משקל ראייתי של תלושי משכורת 1. מדובר בתביעת התובע לתשלום הפרשי שכר וזכויות סוציאליות בסך כולל של 43,601 ₪. העובדות הרלוונטיות לתביעה: 2. התובע החל לעבוד במוסך א.ס.מ מוסך שירות בע"מ (להלן:"מוסך א.ס.מ"), בבעלותו של מר ויסאם אלעוברה בחודש 10/05 ועבד עד 2/06 כולל. החל ממועד זה המשיך לעבוד בנתבעת עד לסוף חודש 3/06 ברציפות. 3. התובע התקבל לעבודה במוסך א.ס.מ באמצעות מר נימר אלעוברה ז"ל, מנהל המוסך. 4. תנאי העסקתו של התובע הוסדרו בין המנוח נימר אלעוברה לבין אביו של התובע (לגרסת התובע בשל גילו הצעיר). 5. התובע עבד ששה ימים בשבוע ועסק בעבודות חשמל ומכונאות רכב. 6. בגין החודשים 10/05 ועד 2/06 קיבל התובע תלושי משכורת ממוסך א.ס.מ. 7. בחודש 3/06 רכשה הנתבעת, בבעלותו של מר מוחמד אלעוברה, בנו של מר נימר ז"ל את המוסך והתובע קיבל את שכרו בגין חודש 3/06 מן הנתבעת. 8. בכל תקופת עבודתו עבד התובע באותו מקום עבודה. 9. שכרו של התובע שולם במזומן ובשקים. 10. התובע טען כי עבד במוסך בכל יום החל מן השעה 8:00 ועד 20:00 או 21:00 וכי סוכם עימו (באמצעות אביו) ששכרו יעמוד על סך של 4,000 ₪ נטו . 11. התובע תובע זכויותיו מאת הנתבעת בגין כל תקופת עבודתו בטענה כי יש לראות את כל תקופת עבודתו כתקופת עבודה רצופה באותו מקום עבודה. תביעתו להפרשי שכר ולפיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל נסמכת על סעיף 30 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958. המחלוקות: 12. האם חלה רציפות זכויות בין תקופת עבודתו של התובע במוסך א.ס.מ לבין תקופת עבודתו בנתבעת? 13. האם חלה החובה על הנתבעת לשלם לתובע זכויותיו בגין כל תקופת עבודתו ואם כן מהו שיעורן? דיון והכרעה: 14. מטעם התובע הצהירו והעידו בפנינו התובע עצמו וכן אביו, מר אלעוברה חאלד סלימאן. מטעם הנתבעת העידו והצהירו מר אלעוברה מוחמד, מנהל הנתבעת כיום ומר אבו דעאבס יאסר, מכונאי מוסמך העובד בנתבעת. יצוין כי במהלך ניהול התביעה, ובטרם הגשת תצהירי העדים, מנהל המוסך במועד הרלוונטי לתביעה, מר נימר אלעוברה ז"ל נפטר. נדון בתביעות התובע אחת לאחת: רציפות זכויות בעת חילופי מעבידים- 15. התובע טען כי במשך כל תקופת עבודתו, הוא עבד באותו מוסך, ביצע את אותה סוג עבודה , עם אותם אנשים ותחת אותו מנהל - מר אלעוברה נימר ז"ל. לטענתו לא נמסר לו על חילופי המעבידים והדבר נודע לו רק לאחר שעזב את עבודתו בנתבעת. התובע טען כי מר נימר ז"ל, היה הדמות הדומיננטית בשתי החברות, הוא זה שקיבל אותו לעבודה, הוא קבע את שכרו והוא זה שניהל למעשה את העסק וגם לאחר המעבר לנתבעת, המשיך מר נימר ז"ל לנהל את העסק. 16. עוד נטען כי בהתאם לפסיקה, על הנתבעת כמעסיקתו האחרונה של התובע לשאת בתשלום שכר עבודתו וזכויותיו הסוציאליות. 17. הנתבעת טענה מנגד כי הנתבעת והמעסיק הקודם של התובע (מוסך א.ס.