היה המנוח מאושפז היו סיכויי הישרדותו גבוהים ביותר, תוך שהעמידם על 95%. המומחה הסביר את חשיבות האשפוז באפשרות הניטור המצביע בזמן אמת על הפרעת קצב ( עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 26-28), ועל הנגישות של טיפול מיידי ( עמ' 3 לחווה"ד). יצויין כי גם פרופ' רוטשטיין מטעם הנתבעת לא חלק על אפקטיביות האשפוז במקרה של התרחשות התקף לב ( עמ' 34, ש' 6-7), אלא שלגישתו לא זה המקרה שארע לתובע, נושא שנדון והוכרע לעיל. אני מקבלת לפיכך את עמדת המומחה מטעם בית המשפט בנקודה זו, אשר לא התערערה בדרך כלשהי. 50. יצויין כי יתכן שאפשר היה לדון בעניינו באספקלריה של ההלכה בדבר אובדן סיכויי החלמה ( הסיכון למוות בעת האשפוז, לעומת הסיכון למוות שלא באשפוז), אשר יושמה בפסיקה גם במקרה שהסיכוי שאבד גדול מ- 50% (ראו: ע"א 1693/00 עזבון המנוח הפלונית ואח' נ' בי"ח אסף הרופא ואח' ( לא פורסם) (2014)). ברם שני הצדדים לא טענו לעניין זה כלל, ובשים לב לכך, כמו גם ההסתברות הכמעט וודאית לפי עדות פרופ' בנחורין להישרדות המנוח לו היה מאושפז, אינני רואה להידרש לכך. 51. נוכח כל המקובץ יש לקבוע כי הנתבעת חבה כלפי התובעים ברשלנות. הנזק: הפסד בשנים האבודות: 52. בפתח הדברים יש לציין כי התובעים לא פירטו תשתית עובדתית מלאה וברורה באשר להכנסותיו בפועל של המנוח עובר למותו. לפי העולה מתצהיר האלמנה, המנוח היה מורה. כ- 3 שנים לפני מותו, פרש מעבודתו במשרד החינוך פרישה מוקדמת על רקע מצבו הרפואי שנגרם עקב אירועי הלב בהם לקה בשנת 1998. האלמנה ציינה בתצהירה כי המנוח הוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי ( להלן – המל"ל) כסובל מנכות בשיעור 32.5% ולאחר הפעלת תקנה 15 הועמדה נכותו על 49%. עוד צויין בתצהירה, כי המנוח קיבל קצבה מהמל"ל בגין כך, מבלי שפורט שיעורה. מנתונים שצירפה הנתבעת עולה כי מדובר בקצבה בסך של כ- 3,700 ₪ לחודש. התובעים לא ציינו נתונים כלשהם באשר לפנסיה שקיבל המנוח לאחר פרישתו ממשרד החינוך. הנתבעת צירפה דו"ח רציפות ביטוח של המנוח במל"ל, בו נרשמו תגמולי פנסיה ( משרד האוצר) בשנים 2000-2002, ששיעורם החודשי הממוצע עומד על סך 5,924 ₪. 53. התובעים אינם טוענים כי נגרם להם הפסד כלשהו בגין תשלומי הפנסיה שהמנוח היה זכאי להם, וכאמור מתעלמים מעניין זה כליל. בנסיבות אלה המסקנה הנותרת היא כי תשלומים אלה משולמים לאלמנה אף לאחר מות המנוח, ואין בפני כל אינדיקציה לקבוע אחרת. 54. אשר לתשלומים מהמל"ל; האלמנה בתצהירה ציינה כי היא מקבלת קצבה מהמל"ל ( סעיף 10 לתצהיר). לתיק המוצגים של הנתבעת צורפו מסמכים של המל"ל לפיהם האלמנה מקבלת מהמוסד קצבת תלויים בסך כ- 6,300 ש"ח לחודש. כן צירפה הנתבעת את הבקשה שהוגשה על-ידי התובעים למל"ל לקבלת קצבת תלויים. מהבקשה עולה כי זו נסבה על פגיעתו של התובע בליבו בשנת 1998 אשר הוכרה כתאונת עבודה. יוצא, איפוא, כי המל"ל הכיר באלמנה כתלויה בנפגע עבודה ומשלם לה קצבת תלויים בהתאם. 55. העולה מהמקובץ לעיל הוא כי ההכנסה החודשית בפועל של המנוח עובר למותו ( מגמלת נכות מהמוסד לביטוח לאומי ומפנסיה) נמוכה מהתגמולים שמקבלים התובעים לאחר מותו ( מפנסיה ומקצבת תלויים). 