להלן פסק דין בנושא מתנה לבן בפשיטת רגל: רקע והליכים בתביעה זו התובעת תובעת את הנתבעת בגין חובו של בנה של הנתבעת (להלן: "הבן"), כאשר התובעת טענה כנגד הנתבעת, כי הבן הבריח את כספו באמצעות התאגיד Oak Trail Reality LLC (להלן: "תאגיד אוק"), שהוא תאגיד בבעלות מלאה של הנתבעת, על מנת לחמוק מתשלום חובו של הבן לתובעת והכל בידיעה ובסיוע של הנתבעת. התובעת היא חברה רשומה בישראל, פעילה, העוסקת במסחר בינלאומי ומשווקת מוצרי צריכה ממותגים. תחילת הפרשה במערכת יחסים עסקית בין התובעת לבן, המתגורר דרך קבע בארצות הברית, ולחברות שהבן מחזיק, כאשר התובעת מכרה לבן מוצרים, אשר הוא שיווק בארצות הברית (ראו עמוד 10 שורות 5-6 לפרוטוקול). במסגרת מערכת עסקים זו צבר הבן חוב לתובעת. אציין, כי התובעת לא החזיקה בטחונות של הבן או של החברות שלו להבטחת תשלום בגין המוצרים שמכרה לו. ביום 12.12.03, כאשר הבן ביקר בישראל נחתם הסכם בין התובעת מצד אחד ובין הבן מצד שני, בפני עורכת דין טליה שלזינגר בקיסריה (להלן: "ההסכם"). על פי ההסכם התחייבו הבן, החברה Oak Trail Distributors INC(להלן: "החברה") המוחזקת על ידו, וחברה נוספת, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את סכום החוב בגין המכירות, שהצטבר לסך של 356,040$ (להלן: "סכום החוב") בתוך 24 חודשים מיום החתימה על ההסכם בתוספת ריבית ליבור + 3% לשנה החל מיום 1.1.03. עוד נקבע בהסכם כי הבן מתחייב לרשום משכנתא ראשונה על זכויותיו בדירה ברחוב אוסישקין מספר 72 בתל אביב, חלקה 70/12 בגוש 6958 (להלן: "דירת אוסישקין") עד ליום 30.4.04 וכן להסיר את המשכנתא הרשומה כעת על דירת אוסישקין לטובת בנק אמריקאי ישראלי בע"מ וכן למחוק את הערת האזהרה לטובת אחד, חיים סלוצקר, הרשומה בנסח. משלא הוחזר החוב עד לתאריך שנקבע בהסכם וכן לא הוסרו המשכנתא של בנק אמריקאי ישראלי והערת האזהרה מדירת אוסישקין ולא נרשמה משכנתא לטובת התובעת, הגישה התובעת תביעה כנגד הבן, החברה והחברה הנוספת בסדר דין מקוצר, על בסיס ההסכם בכתב וסכום החוב, שהוא "סכום קצוב", לבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 4900/07). התביעה הוגשה על סך של 2,057,456 ₪ (ראו נספח ג' לכתב התביעה). אין מחלוקת כי בית המשפט בחיפה נתן פסק דין בהעדר התגוננות על מלוא הסכום בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד (להלן: "פסק הדין"). פסק הדין הומצא לבן בארצות הברית ולאחר משלוח פסק הדין עם שליח מיוחד ותצהיר, שמסר השליח בפני ההוצאה לפועל, אישרה כבוד ראש ההוצאה לפועל, אייזנברג שלי, את מסירת פסק הדין. אין מחלוקת כי גם לאחר מסירת פסק הדין לידי הבן לא שולם החוב נשוא פסק הדין. משהחוב לא שולם הגישה התובעת תביעה זו כנגד הנתבעת המתגוררת בישראל. במסגרת ההוכחות שמעתי את מנהל התובעת, מר גד מנור, ואת הנתבעת. לאחר מכן הוגשו סיכומי הצדדים. פסק הדין ניתן כעת בשל יציאתי לשבתון. בעלות הנתבעת בתאגיד אוק 7. תאגיד אוק נרשם ביום 29.7.1998 במדינת ניו ג'רסי שבארצות הברית (ראו תעודת רישום נספח ה' לתצהיר הנתבעת). כיום הנתבעת היא בעלת המניות היחידה בתאגיד אוק (ראו סעיף 106 לתצהירה ובעדותה בעמוד 89 לפרוטוקול). 