מ) הן חברות שונות ונפרדות, לא קיימת זהות בבעלי מניותיהן וכי אין רציפות בין שתי תקופות ההעסקה. לטענתה, מרבית תקופת עבודתו של התובע היתה אצל מעסיקו הקודם ולפיכך יש להטיל על המעסיק הראשון את החבות לתשלום זכויות התובע. עוד נטען כי התובע אף לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח זהות מעסיקתו ולפיכך יש מטעם זה בלבד לדחות תביעתו על הסף. 18. הלכה היא כי קיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו מפעל: "…גישתו של המחוקק היתה, שלעניין זכויות במשפט העבודה המגן ובמשפט העבודה הקיבוצי - יש לראות את "המפעל" את "מקום העבודה, לא רק כנשוא של "בעלות אלא גם כנשוא של "זכויות" כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו "מפעל" (דב"ע מב/ 132-3 להבים עבודות שרברבות בע"מ ואח' נ' משה פרנסה[]). עקרון רצף הזכויות בחילופי מעבידים נועד להגן על הזיקה בין העובד למקום העבודה, ולהבטיח כי זכויותיו של עובד יישמרו גם כאשר מתחלף המעביד באותו מקום עבודה. 19. לעניין ההודעה המוקדמת ברצף זכויות - נפסק על ידי בית הדין הארצי, כי יש לראות בעת חילופי מעסיקים את כל תקופת העבודה באותו מקום עבודה כתקופת עבודה רצופה לעניין מתן ההודעה המוקדמת (ר' דב"ע נו/14-3 שלמה מקלוף - דרווקו בע"מ, עבודה ארצי, כרך כט(1),315). 20. ובענייננו, השכיל התובע להוכיח רציפות תקופת עבודתו באותו מקום עבודה על אף חילופי המעבידים. 21. אין חולק כי במקרה שלפנינו התובע עבד משך כל תקופת העסקתו באותו מקום עבודה וביצע אותו תפקיד. התובע הצהיר והעיד בפנינו כי עבד במוסך בכל מיני עבודות חשמל ומכונאות רכב במשך כל תקופת העסקתו וללא כל שינוי. גרסתו זו לא נסתרה על ידי הנתבעת ואף הנתבעת עצמה לא טענה כי חל שינוי כלשהו במתכונת עבודתו והעסקתו. התובע הצהיר כי לא ידע כלל על חילופי המעבידים והדבר נודע לו בדיעבד, לאחר שעזב את מקום עבודתו, אולם הנתבעת טענה כי תלתה בלוח המודעות בחדר האוכל של הנתבעת מודעה לפיה הנהלת המוסך עברה לידי הנתבעת. 22. טענת הנתבעת כי הנתבעת ומוסך א.ס.מ הן בבחינת חברות נפרדות ושונות וכי אין כל קשר בין השתיים לא הוכחה. מחומר הראיות שהונח בפנינו ומעדויות הצדדים מצטיירת תמונה אחרת, לפיה מר נימר אלעוברה ז"ל, אשר אמנם לא היה בעל מניות בשתי החברות, היה למעשה המושך בחוטים והשולט בשתי החברות. כך למשל העיד בנו, מוחמד אלעוברה: "ש. מי שניהל יום יום וקיבל החלטות יום יומיות זה היה אביך ולא אתה? ת. כן. הוא היה מנהל העבודה. ש. למה לא הפרשתם לו לפנסיה, אתה יודע שמפרישים לפנסיה? ת. כן. הוא היה עובד חדש ורק התחלנו להעסיק את החברה. מי שהיה מנהל את העסק זה היה אבא. וכן ש. תאשר שמי שהיה בעל הבית האמיתי בחסרת א.ס.מ היה אביך ת. אבי היה מנהל עבודה בחברה ש. רק מנהל עבודה? ת. מנהל עבודה ומורשה חתימה גם העד, יאסר אבו דעאבס , אשר עבד בשתי החברות, העיד בעניין זה כי: "ש. מי היה בעל הבית בשתי החברות ת. נימר ז"ל ש. אתה מכיר את ואסם אל עוברה? ת. הוא היה עובד איתנו במוסך החדש בהתחלה. ש. ידעת שהוא בעל הבית של מוסך א.ס.מ של החברה הראשונה? ת. אני לא יודע ש. את מי שראית כל הזמן היה נימר ת. הוא קבע לי את השכר, הוא נתן לי משכורת. " מר מוחמד אלעוברה , אף העיד על הנסיבות שהביאו לחילופי המעבידים ועל רקע הקמת הנתבעת ומעורבותו של מר נימר ז"ל בשתי החברות: "בעקבות סכסוכים עם הבעלים הקודמים, אחד מורשי החתימה לא היה חותם על שיקים והמנוח חתם על השיקים. כאשר פתחנו את החברה בחודש דצמבר ואחד השותפים סרב לחתום נאלצנו להוציא שכר מהחברה. את המוסך התחלנו להפעיל בחודש מרץ 2006. עקב אי חתימות נאלצנו לשלם מהחברה החדשה. אנחנו פתחנו חשבון על שם החברה החדשה עוד לפני שפתחנו את העסק , כי היו התחייבויות לעובדים, ספקים ולכן נאלצנו לשלם מהחברה החדשה. " 23. די באמור לעיל, כדי לקבוע כי יש לראות בתקופת עבודתו של התובע מ- 10/05 עד 3/06 כתקופת עבודה רצופה באותו מקום עבודה. 