התובע, יליד 22.5.1990, נפגע בתאונת דרכים כרוכב אופנוע ביום 9.6.06. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר חבותה של הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעקבות התאונה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. מחלוקתם סובבת את שאלת הפיצוי לו זכאי התובע, והיא מתמקדת בעיקרו של דבר בשאלה אם הנכויות שנגרמו לו הן בעלות משמעות תפקודית או שמא משמעותן מצומצמת לתחום האסתטי לבדו. הנכות שנקבעה לתובע ומשמעותה בעקבות התאונה נגרם לתובע, בין היתר, קרע בסעיף התחושתי של העצב האולנרי ביד. על רקע זה מונה ד"ר מ' רוסו כמומחה מטעם בית המשפט בתחום כירורגית כף היד. בהחלטת המינוי מיום 28.2.08 נקבע כי אם יוצגו תמונות המאששות את הטענה לפיה נגרמה לתובע צלקת בסנטר - ימונה מומחה גם בתחום הכירורגיה הפלסטית. לאחר שהוצגה בפני בית המשפט תמונה צבעונית מתאימה, מונה פרופ' מנחם רון וכסלר כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הכירורגיה הפלסטית (החלטה מיום 12.3.08). בחוות-דעתו ציין פרופ' וכסלר כי התובע מסר לו שאיבוד התחושה בצד החיצוני של זרת יד ימין השתפר כחלוף הזמן "וכיום קיים רק אזור קטן בקצה זרת ימין ששם אין עדיין תחושה". התובע ציין שהוא "משתמש ביד כמעט כרגיל" אולם טען כי כאשר הוא מקבל מכה "אפילו קלה, הכאב מקפיץ אותו", וכי נגיעה בצלקת גוררת גם כאבים בזרת. בסנטר התובע נמצאה צלקת בעלת מימדים לא גדולים, באזור חבוי. כן נמצאה צלקת במרכז כף היד. בצד החיצוני של כף היד קיים שקע וכן צלקת שקועה וכהה שאינה רגישה למגע. בחלק המרוחק של הזרת נמצא אזור של חוסר תחושה. תנועתיות היד נמצאה תקינה. המומחה סיכם באומרו כי בגין הצלקת בסנטר יש לקבוע לתובע נכות בשיעור 0.5% לפי סעיף 75(2)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התוספת לתקנות), מותאם; בגין הצלקות ביד ימין ושינוי צורת היד יש לקבוע לו נכות בשיעור 15%, לפי סעיף 75(1)(ב)-(ג) לתוספת לתקנות (את הטעות הטכנית בנוגע לתת הסעיף תיקן המומחה בעדותו - עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 6-7); ואילו בגין חוסר התחושה בזרת קבע נכות בשיעור 2% לפי סעיף 31(5)(א) בין I ל- II לתוספת לתקנות (סעיף שעניינו פגיעה בעצב האולנרי, בין פגיעה קלה מאד לפגיעה קלה). לשיטתו יש מקום לשיפור הצלקת בצד החיצוני של היד, באמצעות ביצוע ניתוח בהרדמה מקומית ובעלות של כ- 16,000 ₪. בפני ד"ר רוסו, שבדק את התובע ימים ספורים לאחר פרופ' וכסלר, התלונן התובע גם על הגבלה בביצוע פעולות ספורט. הוא שלח את התובע לביצוע בדיקת הולכה עצבית (EMG). תוצאותיה של אלה תמכו בטענות בנוגע לירידה בתחושה באזורים שונים של הזרת (ירידה מופחתת בשני הגלילים הראשונים של האצבע וירידה ניכרת בתחושה בגליל החיצוני), והתאימו לתוצאות הבדיקה הקלינית. בבדיקתו ציין, לבד מהממצאים הסובבים את הירידה בתחושה, כי בבדיקת כף היד נמצאה "צלקת רוחבית, שקועה ודבוקה לעומק הרקמות שמתחתיה. לחיצה או הקשה על הצלקת מעוררת כאב, שמקרין לאורך אצבע 5 (סימן לקיום נאורומה בעצב התחושתי שנתפר, מתחת לצלקת)". בסיכום חוות-דעתו קבע המומחה לתובע נכות בשיעור 5% בגין הצלקת בסנטר, ונכות בשיעור 5% על פי סעיף 31(5)(א)II לתוספת לתקנות בגין "פגיעה בצורה קלה בסעיף התחושתי של העצב האולנרי". מהדיון בסיכום חוות-הדעת לא ניתן לקבוע בוודאות אם נכות זו כוללת את הירידה בתחושה בלבד, או גם את הפגיעה התחושתית הנובעת מהידבקות העצב לרקמה (הנאורומה). המומחה הוסיף וציין כי אפשר לנסות ולשפר את המצב