נסיעה לאחור - עבירה לפי תקנה 45 לתקנות

1. בפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתעבורה תל-אביב (כב' השופט איזקסון) בתיק ת"ד 10210/06 מתאריך 5.11.08, לפיו זוכה המערער מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום - נסיעה לאחור בחוסר זהירות שגרמה לחבלה של ממש, וכן נהיגה בקלות ראש שגרמה לחבלה של ממש - עבירה לפי תקנה 45 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961, וכן עבירה לפי סע' 62(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), שתי העבירות ביחד עם סע' 38(3) לפקודת התעבורה. טיעוני ב"כ המערערת 2. לטענת ב"כ המערערת, שגה בימ"ש קמא בזכותו את המשיב מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, במיוחד כשבימ"ש קמא לא קבע ממצאים בדבר מהימנות רוב העדים, למעט המשיב. כך למשל, לא ציין בימ"ש קמא אם הוא מאמין לדברי הולכת הרגל שמסרה בעדותה שמכוניתו של המשיב פגעה בה, וגרמה לנפילתה, וכן לא התייחס בימ"ש קמא לשאלת מהימנותם של השוטרים: השוטרת נירה קרן והבוחן רוני מרחבי. בימ"ש קמא אף לא ציין אם הוא מאמין לעד ההגנה רומן טולמסוב, והתעלם מהעובדה שהעד מסר לכאורה "עדות כבושה" בבימ"ש קמא, שכן ליכאורה גירסתו נמסרה לראשונה שלוש שנים לאחר הארוע. 3. עוד הוסיפה וציינה ב"כ המערערת, כי נפלה שגגה בפני בימ"ש קמא עת קבע כי רכבו של המשיב לא פגע בהולכת הרגל, שאם לא כן, היה המשיב שומע קול רעש או חבטה ברכב והתעלם מדברי המשיב בעדותו (עמ' 17 לישיבת 19.11.08) לפיה, חלונות רכבו היו סגורים והוא לא שמע רעש, ואפילו לא את קולות הצעקה שהשמיעה הולכת הרגל, כמו גם טענת העד טולמסוב בעדותו בביהמ"ש שהוא צעק למשיב לעצור, והלה עצר לפני שפגע בהולכת הרגל (עמ' 12 שורה 11). 4. עוד לטענת ב"כ המערערת, שגה בימ"ש קמא בכך שהתעלם מהודאת המשיב בפני השוטרת נירה קרן לפיה הוא מאשר שפגע בהולכת הרגל, ודבריו בפני הבוחן רוני מרחבי, לפיהם "אולי הוא פגע בהולכת הרגל". 5. עוד לטענת ב"כ המערערת, בימ"ש קמא לא נתן משקל מספיק לדברי השוטרים שהעידו בביהמ"ש כי במקום הארוע לא היו עדים נוספים, ולמרות זאת הסתמך על עדותו של עד ההגנה רומן טולמסוב שהגיע כאמור, למתן עדות לראשונה בבית המשפט שלוש שנים לאחר הארוע. 6. ב"כ המערערת הוסיפה וציינה, כי בימ"ש קמא סבר בשגגה שעל התביעה היה להוכיח שהשבר בידה של הולכת הרגל נגרם מהמכה שהיא קיבלה מהמכונית, ולא היא! שהרי די בעדות הולכת הרגל לפיה היא נפלה כתוצאה מהמכה שקיבלה ממכוניתו של המשיב, ובעקבות נפילתה נגרם שבר לידה. טיעוני המשיב 7. המשיב אשר איננו דובר עברית על בוריה, לא היה מיוצג בבימ"ש קמא, ואף לא בהליך הערעור שהגישה המדינה. הוא הסביר זאת בכך שמצבו הכלכלי אינו שפיר, ועל כן איננו יכול לשכור שרותי עורך דין. לדבריו, עקב אי ידיעת השפה העברית, הוא חתם על ההודעה שנגבתה ממנו ע"י הבוחן מרחבי (ת/6), מבלי לקרוא אותה קודם לכן, ומבלי לדעת מה נרשם בה. על אף האמור לעיל, חזר וטען המשיב בפני הבוחן כפי שגם אמר בעדותו בביהמ"ש: "אולי אני פגעתי בה" (עמ' 18 לפרוט' שורה 13). 