תביעה זו עניינה תשלום פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, זכויות סוציאליות שונות ופיצויי הלנת שכר ופיצויי פיטורים. רקע עובדתי 1. הנתבעת היא חברה המפעילה מכון כושר ובריאות באילת (להלן - "המכון"), בבעלותה ובניהולה של גב' שרון להב (להלן - "גב' להב"). 2. התובעת הועסקה במכון כמדריכת אירובי וספינינג החל מיום 1.4.06 ועד ליום 7.11.07 ברציפות (נספח ב' לכתב התביעה). במשך תקופה זו שובצה התובעת לעבודה במכון על ידי הנתבעת. 3. עיקר עבודתה של התובעת, הן מבחינת היקף השעות והן מבחינת השכר פֶר שעה, היה בסטודיו של המכון, שם העבירה שיעורי אירובי ושיעורי ספינינג. חלקה המשני של עבודת התובעת בנתבעת היה הדרכה בחדר הכושר של המכון. החל מחודש 01/07 הפסיקה התובעת לבקשתה, להדריך בחדר הכושר, ועבודתה בנתבעת היתה רק בסטודיו. 4. שכרה של התובעת חושב על בסיס שעות ההדרכה בפועל, כמקובל בענף. עבור שעות ההדרכה בחדר הכושר השתכרה התובעת כ-20 ₪ לשעה, ועבור שעות ההדרכה בסטודיו השתכרה התובעת בתחילה כ-60 ₪ לשעה ובהמשך בין 70 ל-80 ₪ לשעה. 5. ביום 31.10.07, מסרה התובעת לנתבעת מכתב התפטרות, בכתב ידה, ובו הודיעה על התפטרותה מעבודתה בנתבעת ביום 30.11.07 (להלן - "מכתב ההתפטרות") (נספח ד' לכתב התביעה). 6. בתגובה למכתב ההתפטרות כתבה ב"כ הנתבעת לתובעת ביום 6.11.07 מכתב (להלן -"מכתב הנתבעת הראשון") שבסעיף 2 בו נאמר כך - "מרשתי מקבלת ומכבדת את רצונך וכמצויין בהודעתך הנ"ל, תופסק עבודתך אצל מרשתי ביום 1.11.07." בהמשך נכתב כי לנתבעת נודע שהתובעת משמיצה את הנתבעת ומערבת את לקוחותיה בנסיבות עזיבתה, וכי התובעת מתבקשת לחדול מכך לאלתר, שאם לא כן תהא הנתבעת רשאית לתבוע את נזקיה בגין זאת. מכתב זה, הנושא את התאריך 6.11.07, הגיע לידי התובעת ביום 7.11.07. 7. ביום זה הגיעה התובעת לעבודתה במכון לאחר שבשלושת הימים שקדמו לו היתה חולה. היא העבירה את שעות ההדרכה שנקבעו לה, קיבלה לידיה את מכתב הנתבעת מיום 6.11.07, ולמעשה היה זה יום עבודתה האחרון במכון. 8. באותו יום, 7.11.07, שלחה התובעת לנתבעת מכתב נוסף (להלן - "מכתב ההבהרה"). מכתב זה הודפס על גבי מחשב; הוא נושא כותרת "מבלי לפגוע בזכויות"; ובשורת "הנדון" נרשם "דרישת זכויותיי הסוציאליות". בפתח המכתב הבהירה התובעת, בהמשך למכתבה מיום 31.10.07, כי סיבת התפטרותה היא הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. התובעת הוסיפה כי פנתה להנהלת הנתבעת בניסיון להגיע להסדר כלשהו בנושא אך ללא הועיל. לבסוף דרשה התובעת את זכויותיה לפי חוק חופשה שנתית, וכן דמי הבראה. התובעת העידה כי חברתה שלומדת משפטים היא שניסחה והדפיסה את המכתב (עמ' 14 לפרוטוקול). 9. ביום 11.11.07 שלחה הנתבעת מכתב נוסף לתובעת (להלן - "מכתב הנתבעת השני"). כותרת המכתב היתה "תיקון טעות סופר", ונכתב בו כי במכתב הנתבעת הראשון נפלה טעות, ובמקום התאריך 1.11.07 שצוין כמועד הפסקת עבודתה בנתבעת, צריך היה להיכתב התאריך 30.11.07. בהמשך המכתב דרשה הנתבעת מהתובעת לשוב לעבוד במכון באופן מיידי, שאם לא כן, יקוזזו ימי ההודעה המוקדמת משכרה. התובעת לא נענתה לדרישה זו, והנתבעת מצדה קיזזה משכר העבודה של התובעת בגין חודש 11/07 את ימי ההודעה המוקדמת בסך 1,725 ₪. 