56. התובעים טוענים כי המנוח היה בעל כושר השתכרות מעבודה וכי יש לחשב את אובדן ההכנסה בשנים האבודות של המנוח בשים לב לכך, ולפי בסיס שכר של שכר מינימום. הנתבעת טוענת כי אין כל יסוד לכך, שכן המנוח לא עבד מאז פרישתו ועד מותו ולא הוכח כי היה בכוונתו לעבוד, ועקב מצבו הבריאות והנפשי אין זהסביר שהיה עובד. סבורני כי יש מקום לקבוע שלמנוח היה כושר השתכרות שסביר כי היה מממש לו היה נותר בחיים, אם כי שיעורו נמוך. המנוח היה בן 47 בלבד במותו, אדם בעל השכלה ועבר תעסוקתי רציף של שנים רבות כמורה. על רקע מחלתו הלבבית, קבע המל"ל את נכותו בשיעור 49% ( לאחר הפעלה תקנה 15), אולם אין הדבר שולל לחלוטין כושר לעבודות שאינן דורשות מאמץ פיזי/עבודה חלקית. מנגד, יש להביא בחשבון את מצבו הרפואי של המנוח שהביא לפרישתו מעבודתו, את העובדה כי המנוח לא עבד בשלוש השנים שקדמו למותו ( מאז פרישתו), את העובדה כי הוא קיבל למחייתו תשלומים שוטפים מהמל"ל וכן פנסיה ממקום עבודתו שסכומם המצטבר לא מבוטל, ואת הראיות לפיהן לאחר פרישתו הוא חווה קשיים ממשיים במישור הנפשי ( כעולה מסיכום ד"ר פראחת מיום 17.6.01 שצויין לעיל). בנסיבות אלה אינני סבורה שיש להעריך את הכנסתו הפוטנציאלית של המנוח לפי שכר מינימום, כפי שטוענים התובעים. בשים לב למכלול השיקולים והנתונים שפורטו לעיל, אני רואה להעריך את בסיס ההשתכרות מעבודה של המנוח על סך 3,000 ₪ להיום. 57. מחלוקת נוספת בין הצדדים הינה באשר לתוחלת החיים שהיתה צפויה למנוח; לטענת התובעים, בהתבסס על חווה"ד של פרופ' צבעוני, תוחלת החיים של המנוח עמדה על 25 שנים, בעוד שלטענת הנתבעת, בהתבסס על חווה"ד של פרופ' רוטשטיין, תוחלת חייו של המנוח עמדה על 16 שנים בלבד. המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' בנחורין, סבר כי תוחלת החיים של המנוח עמדה על כ- 25 שנים. בהערכתו זו התחשב המומחה בכך שהתובע סבל מתחלואה לבבית, אך זו לא גרמה לנזק נרחב בשריר הלב. לדבריו, הגורם העיקרי לקביעת תוחלת החיים והישרדותו של חולה לב הוא הנזק שנגרם לשריר הלב כתוצאה מהתקפים קודמים ( עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 23-24). רמת תפקודי הלב של המנוח בטרם נפטר הייתה בשיעור 50% ( על פי הצנתור מחודש 06/02) כאשר הרמה התקינה היא בין 55%-70% כך, שהפגיעה בלב לא הייתה גדולה ולא פגמה משמעותית בתפקודי הלב ( עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 18-20). מאחר שבהתקפים הקודמים לא נגרם לליבו של המנוח נזק משמעותי, ההנחה שאם היה מטופל כיאות גם בפעם זו הנזק לא היה גדול (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 11-15). הערכתו המקצועית של פרופ' בנחורין, אשר הובהרה בפירוט ובבירור, מקובלת עלי ואני רואה לאמצה. אשר על כן אני קובעת כי תוחלת החיים של המנוח עמדה על 25 שנים. 58. על רקע המפורט לעיל, יש לבחון את ההפסד בגין השנים האבודות. חישוב זה צריך להיעשות על בסיס מכלול ההכנסות שהיו למנוח ובהתאם לשיטת הידות. אלא שבעניינו אף אחד מהצדדים לא ערך את חישוביו לפי שיטה זו. התובעים ערכו את חישובם לפי הפסד ההשתכרות של המנוח מעבודה צפויה בלבד ( שכר מינימום לשיטתם), ללא התחשבות בהכנסה מפנסיה וגמלת נכות. כמו-כן, את חישוביהם לפי שיטת הידות ערכו ללא התחשבות בידות הילדים הקטינים. הנתבעת לא הציבה חישוב חלופי. 