8. הנתבעת מעידה כי הבן ומשפחתו התגוררו בבית ב Englewood (להלן: "הבית הראשון"), שבמדינת ניו ג'רסי בארצות הברית. עוד היא מעידה כי בשנת 1998 הבן נקלע לקשיים כספיים ואף הוכרז כפושט רגל. ביתו של הבן ומשפחתו ב Englewood עמד להימכר במכירה פומבית על ידי כונס נכסים. באותה עת הבן הקים את תאגיד אוק ומסר מחצית ממניות התאגיד לידי הנתבעת (באותה עת המחצית השנייה של המניות הייתה בידי ידיד של הבן), על מנת שתאגיד אוק יוכל להציע לכונס הנכסים הצעה על הבית ולרכוש אותו וכך יוכלו הבן ומשפחתו להישאר בביתם (ראו סעיף 40 עד 42 ו- 46 עד 47לתצהיר הנתבעת). הנתבעת כתבה בתצהירה כי סייעה ברכישת הבית בהלוואה בסכום של 100,000$, שהכניסה לחשבון תאגיד אוק, וכי מתן מחצית מניות החברה רוכשת הבית (תאגיד אוק) לידיה היווה בטחון עבורה להחזרת ההלוואה בסך של 100,000$. לטענתה בתצהיר, הבן גם אמר שישלם לה דמי שכירות שיועברו לבנק להחזר המשכנתא. 9. כך נרכש הבית מכונס הנכסים תמורת הסך של 410,000$ (סעיף 63.1 לתצהיר הנתבעת) וביום 28/01/99 תאגיד אוק נרשם כבעלי הבית הראשון של הבן ומשפחתו ב Englewood (ראו נספח ו' לתצהיר הנתבעת), כאשר באותה עת הייתה הנתבעת, על פי האמור בסעיף 48 לתצהירה, בעלת 50 אחוז מהמניות, כדי להבטיח את החזר סכום של 100,000 דולר שהעבירה לתאגיד אוק לצורך רכישת הבית הראשון. היא מציינת כי מעולם לא קיבלה את כספה חזרה. 10. במאי 2005 העבירה הנתבעת 150,000 דולר נוספים מחשבונה הפרטי בשוויץ לחשבון תאגיד אוק (ראו סעיף 57 לתצהיר וכן עמוד 91 משורה 26 לפרוטוקול) ובאותה עת הפכה להיות בעלת 100 אחוז של המניות (עמוד 92 שורות 10 עד 11), כאשר בעקבות כך ביום 27.7.05 מכר תאגיד אוק את הבית הראשון בסכום של 997,000 דולר (ראו סעיף 63.1 לתצהיר הנתבעת), ברווח של כ- 581,000 דולר, וביום 28/07/05 (יום לאחר מכירת הבית הראשון) רכש בכסף שהתקבל מן המכירה, בתוספת הסכום שנתנה הנתבעת, בית אחר בעיר Demarest, שאף היא במדינת ניו ג'רסי, במחיר של 1,290,000 דולר (ראו תצהיר הנתבעת סעיף 63.2). גם בבית זה התגוררו הבן ומשפחתו. הפרש המחיר בין שני הבתים הוא 293,000 דולר. 11. הנתבעת כתבה בתצהירה כי נתנה לבן 150,000 דולר, על מנת שיוכל לרכוש את הבית השני ויתרת ההפרש התקבלה מהגדלת הלוואת משכנתא שנטל תאגיד אוק. כאשר נשאלה מה דין הסכומים שנתנה לבן במהלך השנים, דהיינו 100,000 דולר לרכישת הבית הראשון (סעיף 47 לתצהיר) ו- 150,000 דולר לרכישת הבית השני (סעיף 57 לתצהיר), טענה בתצהירה כי מדובר בהלוואות שנתנה לבן אולם בפועל לא פעלה כדי לגבות את ההלוואות ובעדותה חזרה בה מטענתה כי אלו היו הלוואות וטענה כי זו הייתה מתנה לבן. כפי שאמרה: "אני לא אמרתי שהלוויתי. אמרתי שנתתי לו." ובהמשך: "נתתי לו, כן, לא הלוויתי." (עמוד 95 שורה 22 ואילך). דירת אוסישקין 12. אין מחלוקת כי דירת אוסישקין נמצאת בבעלות הבן, ראו נסח נספח ב' לתצהיר התובעת. כאמור, כבר בהסכם התחייב הבן לרשום משכנתא ראשונה על זכויותיו בדירת אוסישקין ולמחוק את המשכנתא הרשומה בנסח לטובת בנק אמריקאי ישראלי וכן את הערת האזהרה לטובת מר סלוצקר חיים הרשומה גם היא בנסח. 13. על