10. מטעם התובעת העידה היא עצמה ואילו מטעם הנתבעת העידו הגב' שרון להב והגב' אטה שפירא, עובדת הנתבעת (להלן - "הגב' שפירא"). כן הגישה הנתבעת את חוות דעת חשב השכר, מר אשר ארז. טענות התובעת 11. לגרסת התובעת, החל מחודש 09/07 הופחתו שעות העבודה שלה בסטודיו באופן משמעותי, דבר שהיווה הרעה מוחשית בתנאי העסקתה. לדבריה, היא התלוננה על כך בפני הנתבעת, אולם דבר לא נעשה לשינוי המצב, ולאור זאת נאלצה להתפטר. התובעת טוענת כי התפטרות זו דינה כפיטורים, לאור הוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן - "חוק פיצויי פיטורים"), ועל כן היא זכאית לפיצויי פיטורים. בנוסף טוענת התובעת, כי היא זכאית היא לדמי הודעה מוקדמת, הפרשי דמי נסיעה, הפרשי שכר עבודה, הפרשי פדיון חופשה, דמי חגים ופיצויי הלנה, ובסה"כ 26,768 ₪. טענות הנתבעת 12. הנתבעת, מנגד, טוענת כי עובר לקבלתה לעבודה במכון, הובהר לתובעת כי היקף העסקתה ישתנה בהתאם לצרכי הנתבעת ובהתאם לביקוש, וכי הנתבעת מעולם לא התחייבה להיקף שעות מינימאלי. לדבריה, הירידה בהיקף העבודה של התובעת מקורה בין היתר בחוסר ביקוש לשיעורים במכון. עוד טענה הנתבעת כי בחודש 9/07 נעדרה התובעת מהעבודה 17 יום בשל מחלה וכן 4 ימים נוספים בשל נסיעה לחו"ל. בנוסף, בסוף חודש 9/07 ובחודש 10/07, נרשמה התובעת ללימודי פילאטיס בתל אביב ובכך הביאה לביטול שיעוריה בימי שישי, דבר שגרם להפחתת היקף עבודתה. הכרעה השכר הקובע 13. התובעת טענה, כי יש לבסס את זכויותיה על שכר בשיעור של 280 ₪ ליום. מנגד מכחישה הנתבעת את חישובי התובעת ומחוות דעתו של מר ארז עולה, כי הנתבעת טוענת כי השכר הקובע לחישוב זכויותיה של התובעת עומד על הסך של 3,369.42 ₪ לחודש. 14. מריכוזי השכר (נספח ג' לתצהיר הגב' להב), עולה כי שכרה הממוצע של התובעת בשנה האחרונה לעבודתה עמד על הסך של 3,710.33 ₪ לחודש ובסך של 148.4 ₪ ליום. שכר זה מהווה את הבסיס לחישוב זכויותיה של התובעת. פיצויי פיטורים 15. הוראות סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 קובעות- "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים." בענייננו, כאמור, טוענת התובעת כי חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, הרעה שהתבטאה בירידה בהיקף שעות העבודה שאליהן שובצה, וכי לאחר שלא עלה בידה להסדיר את העניין - התפטרה. 16. אלא שלאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בכלל ראיותיהם, לא מצאתי שעלה בידי התובעת להוכיח כי חלה הרעה כלשהי בתנאי העסקתה, לא כל שכן הרעה מוחשית. ראשית, התובעת בעצמה העידה כי "התחלתי ב-17 שעות עבודה (שבועיות - י.א.