התחושתי באצבע באמצעות ניתוח לשחרור העצב, אולם הדבר לא ישנה את אחוזי הנכות. ד"ר רוסו התייחס גם לשאלת הנכות הזמנית, וקבע לתובע נכות זמנית מלאה לששה שבועות ונכות בשיעור 50% לחודש ימים נוסף. הנתבעת ביקשה לחקור את שני המומחים על חוות-דעתם. בתום ישיבת ההוכחות שהתקיימה היום הודיעה הנתבעת כי אינה עומדת עוד על חקירתו של ד"ר רוסו. משכך הם פני הדברים יש להתייחס לקביעות המומחים באספקלריה של עדותו של פרופ' וכסלר, ותוך שקילת העובדה כי ד"ר רוסו לא נקרא לחקירה על האמור בחוות-דעתו. בחקירתו ציין פרופ' וכסלר כי הדבקות של צלקת לשריר היא ממצא שנבדק על ידו דרך כלל, וכי אם רשם שהצלקת בשקע שביד לא רגישה משמעו של דבר כי "הצלקת בשעת הבדיקה לא נמושה כרגישה. זה לא אומר שכאשר הוא מקבל מכה הוא לא קופץ. דבריו [בהקשר זה - ר.ו.] נאמנים עלי" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 12 - עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 7; עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 13-16). משהוצגו בפניו ממצאי ד"ר רוסו, שמצא כאב בלחיצה על הצלקת, השיב "בבדיקתי לא מצאתי, זה לא אומר שזה לא קיים" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 5-10). המומחה שב ונשאל על עניינים הנוגעים לפגיעה העצבית בידו של התובע, ולבסוף השיב כי על אף העובדה שהוא נמנה בשעתו על מייסדי ענף כירורגיית כף היד בישראל, הרי שהוא מונה בתובענה זו לצורך בדיקת הצלקות (כפי שניתן ללמוד גם מדרך מתן החלטות המינוי לעיל) ולפיכך התייחס בחוות-דעתו בעיקר לצלקות ולא לתחום הפגיעה הנוירולוגית, שלצורכו מונה ד"ר רוסו. מטעם זה גם לא שלח את התובע לבדיקות העזר אליהן הפנה אותו ד"ר רוסו (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 22-23 ושורות 26-27; עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 2-5). אף שהוא סבור שיש להעניק נכות בשיעור 2% בלבד בשל ירידת התחושה בזרת, מאחר ונפגע רק הסעיף התחושתי של העצב האולנרי ולא הסעיף המוטורי ואף בתחושה חל שיפור מאז התאונה ועד לבדיקה (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 11-12 ושורות 20-22), הרי שהוא לא בא לסתור את דברי ד"ר רוסו (עמ' 9, שורות 1-2). לנוכח תחומי ההתמקדות השונים של המומחים במסגרת המינוי והבדיקה הוא מציע כי "תתחשבו בדעה של ד"ר רוסו בענין זה" (שם, שורות 23-24). לעניין משמעות הפגיעה התחושתית בזרת הסביר המומחה שהפגיעה היא בצד החיצוני של היד ו"הצד החיצוני של היד הוא מאוד חשוב" מאחר והוא בא במגע עם השולחן בפעולות שונות (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 22-23; עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 8-9). פרופ' וכסלר הבהיר כי נאורומה, שלא נמצאה בבדיקה שערך אך נמצאה בבדיקת ד"ר רוסו, היא ממצא המעיד על תופעת לוואי של איחוי העצב, כאשר סעיפי עצב מסויימים עלולים למצוא דרכם את מחוץ למעטה החיצוני של העצב. כאשר מתרחשת תופעה כזו מנסים המנתחים "לקבור אותה יותר עמוק" כדי למנוע את הכאב, אולם הדבר אינו אפשרי בכף היד, מאחר ו"המקום מאוד צר" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 13-21). בנוגע לנכות בשיעור 15% בשל הפגיעה בכף היד, הבהיר המומחה בחקירתו שזו נובעת ברובה מהעיוות בצורת כף היד (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 23-24). מהעיוות בצורת היד ניתן היה להתרשם באופן בלתי אמצעי בדיון היום - השקע בצד היד בולט למדי, וכך גם צורת הצלקת וצבעה (ראו ההערה בעמ' 13 