פסק דין הרקע לתביעה - 1. תביעה זו יסודותיה בפרשה מזעזעת אשר הסעירה את המדינה במשך ימים ארוכים. ילדה קטנה כבת שנתיים נעלמה מבית אביה. סיוט של כל הורה באשר הוא. במהלך הימים שלאחר העלמות הילדה הופיע הנתבע מספר פעמים בכלי התקשורת ופנה אל הציבור לבוא ולעזור בחיפושים אחר בתו האובדת. הופעותיו של הנתבע בטלוויזיה נעשו באופן נוגע ללב, בעיניים דומעות ובקול מרוסק ושבור. מדינה שלמה הזילה דמעות ומאות רבות של מתנדבים הצטרפו לחיפושים. את החיפושים ניהלה המשטרה, אליה הצטרפו יחידות צבא, אנשי זק"א וכמובן המתנדבים. לאחר שהמדינה עצרה את נשימתה התברר כי אביה, הוא הנתבע, רצח את הילדה וטמן את גופתה בהרים. הנתבע הורשע בהליך הפלילי אשר התנהל כנגדו בבית המשפט המחוזי (תפ"ח (ירושלים) 5093/02). 2. התובעת הגישה תביעה זו, כנגד הנתבע, כי הנתבע יפצה אותה בגין הוצאות החיפושים בסך של 1,425,000 ₪ ובכך ישפה אותה על נזקיה. התובעת מבססת את תביעתה, על הטענה כי הנתבע, אשר ידע כי בתו איננה בחיים, הטעה את המשטרה וגרם להוצאות אדירות בגין החיפושים. לגירסת התובעת הנתבע ביצע שלוש עוולות אשר בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: הפקודה) - הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודה), תרמית (סעיף 56 לפקודה) ועוולת הרשלנות (סעיף 35 לפקודה). לגירסת התובעת היא זכאית לפיצוי מכוח פקודת הנזיקין בגין עוולות אלה. ייחודיותו של הליך זה - 3. בטרם אכנס ואדון במחלוקות השונות אשר מתעוררות בהליך זה אני מוצאת לנכון להעיר שתי הערות. הערה ראשונה נוגעת לכך, שלא נעלמה מעיני העובדה כי תביעה זו היא, ככל הנראה, ייחודית במהותה, בהיותה תביעה לשיפוי ופיצוי המדינה על הוצאותיה בעת מילוי תפקידיה על-פי דין. העובדה ששני הצדדים ואף אני, לא הצלחנו למצוא תקדימים מתאימים דומים, מעידה על כך. לפיכך, ראיתי את התיק כחורג ממסגרתו המצומצמת, לכאורה, ומצאתי לנכון להרחיב מעט ולומר את דעתי על המדיניות הראויה. הערה שניה נוגעת לנסיבות המיוחדות של הליך זה. אין להתעלם מכך כי האירועים העובדתיים אשר ברקע להליכים דנן אינם יוצרים, בלשון המעטה, אהדה לנתבע. מעשיו של הנתבע, היותו רוצח בדם קר של בתו, יוצרים תחושות אינסטקטיביות כנגדו. כיוון שהייתי מודעת לכך הזהרתי את עצמי וקבעתי כי ביצוע הרצח ונסיבותיו כמו גם, הרשעתו של הנתבע, אינם אלא רקע להליך דנן ואין הם יכולים להשפיע על תוצאותיו של הליך זה. בין ההליך הפלילי להליך דנן - 4. בכל הנוגע לממצאים אשר בהכרעת הדין בהליך הפלילי, יש הבדל מהותי בעובדות אשר בבסיס ההליך הפלילי לבין אלה אשר בבסיסו של ההליך דנן. כל אחד מן האירועים ממוקם במקום אחר על ציר הזמן. בעוד ההליך הפלילי נסב על העובדות והנסיבות של ביצוע הרצח, ההליך שבפני נסב על העובדות והנסיבות של לאחר ביצוע הרצח. כך, כדוגמא תיאורטית, אם היו העובדות והנסיבות של הרצח כפי שהן אולם לאחר מכן, היה הנתבע פונה למשטרה ומודה ברצח, אין ספק כי הכרעת הדין בהליך הפלילי היתה כפי שהיא אולם ההליך דנן לא היה כלל בא אל העולם. ולהיפך, נניח כי בית המשפט המחוזי היה מקבל את גירסת הנתבע כי מצבו הנפשי הביא אותו לבצע את הרצח, ייתכן ולא מן הנמנע, כי תביעה זו היתה עומדת בפני עצמה. ייתכן היה לטעון כי לאחר הרצח מצבו הנפשי של הנתבע השתנה ולא עומדת לנתבע הגנה בפני החבות הנזיקית. הבאתי דוגמאות תיאורטיות אלה כדי להדגיש שההליך הפלילי ושאלת החבות האזרחית שבתביעה שבפני, אינם נמצאים יחדיו על אותו ציר הזמן ואין מקום להקיש זה מזה. בסיכומיו, מעלה הנתבע מספר טענות הגנה חלופיות אשר יש ליתן להן את הדעת ואתייחס להן להלן. טענת הנתבע להשפעת התרופות עליו - 5. בכתב ההגנה העלה הנתבע מספר טענות הגנה כאשר הראשונה בהן היתה טענתו (בסעיף 2) כי, עקב נטילת תרופות פסיכיאטריות הוא לא יכול היה, בעת המעשה, לשקול את מעשיו. טענה זו מועלת גם בפתח תצהירו של הנתבע והוא אף נחקר עליה בחקירה נגדית. טענה זו היא הטענה המרכזית עליה ביסס הנתבע את הגנתו בהליך הפלילי שהתנהל כנגדו בבית המשפט המחוזי. אולם, בהליך עצמו, כמו גם בסיכומיו, דומה כי הנתבע חוזר בו מטענה זו. הנתבע לא הביא ראיות לביסוסה של הטענה ובסיכומיו הוא מזכיר אותה, כדרך אגב בלבד בסעיף ב.4., בפרק המתייחס למידת הצפיה של המשטרה כי הילדה איננה בחיים. נראה כי הנתבע זנח טענה זאת ומן הסתם עשה זאת, לאור פסק הדין המנומק והמפורט אשר ניתן כנגדו בבית המשפט המחוזי ואשר דחה מכל