ש.). לא חתמנו על שום התחייבות" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 5). ובהמשך חקירתה חזרה על דברים אלה בווריאציות שונות, והדברים הבאים בולטים במיוחד - "ש. לא היתה התחייבות למינימום שעות עבודה, לא שאת אמורה לתת לנתבעת ולא שהנתבעת חייבת להעסיקך? ת. לא נחתם שום הסכם. ש. אנו יודעים שלא נחתם הסכם, האם היתה התחייבות אם לאו, היתה הסכמה בעל פה? ת. לא היתה הסכמה בעל פה למינימום שעות." (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 15 - 19). כלומר, אין מחלוקת כי הנתבעת לא התחייבה בפני התובעת על מינימום שעות עבודה. יש לקבל לעניין זה את גרסת הנתבעת, שלפיה, התובעת ידעה מראש כי שיבוצה לשעות ההדרכה במכון ייעשה לפי צרכי הנתבעת ותו לא. כיוון שאין תנאי מינימום שהוסכם עליהם, הרי שגם אם חלה ירידה בהיקף שעות העבודה של התובעת, לא ניתן לראות בכך משום הרעה. 17. שנית, המסמכים שצורפו לכתב התביעה ובהם ריכוז שעות העבודה של התובעת, אינם מלמדים על היקף שעות העבודה הנטען על ידי התובעת (17 שעות שבועיות) וגם לא על שינוי עיקבי של ירידה בהיקף, כטענתה. התובעת עבדה כדלקמן - בחודש דצמבר 2006 - 43 שעות. בחודש ינואר 2007 - 56 שעות. בחודש פברואר 2007 - 74 שעות. בחודש מרץ 2007 - 63 שעות. בחודש אפריל 2007 - 40 שעות. בחודש מאי 2007 - 64 שעות. בחודש יוני 2007 - 39 שעות. בחודש יולי 2007 - 69 שעות. בחודש אוגוסט 2007 - 60 שעות. בחודש ספטמבר 2007 - 21 שעות (התובע שהתה 21 יום בחו"ל ובמחלה). ובין התאריכים 9.10.07 ועד ל- 31.10.07 - 37 שעות. גם מתלושי השכר לא ניתן ללמוד על ירידה משמעותית בשכרה של התובעת. התובעת מסבירה זאת בכך שמדובר בשעות שהחליפה עם מדריכות אחרות במכון וכי לא מדובר בשעות קבועות שהובטחו לה מראש. אין כל משמעות לכך כי מדובר בשעות החלפה או שעות קבועות לאור העובדה, כפי שפורט לעיל שעבודת התובעת מעצם טיבעה היתה גמישה ונתונה לשינויים בהתאם למתרחש במקום. 18. שלישית, התובעת העידה כי הירידה בהיקף שעות עבודתה בסטודיו החלה כ-4 חודשים לאחר תחילת העסקתה בנתבעת (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 18), אולם היא הוסיפה לעבוד בנתבעת עוד יותר משנה. גם אילו היתה מתקבלת טענת התובעת בדבר הרעה בתנאי העסקתה, הרי שבעובדה שהתובעת המשיכה לעבוד בנתבעת תקופה כה ממושכת לאחר תחילת ההרעה הנטענת על ידה, יש משום הסכמה מכללא של התובעת לתנאי ההעסקה החדשים וויתור על טענת ההרעה. זאת ועוד, בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת כי מחודש מרץ 2006 ירד היקף משרתה באופן שיטתי. דא עקא, עיון בריכוז שעות עבודתה שפורט לעיל, אינו תומך בגרסה זו. מכל האמור עולה, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח הרעה בתנאי העסקתה. 19. רביעית, גם אילו היה מוכח בפנינו כי חלה הרעה מוחשית בתנאי העסקתה של התובעת בנתבעת, הרי שלא הוכח בפנינו כי זו היתה הסיבה להתפטרות התובעת. מכלול הראיות מתיישב יותר עם האפשרות שהתובעת התפטרה באופן אימפולסיבי מעבודתה, וככל הנראה שעל רקע שינוי שעות העבודה במוצאי שבת, ולא משום שחשה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. וכך העידה - "ש. למה במכתב (ההתפטרות - י.א.