לפרוטוקול). הניתוח המוצע בחוות-דעתו נועד לשיפור העיוות בצורת כף היד, אך לא לצלקת בזרת, סיכויי ההצלחה שלו טובים והסיכונים הכרוכים בו נמוכים ככלל (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 9 - עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 7). לאחר הניתוח, ובהנחה שזה יעבור בהצלחה, קיימת סבירות גובהה כי הנכות הכוללת תרד במחצית בקירוב (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 13). כך שיחד עם הנכות בגין הצלקת בזרת, אותה אמד ב- 2%-3%, תעמוד הנכות הכוללת בגין הצלקות והפגיעה בכף היד (לא כולל הנכות העצבית) על 10% (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 13-14). עם זאת, צריך להיזהר במהלך הניתוח שלא לפגוע חלילה בעצב שנחתך כבר בעבר (שם, שורות 25-26). המומחה אינו סבור כי עלות הניתוח תשתנה מבית חולים אחד למשנהו (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 11-14). המומחה נשאל בנוגע להפרעה התפקודית שגורמת הפגיעה ביד והשיב כי הוא אינו סבור שמצב זה מפריע לתובע לעבוד (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 7-8). עם זאת, בשל הצטרפות הפגיעה התחושתית לכלל הפגיעות ולתחושת הכאב ממכה עלול הדבר להפריע בביצוע עבודות פיזיות כגון עבודות בניין, ובפרט עבודות בהן מזועזעת כף היד כגון עבודות עם קומפרסור (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 4-6; והשוו גם עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 19-20). לנוכח האמור לעיל יש לקבוע כי לתובע נותרה נכות כדלהלן: כל עוד לא עבר התובע את הניתוח המוצע לשינוי צורת כף היד עומד שיעור נכותו בגין הצלקות בכף היד והזרת על 15%. לאחר שיעבור את הניתוח יש להניח שהנכות תפחת לכדי 10% בלבד. ב"כ התובע טען אומנם בסיכומיו כי אין להניח שהתובע יבצע ניתוח זה, בשל הסיכון הכרוך בו, אולם נראה שהטענה נטענה מהשפה ולחוץ. התובע לא התייחס כלל לאפשרות זו בחקירתו, ולא העלה כל טענה לפיה הוא חושש מביצוע הניתוח. מאחר ומעדות המומחה עולה כי מדובר בניתוח פשוט למדי, המבוצע בהרדמה מקומית, כשסיכון נמוך בצדו בד בבד עם סיכוי גבוה לשיפור המצב, יש להניח שהתובע יבחר לבצעו. בפרט כך הם פני הדברים לנוכח עדותו לפיה הוא מוטרד מהמפגע האסתטי הנובע מצורת ידו (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 1-2). מכל מקום, מאחר והסיכון הכרוך בניתוח נמוך, והסיכוי לשיפור גבוה, הרי שאף אם יבחר התובע שלא לבצע את הניתוח זכאית הנתבעת לשלם פיצוי מופחת מכח העקרון בעניין הקטנת הנזק (לעניין התנאים בהם תביא החלת עקרון זה להקטנת הפיצוי בגין אי ביצוע ניתוח ראו ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל, פ"ד מה(4) 45, 51 (1991); והשוו ע"א 4837/92 אליהו נ' בורבה, פ"ד מט(2) 257, 259-261 (1995); ע"א 120/00 יעל נ' בצלאל, מיום 20.5.02, בפיסקה 5 לפסק-הדין; ע"א 9598/05 ממן נ' המגן, מיום 28.3.07, בפיסקה 8 לפסק-הדין). בנוגע לפגיעה התחושתית קיימת לכאורה מחלוקת בין המומחים, כאשר פרופ' וכסלר סבור שזו מקנה נכות בשיעור 2% בלבד ואילו ד"ר רוסו סבור שהנכות שיש לקבוע היא בשיעור 5%. לעניין זה הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש להעדיף את קביעותיו של ד"ר רוסו. מסקנה זו מושתתת הן על דברי פרופ' וכסלר, המציע להישען לעניין זה על קביעותיו של ד"ר רוסו; הן על עדותו של המומחה לפיה התמקד בבדיקת הפן האסתטי של הצלקות ולא בבדיקה הנוירולוגית, עניין אותו הותיר למומחה בתחום המתאים; הן על העובדה שד"ר רוסו לא