וכל את טענות הנתבע לעניין זה. כיוון שהנתבע זנח את הטענה לא אכביר בה מילים. אעיר רק, כי ממילא, כל נימוקי הנתבע המתייחסים לטענתו הנ"ל, מצומצמות לפעולת הרצח ולמתן ההודעה למשטרה, מספר שעות לאחר הרצח (סעיף 2 ו-3 לכתב ההגנה). הנתבע לא הבהיר ולא טען כי עקב התרופה אשר נטל התערער מצבו הנפשי זמן רב לאחר הרצח, באופן אשר הביא אותו לפעול בדרך שפעל, להמשיך ולהטעות את המשטרה ואת המדינה כולה. ודוק. טיעוני הנתבע, בכתב ההגנה ובתצהיר, כי בעת ביצוע הרצח ובסמוך לאחר מכן, היה תחת השפעת תרופה וכי לא יכל אז לשקול את מעשיו, אינם יכולים להועיל לו שעות רבות וימים לאחר הרצח. סבירות הפעולות אשר ביצעה המשטרה - 6. בחרתי לפתוח בטענתו השניה של הנתבע על פי הטענות שבסיכומיו- כי לא יכל לצפות את הנזק. בחלק זה, טוען הנתבע כי הוא לא יכול היה לצפות את היקף הנזק שיגרם כיוון שהמשטרה פעלה באופן מוגזם בהיקף החיפושים וההוצאות שהוציאה. טענה זו טומנת בחובה הודאה של הנתבע כי רמה כל שהיא של הוצאות ונזק הוא צפה שיהיו, כתוצאה מהתנהגותו. מכאן כי, טענת הנתבע בסעיף זה, כי יש לדחות את התביעה כנגדו, מתייחסת רק לאותו חלק של פעילות משטרתית אשר, לדעת הנתבע, נבע מ"עודף פעילות" (OVER REACTING) ולא היה הכרחי בנסיבות העניין. 7. כאשר מדובר בחיי אדם, רצוי והכרחי לשים את רף ההשקעה גבוה ביותר, אותה השקעה שהמדינה תהיה מוכנה להשקיע כדי לנסות ולהציל חיים. המדינה מחוייבת להגן על אזרחיה ולהצילם בעת מצוקה בין אם מדובר באיום לאומי, כגון מלחמה או פיגוע ובין אם מדובר באירוע פרטי, כגון תאונת דרכים, או מטייל שאבד. גדולתה של המדינה היא בכך שהיא יוזמת ופועלת להגן ולהציל את אזרחיה גם אלה הנמצאים מעבר לים. ולא רק את אזרחיה, אלא בנסיבות הולמות, כל יהודי באשר הוא. כך, מסוקי צה"ל ימשיכו לזנק ולחלץ מטיילים, שירותי החרום ימשיכו לחרף את נפשם כדי להציל נפגעים ומשטרת ישראל תמשיך לחפש אחר אובדים וכל זה ללא תנאי וללא סייג. מושכלות יסוד אלה קדומות הן כעתיקותו של עמנו והם נעוצות במשפט הייחודי, כאמרת חז"ל: "כל ישראל ערבים זה לזה". אין, אמנם, להתעלם מן הפן המעשי הקובע כי מידת ההשקעה היא תמיד תוצאה של מידת הסיכויים והסיכונים אשר על המשטרה לשקול. אולם, כאשר מדובר בחיים, כל שביב תקווה ולו גם סיכוי קלוש, צריכים לקבל משקל רב יותר בעת שיקלולם של אותם סיכויים וסיכונים. במקרה דנן, התרשמותי היא כי המשטרה לא נקטה ב"עודף פעילות". 8. הנתבע מפנה אותי (סעיף 2 לחלק ב' לסיכומיו), לעובדה כי מדובר היה בילדה בת שנתיים והסיכוי למצאה בחיים היה ממילא סיכוי נמוך. מנגד, מעדויות המשטרה עולה (סעיף 13 לתצהיר מר דובוב) כי המשטרה לקחה בחשבון גם אפשרות כי הילדה נחטפה וכי גורמים פליליים או לאומניים מעורבים בפרשה. איני יודעת לאמוד ואיני צריכה לאמוד, מה היתה מידת הסבירות של הערכה זו של המשטרה. כפי שציינתי לעיל, כאשר מדובר בחיי אדם, כל סיכוי או צל צילו של סיכוי, ראוי שיהפכו לשביב של תקווה ועל המשטרה לפעול בהתאם. כך פעלה המשטרה במקרה דנן. אין מקום להשוות אירוע זה לאירוע של הילדה המנוחה נור אבו טיר, כפי שמבקש ממני הנתבע לעשות. תיק החקירה שם אינו בפני ואני יוצאת מנקודת הנחה כי המשטרה פעלה שם על-פי הערכות שהיו תקפות שם. 9. לעניין זה ראוי עוד לציין כי הנתבע בעצמו, בהתנהגותו, תרם תרומה נכבדה לאותה הערכה מוטעית של המשטרה. כלומר, התנהגות הנתבע, בכך שעמד על גירסתו העובדתית השיקרית ובכך שפנה נואשות לציבור, כל אלה תרמו לכך שהערכת המשטרה היתה מוטעית - והרי זהו הבסיס והשורש לתביעה זו. כנגד זאת ממשיך הנתבע וטוען, כי הוא לא פנה למשטרה להאיץ בה להרחיב את החיפושים - לפיכך, אין להטיל עליו את האחריות להרחבת פעילות המשטרה. לטענתו, הוא פנה רק לתקשורת וגם זאת עשה, לפי בקשת המשטרה ולא ביוזמתו. טענה זו, בהנחה כי היא נכונה עובדתית, אינה יכולה לעזור לנתבע. הנתבע, בעדותו (עמוד 12 שורה 27), העיד כי בעת ששוחח עם התקשורת עשה זאת בצורה שלא תחשיד אותו. בהמשך (עמוד 13 שורה 17), הוא מבהיר כי הוא ידע שאם יגיד בתקשורת להפסיק את החיפושים יביא הדבר את החשד אליו. מכאן כי הנתבע ידע כי השימוש שהוא עושה בתקשורת ואופן הופעתו בתקשורת, מרחיקה מעליו את החשדות. הנתבע, לפיכך, דאג להופיע בתקשורת בצורה משכנעת ואמינה (עמוד 12 שורה 27). המסקנה היא כי הנתבע עשה שימוש בתקשורת כדי להעביר גם מסר למשטרה ולשכנע את המשטרה באמינותו. די בכך כדי להפיל את טענת הנתבע כאילו יש להפריד בין פניותיו לתקשורת לבין פניותיו למשטרה ואין לזקוף לחובתו את הפניות לתקשורת. יתר על כן, בעולם המודרני בו אנו חיים דבר ידוע הוא כי לתקשורת יש השפעה מכרעת על דעת הציבור. לפיכך, היה על הנתבע לדעת והוא גם ידע מן הסתם, כי הופעתו השקולה והמתוכננת בטלויזיה תביא להשלכה על הציבור ותביא, בעקיפין, ללחץ על המשטרה. 