ש.) לא ציינת בשל הרעת תנאים? ת. כתבתי את המכתב בבוא במקום, בהרעת תנאים אחרונה שהביאה אותי למצב אימפולסיבי. ש. באותו חודש ספציפי היתה הרעת תנאים? ת. לא. לאחר שהלנתי, דיברתי, הובטח לי ולא קויים. עזבתי למרות שלא היה לי מקום עבודה נוסף פרט לשניידר. כתבתי מכתב שבו אני נותנת הודעה מוקדמת של חודש וחזרתי הביתה. לאחר שהתייעצתי עם חברתי שלומדת את נושא המשפטים כרגע, היא ייעצה לי ואמרה שבשל הרעת תנאים עזבתי כי ביקשתי תוספת שעות והורד לי שעות..." (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 1-7; ההדגשות שלי - י.א.ש.). מדברים אלה, וממכתבה השני של התובעת מיום 7.11.07 ניתן ללמוד, כי כל טענת "הרעת התנאים" הועלתה רק לאחר שהתובעת עזבה את מקום העבודה והתייעצה עם חברתה. 20. יתר על כן, הלכה היא כי בהתפטרות בשל הרעת תנאים, על העובד להתריע כי בכוונתו לעזוב את מקום העבודה היה ולא תתוקן הסיבה שבגינה הורעו תנאיו. אמנם בהמשך עדותה טוענת התובעת כי - "ש. מה גרם לך לעזוב בו במקום? ת. חודש לפני כן הייתי בשיחה עם שרון והיתה נוכחת עדנה מנהלת האישית שלה ואמרתי במידה ויורד לי עוד שעות כפי שידעתי שמתוכנן לי שעות של שבת, התרעתי חודש מראש בשיחה ואמרתי שאם ירד לי עוד שעה אני עוזבת את המקום ולא יכולה להמשיך בצורה כזו. אמרתי ואכן בתום החודש היא הורידה לי עוד שעה ראיתי במערכת השעות, עזבתי וכתבתי מכתב." (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 23-26). אלא שגרסתה זו אינה מהימנה עלי. וכאמור, התרשמותי היא כי כל טענת התובעת בדבר הרעת תנאים הועלתה בשלב מאוחר יותר. מכאן, שלא זו בלבד שהתובעת לא התריעה על כוונתה להתפטר להבדיל מטרוניותיה בעניין השעות המוקצות לה (ראה לעניין זה גם הודעת ב"כ התובעת בדיון ביום 22.9.08 עמ' 5 לפרוטוקול), היא גם לא הודיעה מראש כי היא רואה במספר השעות המופחת משום הרעת תנאים. 21. באשר לטענה, כי אי תשלום הזכויות הסוציאליות מהווה הרעת תנאים, התובעת הודתה בעדותה, כי לפני עזיבתה כלל לא ידעה כי מגיעים לה דמי חגים, נסיעות, דמי הבראה וחופשות (עמ' 15 לפרוטוקול). מכאן, ברור הוא, שלא התריעה בגין אי קבלתם ובוודאי שלא התריעה כי היה ולא ישולמו לה, תתפטר מהעבודה. ייתכן והיה מקום לראות באי התשלום משום נסיבות שבהן אין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו, אלא שעל מנת להחיל את הוראות סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, גם לגבי נסיבות אלה, יש להתריע על הכוונה להתפטר היה ולא ישתנו הנסיבות ויש ליתן בידי המעביד ההזדמנות לשינוי הנסיבות. מעדות התובעת עצמה עולה, כי לא התריעה כי תתפטר היה ולא ישולמו זכויותיה, לפיכך, אין היא עומדת בתנאי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. לאור כל האמור, דין תביעת התובעת לתשלום פיצויי פיטורים - להידחות. חלף הודעה מוקדמת 22. התובעת טוענת כי מהדברים האמורים בס' 2 למכתב הנתבעת מיום 6.11.07, הבינה כי עבודתה הופסקה לאלתר, וכי הנתבעת מוותרת על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת. משכך, החלה התובעת לחפש מקום עבודה חדש באופן מיידי, הדבר עלה בידה והיא החלה לעבוד במקום אחר מתחילת חודש 11/07. התובעת מוסיפה כי ביום 11.11.07, שוחחה עמה גב' להב, ומשזו הבינה