פי סעיף 76 לתצהיר הנתבעת, בהסכמת הבן, היא משכירה את דירת אוסישקין וגובה את הסכומים למחייתה. מן החקירה הנגדית עלה כי היא מצהירה על עצמה בהסכם עם השוכרים (נספח ט' לתצהיר התובעת) כי היא הבעלים של הדירה, למרות שאינה כזו, ואף חותמת על ההסכם עם השוכרים. כאמור, אין גם מחלוקת כי היא נוטלת את דמי השכירות לעצמה לצורכי מחייתה. בלשונה: "לקחתי אותה תחת כנפי כמו שאומרים, ואז דאגתי לתקן אותה, לסייד אותה, למצוא את הדייר המתאים שיגור שם, שגם ישלם בזמן ולכן לקחתי והשתמשתי בכסף הזה למחייתי". (עמוד 100 שורה 13). דמי השכירות החודשיים עומדים על סך של 2,650 ₪. יש לציין שכאשר קיבלה הנתבעת הודעת עיקול צד ג' מלשכת הוצאה לפועל בחיפה לגבי נכסים של דורון המצויים בידיה לא ציינה נכס זה כנכס של דורון המושכר על ידה מזה שנים וכי היא מקבלת את כספי השכירות ומשתמשת בהם למחייתה. עילות התביעה 14. אין מחלוקת כי הבן חב לתובעת את סכום החוב וכי כלפיו יש פסק דין ומתנהלים כנגדו בישראל הליכי הוצאה לפועל, אולם התביעה שבפני היא כנגד הנתבעת, שהיא האם, אשר אין לה יריבות ישירה עם התובעת מכח הסכם או עסקה כלשהם. 15. העילה שמנסה התובעת להוכיח כלפי האם היא שיתוף ב"העברת מרמה" לצורך הברחת נכס מידי נושים. בעניין זה טוענת התובעת כי יש להרים את מסך ההתאגדות מעל תאגיד אוק וכן כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב כלפי נושי בנה וסייעה לו להבריח נכסיו. לעניין זה היא מפנה לפסקי הדין הבאים: ע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול; ה"פ (ת"א) 1336/04 וצלר ענת נ' מפזרי יעד תשתיות אלומיניום בע"מ (טרם פורסם, 14.8.05); ה"פ 105/00 (חי) בנק לאומי לישראל בע"מ נ' שלומי דוד ואחרים (לא פורסם, 18.12.00); פש"ר (ת"א) 1127/01 נידקו מכשירים אלקטרו מכניים (1986) בע"מ נ ניר יוסף ואחרים (לא פורסם, 8.4.03 ועוד. 16. עוד טוענת התובעת כי הנתבעת פעלה בניגוד לסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, בניגוד לסעיף 439 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 וכי יצרה חוזה למראית עין על פי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 ואף חוזה בלתי חוקי על פי סעיף 31 לחוק החוזים. דיון והכרעה 17. הבית הראשון הוא בית שהיה בבעלות הבן ומשפחתו לצורכי מגורים. לאחר שהבן נקלע לקשיים כלכליים, הוא הקים את תאגיד אוק, אשר מניותיו בידי אמו ותאגיד אוק רכש מידי כונס הנכסים, אשר אליו הועבר הבית, את הבית. בכך טשטש הבן את הקשר בינו לבין בית המשפחה שנרכש בעבורו. לאחר מכן נמכר הבית ונקנה בית חדש על ידי תאגיד אוק וגם בבית זה מתגורר הבן עם משפחתו, כאשר הנתבעת טענה כי הם משלמים דמי שכירות לתאגיד אוק, אך למרות היותה הבעלים של תאגיד אוק, לא ידעה לומר מהו סכום השכירות, האם הוא נגבה בכלל, ולא יכלה להציג כל הסכם שכירות. 