24. משהכרענו בשאלה זו נפנה עתה לבירור הזכויות שהתובע זכאי להן. התביעה לתשלום הפרשי שכר עבודה: 25. חבותו של מעסיק חדש לחובות קודמו מעוגנת בסעיף 30 (א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, שכותרתו "ערבות מעביד חדש לחוב קודמו": "עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג, אחראי גם המעביד החדש לתשלום שכר עבודה ולתשלומים לקופות גמל המגיעים מן המעביד הקודם, אלא שהמעביד החדש רשאי, על ידי הודעה שיפרסם במפעל ובעיתונות בדרך הקבועה בתקנות, לדרוש שתביעות לתשלומים כאמור יוגשו לו תוך שלושה חודשים מיום ההעברה, החלוקה או המיזוג, ואם פרסם את ההודעה אחרי יום זה - מיום הפרסום המעביד החדש לא יהיה אחראי לתשלום תביעות שיוגשו לו כעבור התקופה של שלושה חודשים כאמור".   על תכליתו של סעיף 30 (א) נפסק: "הוראות סעיף 30(א) לחוק באות להגן על העובדים, כך שלא תקופח המשכיות זכויות הביטוח שלהם, על ידי חילופי המעבידים במפעל בו הם מועסקים"   (ר' דב"ע נו/14-3 שלמה מקלוף - דרווקו בע"מ, עבודה ארצי, כרך כט(1), 315; דב"ע לד/6-1 מוסך צומת אכדיה בע"מ - מבטחים בע"מ (לא פורסם), צוטט בדב"ע מט/2-4 אלברט סבח - הד יצוא חקלאי בע"מ ואח',). 26. לפיכך, על פניו, אם ישכיל התובע להוכיח כי אכן זכאי להפרשי שכר, יהא זכאי לתבוע ההפרשים מהנתבעת, שכן לא הוכח כי ניתנה מטעם הנתבעת הודעה לקיצור תקופת ההתיישנות להגשת תביעות כאמור בסעיף 30(א) שצוטט לעיל. 27. התובע טען כי עם קבלתו לעבודה בנתבעת על יד מר נימר ז"ל, סוכם עימו , באמצעות אביו, כי השכר שישולם לו יעמוד על סך של 4,000 ₪ נטו. 28. התובע טען כי במשך כל תקופת עבודתו במוסך , שכרו הולן ומלבד תשלום של 1,500 ₪ ו-2,200 ₪ עבור חודש אוקטובר 2005 , לא קיבל את שכרו. עוד טען התובע, כי מעולם לא קיבל תלושי שכר ובכל פעם פנה אל מנהל הנתבעת בכדי שישלם לו שכרו, אולם זה התחמק ובשל קרבתם המשפחתית, התובע המשיך בעבודתו. עוד טען התובע בעניין זה כי תלושי השכר שהוצגו לתיק אינם משקפים את המציאות . 29. באשר להפרשי השכר שתבע, הוסיף וטען כי בחודש פברואר 2006 נתן לו מר נימר ז"ל שישה שיקים בסך 500 ₪ כל אחד, על חשבון תשלום שכרו , אשר הוסבו לטובת עירית רהט לתשלום חוב שהיה לאביו בעירייה. ואולם רק השיק הראשון נפרע. בסוף חודש מרץ 2006, כאשר הבין התובע כי הנתבעת לא עומדת בתשלום, פנה שוב אל נימר ודרש את תשלום כל משכורותיו, אולם זה סרב לשלם לו אותם בטענה כי הוא בבחינת מתנדב וכלל אינו זכאי לשכר. לפיכך תובע הפרשי שכר בסך של 19,800 ₪. 30. הנתבעת טענה כי שולמו לתובע כל משכורותיו בהתאם לתלושי השכר שהונפקו עבורו ובהתאם לחלקיות משרתו וכי הנתבעת אינה חבה לתובע תשלום כלשהו בגין שכר עבודה. הנתבעת טענה כי התובע נהג לקבל את משכורות בזמן ובמועד , כמו יתר עובדי המוסך, אולם משכורתו שולמה לו לעיתים במזומן ולעיתם בשיקים אישיים שנמסרו לידיו, זאת בשל סכסוך חריף שהתגלע בין מנהלי ומורשי החתימה במוסך שבעקבותיו חלק ממנהלי המוסך סרבו לחתום על המחאות המוסך . 