8. לטענת המשיב, הוא קיבל את פרטי עד ההגנה - רומן טולמסוב כבר ביום הארוע, אך השוטר/הבוחן לא איפשר לו להביא מידע זה בפניו, שכן צעק עליו "שלא ילמד אותו כיצד לעבוד". המשיב מסר לבימ"ש קמא אודות העד כבר בישיבה בתאריך 21.2.06, כלשונו: "רומן סיפר את זה לשוטר במקום. הוא היה לידי" (שם, עמ' 1 שורה 7). 9. עוד לטענת המשיב, האימרה שנגבתה מהעד טולמסוב ע"י שוטר או שוטרת - נעלמה, ולא נמסרה לעיונו ולעיון בימ"ש קמא. מהאמור לעיל עולה טיעון משפטי לפיו עדות טולמסוב בביהמ"ש "איננה עדות כבושה". 10. המשיב הלין על כך שעקב קשייו הכלכליים לא רק שלא היה ביכולתו להסתייע בעורך דין, אלא גם לא יכול היה לבלוש אחר הולכת הרגל, ולברר אם לא מדובר בהולכת רגל שהינה "מתלוננת סדרתית", שכן לטענתו, הולכת הרגל העלתה דרישת פיצוי כבר בסמוך לאחר הארוע. דיון 11. עסקינן בנהג שנסע ברכב מסחרי ברח' בלפור בבת-ים בתאריך 13.11.05 בסמוך לשעה 10.00, ובעת שביקש לצאת מהחניה בה חנה, הוא נאלץ להסיע את רכבו לאחור. אין מחלוקת כי הולכת הרגל גב' פרלה סמואלוב, ילידת 1936, עמדה על מדרכה בסמוך לרכבו של המשיב, ולטענתה, בעת שירדה לכביש והמשיב נסע לאחור - היא נפגעה מרכבו. 12. השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים היתה אם אכן היה מגע בין רכבו של המשיב לבין הולכת הרגל. ב"כ המערערת ביססה את טענתה בדבר מגע בין רכב המשיב להולכת הרגל שגרם לנפילתה, על הראיות הבאות: א. עדות הולכת הרגל גב' פרלה סמואלוב שציינה בעדותה בביהמ"ש: "עמדתי במדרכה וראיתי שרכב יוצא מהמדרכה, וזזתי קצת אחורה וירדתי לכביש. פתאום הרגשתי את עצמי למטה, הרכב פגע בי. לא הבנתי מאיפה. אני הייתי כמטר - חצי מטר מהמדרכה כשהייתי על הכביש והרגשתי פתאום שאני נמצאת על הרצפה. קיבלתי מכה ואח"כ מצד שמאל נפלתי". (עמ' 6 לפרוט' שורות 13-10). וכן: "אני לא נפלתי לבד. הוא נתן את האוטו רוורס ופגע בי. אני לא נפלתי לבד". (עמ' 7 לפרוט' שורות 3-2). ב. התיעוד הרפואי בדבר שבר בידה של הולכת הרגל (ת/2) שם נרשם באנמנזה: "נפלה לאחר שנפגעה מרכב שנסע אחורה". ג. הודאת המשיב בפני רס"ר נירה קרן כפי שרשמה בת/1: "לטענתו, הוא חזר רוורס ופגע בהולכת רגל שהיתה מאחורי רכבו ולא הבחין בה", וכן דברי המשיב בפני הבוחן רס"מ רוני מרחבי (ת/6 שורה 21): "אולי נגעתי בה קצת והיא נפלה". כמו כן עדותו בביהמ"ש: "אני אמרתי שאני עצרתי ואולי אני פגעתי" (עמ' 18 לפרוט' שורה 13). 