נחקר, וקביעותיו לא נסתרו; והן על העולה לכאורה מחוות-דעתו של ד"ר רוסו, לפיה נראה שבמסגרת קביעת הנכות בגין הפגיעה התחושתית הובאה בחשבון גם הנאורומה בצלקת בכף היד. אף שפרופ' וכסלר לא מצא ממצא זה בבדיקתו, לא ניתן להתעלם ממצא זה בבדיקה הקלינית של ד"ר רוסו, שנתמך גם בתלונותיו של התובע שתואר כאמין גם על ידי פרופ' וכסלר. מיקום הנאורומה תואם למיקום הניתוח, כפי שהבהיר ד"ר רוסו בחוות-דעתו, וממילא מתאים הוא למנגנון יצירת הנאורומה לפי הסבריו של פרופ' וכסלר בחקירתו. לפיכך יש לקבוע כי לתובע נכות בשיעור 5% בגין הפגיעה העצבית, המתבטאת הן בפגיעה תחושתית בקצה הזרת ובצד החיצוני של היד, שהוא "מאוד חשוב" לשיטת פרופ' וכסלר, והן בשל הפגיעה הנגרמת מתחושת הכאב בכף היד בעת לחץ על העצב, בשל הנאורומה הכלואה במקום. גם בנוגע לשיעור הנכות שיש להעניק בגין הצלקת בסנטר נחלקו המומחים. פרופ' וכסלר סבר שאין להעניק בגין צלקת זו נכות העולה על 0.5% ואילו ד"ר רוסו קבע בגינה נכות בשיעור 5%. השניים מצאו במדידתם מימדים שונים במקצת של הצלקת. בדיון היום ניתן היה להבחין בצלקת בקושי, הן בשל מיקומה והן משום שהעדר תגלחת של ימים מספר כיסה אותה כמעט לחלוטין. בנסיבות אלה, ומשום שיש בצלקת משום מפגע אסתטי קל, אני קובע כי יש להעניק בגינה נכות בשיעור 2%. לנוכח האמור לעיל יש לקבוע כי לצורך הפיצוי לתובע נכות אסתטית בשיעור 12% במעוגל (הנכות בגין הפגיעה ביד, תוך הבאה בחשבון של תוצאות הניתוח האפשריות, בצירוף הצלקת בסנטר). כמו כן נותרה לתובע נכות בשיעור 5% בגין פגיעה תחושתית בצד היד ובשל צלקת שבה כלואה נאורומה הגורמת לתחושות כאב במגע. נכות זו היא על פניה תפקודית באופן מלא, שכן היא מערבת כאב בהפעלת היד עם פגיעה עצבית הבאה לידי ביטוי במגבלה בתנוחת היד, ויש בה כדי להביא למגבלה בביצוע עבודות פיזיות מסויימות, כפי שהבהיר פרופ' וכסלר. הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני זכאי התובע לפיצוי בסכום של 30,000 ₪ במעוגל, בהתאם לשיעור הנכות, ימי האישפוז (כולל יום האישפוז העתיד לבוא בשל הניתוח). הסכום כולל ריבית מיום התאונה ועד ליום מתן פסק-הדין. התובע אינו זכאי לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר. טענה זו הועלתה במהלך סיכומיו, תוך הסתמכות על טענות שהועלו בתחשיב, אך לא נטענה כלל במהלך עדותו ולא נתמכה בכל ראייה שהיא. התובע העיד כי נזקק לעזרה בהיקף מוגבל למדי לאחר התאונה. מעדות אמו עלה כי בימים הראשונים לאחר התאונה נטלה חופש מעבודתה כדי לסעדו, ולאחר מכן התמצתה העזרה שנתנו לו הוריו בעזרה במקלחת. ספק רב אם היקף עזרה מעין זה חורג מחובתם המוסרית של בני המשפחה. בנסיבות אלה, ומאחר וגם לעניין הוצאות העבר בגין הנסיעות וההוצאות הרפואיות לא הוצגו ראיות של ממש, אך תוך ששמתי לבי גם לתקופת הנכות הזמנית שנקבעה לתובע, אני פוסק לתובע סכום של 1,500 ₪ בגין עזרת בגין עזרת קרוביו מעבר לחובתם המוסרית ובגין הוצאות שונות לאחר התאונה, גם יחד. הנכות שנקבעה לתובע אינה מצדיקה פיצוי בגין אפשרות לעזרה בשכר בעתיד. מחלוקת הצדדים סובבת, בעיקרו של דבר, את ראש הנזק של הגריעה מכושר ההשתכרות. הכלל הבסיסי בהקשר זה הוא כי עת בא בית המשפט ל?