31. הנתבעת הוסיפה וטענה כי ששת השיקים שניתנו לתובע והוסבו לפקודת עיריית רהט , ניתנו לו כהלוואה, בהתאם לבקשת אביו, ולא כנגד תשלום שכרו ומכיוון שהתובע עזב את עבודתו בחודש 3/06, הנתבעת ביטלה את השיקים שניתנו לו. השכר הקובע- 32. כלל הוא כי "נטל ההוכחה מהי תקופת העבודה בה הועסק העובד ומהו גובה שכרו מוטל על העובד-התובע" (דב"ע נד/ 23-3 חיים פרינץ - נתי גפן, פד"ע כו, 547). על פי הפסיקה "מקום שבו ניתן לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם כן הוכח, מעדויות אמינות, אחרת (דב"ע מז/146-3 יוסף חוג'ירת - שלום גל והמוסד לביטוח לאומי פד"ע כ' 19). על הטוען כי תלושי השכר אינם משקפים נאמנה את המציאות, קרי - התובע - לשאת בנטל ההוכחה לטענתו זו. 33. נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את חומר הראיות ושמענו את עדויות הצדדים, מסקנתנו היא כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח טענתו בסוגיה זו, כפי שיפורט להלן. 34. עדותו של התובע באשר לשיעור שכרו המוסכם בשיעור של 4,000 ₪ נטו היתה עקבית ואמינה. אביו של התובע העיד: "ש. כמה סוכם שכר איתו ת. סיכמתי אישית איתו על 4,000 ₪ נטו ש.אולי דרשת 4000 וסגרת אחרת ת.לא. ש.מה שעות העבודה שלו, דיברתם על כך ת. נימר אמר על פי שעות העבודה של המוסך. יש מקרים ויש מקרים. לא דיברנו על השעות. התובע יצא בשעה 8:00 למוסך, לפעמים היה חוזר בשעה 20:00, לפעמים 21:00, לפעמים הייתי מתקשר אליו בשעה 22:00 והוא היה אומר שיצא לתיקון דרך. עבודה מחוץ למוסך. "(עמ' 16 לפרוטוקול מיום 21/5/09) 35. גרסת הנתבעת בנקודה זו, היתה מאידך, מתחמקת בלתי אמינה ובלתי עקבית. העד מוחמד אלעוברה העיד בפנינו כי ידע על הסיכום שנערך בין אביו המנוח לבין אביו של התובע בדבר תנאי העסקתו, מפיו של אביו, זאת כלשונו: "ש. אתה היית קשור לחברת א.ס. ת.לא ש.איך אתה יודע מה אביך ז"ל סיכם עם אביו של התובע לגבי השכר ת. אני יודע שאבי סיפר בזמנו שהוא בא אליו שיעסיק את התובע אצלו"(עמ' 19 לפרוטוקול) ואילו בהמשך הודה בפנינו כי אינו יודע מה היה גובה שכרו של התובע, כלשונו: "ש.מה היה השכר של התובע ת. אני לא יודע כמה היה, אבל הוא היה עובד יומי. הוא היה עובד מתלמד לא מקצועי."(עמ' 21 לפרוטוקול ) בנסיבות אלה, בהן גרסתו של התובע, אשר לא נסתרה על ידי הנתבעת, עדיפה עלינו על פני גרסתה. 36. זאת ועוד. הנתבעת צרפה במסגרת דיון ההוכחות את תלושי שכרו של התובע (נ1). התובע טען בעניין זה כי התלושים שהוצגו לתיק אינם משקפים את המציאות וכי אלו הוכנו לצורך התביעה. 