10. למען שלמות התמונה יוער כי טענת הנתבע גם אינה מדוייקת עובדתית. על-פי החומר שבתיק עולה כי הנתבע העלה בפני המשטרה את האפשרות כי מישהו חטף את הילדה (נספח א' לתצהיר הנתבע סעיף 39 שם), אין ספק כי בעדות זו עודד הנתבע את המשטרה שלא לוותר ולא "להרים ידיים" אלא להמשיך ולחפש את הילדה. מכל האמור לעיל, אני דוחה את שלל טענות הנתבע בחלק השני לסיכומיו. האם זכאית רשות שלטונית לתבוע החזר הוצאותיה ופיצוי על נזקים - 11. טענה זו היא טענתו הראשונה של הנתבע על פי הטענות שבסיכומיו - כי הרשות אינה זכאית לתבוע את נזקיה. אין ספק כי במקרה דנן, פעלה משטרת ישראל כזרועה הארוכה של המדינה, והיא היתה מחוייבת לפעול מכוח היותה הריבון ומכוח הוראת סעיף 3 לפקודת המשטרה (נוסח חדש) תשל"א - 1971: "3. תפקידי המשטרה משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש". 12. המחלוקת היא בשאלה - האם יכולה רשות שלטונית לתבוע אזרח בגין הוצאות ונזקים אשר נגרמו לה בעת שהפעילה את סמכויותיה כריבון. כך כותב מר ברק מדינה, במאמרו "חוקה כלכלית" הפרטה ומימון ציבורי: מתווה להגבלת חופש הפעולה בקיבעת מדיניות כלכלית" (ספר יצחק זמיר, על משפט ממשל ופוליטיקה), בעמוד 643 למאמר: "כוחה של הרשות לגבות תשלום תמורת שירותים שהיא מספקת מוגבל מכוח שני עקרונות עיקריים: ראשית, בהעדר הוראה מפורשת אחרת בחוק, הרשות השילטונית רשאית לגבות מחיר בעד שירות שהיא מספקת... רק ביחס לשירות שאין חובה חוקית לתיתו...". הגם שבמקרה דנן אין מדובר ב"תשלום תמורת שירותים" אלא בתביעה לפיצוי, השאלה אם יש לגזור גזירה שווה. 13. הנתבע טוען כי רשות שילטונית אינה רשאית לתבוע החזרים בגין הוצאותיה ונזקיה כאשר פעולותיה נעשות במסגרת סמכויותיה של הרשות השלטונית ככזו. התובעת מתנגדת לטענת הנתבע. התובעת מציגה בפני כי נתקיימו יסודותיהן של כל העוולות הנזקיות על פיהן הוגשה תביעה זו. עוולת הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודה) - טוענת התובעת כי הנתבע הפר את הוראות סעיף 243 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין) האוסר מסירתה של ידיעה כוזבת למשטרה. כיוון שסעיף זה נועד להגן על המשטרה מפני בזבוז זמן ומשאבים וכיוון שהתנהלות הנתבע הביאה לנזק זה של התובעת - זכאית התובעת לפיצוי מכוח סעיף זה. עוולת תרמית (סעיף 56 לפקודה) - טוענת התובעת כי הנתבע הציג מצג כוזב מתוך ידיעה כי המצג כוזב ומתוך כוונה להטעות את המשטרה וכיוון שלמשטרה נגרם נזק בעקבות זאת - נתקיימו כל תנאי העוולה והתובעת זכאית לפיצוי מכוח סעיף זה. עוולת רשלנות (סעיף 35 לפקודה) - טוענת התובעת כי הנתבע ביצע מעשה אשר אדם סביר לא היה מבצע, הן בביצוע הרצח והן במצג אשר הציג כלפי המשטרה והתקשורת. כמו כן טוענת התובעת כי היה עליו לצפות ולדעת את הנזקים אשר מעשה כזה יביא על התובעת - בכך נתקיימו, לגירסת התובעת גם יסודותיה של עוולה זו והיא זכאית לפיצוי. לגרסת התובעת, דין המדינה כדין כל אדם וזכותה לתבוע בגין נזקיה על-פי פקודת הנזיקין. 14. התובעת מפנה אותי לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) תשי"ח - 1958 וטוענת כי בהליך המשפטי האזרחי דין המדינה כדין כל אדם (סעיף 2 לחוק זה). הפניה זו של התובעת לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי אינה במקומה. חוק זה אינו חוק היוצר זכויות מהותיות. החוק, כשמו כן הוא, לא נועד אלא להסדיר את סדרי הדין של הליכים בהם המדינה היא בעל דין. מקום שיש למדינה זכות תביעה או מקום שהמדינה נתבעת ומתנהלים הליכים משפטיים - יחולו סדרי הדין על-פי חוק זה. החוק אינו מקנה למדינה זכות תביעה מקום שאין לה זכות כזו. השאלה המהותית היא - האם קיימת למדינה זכות מהותית לתבוע החזר הוצאותיה ונזקיה. 