59. נוכח זאת, ומאחר שלא הונחו נתונים מספיקים לעניין חישוב כאמור, ואילו הנתבעת לא טענה אחרת, אערוך את חישוב ההפסד בגין השנים האבודות על בסיס ההשתכרות הפוטנציאלית מעבודה בלבד. חישוב זה מטיב עם התובעים, שכן לא נלקחת בחשבון הפחתת ידת הקיום של המנוח מהכנסותיו מגמלה ומפנסיה, ברם משלא טענה הנתבעת אחרת ולא הניחה תשתית שתאפשר לבצע חישוב מדוייק, הוא ייעשה בדרך זו, לפי התקופות שלהלן: 60. הפסד לתקופה שמיום המוות עד הגיעה התובעת 3 לגיל 18, ובסה"כ תקופה של 16 חודשים, ייערך החישוב לפי הכנסה של 3,000 ש"ח ו- 6 ידות ( יד המנוח, האלמנה, שני קטינים, משק בית וחסכון). סה"כ ההפסד לתקופה זו עומד על 40,000 ₪ (2,500 X16) ובצירוף ריבית מאמצע התקופה סך 56,000 ₪ (מעוגל). 61. לתקופה שמיום 28.2.04 ועד הגיע התובע 4 לגיל 18 (15.2.11), ובסה"כ 84 חודשים, ייערך החישוב לפי הכנסה של 3,000 ₪ ו- 5 ידות ( יד המנוח, האלמנה, קטין, משק בית וחסכון). סה"כ ההפסד לתקופה זו עומד על 201,600 (2400X84), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה סך 233,000 ₪ (מעוגל). 62. לתקופה שמיום 12.2.11 ועד יום מתן פסה"ד יערך החישוב לפי הכנסה של 3,000 ₪ ו- 4 ידות ( יד מנוח, אלמנה, קיום וחיסכון). סה"כ ההפסד לתקופה הנ"ל עומד על 103,500 (2,250 X46), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה סך 106,000 ₪ (מעוגל). 63. לעתיד ייערך החישוב לפי בסיס שכר של 3,000 ₪ ו- 4 ידות עד למועד בו היה המנוח מגיע לגיל 67, ובסה"כ – 181,000 ₪ (2,250 X 80.5038). 64. סה"כ ההפסד לשנים האבודות עומד איפוא על 576,000 ₪. 65. התובעים מבקשים כי ייפסק להם פיצוי אף בגין אובדן קצבת זקנה. על-פי הפסיקה, אובדן קצבת זקנה, כאובדן מקור הכנסה אחר, הוא נזק בר פיצוי (ע"א 9209/03 עיזבון ניסן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים). עם זאת, כפי שעולה מפסה"ד זה, ומפסקי-דין שיישמו אותו, על מנת לזכות בפיצוי בעניין זה, יש להניח תשתית עובדתית להוכחת הטענה, הן לעצם הזכאות והן לשיעור התשלומים שהיה על המנוח לשלם עבורה (לצורף הפחתתם) (ליישום פס"ד ניסן בהקשר זה ראו למשל: ת"א (מחוזי תל-אביב) 1734-04 עזבון המנוח רפאילוב ז"ל נ' ב.י.נ.ו עוגן חברה לבניין ופיתוח בע"מ (פורסם במאגרים) (28.2.12); ת"א 3326-09 (מחוזי ירושלים) עיזבון המנוח טהה ז"ל נ' הפניקס חברה לביטוח (פורסם במאגרים) (4.7.12)). בענייננו נראה כי אף עולה השאלה בדבר זכאות האלמנה לקצבת זקנה, נתון רלוונטי הן ליישום שיטת הידות והן לעניין היחס בין תשלום קצבת זקנה לבני-זוג לבין תשלום קצבה ליחיד. התובעים לא הניחו כל תשתית לעניין זה בתצהירים והטיעון בסיכומיהם בהקשר זה הוא כוללני ביותר ובנסיבות אלה אינני רואה לפסוק פיצוי בהקשר זה. פיצוי לא ממוני 66. לטענת התובעים יש לפסוק פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים ובגין הסבל שנגרם למנוח במהלך היומיים שקדמו לפטירתו, בסך 1,000,000 ₪. הנתבעת מנגד טוענת כי יש להעמיד סכום זה לכל היותר על סך 100,000 ₪. 