כי התובעת מצאה עבודה אחרת, נשלח לתובעת מכתב נוסף (להלן - "מכתב הנתבעת השני"). כותרת המכתב היתה "תיקון טעות סופר", ונכתב בו כי במכתב הנתבעת הראשון נפלה טעות, ובמקום התאריך 1.11.07 שצוין כמועד הפסקת עבודתה בנתבעת, צריך היה להיכתב התאריך 30.11.07. בהמשך המכתב דרשה הנתבעת מהתובעת לשוב לעבוד במכון באופן מיידי, שאם לא כן, יקוזזו ימי ההודעה המוקדמת משכרה. התובעת טענה כי לאור התחייבותה למקום העבודה החדש, לא יכלה להיענות לדרישה זו, והנתבעת מצדה קיזזה משכר העבודה של חודש 11/07 את ימי ההודעה המוקדמת בסך 1,725 ₪. לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבעת להשיב לה את הסך של 1,725 ₪ שקוזז משכר חודש 11/07 וכן לחייבה לשלם לתובעת דמי הודעה מוקדמת עבור 17 יום בסך 2,618 ₪. 23. מנגד גורסת הנתבעת כי מדובר בטעות סופר שהובהרה לנתבעת באופן מיידי וכי היתה רשאית לקזז את דמי ההודעה המוקדמת משלא השלימה התובעת את העבודה בחודש זה. 24. שקלתי את טענות הצדדים ומצאתי כי במקרה דנן הצדק עם התובעת. התובעת הודיעה על התפטרותה במתן הודעה מוקדמת של חודש ימים. התובעת קיבלה מכתב המורה על הפסקת עבודתה רטרואקטיבית ופעלה בהתאם לאמור במכתב זה. גם אם נפלה טעות במכתבה של הנתבעת, אין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה, ומשפעלה התובעת על פי מכתב הנתבעת, רשאית היתה לראות במכתב זה משום הודעה על ויתור על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת. משהתחייבה התובעת לעבוד בשירות אחר ופעלה על סמך מכתבה של הנתבעת, גם אם טעתה הנתבעת בהודעתה, אין התובעת אחראית למחדלה זה. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים שקיזזה משכרה שלא כדין בסך של 1,725 ₪. 25. באשר לדמי ההודעה המוקדמת משעבדה התובעת במשך שנה וחצי, הרי שהיתה חייבת במתן הודעה מוקדמת של חודש ימים עד ליום 30.11.07. משעבדה עד ליום 7.11.07 והנתבעת ויתרה על המשך עבודתה, על הנתבעת לשלם לתובעת את דמי ההודעה המוקדמת בעבור 20 ימי עבודה (עד לסוף החודש) בסך של 2,968 ₪. משהעמידה התובעת את תביעתה על הסך של 2,618 ₪ זכאית היא לסכום זה בלבד. 26. בשולי הדברים, אוסיף כי מעדותה של התובעת עולה, כי החלה לעבוד במקום העבודה החדש בחודש 3/07 (עמ' 11 שורות 20-21 לפרוטוקול). אולם, אין בכך כדי לשנות את העובדה כי התובעת היתה זכאית להסתמך על מכתבה של הנתבעת ולהתחייב להגדיל את משרתה באותו מקום. הפרשי דמי נסיעה 27. לגרסת התובעת, לעתים כלל לא שולמו לה דמי נסיעה, לעתים שולמו לה דמי נסיעה בלי לקחת בחשבון את השעות שעבדה בשבתות, וככלל, שולמו לה דמי הנסיעה כתעריף קבוע, ללא קשר למספר ימי העבודה בחודש וללא קשר להוצאות הנסיעה שלה בפועל. התובעת מוסיפה כי נאלצה להגיע לעבודתה במכון במוניות משום שאין אוטובוס ציבורי המגיע למקום. לפיכך תובעת התובעת, כי הנתבעת תשלם לה הפרשי דמי נסיעה בסך 1,000 ₪. בסיכומיה העמידה התובעת את תביעתה ברכיב זה על הסך של 2,531 ₪. 