37. העובדה כי תלושי השכר אכן הודפסו ביום 12/9/07, אינה בהכרח מובילה למסקנה כי מדובר בתלושי שכר "מפוברקים". יחד עם זאת, מעיון בתלושי השכר, עולה כי תאריך תחילת העבודה המצוין בו אינו נכון. אין חולק כי התובע החל לעבוד במוסך בחודש 10/05 ואילו בתלושי השכר צוין כי החל לעבוד בחודש 9/05. יתרה מכך, בחינת תלוש השכר לחודש 10/05 ,אשר הינו חודש העבודה הראשון של התובע, מלמדת כי צוינו בו נתונים תחת הכותרת "סכומים מצטברים", אשר אינם מתיישבים עם העובדה כי התובע רק החל את עבודתו במוסך. לפיכך, סבורים אנו כי בנסיבות אלה אין לייחס לתלושי השכר משקל ראייתי רב ואנו מעדיפים את גרסתו של התובע בנקודה זו. 38. אשר על כן, לאור הראיות שבפנינו, אנו קובעים כי שיעור שכרו הקובע של התובע היה 4,000 ₪. 39. ובאשר לתביעה להפרשי שכר - התובע טען כי במשך כל תקופת העסקתו קיבל מן הנתבעת סך של 4,200 ₪ בהתאם לפירוט הבא: א. סך של 1,500 ₪ - שניתנו לתובע במזומן בגין חודש 10/05. ב. המחאה בסך של 2,200 ₪ שניתנה לתובע בינואר 2006 בגין חודש 10/05. ג. המחאה בסך 500 ₪ שניתנה לתובע בחודש פברואר 2006. 40. הנתבעת טענה מנגד כי התובע קיבל את שכרו במלואו, בהתאם לשיעורים שפורטו בתלושי השכר. כך למשל טענה כי התובע קיבל ביום 6/10/05 המחאה בסך של 2,880 ₪ כמקדמה על חשבון שכר וביום 8/1/06 המחאה על סך של 2,200 ₪ ואילו ביתר המקרים שילמה לתובע שכרו במזומן. 41. נטל ההוכחה מוטל על כתפי הנתבעת להוכיח כי שילמה לתובע את הסכומים להם היא טוענת, לרבות טענתה כי אלה שולמו לתובע במזומן, אולם הנתבעת לא עמדה בנטל זה. 42. סבורים אנו כי במקרה בו מעסיק משלם לעובדו את שכרו במזומן, ואין בידו כל רישומים המתעדים את שיעור הסכומים ששולמו בפועל ואין כל ראיה אובייקטיבית מהימנה אחרת התומכת בגרסתו - כי אז עלול המעביד להסתכן בתשלומי כפל. 43. במקרה שלפנינו, הנתבעת לא הציגה בפנינו כל ראיה, למעט תלושי השכר , אשר קבענו כי אין לייחס להם משקל ראייתי רב, המוכיחה כי אכן שילמה לתובע את שכרו ובמועד. אף אם טענת הנתבעת כי תשלום השכר במזומן נעשה על רקע סכסוך בין מנהלי המוסך השונים וסירובם לחתום על המחאות נכונה היא, היה עליה להסדיר את אופן תשלום שכרם של העובדים בצורה מסודרת וברורה. הנתבעת ,כאמור לא עשתה כן. 44. זאת ועוד. הנתבעת צרפה לתצהיריה צילום המחאה שניתנה לתובע ביום 16/10/08 בסך של 2,880 ₪, לחיזוק טענתה כי שכרו אכן שולם לו במועד. אולם מעיון בצילום ההמחאה,עולה כי המדובר בשכר עבודה בגין חודש 9/05, כאשר אין חולק כי התובע החל לעבוד במוסך בחודש 10/05. כמו כן, לא נעלמה מעינינו העובדה כי הסכומים והמילים בספח ובהמחאה נכתבו ושורטטו שנית ובפרט שמו של התובע בספח ההמחאה ומועדה. לפיכך, עדיפה עלינו גרסת הובע כי השכר ששולם לו הוא בהתאם לפירוט שהציג בפנינו ולא כפי שטענה הנתבעת. 45. גם לא ניתן להסיק מסיכום טענותיה כי אכן שולם לתובע מלוא שכרו במשך כל תקופת עבודתו. טענותיה של הנתבעת בסוגיה זו הינן כלליות ועמומות. 46. אשר על כן, הוכח מפי התובע כי התובע זכאי להפרשי שכר עבודה בסך של 19,800 כפי שתבע ( 24,000 ₪ - 4,200 ₪ ). חופשה שנתית: 47. התובע טען כי לאור העובדה שעבד במוסך 6 חודשים, זכאי הוא לפדיון חופשה שנתית בגין 6 ימים ולסך של 923 ₪. 48. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי התובע עבד בשירות הנתבעת ימים בודדים בלבד בחודש 3/06 ולפיכך אינו זכאי לפדיון חופשה שנתית. הנתבעת חזרה על טענה זו אף בסיכום טענותיה. 