13. המשיב לעומת ב"כ המערערת, עמד על טענתו כי לא היה כל מגע בין רכבו להולכת הרגל, והוא התבסס על הראיות הבאות: א. דו"ח הבוחן (ת/4), לפיו "לא נמצא נזק שקשור לתאונה". ב. עדותו של רומן טולמסוב, לפיה הוא ראה את התאונה ו"הנאשם עשה רוורס, ואני צעקתי שיעצור, והוא עצר 10 ס"מ לפני שדרס את האישה" (עמ' 12 שורות 12-11), ו"אני ראיתי בטוח שהוא היה במרחק מהולכת הרגל אולי 10 ס"מ" (עמ' 13 שורות 2-1). וכן: "הנאשם לא נתן לה מכה עם הרכב" (עמ' 12 שורה 15), ו"הנאשם לא נגע בכלל בהולכת הרגל" (עמ' 13 שורה 6). וכן: "הרכב של הנאשם עמד בחניה, ואשה עם שני תיקים. אני חושב שהיא לא ראתה את המדרגה, והיא נפלה, ושני התיקים נפלו איתה". (עמ' 12 שורות 11-10). וכן: "אני ראיתי אותה נופלת לפני שהנאשם יצא מהמקום". (עמ' 13 שורה 3). וכן: "הולכת הרגל נפלה לפני שהוא נסע רוורס". (עמ' 13 שורה 13). ג. עדות המשיב בביהמ"ש לפיה "לא היה שום מגע כי אני לא שמעתי כלום. אני לא פגעתי בהולכת הרגל" (עמ' 18 לפרוט' שורות 11-9). 14. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מ"י, פ"ד נד(3) 769 (780); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מ"י, פ"ד לז(1) 225 (234)). 15. לדיאבון הלב, אין מנוס מהקביעה כי הכרעת דינו של בימ"ש קמא לוקה בפגמים מרובים: א. בימ"ש קמא לא קבע כממצא עובדתי שאינו מאמין לדברי הולכת הרגל גב' פרלה סמואלוב, אשר טענה מפורשות שהמשיב פגע בה, ובעקבות זאת היא נפלה ארצה. בימ"ש קמא ציין: "אני מתרשם שהמתלוננת שעמדה על המדרכה ירדה לכביש בצורה לא נכונה, נפלה ושברה את ידה השמאלית - הרחוקה מהרכב - בלי כל קשר למגע כלשהו בין רכבו של הנאשם לבין המתלוננת", מבלי לנמק על מה ולמה "התרשם" באופן זה, והאם היה זה בגלל שהעד רומן טולמסוב אמר בעדותו "אני חושב שהיא לא ראתה את המדרגה והיא נפלה" (עמ' 12 שורות 11-10). זאת ועוד; מפירוט ההנמקה דלעיל לנפילת הולכת הרגל עולה, כי בימ"ש קמא סבר שאין קשר סיבתי בין הפגיעה בידה של הולכת הרגל לבין הארוע נשוא הערעור, וזאת מאחר ונשברה ידה השמאלית של הולכת הרגל "הרחוקה מהרכב". ברם, אם היה מגע בין הרכב להולכת הרגל המתלוננת, וכתוצאה מהנפילה היא שברה את ידה כפי שמפורט בתעודה הרפואית, אזי אין ספק שקיים קשר סיבתי בין הפגיעה של הרכב בהולכת הרגל לבין השבר שנגרם לידה. קביעת מהימנותה של הולכת הרגל נדרשת בענייננו, שכן הסוגיה השנויה במחלוקת בתיק דנן היא אם היה מגע בין רכבו של המשיב להולכת הרגל, הטוענת שרכבו של המשיב פגע בה, והיא נפלה. בנוסף, עדותה יכולה לשמש למיצער "דבר מה" בנוסף להודאת המשיב בפני רס"ר קרן. במיוחד חשובה קביעת