18. מדובר במקרה שבו קיימים "אותות מרמה" כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 1680/03 לוי נגד ברקול (לא פורסם, 2.8.04): "דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מרמה (Badge of Fraud), שהן חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני, אשר אם נותרות הן ללא מענה מצביעות הן על מרמה. באלה ייכללו, למשל, חדלות פרעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד (פס"ד דיסקונט נ' סבג, 433). ככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל לנתבע להפריכם (ראו בר אופיר, שם, עמ' 379 ואילך). וכדברי השופטת שטרסברג-כהן בעניין בנק איגוד הנזכר: "הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע וככל שהתובע יראה יותר אותות מרמה ... ניתן יהיה להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע". 19. מכל עדותה של הנתבעת עולה כי הבן היה במצב של פשיטת רגל, כאשר הנתבעת קבלה לידיה מחצית מהמניות של תאגיד אוק, שהבית היה רשום בבעלותו. הקשר בין הנתבעת לבנה הוא קשר משפחה טוב, השתכנעתי כי מטרתה בקבלת המניות הייתה לסייע לו להרחיק את ההוכחה בדבר בעלותו על הבית. מן העדות עולה עוד, כי הנתבעת אינה יכולה להצביע על עובדות או פרטים בנוגע לתאגיד אוק, למרות שכיום היא הבעלים באופן מלא, וכי לתאגיד אוק אין כל מטרה עסקית אחרת, לבד מהחזקת הבית. כל אלה מהווים "אותות מרמה" אשר לדעתי, מחייבים את המסקנה כי קיומו של תאגיד אוק לא נועד, אלא לאפשר לבן לקנות בית לצורכי עצמו ומשפחתו מבלי שביתו יהיה בסיכון שיעמוד לפירעון חובותיו. 20. אין מחלוקת כי ביום 27.7.05 מכר הבן את בית מגוריו הראשון במחיר של כמעט מיליון דולר. צודקת התובעת כי במועד זה היה דורון חייב לתובעת על פי ההסכם לפחות סך של 356,040 דולר. מכאן שצודקת התובעת בטענתה כי הנתבעת שהיתה הבעלים המלאים בתאגיד אוק החזיקה בחשבון החברה סך של כמעט מיליון דולר נכון ליום 27.7.05. יום למחרת ב - 28.7.05 נרכש בית המשפחה השני גם כן במדינת ניו ג'רסי. בית המשפחה השני נרכש במחיר של 1,290,000 דולר. בית זה נרכש ללא מימון משכנתא משום שמשכנתא בסך של 750,000 דולר נרשמה רק ביום 22.6.07 שנתיים לאחר רכישת הבית. מכאן שהמשכנתא ככל הנראה לא נלקחה לצורך רכישת הבית השני. 21. התובעת הגישה את דו"ח הנאמן מטעם בית המשפט של פרוק במחוז ניו ג'רסי ושם נאמר כי אשתו של הבן הגישה תביעה כנגד הבן ובה טענה שתאגיד אוק הינו בבעלות אמו של הבן והיא ישות שמשמשת במלואה את הנתבע לרכוש בעלויות בנכסי מגורים בהם מתגוררים הוא ומשפחתו (ראו סעיף 15 לדוח הנאמן נספח ח' לתצהיר התובעת). עוד קובע הנאמן בדוח כי תאגיד אוק זהה במהותו לחייב דהיינו לבן והוא שימש אותו בסיוע חברים ומשפחה כדי להבריח את נכסי החייב מפני נושי החברה (ראו סעיף 38 לדוח הנאמן עוד ראו סעיפים 39, 42, ו - 46 לדוח הנאמן). מדוח הנאמן עולה בברור כי כל מטרת תאגיד אוק, כפי שהדברים עולים בברור, לטעמי, גם ללא הדוח הזה, הייתה להבריח נכסים מנושים תוך הסתרת הקשר שבין הבן לבין נכסי המשפחה. 22. העובדה שבעלות הנתבעת בתאגיד אוק היא רק חזית חיצונית ללא מהות עולה גם מכך שהבן גר עם משפחתו בשני הבתים ולמרות שהבתים היו שייכים לכאורה לתאגיד אוק ולנתבעת, היא לא לקחה דמי שכירות מן הבן ואף לא חתמה איתו הסכם שכירות (ראו עמוד 48 ועמוד 89 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף כי הנתבעת לא הראתה כל פעילות מסחרית ולו אחת מתחילת היווסדה של החברה. החברה הוקמה למטרה אחת בלבד להיות הגנה בלבוש משפטי על הנכסים הפרטיים של הבן על מנת שלא ישלם את חובותיו לנושיו. 