15. הנתבע טוען כי רשות שילטונית יכולה לתבוע הוצאות ונזקים רק מקום בו החוק מאפשר לה לעשות זאת. הנתבע מפנה אותי למאמרו של ד"ר גרוסקופף (הרשות השלטונית כמזכה, משפטים לד(3) תשס"ה - 2004, עמוד 517) (להלן: מאמרו של גרוסקופף). התובעת מפנה את תשומת לבי לכך כי מאמרו של גרוסקופף דן בזכות התביעה של המדינה על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט ולפיכך, לגירסת התובעת הוא אינו חל על התביעה דנן הנשענת על דיני הנזיקין. אינני מקבלת את גישת התובעת לעניין זה. העיקרון אשר מציג מר גרוסקופף במאמרו הוא עיקרון אשר ישים לדיני עשיית עושר ולא במשפט כמו גם לתביעה מכוח דיני הנזיקין או כל דין אחר. השאלה היא עקרונית - האם זכאית המדינה לקבל פיצוי או שיפוי של הוצאות או נזקים אשר נגרמו לה במסגרת פעולותיה כריבון ואחת היא אם התביעה של המדינה מוגשת מכוח דינים אלה או אחרים. 16. התובעת צרפה את פסק הדין בת.א. 906/90 בבית משפט השלום בנתניה, כב' השופט בלזר. שם קיבל בית המשפט את תביעת המדינה לשיפויה בגין הוצאות שהוציאה לחיפוש נערה שאבדה עקב רשלנות מדרכי טיול. הנערה נמצאה מתה והמדריכים נתבעו על ידי המדינה. בית המשפט קבע כי הגם שחובתה של המדינה להגן על אזרחיה, כאשר מדובר בפעולה רשלנית של האזרח, חייב הוא בשיפוי המדינה על הוצאותיה, כיוון שבידי המזיק היתה האפשרות למנוע את הנזק לו לא היה רשלן (שולי עמוד 8 לפסק הדין). פסק הדין שם נסמך בין היתר על העובדה כי בחיפושים שם השתתפו מסוקי חיל האויר של צה"ל. בית המשפט ציין שאין תפקידם של מסוקים אלה לחפש אזרחים. פעולה זו אינה חלק מתפקידיו של חיל האויר. עיקרון זה דווקא אינו עומד לזכות התובעת במקרה דנן. כאן אין מחלוקת כי המשטרה הפעילה את כוחותיה במסגרת תפקידיהם וסמכויותיהם. כמו כן, עלי להעיר כי אינני שלמה עם הדברים אשר נאמרו בפסק הדין שם. כאשר המדינה נחלצת לעזרת אזרחיה, אין זה מעלה או מוריד איזה אמצעים היא בוחרת להפעיל. אחת היא אם היא החליטה להזעיק מסוקים של צה"ל למען יעילות החיפוש, או יחידה של חיל פרשים משטרתית המתאימה יותר לנסיבות. השאלה שבמחלוקת, האם ניתן לחייב את האזרח לפי פקודת הנזיקין, היא עקרונית ונרחבת ואינה תלויה באמצעי זה או אחר בו השתמשה המדינה. 17. הנתבע מפנה אותי לשני פסקי דין בהם נקבע כי המדינה אינה יכולה להתנות מראש ביצוע פעולה שילטונית, בהתחייבות לתשלום (ראה בג"צ 1640/95 אילנות הקריה נ' ראש עירית חולון וכן בג"צ 4146/95 דנקר נ' רשות העתיקות). הנתבע מנסה ללמוד קל וחומר מפסקי דין אלה (סעיף 8 לחלק א' בסיכומים) וטוען כי על אחת כמה וכמה שהמדינה אינה יכולה לחייב את אזרחיה, בדיעבד, בגין הוצאות שהוציאה בפעולותיה השילטוניות. אינני מקבלת גישה זו של הנתבע. בין שני המצבים - התניה מראש של תשלום לעומת תביעה בדיעבד, אין מערכת של "קל וחומר" ואין תלות או גזירה שווה. השיקולים הם שונים בתכלית בכל אחד מן המצבים. בכל הנוגע להתניה מראש של תשלום, התוצאה של תנאי שכזה היא כי אם האזרח לא משלם מראש, הזרוע השילטונית נמנעת מלהפעיל את סמכויותיה וכוחותיה. דבר זה אינו אפשרי ואינו ראוי. מדובר בסמכויות הניתנות לרשות על-פי החוק והיא מחוייבת להפעילן. אין הדבר כך בכל הנוגע לגביה בדיעבד. במקרה זה מפעילה המדינה את סמכויותיה ופועלת על-פי הדין אשר מחייב אותה. אולם, טוענת המדינה, כי זכאית היא להחזר הוצאותיה ולפיצוי נזקיה, בדיעבד. השאלה היא, על כן, שאלה לגיטימית - האם אכן זכאית היא להחזר הוצאותיה ואם כן - באילו מקרים. זה עניינו של הליך זה שבפני. 18. הנתבע, מבסס, כאמור, את הגנתו על מאמרו של מר גרוסקופף. כותב המאמר עושה הבחנה בין פעולתה של רשות שלטונית כפעולה "אופקית", כפי שמכנה זאת הכותב, שם פועלת הרשות ככל אדם בעל אינטרס כזה או אחר, לבין פעולתה של רשות שלטונית כפעולה "אנכית", שם פועלת הרשות כריבון (עמוד 524, שם). לדעת הכותב, כאשר רשות פועלת כריבון היא אינה רשאית לחזור, בשיבוב, אל האזרחים, אלא בכפוף להסדרים שבחוק לגבי אותם מצבים שהיא מעוניינת להתיר לעצמה לגבות את הוצאותיה. כהערה יצויין כי כותב המאמר מתייחס למקרים בהם על-פי החוק נתנה הסמכות למדינה לתבוע בגין נזקיה כאל מקרים "אופקיים" על אף שהמדינה פועלת במקרים אלה כריבון ולא ככל האדם (עמוד 527 למאמר). ההגיון העומד מאחורי הדיעה כי הרשות, כריבון, אינה רשאית לתבוע את הוצאותיה, אלא על-פי חוק מפורש, הוא - כי הרשות, כריבון, מחוייבת לעשות את הפעולות אשר במסגרת סמכויותיה על-פי הדין ולצורך המטרות אשר לשמן היא הוקמה. הרשות השלטונית ממומנת מכספי האוצר, המסים, ואין היא רשאית לגבות תשלום עבור פעולותיה (מאמרו של גרוסקופף פרק ד' עמוד 529 בעיקר בראש עמוד 535 ובשולי עמוד 536). יתכן ויש צדק בעמדתו של מר גרוסקופף כי ראוי כי שאלה זו, קרי - זכותה של רשות שלטונית לחזור אל המזיק לשיפוי בגין הוצאותיה, תוסדר באמצעות חקיקה ספציפית ומפורשת. אולם, אינני מסכימה לתוצאה אשר כביכול נובעת מכך, כאילו, בהעדר חקיקה ספציפית שכזו, המדינה אינה רשאית לתבוע את נזקיה. 