28. הנתבעת טענה כי התובעת קיבלה את החזר הוצאות הנסיעה על פי ימי עבודתה בפועל בתעריף על פי חוק. 29. התובעת לא פירטה את חישוב הוצאותיה וממילא לא הרימה את הנטל להוכיחם. הפירוט שנעשה במסגרת סיכומיה לא מבוסס על ראיות שהובאו בפני בית הדין, עולה על סכום התביעה ואף עולה על השיעור הקבוע בהסכם הקיבוצי. משכך, אין לקבלו. אשר על כן, תביעת התובעת לדמי נסיעות נדחית. הפרשי שכר עבודה 30. לטענת התובעת, עבדה לפי שיבוץ של הנתבעת גם בשבתות, אולם הנתבעת לא שילמה לה שכר עבור שעות העבודה בשבת לפי התעריף המיוחד של 150%. לפיכך לטענתה, על הנתבעת לשלם לה סך של 2,380 ₪ בגין שעות אלה בכל תקופת ההעסקה. לטענת הנתבעת, סוכם כי שכרה יכלול את התעריף המיוחד של שעות השבת והתובעת מעולם לא הלינה על כך. 31. אין לקבל את טענת הנתבעת. הוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958, מורות - "עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951, רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לעניין זה ע"י שר העבודה." עיון בתלושי השכר ובעדות התובעת מעלה, כי התובעת קיבלה תשלום זהה לכל שעות עבודתה (על פי סוגי הפעילות השונים) וכי לא ניתנה כל תוספת בעבור עבודה בשבת. מעדות הגב' להב, עולה כי במקום בו מצויין תוספת תשלום 50% נעשה התשלום בגין שיעורים שבוטלו ולא בגין עבודה בשבת. משהוראות החוק אוסרות על מתן שכר כולל, היה על הנתבעת לשלם לתובעת בעבור עבודתה בשבת. 32. עם זאת, התובעת טענה בתביעתה, כי הינה זכאית לתשלום הפרשים בסך של 2,380 ₪. התובעת לא צרפה כל פירוט חישוב לסכום זה. בתצהירה לא חזרה התובעת כלל על טענתה זו ואף לא פירטה כל חישוב ומשכך דין תביעתה ברכיב זה - להידחות. פדיון חופשה 33. התובעת טוענת כי לא קיבלה את מלוא פדיון ימי החופשה שלהם היא זכאית, ובגין רכיב זה היא תובעת הפרשים בסך של 420 ₪. הנתבעת מאידך טוענת, כי לתובעת שולמו דמי חופשה ביתר בסך של 376 ₪ אשר יש לקזזם שכל סכום שיגיע לתובעת. 34. אין מחלוקת, כי התובעת קיבלה דמי חופשה במהלך תקופת עבודתה (בחודשים דצמבר 2006, אפריל 2007, מאי 2007) ופדיון חופשה עם סיומה (נובמבר 2007) בסך כולל של 1,787 ₪. בגין תקופת עבודתה זכאית היתה התובעת לקבל תשלום בעבור 18 ימי חופשה. מששכרה החודשי הממוצע עמד על סך של 3,710.33 ₪, היינו שכרה היומי עמד על הסך של 148.4 ₪, זכאית היתה התובעת לקבל דמי חופשה או פידיונם בסך כולל של 2,671.2 ₪. משכך, עומדים הפרשי פדיון חופשה להם זכאית התובעת על הסך של 884 ₪. משהעמידה התובעת את תביעתה על הסך של 420 ₪ זכאית היא לסכום זה בלבד. למעלה מן הצריך, אוסיף כי חישובי הנתבעת אינם מדוייקים שכן חישובי השכר הקובע שנעשו על ידה אינם תואמים את אופן חישוב מספר ימי החופשה השנתית. דמי חגים 35. לטענת התובעת, עבדה לפי שיבוץ הנתבעת גם בימי חג, אולם הנתבעת שילמה לה על כך שכר רגיל, וזאת בניגוד לצו ההרחבה הקובע שכר עבודה גבוה יותר עבור עבודה בימי חג. כמו כן טוענת התובעת כי זכאית היא לתשלום דמי חג. בסך הכל תבעה התובעת בגין רכיב זה 3,640 ₪. בסיכומיה, זנחה התובעת את הטענה כי עבדה בימי החג וטענה כי הינה זכאית לתשלום בגין 18 ימי חג על בסיס שכר של 280 ₪, היינו לסך כולל של 5,040 ₪. 