23. גם הטענה של הנתבעת כי תאגיד אוק נרשם על שמה על מנת שבעלותה בבית, באמצעות תאגיד אוק, תשמש בטחון לסכומים שהעבירה אינה עומדת במבחן המציאות, שהרי ממילא היא הסכימה בעדותה כי אינה מצפה להחזר הסכומים ומדובר במתנה לבנה. יתר על כן, ערך הבית עולה בהרבה על הסכומים שנתנה. המשכנתא שנלקחה על הבית השני נלקחה שנתיים לאחר רכישת הבית ולכן היה שלב שבו ערך הבטחון עלה בהרבה על הסכומים שנתנה, דבר שאינו סביר מבחינה כלכלית. 24. אשר לדירה ברחוב אוסישקין בתל אביב הרי שהיא בבעלותו הבלעדית של הבן והיא היתה אמורה להיות ממושכנת במשכנתא מדרגה ראשונה להבטחת קיום התחייבות הבן לתובעת. על פי הנסח, 11 יום לאחר חתימת ההסכם רשם הבן הערת אזהרה על פי יפוי כח לקרוב משפחה בשם לב רפאל. בנוסף, התברר כי הנתבעת היא זו שמשכירה את הדירה באוסישקין ומציגה עצמה כבעלת הדירה וכך נהנית מדמי השכירות מן הדירה והדירה איננה משמשת להחזר החוב של הבן. 25. בגין פסק הדין כנגד הבן, הוטל עיקול על נכסיו המצויים בידי צד ג'. ביום 25.11.08 קיבלה הנתבעת הודעת עיקול צד ג' על כל הכספים והזכויות של הבן המצויים בידה (ראו ת/2). הנתבעת בהודעתה לראש ההוצאה לפועל כתבה כי אין ברשותה נכסים של הבן, למרות שהחזיקה בידה הסכם שכירות לדירה באוסישקין והיא נהנית מפרות נכס זה כהכנסה חודשית של לפחות 2,650 ₪ לחודש (ראו לענין זה גם את החקירה הנגדית של הנתבעת בעמוד 106 לפרוטוקול). 26. למרות כל הקביעות העובדתיות שקבעתי לעיל, דהיינו כי תאגיד אוק משמש את הבן לצורך הברחת ביתו מנושיו וכי הנתבעת מחזיקה במניות להרחקת התאגידוהבית מידי הנושים, הרי שאין כל עילה בידי התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום החוב של הבן. אין סעיף בדין או הלכה פסוקה המאפשרים לתבוע ישירות את הנתבעת לתשלום החוב של הבן בסיטואציה כגון זו. להלן אבחן את העילות המוצעות על ידי התובעת לחיוב הנתבעת אחת לאחת. 27. העילה הראשונה שמזכירה התובעת היא "הרמת מסך". עילת הרמת המסך כלל אינה מתאימה לסיטואציה שבפנינו. הרמת המסך נועדה למקרה שבו עשה אדם עסקה עם חברה והיא נותרה חייבת לו כסף ובנסיבות מסוימות הקבועות בדין ניתן, למרות היות החברה חברה בערבון מוגבל של בעלי מניותיה, לתבוע את בעלי המניות עצמם בגין החוב. במקרה שבפנינו תאגיד אוק לא עשה כל עיסקה עם התובעת ולתובעת אין כל יריבות עם תאגיד אוק, כפי שאין לה יריבות עסקית עם הנתבעת. ולכן אין מקום לבצע הרמת מסך מתאגיד אוק לנתבעת. 28. יתר על כן, צודקת הנתבעת בטענתה כי תאגיד אוק הוא תאגיד זר, שחל עליו דין ארצות הברית, שהקמתו והחוקים לגביו קבועים בארצות הברית, וממילא חלים עליו כללי הרמת מסך שבארצות הברית, שכלל לא הוכחו לי. לעניין זה נזכיר כי הדרך המקובלת להוכחת תוכנו של דין זר היא הגשת חוות דעתו של מומחה לדין הזר כאשר נטל ההוכחה לעניין הדין הזר רובץ לפתחו של הטוען לדין הזר, דהיינו לפתחה של התובעת (ראו רע"א 3924/01 Hess Form Licht Company נ' הנדסת חשמל כללית בע"מ, לא פורסם, 