מהימנותה נוכח טענת המשיב כי היא דרשה ממנו פיצוי מיד בסמוך לארוע. ב. קביעת בימ"ש קמא לפיה, הוא כי "התרשם באופן חיובי מהנאשם" (עמ' 17 להכרעת הדין שורה 22), יש בה לכאורה אי הבעת אמון בדברי המתלוננת. ברם, המשכה של פיסקה 12 לאחר תיאור התרשמות בימ"ש קמא מהמשיב, עומד בסתירה לאמור לעיל, שכן דברי המשיב תומכים בדברי הולכת הרגל שהיא נפלה בעקבות המגע בין רכב המשיב לבינה, כלשונו: "(המשיב) היה מוכן אפילו להסכים שיתכן שהיה מגע כלשהו בין רכבו לבין המתלוננת, כפי שהעיד בביהמ"ש, וכפי שאמר באימרתו ת/6 בשורה 21 כאמור לעיל". משמע, אם היה מגע, אזי הולכת הרגל העידה אמת. ג. בימ"ש קמא גם לא קבע ממצא בדבר מהימנות העד טולמסוב, על אף שהעיד כאמור, שלוש שנים לאחר הארוע, ולכאורה מדובר ב"עדות כבושה", שערכה מועט, אלא אם ניתן הסבר הגיוני לכבישתה עת רבה. אף לא היתה התייחסות מצד בימ"ש קמא לטענת המשיב, שהעד טולמסוב תמך בעמדתו כבר ביום הארוע, והוא מסר על כך לשוטרת שהיתה במקום, ומכאן משתמע שלא מדובר ב"עדות כבושה". אם כי, אין בחומר הראיות כל הודעה מטעמו של טולמסוב. בימ"ש קמא צריך היה לציין אחת מהשתיים: אם עדותו של רומן טולמסוב היא "בדיה מהזמן האחרון", אם לאו, או שמדובר בהעלמת חומר ראיות מהמשיב, ולו למיצער מחמת רשלנות. ד. המשיב טען בפני בימ"ש קמא כבר בישיבת ההקראה כי בידו פרטים של עד ראיה לארוע, ולטענתו, הוא הבין כי לאחר שהיסב תשומת לב ביהמ"ש והמשטרה לקיומו של עד ראיה לארוע - יוזמן העד לחקירה. עוד לדבריו, משהתברר לבימ"ש קמא, כי עד הראיה טולמסוב לא זומן למתן עדות, ויש בעדותו כדי לסייע למשיב, איפשר בימ"ש קמא למשיב לזמנו. לטענת המשיב, הוא טרח לא מעט עד שאיתר את כתובתו של העד, באשר העד טולמסוב כבר לא עבד בקיוסק בו עבד ביום הארוע. ה. בימ"ש קמא כאמור, אף לא קבע ממצא מהימנות ביחס לשוטרים שהעידו, וביחוד בעניינה של רס"ר נירה קרן, אשר ציינה בדו"ח הפעולה שערכה (ת/1), כי המשיב טען שהוא פגע בהולכת הרגל שהיתה מאחורי ריכבו, כי לא הבחין בה, קרי: הודאה מפורשת בפגיעה בהולכת הרגל. הדברים הנ"ל לא נרשמו כציטטה מפיו של המשיב, ויתכן שבימ"ש קמא סבר (כמו מותב זה), שמדובר במסקנה של השוטרת, שכן הרישום דלעיל איננו מתיישב עם מה שנרשם במסמך ת/1 בשתי השורות שלאחר מכן: "היא לא נפגעה לטענתו, אך בכל זאת הוא התקשר למד"א שפינתה הפצועה, כך נמסר לנו". (הדגשה שלי - י.