ום את נזקיו של אדם שנפגע בילדותו, או אף נפגע שהוא אדם צעיר בתחילת דרכו התעסוקתית (במקרה דנא מלאו לתובע כ- 16 שנים בלבד בעת התאונה) או אז יקבע בדרך כלל שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות כזהה לשיעור הנכות התפקודית (ראו ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז(1) 178, 185 (1983); ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי, פ"ד מג(3) 875, 878 (1989)). חזקות אלה מוחלות ללא כל היסוס כאשר הנכות התפקודית, שעניינה "מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית", עניינה בנכות אורטופדית (ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 800ו-ז (1995)). דברים אלה יפים גם במקרה דנא, כאשר במהלך הדיון לעיל התבצעה ההפרדה בין הנכויות האסתטיות לאלה שהן בעלות משמעות תפקודית תוך שניתנה התייחסות גם להשפעה האפשרית על ביצוע עבודות מסויימות בעתיד. לכל אלה ניתן להוסיף את החשש לפיו עלול המראה הלא אסתטי של הצלקות לגרום חלילה לקושי בהתקבלות למקום עבודה כלשהו. קושי זה הוא בעל משקל נמוך למדי, שהרי הכלל הרחב הוא כי לצלקות לא נודעת משמעות תפקודית ואין בהן בדרך כלל להביא למסקנה כי נגרמה גריעה מכושר ההשתכרות (ראו הילכת גירוגיסאין, בעמ' 799; ע"א 7991/96 אלקבהא נ' קוטייבה כנעאן, מיום 12.1.00; והשוו ע"א 8053/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבידור, מיום 1.2.09). לפיכך יש לקבוע כי שיעור הגריעה מכושר השתכרותו של התובע הוא בשיעור נכותו התפקודית, קרי: 5%. את חישוב הפיצוי יש לערוך על בסיס השכר הממוצע במשק (לדיון בהרחבה ראו ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, מיום 27.9.05; והשוו ע"א 9980/06 עיזבון המנוח אטינגר נ' עיריית ירושלים, מיום 26.1.09; לתחולת הכלל אף במקרים חריגים למדי ראו ע"א 8414/07 קסואני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, מיום 23.6.09). חריג לכלל זה יחול רק מקום בו "הוצגו לבית-המשפט ראיות בעלות משקל רב, המלמדות בהסתברות גבוהה על אי-התאמתה של אמת מידה זו" (ע"א 6/08 ג'נח נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, מיום 29.3.09, בפיסקה 4 לפסק-הדין). ראיות מעין אלה לא הוצגו במקרה דנא, ולפיכך אין כל מקום לסטות מאמת מידה זו. העובדה שהתובע משרת כיום במג"ב אין בה כדי להוות ראייה מספקת לסטייה מקביעה זו. יכולתו של אדם צעיר להתגבר על קשיים, ובפרט בנכויות לא גבוהות, ידועה היא, אולם אין בכך ללמד על הדרך בה תשפיע הנכות על התובע לאורך שנות העבודה הרבות הצפויות לו בעתיד. לנוכח האמור לעיל זכאי התובע לפיצוי בסכום של 105,500 ₪ במעוגל ₪. הסכום מחושב על בסיס השכר הממוצע במשק הידוע כיום (8,161 ₪; החישוב מושתת על השכר הממוצע במשק הידוע במועד מתן פסק-הדין - ע"א 133/86 צוברי נ' שוהם, פ"ד מב(3) 575 (1988), כאשר לעניין זה נלקח השכר על פי פרסומי הלמ"ס, הכולל את כל השכירים בישראל "בלא הבדל גיל, מין ומקום מגורים" - ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, מיום 5.4.07), בניכוי מס ההכנסה שהיה חל על התובע (551 ₪), החל מעוד כשנתיים ומחצה (עם סיום שירותו הצבאי) ועד לגיל 67. מאחר ונקבע כי התובע צפוי לעבור את הניתוח הרי שעל הנתבעת לשלם לו את עלות הניתוח, בסכום של 16,000 ₪. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובע סכום של 153,000 ₪ (הסכום העולה מצירוף הסכומים שבפיסקאות 13, 15, 18 ו- 19 לעיל) בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ והוצאות המשפט. הסכום ישולם עד ליום 2.8.09, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום תשלומו בפועל. המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים. ניתן היום, ח' בתמוז תשס"ט (30 ביוני 2009), בהעדר הצדדים. רם וינוגרד, שופטעצב אולנריקרעאופנועידייםתאונת דרכיםתאונת אופנועעצבים