10.2.02; בג"צ 4562/94 אבו דאקה נ' בית המשפט הצבאי בלוד, פד מ"ח (4) 742 ועוד). אותו כלל של הוכחת הדין הזר חל על טענותיה של התובעת בכל הנוגע להיות תאגיד אוק תאגיד מסוג LLC. המקורות שמביאה התובעת לעניין זה דהיינו "חוזר מס הכנסה 3/2002" וכן מאמרם של עו"ד פרי ועו"ד רגב אין די בהם כדי להוכיח את טיבו של תאגיד אוק על פי דיני ארצות הברית. יתר על כן, אין בכך גם כדי להוכיח מה דינם על פי דיני ישראל, שהרי אין דין מה שנאמר לצורך מיסוי כדין מה שמחייב לצורך הרמת מסך. אולם גם אם נאמר כפי שאומרת התובעת כי מדובר בחברה "שקופה", שהיא למעשה שותפות רשומה, ובית המשפט יכול להגיע לנכס עצמו - הרי שאין בכך עילה לחייב את הנתבעת בחובו של הבן. כאן יש להזכיר כי הנכס נמצא בארצות הברית וממילא אין לבית המשפט סמכות לגביו. 29. עילה נוספת מנסה התובעת למצוא בסעיפים 43 ו - 47 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הוצאה לפועל") (ראו סעיפים 151 - 152 לסיכומי התובעת). אכן התובעת פתחה הליך הוצאה לפועל כנגד הבן וביצעה הליך עיקול אצל צד ג' כלפי הנתבעת. כל ההליך הזה הינו בסמכותו היחידה של ראש ההוצאה לפועל במסגרת הליכי ביצוע פסק הדין ואין בסעיפים אלה כדי להוות עילת תביעה כנגד הנתבעת בתיק זה ובבית משפט זה. 30. אשר לסעיף 34 (ב) לחוק ההוצאה לפועל הקובע, כידוע, כי בית משפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם, הרי שגם הוא אינו יכול לסייע לתובעת. התובעת טענה בסעיפים 155 עד 158 לסיכומיה, כי סעיף 34 (ב) הוא "הרמת מסך מעבר לזכויות קניניות רשומות ונותן לבית המשפט כלי משפטי ראוי נורמטיבית על מנת להגיע למי שמחזיק בפועל בכספים ונכסים שאותם מסתיר חייב אצל אחרים". אולם, סעיף 34 (ב) הוא תביעה במסגרת עיקול נכס מקרקעין, שמוחזק על ידי הנתבע המשמש מסווה לבעלים האמיתי. מקרה זה שבפני אינו תביעה במסגרת עיקול כנגד החייב -הבן, דהיינו להצהיר שמקרקעין (שכאמור, אינם נמצאים בסמכותו של בית משפט זה מאחר והם מצויים בארצות הברית) או מיטלטלין, שאינם רשומים על שמו שייכים לו, אלא מדובר בתביעה כספית כנגד הנתבעת לחייב את הנתבעת לשלם את חובו של הבן. אלו רצתה התובעת בסעד הצהרתי לגבי בעלותו של הבן בבית השני או אף לגבי בעלותו בתאגיד אוק לא היתה ברירה בידה אלא להגיש את התביעה לסעד הצהרתי בארצות הברית ולו רצתה התובעת בסעד הצהרתי לגבי דירת אוסישקין, הרי שאין צורך בסעד הצהרתי שכזה, שהרי הדירה רשומה בבעלותו של החייב. ראו לעניין זה את דבריו של כבוד השופט טירקל בע"א 8789/96 פולק נגד סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ פ"ד נג(5) בעמוד 700: "גם סעיף זה אינו יכול לעמוד למשיבה. הזכות להגיש תובענה לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל ניתנה רק בידיו של "זוכה" נגד "חייב", דהיינו: רק "במסגרת הליך קיים לביצוע פסק דין ידוע, שנפתח בידי זוכה ידוע כלפי חייב ידוע, ושהליכי ביצועו בהוצאה לפועל כבר התחילו" (כדברי כבוד השופט מצא בדעת הרוב - בדיון בשאלה שממנה ניתן להקיש לענייננו - בע"א 4199/97 אוריאלי נ' סמואל. כן ראו ד' בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות, בעמ' 