19. כיוון שטיעוניהם ואסמכתאותיהם של שני הצדדים לא קידמו אותי הרבה, השאלה המהותית היתה ונשארה - האם קיימים מקרים אשר בהם, על אף העדר חקיקה ספציפית, יעתר בית המשפט לתביעת המדינה לשיפויה על הוצאותיה ונזקיה. האם קיים קו גבול ואיפה הוא עובר, באופן המבחין בין המקרים "הרגילים" בהם המדינה, כריבון, לא תוכל לבקש לפצותה על נזקיה לבין אותם מקרים בהם יש לאפשר למדינה לתבוע את נזקיה, גם בהעדר חקיקה ספציפית. 20. אין ספק כי הגישה הנהוגה כיום היא לפי גישת הנתבע. אין נוהגים לתבוע את העבריין אשר במעשיו גרם להוצאות ונזקים למדינה כריבון. עצם העובדה כי הצדדים כה התקשו למצוא פסקי דין ומקרים קודמים דומים, מעידה על כך כי, עד היום, המדינה לא נהגה בדרך על פיה היא מבקשת לנהוג כאן. השאלה היא, על כן, האם יש מקום לאפשר למדינה לשנות את הדרך בה היא נוהגת ולנהוג בדרך חדשה. 21. סוגיה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. מלבד העובדה כי קיימים שיקולים לכאן ולכאן, יש לקחת בחשבון כי כל החלטה שתנתן יכולה להביא לתוצאה קיצונית. מצד אחד ניתן לטעון, כגירסת הנתבע, כי כל קשר בין האזרח לבין המדינה, כרשות שלטונית, אינו כפוף לדין האזרחי ולדיני הנזיקין בתוכם. לגירסתו, המדינה מוסמכת לחייב את האזרח בגין פעולותיה כריבון, רק מקום בו החוק מתיר לה לעשות זאת במפורש. כך, יוכל אזרח לגרום למדינה להוציא הוצאת ענק מבלי שיהיה עליו סיכון, גם אם עשה זאת במכוון. מצד שני, אם אצעד בדרך אשר מתווה התובעת ואגיע עד סופה (כפי שאעשה בהמשך) אגלה כי כל פעולה אשר גורמת למדינה הוצאה או נזק תהיה כפופה לאפשרות כי המדינה תתבע פיצוי בגין פעולה זו ותוצאותיה. כל עבירה באשר היא, מהווה הפרת חובה חקוקה כשהחיקוק נועד להגן על החברה והמדינה. כל הפרה שכזו גורמת נזק. כל עבירה באשר היא, גוררת אחריה תרמית שהרי כל עבריין באשר הוא עושה מאמצים לטשטש את מעורבותו בעבירה וכל מצג מטעה כזה נעשה מתוך ידיעה ומתוך כוונה להטעות את המשטרה ולהקשות עליה את הליכי החקירה. בתוך כך, מאלץ הדבר את המשטרה להקצות כוחות רבים יותר למיצוי החקירה. כל עבירה באשר היא, יכולה להיות עוולת הרשלנות באשר היא אינה במסגרת פעולותיו של האדם הסביר וכל עבריין יודע וצופה את הנזקים שפעולתו תביא למשטרה בפרט ולציבור בכלל. 22. עמדתי היא שלא כעמדת הנתבע. סעיף 42 לפקודת הפרשנות נוסח חדש) קובע: "אין חיקוק בא לגרוע מכל זכות של המדינה, או להטיל עליה חובה, אלא אם נאמר בו במפורש". אמנם, לא מעט ביקורת הופנתה לסעיף זה (ראה רע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עירית חיפה נד (2) 16), אולם סעיף זה הוא עדיין בספר החוקים. יתר על כן, הביקורת שם הופנתה לגבי הצד של "החובה" אשר בסעיף קרי, הקביעה כי לא ניתן להטיל על המדינה חובה מכוח חיקוק בהעדר הוראה מפורשת באותו החיקוק. בענייננו, ניתן להסתמך על סעיף זה בצד "הזכות". כך שאין לגרוע מזכותה של המדינה על פי דבר חיקוק אלא בהוראה מפורשת. לא בפקודת הנזיקין ואף לא בדיני עשיית עושר ולא במשפט, אין כל הגבלה המונעת מן המדינה כריבון, לעשות בהם שימוש לזכותה. מסקנתי היא, על כן, כי בנסיבות מתאימות, ניתן לחייב את העבריין לפצות את המדינה על נזקיה והוצאותיה אשר נגרמו כתוצאה ממעשה העבריינות. אילו הם אותם המקרים והיכן עובר קו הגבול - זו השאלה עליה אענה בהמשך. כאן המקום לציין כי התובעת אינה מנסה לעשות הבחנה בין המקרה דנן לבין כל אירוע עברייני אחר הגורם לה נזקים והוצאות. לכאורה, מגישתה של התובעת עולה, כי כל מקרה עבריינות יכול להביא לתביעה כנגד העבריין. בשלב זה, אינני מוכנה ללכת לאורך כל הדרך הנובעת מטיעוני התובעת עד לתוצאה כי כל עבירה תהיה כפופה לתביעת נזיקין אפשרית. לפיכך, אין לי אלא לחפש את האבחנה בין המקרים השונים. גישה מצומצמת - 23. עמדתי היא כי כדי שהמדינה תוכל לקבל פיצוי בגין הוצאותיה ונזקיה הנובעים מפעולה של האזרח, על הפעולה לעמוד במבחן כפול. חלקו הראשון של המבחן הוא - מהות הפעולה. על-פי מבחן זה הפעולה אשר גורמת את הנזק למדינה ואשר בגינה התביעה, אסור לה שתהיה חלק מן העבירה העיקרית. פעולה זו צריכה להיות "מחוץ" לפעולות המהוות את העבירה, מעין "נספח" או "תוספת". על-פי הגישה הקיימת כיום, העבריין, בעת ביצוע העבירה, "מוגן" מתביעת נזיקין בגין ההוצאות והנזקים אשר נגרמו למדינה כתוצאה ממעשה העבריינות. על המדינה להגן על אזרחיה, למנוע עבריינות ולתפוש את העבריינים, במסגרת פעולותיה על-פי הסמכויות אשר נתנו לה, והכל במימון כספי אוצר המדינה והמיסים הנגבים על ידה כריבון (עמוד 530 למאמר של גרוסקופף). כל עוד פעל העבריין במסגרת הפעולות ה"לגיטימיות" כעבריין - תיכנון העבירה, ביצוע העבירה וטשטוש העקבות (הערה: השתמשתי במילים "פעולות לגיטימיות" עם מידה לא מעטה של ציניות) - הוא לא נמצא בסיכון כי פעולותיו תהיינה כפופות לדין האזרחי ולחובת השיפוי או הפיצוי. מאידך, כאשר העבריין חורג ממסגרת הפעילות ה"לגיטימית" ומבצע פעולות נוספות, שאינן חלק מן העבירה וכאשר פעולות נוספות אלה גורמות נזק למדינה אזי פעולות אלה יכול שיהיו, במקרים מסויימים, כפופות לדין האזרחי לרבות פקודת הנזיקין. חלקו השני של המבחן הוא - מטרת הפעולה. על-פי מבחן זה הפעולה אשר גורמת את הנזק למדינה ואשר בגינה התביעה, צריכה להיות פעולה אשר נועדה להכביד על המשטרה במילוי תפקידה. השתמשתי בביטוי "להכביד" כדי להמנע מביטוי אשר יש לו משמעויות נוספות כגון - "שיבוש הליכי חקירה" "הפרעה לשוטר" "תרמית" או "הטעיה". כוונתי בביטוי "הכבדה" כי הוא יהיה רחב יותר כמידת האפשר. חלק זה של המבחן מחייב כי הפעולה שנעשית תהיה פעולה אשר כל מטרתה מכוונת כלפי המשטרה כדי להכביד עליה את החקירה ולמנוע ממנה להגיע לאמת. פעולה אשר תעמוד בשני חלקיו של המבחן יכול שתמצא כפופה לדין האזרחי ותחייב את העבריין הנוקט בה בפיצוי המדינה על הוצאותיה ונזקיה אשר נגרמו לה בשל כך. 24. כדי להסביר את כוונתי אביא את הדוגמא הבאה: שמעון פורץ לבית וגונב ממנו דברי ערך. שמעון הוא "בעל מקצוע" מנוסה והוא דואג שלא להשאיר טביעות אצבע במקום ה"עבודה". זמן מה לאחר הגניבה שמעון חושש לעצמו ומעלים את כלי הפריצה. שמעון נחקר במשטרה ומעליל על חברו ראובן עלילת שוא. העובדה כי שמעון דאג שלא להשאיר טביעות אצבעות אינה עוברת את חלקו הראשון של המבחן. למרות שפעולה זו נועדה לחבל בחקירת המשטרה והיא מכבידה, ללא ספק, על החקירה, היא אינה כפופה לתביעה נזיקית כיוון שהיא מהווה חלק מן העבירה. העלמת כלי הפריצה דינה זהה. על אף שעל גבי ציר הזמן זוהי פעולה מאוחרת יותר ועל אף שגם פעולה זו מהוה הכבדה על החקירה, למרות זאת, הפעולה היא חלק מן העבירה. לעומת זאת, פעולת העלילה על ראובן, יכולה להיות כפופה לדין האזרחי כיוון שזוהי פעולה שאיננה חלק מן העבירה עצמה והיא כל כולה מכוונת להטעות את המשטרה. כדוגמא נוספת אציין כי על-פי המבחן הכפול אשר פורט לעיל, אין מקום לחייב מטיילים אשר טעו בדרכם, בעלות חילוצם וזאת למרות שהפסיקה בשנים האחרונות מטילה על מטיילים שכאלה את הוצאות חילוצם. גם אם קיימת רשלנות בפעולתם של אלה, האירוע כלשעצמו אינו עומד בחלקו השני של המבחן הכפול. ברור כי אין זו מטרתם של המטיילים לגרום לנזק ולהכביד על הרשות השלטונית. 25. ומן העיקרון אל המקרה הפרטי שבפני. דומני כי אין צורך להרבות במילים כי המקרה דנן עומד במבחן הכפול על שני חלקיו. הנתבע יצא אל התקשורת תוך קריאה נואשת אל המדינה כולה. פעולה זו אינה חלק מן העבירה עצמה. פעולה זו היתה לה מטרה אחת בלבד והיא להטעות את המשטרה. 26. בשולי הדברים אעיר כי התלבטתי, בין היתר, אם אין בתוצאה זו כדי לפגוע בזכות החוקית של כל עבריין שלא להפליל את עצמו. הרי, לו היה הנתבע רוצה להקטין את הוצאות התובעת ולהפסיק את החיפושים, היה עליו, לכאורה, להודות ברצח ולהוביל אל הגופה תוך ויתור על זכותו להמנע מהפללה עצמית (ראה עמוד 13 שורה 17 לפרוטוקול). מסקנתי היא כי לא כך הדבר - בין הודאה ברצח תוך הפללה עצמית, לבין הטעיה של המשטרה בצורה מגמתית ומכוונת, הפער הוא עצום. הנתבע יכול היה לבחור בדרך של שתיקה. הוא יכול היה לסרב להופיע בתקשורת הוא יכול היה להסתגר בתוך עצמו ועוד ועוד אפשרויות אשר עמדו פתוחות בפניו. בכל אלה הוא לא היה מפליל את עצמו מצד אחד, אולם גם לא היה מטעה את המשטרה ומכביד על הוצאותיה, מן הצד השני. הגישה המרחיבה - 27. בחרתי להכריע את פסק הדין דנן על-פי הגישה המצומצמת המפורטת לעיל וכפי שהערתי שם, בחרתי שלא ללכת את כל הדרך, עד סופה, כפי שהזמינה אותי התובעת ללכת בה. יחד עם זאת, איני יכולה שלא לעצור ולהעלות על הכתב כמה הרהורים. האדם, כידוע, הוא חיה