36. לטענת הנתבעת, כלל שכר התובעת את התשלומים להם היא זכאית בגין עבודה בימי החג. באשר לדמי חג טענה הנתבעת כי התובעת אינה זכאית להם בארבעת חודשי עבודתה הראשונים וכן גם לא בגין ימי החג שחלו בשבת. כמו כן, הכחישה הנתבעת את חישובי התובעת. 37. על פי ההסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת) לתנאי השכר במשק הפרטי, עובד יהא זכאי לקבל דמי חגים לאחר שלושה חודשי עבודה, אך זכאות זו לא תחול על ימי חג שחלו בשבת. טענת הנתבעת, כי עובד אינו זכאי לדמי חגים במשך ארבעת חודשי עבודתו הראשונים אין לה על מה שתסמוך. משהחלה התובעת לעבוד בחודש אפריל 2006 אין היא זכאית לדמי חגים בגין חודשים אפריל 2006 עד יוני 2006. באשר ליתר תקופת עבודתה, משחל יום כיפורים בשבת בחודש 9/07, אין היא זכאית לתשלום בגינו. לפיכך, זכאית התובעת לתשלום דמי חג בגין 13 יום. מששכרה היומי הקובע כמפורט לעיל עומד על הסך של 148.4 ₪, הרי שהתובעת זכאית לדמי חגים בסך של 1,929.37 ₪ בלבד. פיצויי הלנה 38. התובעת טענה כי שכר חודש 11/07 שולם לה בפועל ביום 12/12/07, וכי שכר חודש 10/07 שולם לה רק ביום 17/01/08. לפיכך לטענתה, יש לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצויי הלנה בסך של 4,010 ₪. הנתבעת טענה כי שכר התובעת הועבר במועד אך התובעת התמהמהה מלקבלו. 39. בתצהירה לא ציינה התובעת דבר בעניין זה ואילו הגב' להב בחקירתה הנגדית הודתה, כי שכר חודש 10/07 אכן שולם רק ביום 12.12.07 שכן לדבריה, רק אז הגיעה התובעת לקבל את השיק במשרדי הנתבעת (עמ' 36 לפרוטוקול). לדבריה, אין היא נוהגת לשלוח את התשלומים באמצעות שליח. בסיכומיה חזרה התובעת על טענתה ואילו הנתבעת לא ציינה דבר בעניין זה. 40. מעביד הוא אשר חייב בתשלום השכר לעובד ועליו לנקוט באמצעים סבירים להעביר את התשלום לידי העובד. בנסיבות שבפני, משהעידה הנתבעת ואף הציגה אישורים לפיהם שלחה לתובעת לפחות שני מכתבים באמצעות שליח (מהם אחד מיום 3.12.07 המודיעה על סיום עבודתה - נספח י' לתצהיר הגב' להב), לא מצאתי מדוע לא טרחה לשלוח באותו מועד גם את שכרה של התובעת. הטענה כי המתינה שהתובעת תבוא ליטול את שכרה, הינה בנסיבות אלה חסרת תום לב. דא עקא, בפני הוכח כי רק שכר חודש אוקטובר 2007 שולם באיחור, באשר לשכר חודש נובמבר 2007 לא הוצגה בפני כל ראיה. בנסיבות אלה, הנני מעמידה את פיצויי ההלנה על סך של 1,000 ₪. אחרית דבר 41. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים - א. השבת סכומים שקוזזו שלא כדין בסך של 1,725 ₪. ב. הודעה מוקדמת בסך של 2,618 ₪. ג. פדיון חופשה בסך של 420 ₪. ד. דמי חגים בסך של 1,929.37 ₪. ה. פיצויי הלנה בסך של 1,000 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 30.11.07 ועד התשלום המלא בפועל. תביעות התובעת בגין פיצויי פיטורים, הפרשי דמי נסיעה והפרשי שכר עבודה - נידחות. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מהיום. ניתן היום כ"ג בתמוז, תשס"ט (15 ביולי 2009) בהעדר הצדדים. יעל אנגלברג-שהםשופטת צמצום שעות העבודההרעת תנאיםהתפטרות