67. בעניינו אני רואה לפסוק סכום גלובלי כולל בגין קיצור תוחלת חיים וכאב וסבל ( ראו: ע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ' מ"י ( פורסם במאגרים) (2012), פסק-דינו של כב' השופט עמית). בשים לב לגילו של המנוח ותוחלת חייו ולנסיבות פטירתו, וכן לחלוף הזמן מאז הפטירה, אני רואה להעריך את הפיצוי בגין ראשי נזק אלו בסך כולל של 400,000 ₪ להיום. הוצאות קבורה ומצבה 68. בגין ראש נזק זה תובעים התובעים סך 25,000 ₪, בטענה כי היקף ההוצאות המשפחתיות בתקופת האבל היה גדול ובשל היקף המבקרים הרב. 69. התובעים לא צירפו קבלות להוכחת הוצאות שהוציאו. עם זאת, סביר כי נגרמו הוצאות מהסוג הנטען, ובנסיבות אלה אני רואה לפסוק לה פיצוי באופן גלובלי אותו אני מעריכה בסך 15,000 ₪ להיום. אובדן שירותי אב ובעל 70. התובעים מבקשים לפסוק להם פיצוי בגין אובדן שירותי אב ובעל בסך 200,000 ₪. הנתבעת טוענת כי אין יסוד לפסיקת פיצוי כלשהו בראש נזק זה בשל מצבו הרפואי והנפשי של המנוח. יצויין כי אף שהתביעה הוגשה כתביעת היורשים ( במקור העיזבון) בלבד, ואילו ראש הנזק האמור הוא בתביעת תלויים, הנתבעת לא טענה לכך ולא התנגדה להעלאת הטענה. לגופם של דברים, המנוח סבל כאמור מתחלואה לבבית וכן מקשיים נפשיים. עם זאת, בעת מותו הוא היה בן 47 שנים בלבד, ובשים לב למידת פגיעתו כפי שהוערכה על-ידי פרופ' בנחורין, אין לקבוע כי הוא היה בלתי כשיר לפעולות הקשורות לתפעול משק הבית והמשפחה. בשים לב למכלול הנסיבות, גילו המנוח, מצבו הבריאותי וגיל הילדים בעת הפטירה, אני רואה להעריף את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 150,000 ₪. 71. סה"כ הנזק עומד איפוא על 1,141,000 ₪. ניכויים 72. לתיק המוצגים של הנתבעת צורף הפירוט תשלומים שמקבלת האלמנה מהמל"ל בגין קצבת תלויים. הנתבעת לא הגישה חוות דעת אקטוארית, אלא בקשה להגשתה הוגשה רק בשלב מאוחר מאוד שלאחר הגשת הסיכומים ובטרם ניתן פסה"ד. במסגרת תגובתם לבקשת הנתבעת בעניין זה טענו התובעים כי אין לאפשר הגשה מאוחרת של חוות דעת אקטוארית. עוד טוענים הם כי אין ככל לנכות את קצבת התלויים שכן זו משולמת לתלויים בעוד עניינו בתביעת היורשים. 73. אשר לחוות הדעת האקטוארית, זו אכן הוגשה באיחור ניכר בנימוק של שגגה. בנסיבות אלה התלבטתי אם להתיר את הגשתה. עם זאת, לתיק המוצגים צירפה הנתבעת מלכתחילה את הנתונים הגולמיים הרלוונטיים לטענה בדבר הניכוי – פירוט תשלומי קצבת תלויים. חווה"ד האקטוארית הינה כלי עזר חישובי ביחס לנתונים הנ"ל. בנסיבות אלה, ומשהנתונים עצמם צורפו במועד, ולאחר ששקלתי טענות התובעים, אני רואה לקבלה חרף האיחור. אציין כי אילולא התרת הגשת חווה"ד הנ"ל, הייתי שוקלת למנות מומחה אקטואר מטעם בית המשפט לעניין זה, נוכח הנתונים שהוכחו המצביעים על תשלום קצבת תלויים בסכום לא מבוטל, להבדיל מאי-התחשבות בניכויים כלל ופסיקת מלוא הנזק חרף הקצבה המשתלמת לתובעים עקב מות המנוח, כפי שמבקשים הם (השוו: ע"א 1492/05 דורון דואני נ' מלחי (פורסם במאגרים) (2006)). 74. אשר לטענת התובעים כי אין כלל לנכות את קצבת התלויים מהפיצוי ליורשים, אין בידי לקבלה. יודגש כי בענייננו מתקיימת חפיפה בין זהות היורשים והתלויים. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי במצב של זהות כאמור, יש להפחית מסכום הפיצויים של היורשים את קצבאות המל"ל (ע"א 48/77 עזבון המנוח יוסף פרפרה ואח' נ' יצחק חן ואח', פ"ד לב(3) 191, 196; ע"א 512/64 עזבון המנוחה רחל בן משה ואח' נ' בן נון ואח', פ"ד יט(1) 388, 392; וראו: ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, תשס"ג), כרך ב' עמ' 1598). ביחס להלכה זו הועלו תהיות בפסיקה מאוחרת, אולם היא לא שונתה ומהווה בגדר הלכה מחייבת לבית משפט זה (ראו: ע"א 703/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח פלוני ואח' (פורסם במאגרים) (2012)). יצויין כי הקשיים המעשיים שצויינו בפסה"ד בע"א 703/11 הנ"ל התמקדו בסיטואציות מיוחדות, כגון כאשר יש נושים לעיזבון, שאינן רלוונטיות לענייננו. זאת ועוד, בפסיקה של בית המשפט העליון מהעת האחרונה נקבע שיש להפחית קצבת שאירים שמקבלת האלמנה מהמל"ל, מבלי שיש נפקות כלשהי לשאלה האם היתה האלמנה צד לתביעת העיזבון אם לאו. ראו לעניין ע"א 3106/10 עיזבון המנוח נפתלי בשטקר ז"ל נ' בית החולים סורוקה באר שבע ואח' (פורסם במאגרים) (18.7.2013), בו נקבע כדלקמן: "הוא הדין גם בכל הנוגע לקצבת השאירים, אשר שולמה ומשתלמת לאלמנתו של המנוח: ברי כי הגמלה לה זכאית האלמנה, הינה תוצאה ישירה של מות המנוח. מטעם זה, חשופים המשיבים לתביעה מצד המוסד לביטוח לאומי, שכן מותו של המנוח – אשר נגרם בשל רשלנותם של המשיבים – הוא הסיבה לחיובו של המוסד לביטוח לאומי בתשלום הגמלה (דהיינו, מדובר ב- "אותו מקרה", עליו מדברת הרישא לסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי), ואין בעניין זה נפקות של ממש לשאלה האם האלמנה היתה צד לתובענת עיזבון המנוח, אם לאו". לאור האמור, יש לנכות את קצבת התלויים המשתלמת מהמל"ל מהפיצוי המגיע לתובעים. 75. לפי חוות הדעת האקטוארית, סה"כ תשלומי קצבת התלויים ששולמו וישתלמו לתובעים עומד על 2,069,669 ₪ (ללא ריבית עבר). הנתבעת איננה מבקשת לנכות את הסכום כולו, אלא רק את הסכום העודף מעל לסך גמלאות הנכות מעבודה שהיה המנוח זכאי להן בחייו, באופן שסכום הניכוי עומד לטענתה על סך 1,427,243 ₪. אינני מקבלת לעניין זה את טענת התובעים כי הנטל להוכחת קיומו של הפרש ושיעורו מוטל על הנתבעת. משהראתה הנתבעת כי התובעים מקבלים קצבת תלויים מהמל"ל, וברי כי הקצבה מקיימת קשר סיבתי למוות, הרי שככל שהתובעים סבורים כי יש לנכות רק חלק מהתשלומים הנ"ל, עליהם לבסס הטענה. מכל מקום, ומשהנתבעת לא טוענת לניכוי מלא אלא חלקי בלבד, כך ייעשה. עם זאת נראה כי נפלה טעות בחישוב שערכה הנתבעת בדבר סכום הגמלה המהוונת שהיה המנוח זכאי לקבל בחייו, שכן הנתבעת הניחה כי נותרו למנוח 19 שנות עבודה, בעוד שלפי המסמכים הציבוריים שצורפו המנוח היה יליד 1955 כך שבמועד הפטירה נותרו לו 20 שנות עבודה. בהתאמה יש לתקן את סכום הניכוי החלקי לו טוענת הנתבעת כך שהוא יעמדו על 1,402,519 ₪. 76. מסכום הפיצויים יש לנכות לפיכך סך 1,402,519. סכום זה עולה על גובה הפיצוי המגיע לתובעים. 77. התביעה נבלעת, איפוא, בתגמולי המל"ל. אין בפני כל ראיה באשר לקיום תנאי סעיף 330( ג) לחוק המוסד לביטוח לאומי [ נוסח משולב], תשנ"ה – 1995, ע"י התובעים. משכך, אין בידי אלא לדחות את התביעה. רשלנותתביעות רשלנות רפואיתרפואההתקף לב / אוטם שריר הלב