חברתית. המדינה אינה רק ריבון אלא היא החברה במובנה הכולל. עבריין מבצע לו עבירה ומקבל ממנה הנאה כל שהיא, בצורת ממון, רכוש, השמדת יריב וכדו'. עצם ביצוע העבירה מהווה פגיעה בקורבן בפרט, בציבור כולו ובחברה כולה. המדינה מוציאה הוצאות לשם פענוח העבירה ותפיסת העבריין והרי לך פגיעה שניה בחברה. המדינה מוציאה הוצאות לשם העמדת העבריין לדין והרי לך פגיעה שלישית בחברה. העבריין מקבל עונש מאסר והופך להיות נטל על החברה והמדינה והרי לך פגיעה רביעית בחברה. לאחר המאסר משתחרר העבריין ועובר לתוכנית שיקום הממומנת על ידי המדינה, והרי לך פגיעה חמישית בחברה. כאשר משתחרר האסיר ממאסרו נוהגים לומר כי הוא "שילם את חובו לחברה" - האומנם?! הענישה, נוהגים לומר, שני פנים לה - ענישה לעבריין על העבירה שעשה והרתעת אנשים אחרים מביצוע עבירות. אין בענישה פן של החזר אמיתי של החוב לחברה. 28. אדם מן הישוב, אזרח מן השורה, הפועל באופן רשלני מוצא את עצמו מחוייב בפיצוי בגין רשלנותו. נאמר על כך כי אדם צריך לצפות את תוצאות מעשיו וכאשר מדובר במעשה רשלני, אשר היה עליו לצפות את תוצאות רשלנותו, נדרש הוא לשלם על כך לנזוק (סעיף 35 לפקודת הנזיקין). מדוע שאותו עקרון לא יוחל גם על עבריין. עבריין היוצא לבצע דבר עבירה צופה ויודע את תוצאות מעשיו - על כל חמשת השלבים המתוארים לעיל של הפגיעה במדינה ובאזרחיה. מדוע לא יחוייב הוא לפצות את המדינה בגין מעשיו, על הנזקים וההוצאות אשר נגרמו לה? איני רואה כל קושי אם תהא זו נורמה לחייב אזרחים עבריינים בגין מעשיהם ולהטיל עליהם לפצות את המדינה על נזקיה והוצאותיה. דומני כי המדינה והציבור היו יוצאים נשכרים מכך - הן בהקטנת נטל המיסים מגב משלמי המיסים ואולי יהיה בכך גם גורם נוסף להרתיע עבריינים מלבצע את מעשה העבריינות. איני מוצאת פסול אם המדינה תשופה על הוצאותיה אשר נגרמו לה על ידי אזרח אשר נכנס לרכב בהיותו בגילופין וביודעו את הסיכון הכרוך בכך, גרם לתאונה ולנזק לרכוש הציבור. כך, גם איני רואה מניעה כי המדינה תתבע את אותו עבריין אשר ברח מבית הכלא וגרם למדינה הוצאות בגין החיפושים אחריו. יכולה אני לראות רק יתרון לו היתה המדינה תובעת את נזקיה הן הישירים והן העקיפים, מעבריני הצווארון הלבן הגורמים לנזקים במליוני ₪ והמעיקים על המשק הכלכלי. נזקיה הישירים של המדינה - כמידת הגניבה או המעילה ונזקיה העקיפים של המדינה - הוצאות החקירה, משפט ומאסר. וכן הלאה, כל קשת ומגוון העבריינות על כל דרגותיהן ומופעיהן. כמובן שהמקרים בהם תהיה המדינה זכאית לפיצוי יהיו אלה אשר יעמדו במבחנים אשר מציבה פקודת הנזיקין, כל עוולה לגופה וכל מקרה לגופו. בין היתר תשקל גם מידת הרשלנות של האזרח ומידת המודעות שלו למעשה ולתוצאותיו. בתוך כך, מקובלת עלי, כדוגמא, ההבחנה אשר עושה התובעת בין נהג אשר רכבו נתקע וחסם את הכביש לבין נהג אשר העמיד את רכבו במכוון כדי לשבש את התנועה. 29. אני מודעת לכך כי מדובר בגישה שונה בתכלית מן הגישה הקיימת כיום. אולם, דומני כי ראוי לשקול מחדש את הגישה הקיימת ולבחון, בחשיבה פתוחה, אם אין מקום לשנותה מן הקצה. 30. בשולי הדברים אציין כי בשנים האחרונות הולכת ומתגברת החקיקה המורה על חילוט רכוש של עבריינים, בנסיבות מסויימות. חקיקה זו שני פנים לה. הפן האחד מטרתו לתפוס ולחלט את הרכוש אשר באמצעותו נעשתה העבירה וכן הרכוש נשוא העבירה [סעיפים 234, 235, 297, 469 ו-483 לחוק העונשין תשל"ז - 1977, סעיף 204 לפקודת המכס (נוסח חדש), סעיף 12א (23) (1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב - 1952, סעיף 10 לחוק האזנת סתר תשל"ט - 1979, סעיף 44 לפקודת המשקאות המשכרים (יצור ומכירה) (נוסח חדש) ועוד], הוראות אלה ואחרות הדומות להן, הן הוראות "ותיקות" בספר החוקים. הגישה כי אין להשאיר בידי העבריין את הכלים והציוד אשר באמצעותו נערכה העבירה וכן את הרכוש נשוא העבירה, היא גישה מושרשת היטב. החידוש של השנים האחרונות הוא בפן השני, בהוראות חוק המאפשרות חילוט של רכוש העבריין, כגובה הרכוש הקשור לעבירה. כלומר, לא רק את הרכוש הספציפי נשוא העבירה, כפי שהיה בעבר, אלא שניתן לחלט רכוש אחר של העבריין שערכו כערך העבירה (סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון תש"ס - 2000, סעיף 19 לחוק איסור מימון טרור, תשס"ה - 2005, סעיף 5 לחוק מאבק בארגוני פשיעה תשס"ג - 2003). בנוסף, בחוק חילוט רווחים מפרסומים שעניינם עבירות תשס"ה - 2005 נקבע כי המדינה