304ב'). ובהמשך: "הסמכות להצהיר על הבעלות במיטלטלין או במקרקעין, ורק לצורך עיקולם במהלך הליכי ההוצאה לפועל - במקרים שבהם ההנחה הלכאורית היא שאינם של החייב - נמסרה אפוא לבית-המשפט, שעליו להשתכנע שהבעלות היא של החייב. בענייננו, התובענה שהגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי לא הייתה שלב במהלך הליכי הוצאה לפועל שנקטה, כזוכה, נגד מר פולק, כחייב. גם לא נאמר בה שמטרתה לאפשר לה לפעול לפי חוק ההוצאה לפועל או שהיא ביקשה לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל (בסיכומי טענותיה בבית-המשפט המחוזי ציינה אמנם המשיבה, בין היתר, כי היא סומכת גם על הוראת סעיף זה, אך הדבר אינו מעלה ואינו מוריד לענייננו). לפיכך, אין התובענה באה בגדרו של הסעיף ואין המשיבה זכאית לסעד מכוחו." 31. אשר לפניה לסעיף 216 ולסעיפים נוספים לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 לענין מעשים ומחדלים במירמה של פושט הרגל, הרי שגם התובעת עצמה מסכימה כי מדובר בסעיפים החלים על חייב בפשיטת רגל וממילא הם היו חלים רק כנגד הבן, לו הייתה מוגשת נגדו בקשת פשיטת רגל בישראל, ולא יכולים לחול כנגד הנתבעת. 32. התובעת טוענת עוד בסעיף 160 עד 161 לסיכומים, כי מדובר בעסקה למראית עין על פי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") או בחוזה שכריתתו בטל בהיותו הסכם פסול על פי סעיף 31 לחוק החוזים (סעיף 162 לסיכומי הנתבעת). גם עילה זו אינה יכולה לסייע לתובעת, כיוון שגם אם אקבע כי חוזה הרכישה של הבית השני בטל בהיותו עסקה למראית עין או הסכם פסול, הרי שגם הכרזה כזו אינה הופכת את הנתבעת לחייבת בסכום התביעה. 33. טענה נוספת של התובעת היא, כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום מלוא סכום החוב של הבן בשל עקרון תום הלב וחובת ההגינות (ראו סעיפים 164 עד 170). גם עילה זו אינה יכולה לסייע לתובעת. גם אם עקרון תום הלב הוא "נורמת על" וערך מרכזי במשפט הישראלי, הרי שבכל מקרה לא הנתבעת היא שנהנתה מן המעשה שעשה הבן ולא היא שהבריחה את הנכסים, ולכן גם אם שיתפה פעולה עם מעשה זה של הבן, הרי שאי אפשר לחייב אותה בתשלום מלוא חובו של הבן מכח עקרון תום הלב. נזכיר בענין זה את פסק הדין בערעור אזרחי חיפה 193/89 רמונד סרור נ' יוסף סרור, פס"מ תשנ"א (2) 63 בו נדון מקרה שבו במהלך סכסוך בין בני זוג, התברר לאישה כי בעלה העביר את הבעלות ברכב אשר נרכש במהלך נישואי בני הזוג, אך נרשם על שם הבעל בלבד, לאחיו, וזאת בלי ידיעתה ובלי הסכמתה של האישה. בית המשפט המחוזי פסק שם, בין היתר, כי הבעל נהג בחוסר תום לב בהעבירו את המכונית לאחר כדי לסכל את הזכויות של האישה ובכך הפר את חובת תום הלב. אולם במקרה זה נתבע הבעל עצמו שעשה את פעולת העברה ולא האח, שהוא המקביל במקרה זה לנתבעת. סוגיה נוספת בענין תום הלב היא שתום הלב צריך להיות כלפי מי שקיימת חובה לפעול בתום לב כלפיו. הנתבעת בוודאי לא הכירה את התובעת כאשר הפכה להיות בעלת מניות בתאגיד אוק בשנת 1999 ולכן לא יכולה להיות חייבת כלפיה בחובת תום לב. נראה שהטלת חובת תום לב כללית כלפי כל הנושים של הבן, אשר יכלו כולם לתבוע