החלטה המבקש, יליד 1977 התגייס לשירות חובה בחודש ינואר 1997, בפרופיל רפואי 64, וזאת על רקע נפשי. בחמשת החודשים שחלפו בין גיוסו של המבקש לשחרורו שירת המבקש בעיקר כאפסנאי כללי בבסיס חיל האוויר. לאחר שחרורו, במאי 1997, חזר המבקש אל הקיבוץ בו גדל. לאחר כשנה, באפריל 1998, אושפז המבקש בבי"ח קפלן באשפוז יום, שבמהלכו הוגדר כמי שסובל מהפרעת אישיות. המבקש פנה בתביעה לקצין התגמולים להכיר בנכותו ככזו שנגרמה על ידי השירות הצבאי. התביעה נדחתה והמבקש ערער על כן לוועדת הערעורים על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, בטענה כי מצבו הנפשי נגרם עקב שירותו הצבאי. בפרט טען המבקש כי לא נערך לו אבחון טרם גיוסו, כי הוא לא טופל ולא נערך מעקב אחר מצבו הנפשי לאחר גיוסו וכן כי חווה לחץ נפשי והשפלות במהלך תקופת שירותו. ועדת הערעורים, לאחר שבחנה את חומר הראיות ואת חוות הדעת הרפואיות שהיו לפניה, דחתה את כל טענותיו של המבקש במישור העובדתי והרפואי ולא הכירה בקשר של גרימה בין מחלת הנפש של המבקש ובין שירותו הצבאי. על כך הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. במסגרת הערעור הוסכם בין הצדדים כי התיק יוחזר לוועדת הערעורים לצורך הכרעה בשאלה האם הוחמר (להבדיל מנגרם) מצבו הנפשי של המבקש עקב השירות הצבאי. ועדת הערעורים אליה הוחזר התיק דחתה אף את הטענה בדבר החמרת מצבו של המבקש. זאת, כאמור, תוך דחיית טענותיו העובדתיות והרפואיות. המבקש שב בערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ה' גרסטל, ק' ורדי וא' ש' שילה) דחה את ערעורו של המבקש לאחר שלא מצא פגם משפטי בהחלטת הוועדה ומכיוון שראה עצמו מוגבל - ובצדק - לשאלות משפטיות בלבד (ראו: סעיף 34(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959). בית המשפט הוסיף וציין כי אינו רואה פגם בהחזרת עניינו של המבקש לאותו הרכב של ועדת הערעורים. הסכמת הצדדים, כך ציין בית המשפט "לא ביטלה את הכרעות הוועדה בהחלטה הראשונה, אלא שהצדדים הסכימו שהדיון יוחזר לוועדה בדיון בשאלת ההחמרה, אשר לא נדונה. כאשר אלה הם פני הדברים לא היה מקום להעביר את הדיון למותב אחר, באשר היה על המותב רק להשלים את החלטתו בשאלת ההחמרה". מכאן בקשת רשות הערעור שלפני. בבקשה זו שב המבקש וטוען כי בהסכמתו להחזיר את העניין לדיון בפני ועדת הערעורים לא התכוון כי זה יוחזר לאותו מותב. עוד טוען המבקש כי היה על הוועדה בדיון החוזר לאמץ דווקא את חוות הדעת של המומחה מטעמו ולכל הפחות לנמק את הסיבה בשלה לא אומצה חוות הדעת. לאחר שבחנתי את בקשת המערער על נספחיה מצאתי כי דין הבקשה להידחות. טענותיו של המבקש אינן מעוררות שאלה משפטית מן הסוג המצריך בירור בפני ערכאת ערעור שניה. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר עסקינן בהחלטות ועדת ערעורים לפי חוק הנכים, אשר הערעור עליהן לבית המשפט המחוזי הוגבל מלכתחילה ל"נקודה משפטית בלבד" - כקבוע בסעיף 34(א) לחוק. קל וחומר לענין בקשת רשות לערעור שני בפני בית המשפט העליון. מעבר לנדרש, מצאתי כי גם לגופן אין ממש בטענותיו של המבקש. טענתו של המבקש כי לא נבדקה התאמתו הנפשית לשירות נסתרת נוכח העובדה כי עוד טרם גיוסו, בעקבות מכתב מאת הפסיכולוג האישי שלו, נבדק המבקש על ידי פסיכיאטר ועל ידי ראש צוות בריאות הנפש, אשר אישרו את גיוסו. גם טענתו של המבקש ליחס קשה ומשפיל בטירונות מקומה להידחות, הן מאחר שנדחתה עובדתית על ידי ועדת הערעורים, והן נוכח מכתבו של הפסיכולוג האישי של המבקש (אשר נכתב לאחר סיום הטירונות) התומך ברעיון לאפשר למבקש להשלים את שירותו הצבאי. במכתב זה לא הוזכרה כל השפלה או התנהגות בלתי ראויה כלפי המבקש. גם בראיון השיבוץ של המבקש לא הזכיר הלה יחס בלתי נאות במהלך הטירונות. גם בהסדר הדיוני (בשלב הראשון) לפיו הוחזר עניינו של המבקש לאותו מותב של ועדת הערעורים לא מצאתי פסול, ומקובל עלי בענין זה נימוקו של בית המשפט המחוזי. נוכח כל האמור, אני דוחה את הבקשה. בנסיבות הענין - אין צו להוצאות. צבאפרופיל צבאי