רשאית לחלט רווחים של עבריינים המוכרים ומפרסמים את זיכרונותיהם וידיעותיהם הקשורים במעשה עבריינות ומפיקים מכך רווחים. כמו כן, קיימים מספר לא מבוטל של חוקים אשר בהם ניתן להטיל על העבריינים "עיצום כספי" אשר משמעותו קנסות מוגדלים (סעיף 14 לחוק איסור הלבנת הון תש"ס - 2000). חקיקה זו, הן "הותיקה" והן "החדשה" נועדה למנוע מן העבריין הנאה מפירות העבירה. נראה כי אין מטרתה שיפוי המדינה על הוצאותיה. לפיכך, לחוקים אלה אין השלכה ישירה על הסוגיה שבפני. הסוגיה שבפני היא, כזכור, בשאלת זכותה של המדינה לקבל פיצוי או שיפוי מעבריין בגין הנזקים וההוצאות אשר נגרמו לה על ידי מעשה העבירה. למרות שאין לכאורה קשר בין חוקי החילוט לבין הזכות לפיצוי, יתכן והמגמה החדשה אשר מסתמנת בחקיקה בנושא החילוט, סוללת גם את הדרך לשינוי מגמה בנושא הפיצוי והשיפוי הניזקי. 31. כך או אחרת, כפי שקבעתי לעיל, גם על-פי הגישה המצומצמת, המקרה דנן נכנס בגדר אותם המקרים אשר ראוי לאפשר למדינה לגבות את נזקיה מן המזיק, הנתבע. שיעור הנזק - בפי הנתבע מספר טענות לענין שיעור הנזק הנתבע. 32. טענתו הראשונה של הנתבע נוגעת להיקף הכוחות אשר השתתפו בחיפושים. לגירסתו, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את סדר הגודל של כוחות אלה. הנתבע משתית טענה זו על כך שלא הובאו האנשים אשר ערכו את הטבלאות אשר הוגשו לבית המשפט ולפיכך לא ניתן היה לחקרם. אין בטענה זו ממש. יכולה אני לתאר סיטואציה שבה היתה התובעת מביאה למתן עדות את האנשים אשר ערכו את הטבלאות. אלה היו נחקרים על ידי הנתבע ואז היה מעלה הנתבע את הטענה כי הם ערכו את הטבלאות על-פי נתונים אשר ניתנו להם ולפיכך אין לקבל את עדותם כיוון שהיא עדות שמיעה. במקרה דנן, לא כך פעלה התובעת וטוב עשתה. התובעת הביאה למתן עדות את האדם אשר היה בשטח, ראה את הכוחות ויכל להעיד עליהם מידיעה אישית. אותו אדם אישר כי הנתונים שבטבלאות הם הנתונים הנכונים (ראה תצהירו של מר דובוב מטעם התובעת וכן עדותו עמוד 2 לפרוטוקול מיום 07.06.05). אני דוחה את טענת הנתבע כי התובעת לא הוכיחה את הנתונים. 33. טענה נוספת היא הטענה כי נערכו שלושה ימי חיפושים ולא ארבעה כפי שהתובעת תובעת. לעניין זה, הבהירה התובעת בסיכומי התשובה שלה כי החיפושים נערכו מיום 07.12.02 בשעות הצהריים המוקדמות ועד ליום 10.12.02 אחר הצהריים. ודוק. ימי חיפושים לצורך חישוב הוצאות המשכורת אינם מחושבים לפי 24 שעות ליום. ימי חיפושים מחושבים לפי שעות עבודה מקובלות לכל יום עבודה. אם השתתפו המחפשים בחיפושים ביום 07.12.02 משעות הצהריים המוקדמות ועד שעות הערב הרי זה יום עבודה וכך לגבי היום 10.12.02 אז התבצעו החיפושים משעות הבוקר ועד שעות אחר הצהריים. לאור האמור, נדחית גם טענה זו של הנתבע כיוון שהתובעת הקדישה ארבעה ימי חיפושים. 34. טענה שלישית בפי הנתבע היא הטענה כי השכר אשר נלקח כשכרם של השוטרים לצורך חיוב הנזק הוא גבוה מן השכר אשר שולם למחפשים, כיוון שהחישובים התבצעו על-פי שכר השוטרים הממוצע הכולל גם את הדרגים הבכירים, אשר לא השתתפו בחיפושים. על כך עונה התובעת כי השכר הממוצע משקף את ההוצאה בפועל כיוון שהאירוע החריג הפעיל גם בעלי דרגות בכירות (ראה עדות הגברת ידיד). אני מקבלת את גירסת התובעת לעניין זה. אין ספק כי מערך הלוגיסטיקה שדרשו החיפושים האינטנסיביים גרם גם לדרגים הבכירים במשטרה לעבוד יותר ולהקצות משאבים אישיים לשם כך. 35. טענה רביעית ואחרונה היא טענת הנתבע כי יש לקזז מן המשכורות של השוטרים את מס ההכנסה ומיסים אחרים, כיוון שאלה, ממילא, חזרו לכיסה של המדינה. אין לקבל טענה זו. כל זרוע מזרועות המדינה מתפקד כאירגון עצמאי בעל תקציבים והוצאות. אומנם המדינה היא זו המופיעה כתובעת בתיק זה, אולם ההוצאות הן הוצאות של המשטרה ואת אלה מחוייב הנתבע להשיב. עובדה היא כי המדינה משלמת את שכרם של עובדיה וגובה מהם, לאחר מכן, מס הכנסה. המדינה אינה משלמת לעובדיה משכורת מופחתת ללא המס. המדינה, לעניין זה, פועלת כמו כל מעביד אחר וזכאית לפיצוי כמו כל גוף אחר. סיכומו של עניין - 36. אני מקבלת את התביעה במלואה וקובעת כי הנתבע ישלם לתובעת את הוצאותיה בגין ארבעה ימים של חיפושים. על-פי כתב התביעה עומד סכום זה על סך של 1,425,000 ₪. הסכום ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת סך של 10,000 ₪ הוצאות הליך זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. משפט פליליקטיניםפיצוייםרצח