את מלוא כספם מן הנתבעת, רק משום הסכמתה להחזיק במניות תאגיד אוק היא סנקציה חמורה וסעד שאיננו קיים בדין. נזכיר כי עבור ניהול משא ומתן בחוסר תום לב קובע הדין אך ורק פיצויים מוגבלים יחסית ובנסיבות מיוחדות (ראו ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נגד ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה, פ"ד נו (3) 289 וע"א 434/07 אריק פרינץ נגד אמירים מושב עובדים, לא פורסם, 1.4.09 עמודים 15-16 לפסק הדין ולענין זה גם בספרו של ד"ר ישראל וינבוים, בדרך מקובלת ובתום לב, הוצאת סדן 2000). יתר על כן, הצהרה כי העברת נכס נעשתה בחוסר תום לב תביא לביטול העסקה בין החייב לבין מי שקיבל לידיו את הנכס, אך אינה מחייבת את מי שקיבל לידיו את הנכס לשלם לתובע את כל החוב הנתבע. לכל היותר מתבטלת העסקה שנעשתה והנכס לגביו נעשתה העסקה מוכרז כשייך לחייב והזוכה יכול להפרע ממנו. ראו למשל ע"א 4372/91 סיטין נגד סיטין פ"ד מט (2) 120. לא מצאתי כי ניתן בנסיבות אלה לחייב את הנתבעת במלוא הסכום בו חייב הבן. 34. עילה נוספת נטענת, היא עילת הרשלנות כאשר התובעת טוענת כי הנתבעת פעלה ברשלנות כלפיה (ראו סעיף 171 לסיכומים). גם עילה זו אינה עילה שניתן לקבלה בסיטואציה שכזו משום שלנתבעת אין כל חובת זהירות מושגית כנגד התובעת וממילא היא אינה חייבת כלפיה בנקיטת אמת מידה סבירה. יתר על כן, צודקת הנתבעת בטענתה כי במקרה זה מדובר בנזק שאין קשר סיבתי בין מעשי הנתבעת ובין הנזק הנתבע ממנה (ראו לעניין "נזק כלכלי טהור" וריחוק הנזק בת.א. (ת"א) 21871/07 נ.ת.ע. נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ נגד סונול ישראל בע"מ, לא פורסם, 8.12.09, סעיפים 40 ואילך לפסק הדין) וממילא התובעת אשר עסוקה בעסקאות סחר בינלאומיות פעלה מול הבן בלא קבלת בטחונות מספיקים וגם כאשר חתמה עמו הסכם, לא דאגה כי ההסכם יגובה בביטחון הנקי ממשכנתאות ומזכויות צד ג'. 35. התובעת בסיכומי התשובה שלה מדגישה כי דחיית התביעה כנגד הנתבעת תחייב את התובעת "למסע דילוגים ארוך ובינלאומי, להוצאה לפועל, שם תאמר (הנתבעת- ע.ר.) שילכו לכנ"ר בארצות הברית, ולכנ"ר תגיד שיפנו לבית המשפט שירים מסך, ובבית המשפט בארצות הברית תטען כי היא אזרחית ישראלית, ולכן הסמכות המקומית בישראל, הרי בדיוק על שיטה סבוכת דינים זו ובין יבשתית בנתה נתבעת זו את קונספציית התרמית להברחת כספו של בנה..." (סעיף 13 לסיכומי התשובה). עם כל הסימפטיה וההבנה לטענה זו, הרי שהמצב המשפטי, כפי שמצאתיו, אינו מאפשר לעשות אותם "קיצורי דרך" שמבקשת התובעת לעשות ולהגיע לנתבעת ולקבל ממנה את כל סכום החוב שבו חייב בנה. עוד יש לזכור שהתובעת עצמה מנהלת עסקאות בינלאומיות והחלה את עסקיה עם הבן כאשר ידעה שהבן אינו תושב ישראל, אלא תושב ארצות הברית, אשר רכושו בארצות הברית ובכל זאת ביצעה את עסקיה ללא קבלת ביטחונות מתאימים מראש, ולכן כעת אין לה מנוס מלבצע את גביית החוב במקום המושב של מי שיצר את החוב וניהל עמה את העסקים, דהיינו בארצות הברית או כלפי נכסיו של הבן ככל שתוכל לשים את ידה עליהם בישראל. סוף דבר 36. התביעה נדחית. 37. בנסיבות אלה איני מחייבת בהוצאות. מתנהפשיטת רגל