א.). ו. יוער, כי המשיב טען בחקירתה הנגדית של רס"ר נירה קרן בבימ"ש קמא, שהיא לא נכחה כלל במקום, וזו השיבה לו, כי הגיעה למקום הארוע ביחד עם השוטר ירון אלתר, אך השוטר אלתר הוא זה שפנה למשיב ודיבר איתו, והוא אף זה שנטל ממנו את רשיון הרכב, רשיון הנהיגה והפרטים האישיים שלו. לדבריה, היא יצאה מהניידת ועמדה במרחק כ- 3 מטר מהמשיב ומהשוטר אלתר, ושמעה את השיחה ביניהם. (עמ' 4 לפרוט' שורות 4-1). בדיון בערעור חזר המשיב וטען, כי בעת שהוא ישב ברכב עם השוטר - השוטרת נירה קרן לא נכחה כלל, ונוכח טענתו, חשובה הכרעתו של בימ"ש קמא לגירסתו של מי הוא מאמין. באימרת אגב יצויין, כי דברי רס"ר קרן לפיהם, היא עמדה במרחק 3 מטר מהמקום או הרכב בו שוחח השוטר אלתר עם המשיב יכול והביאה לאי הבנה שמצאה ביטויה בדו"ח ת/1 לפיו היתה הודאה מוחלטת ומפורשת של המשיב בכך שפגע בהולכת הרגל, שכן לטענת רס"ר קרן היא שמעה ממקום עמידתה את השיחה שהתנהלה בין השוטר ירון אלתר למשיב. 16. בימ"ש קמא התייחס להיעדר סימנים על רכבו של המשיב כגון: מחיקת אבק המלמדים לדעתו על כך שלא התקיים מגע בין הרכב להולכת הרגל. ברם, לא ניתן לשלול כי המכה שקיבלה הולכת הרגל היתה קלה יחסית, ובשל גילה - 71 שנים, לא נותר נזק על הפגוש, ובשל העובדה שהרכב היה נקי, לא נראו עליו סימני מחיקת אבק. 17. ב"כ המערערת הלינה כנגד קבלת עדותו של עד ההגנה טולמסוב ע"י בימ"ש קמא, וזאת נוכח דברי רס"ר נירה קרן בעדותה, לפיהם, היא פנתה לאנשים שנכחו במקום וביררה אם יש עדי ראיה לארוע, ואף בוחן התנועה מרחבי ציין, כי הוא לא קיבל במקום פרטים על קיומם של עדים לארוע. רס"ר נירה קרן ציינה כאמור בהודעה ת/1, כי "אין עדים לארוע" והבוחן מרחבי ציין בדו"ח הפעולה (ת/5) כי "הגעתי למקום התאונה, ערכתי עבודת בוחנים. חקרתי נהג. נסעתי לוולפסון. חקרתי הולכת רגל. נפתח תיק". על אף האמור לעיל, לא מן הנמנע, שהמשיב הטוען כי ביקש למסור לבוחן או לשוטר אלתר את העובדה שקיבל את פרטיו של העד טולמסוב, נדחה בטענה כי "אינו צריך ללמד את המשטרה איך לחקור", ומכל מקום צריך היה בימ"ש קמא להתייחס לכך בהכרעת דינו. 18. לאור הפגמים בהכרעת דינו של בימ"ש קמא כפי שפורטו לעיל, שקלתי אם לא יהא זה נכון להחזיר את התיק אליו לצורך השלמת מלאכת הכרעת הדין. דא עקא, שב"כ המערערת התנגדה לכך בציינה, כי מדובר ב"גלגול שני", שכן בימ"ש קמא ביטל בעצמו את הכרעת הדין וגזר הדין שנתן עקב אי התייצבות המשיב, ולאחר שהאחרון התייצב וזימן למתן עדות את העד טולמסוב. נוכח התנגדות ב"כ המערערת להחזרת התיק לבימ"ש קמא, הגעתי למסקנה, כי על אף שבימ"ש קמא נמנע מלפרט ולבסס ממצאיו כנדרש, בנסיבות הענין, לאור המהימנות שרחש בימ"ש קמא למשיב ונוכח עדותו של רומן טולמסוב - אין מקום לשנות את התוצאה אליה הגיע בימ"ש קמא - זיכויו של המשיב, והערעור נדחה. פטרתי באי כח הצדדים מהתייצבות לשימוע פסק הדין, והמזכירות תשלח להם עותק פסק-הדין. ניתן היום כ"ד בשבט, תשס"ט (18 בפברואר 2009) בהעדר הצדדים. יהודית אמסטרדם, שופטת נסיעה לאחורמשפט תעבורה