49. הנתבעת הודתה במסגרת הדיון המקדמי שנערך בתביעה זו כי התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית בגין 5 ימים (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 23/3/08). התובע לא השכיל להוכיח כי זכאי מאת הנתבעת לימי פדיון נוספים, בשים לב לתקופת עבודתו בנתבעת. 50. לפיכך זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית בסך של 770 ₪ בגין רכיב זה. גמול בגין שעות נוספות : 51. התובע טען כי עבד בנתבעת 6 ימים בשבוע בין השעות 8:00 ועד השעה 20:00 לפחות ולפיכך טען כי עבד בכל חודש 104 שעות נוספות (4 שעות בכל יום וכן 4 שעות עודפות בשבתות). בהתאם לחישוב שערך טען כי הוא זכאי לסך של 20,515 ₪ בגין רכיב זה. 52. הנתבעת טענה כי התובע, אשר היה בבחינת עובד מתלמד, מעולם לא עבד שעות נוספות שכן לא עבד במשרה מלאה וכי היקף משרתו היה משתנה . כן נטען כי שעות עבודתו לא היו קבועות וכי המוסך היה נסגר בשעה 17:00 ורק לעיתים חלק מצומצם מעובדי הצוות היה נשאר לבצע עבודות מסוימות לאחר שעות הקבלה. 53. על פי הפסיקה נטל הראיה בעניין עבודה בשעות נוספות מוטל על התובע. כך עליו להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שעבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב (דב"ע לג/4-2 פרוימוביץ - בר אדון, פד"ע ד 39). יתר על כן, התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה על פי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר ראוי (דב"ע נה/28-3 יצחק בוהדנה - בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, עבודה ארצי, כרך כח(2), 174). 54. בהתאם להלכה הפסוקה על התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם - ובמיוחד - את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך. (ע"ע 1059/02 עמיר עבילאה - מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג(95),38). 55. נקדים ונציין כי במקרה שלפנינו, לאחר בחינת התשתית העובדתית ,חומר הראיות שהונח בפנינו, ועדויות הצדדים מסקנתנו היא כי התובע לא הצליח לעמוד בנטל ההוכחה המוטלת על כתפיו, עדותו היתה בלתי עקבית בנושא זה, ודין תביעתו בגין רכיב זה להידחות, מן הטעמים הבאים: 56. התובע הצהיר כי עבד במהלך כל השבוע, בימים א'-ה' ולרבות בשבתות, באופן קבוע מן השעה 8:00 ועד השעה 20:00, זאת למרות שהמוסך נסגר לקהל לקוחותיו בסביבות השעה 18:00. עם זאת בעדותו בפנינו הודה כי שעות עבודתו במוסך לא היו קבועות , זאת כלשונו: "ש.באיזה שעה התחלת לעבוד ת. משעה 8:00 בבוקר עד 19:00, 20:00 בלילה . לפעמים סוגרים את השער ואנו ממשיכים לעבוד עד השעה 21:00, 22:00 בלילה. ש.אמרת לנו ששעת הסיום היא 7,8,9 בלילה , יכול להיות גם לאחר השעה 22:00 ת. כן, גם אחרי 9 בערב. ש. גם לפני השעה 7 בערב ת. לפעמים עד השעה 6 בערב, לפעמים סוגרים בשעה 6 בערב. ... ש. נכון ששעות הסיום אינן קבועות ,לפעמים 18:00 לפעמים 19:00 ת. לא קבועות, כמה פעמים היה ב-18:00" (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 21/5/09) 57. זאת ועוד. במסגרת הדיון המוקדם שנערך בתביעה זו, התובע העיד כי יש בידיו 7רישום של שעות עבודתו מידי יום וכי הרישום נמצא בביתו ( עמ' 4 לפרוטוקול מיום 23/3/08) אולם התובע ל א צירף רישום זה לתצהירו או לחישוביו. אף בעדותו בפנינו העיד התובע כי ניהל יומן בזמן אמת , בו רשם את שעות עבודתו מידי יום, אולם יומן זה אינו מצוי בידיו כיום (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 21/5/09) 58. ככל שעולה מעדות התובע, מדובר בשעות עבודה משתנות. לא הוכחה מסגרת עבודה קבועה כפי שניתן להסיק מחישוביו של התובע. 59. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי התובע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח תביעתו בגין רכיב זה ודינה- להידחות. תמורת הודעה מוקדמת: 60. התובע טען כי לאור וותקו בנתבעת , היה זכאי ל-6 ימי הודעה מוקדמת או חלף תמורתם. התובע טען בכתב תביעתו כי פוטר לאלתר מעבודתו ולפיכך זכאי הוא לתמורת הודעה מוקדמת בסך של 923 ₪. 61. הנתבעת טענה כי התובע היה זה שעזב את מקום עבודתו בלא כל מתן הודעה מוקדמת והתראה ולפיכך אינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת. 62. הנתבעת הוסיפה וטענה כי היא זכאית לחלף הודעה מוקדמת וכי שומרת על זכותה לקזז סכום זה מכל סכום שייפסק לטובת התובע, אם ייפסק. 63. במסגרת הדיון המוקדם שנערך בתביעה זו, הודה התובע בעדותו כי עזב את עבודתו ללא הודעה מוקדמת ( עמ' 4 לפרוטוקול מיום 23/3/08). יצוין כי פרשנות ב"כ התובע בסיכום טענותיו לעדות התובע בדיון המקדמי - לא הוכחה כעדות מהימנה. מדובר בעדות סברה (ב"כ התובע טען כי כל שהתכוון התובע בדבריו הוא שהוא לא קיבל הודעה מוקדמת כאשר נותקו יחסי עובד ומעביד). 64. עדותו של התובע בסוגיה זו היתה בלתי עקבית ובלי מהימנה. בכתבי טענותיו טען התובע כי פוטר מעבודתו לאלתר ואילו במסגרת הדיון המוקדם הודה כי עזב את עבודתו. אף בעדותו בפנינו ציין כי עזב את עבודתו על רקע אי תשלום שכרו, זאת כלשונו: "ש. אולי הוא שילם לאבא שלך ת. לא הוא לא שילם ש. מהיכן אתה יודע ת. אני שאלתי אותו ואם כך אני עזבתי". (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 21/5/09 ) ואילו בהמשך עדותו, העיד כי "באתי בבוקר לנימר, לעבודה, אמרתי לו מה עם הכסף והוא אמר לי תלך הביתה, בלי הודעה מוקדמת בלי כלום"( עמ' 14 לפרוטוקול מיום 21/5/09) 65. בנסיבות אלה, אין בידינו לקבל את טענת התובע , אשר עליו מוטל הנטל הוכיח את נסיבות סיום יחסי העבודה, כי פוטר מעבודתו ואנו מעדיפים את גרסתו לפיה התפטר מעבודתו על רקע אי תשלום שכר עבודתו. 66. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, משקבענו כי התובע לא פוטר מעבודתו על ידי הנתבעת, הרי שהוא אינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת ודין תביעתו בגין רכיב זה- להידחות. 67. באשר לטענת הקיזוז שהעלתה בכתבי טענותיה- הרי שמעיון בסיכומי הנתבעת עולה כי טענה זו נזנחה בסיכום טענותיה ולפיכך הדיון בה מתייתר. פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה: 68. התובע טען כי חלים על הצדדים ביחסיהם ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בענף המוסכים. וכי על פי הוראות ההסכם שהורחבו, זכאי היה התובע שיופרשו עבורו 6% בגין תגמולים לקרן פנסיה. בפועל הנתבעת לא עשתה כן ולפיכך זכאי הוא לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה בסך של 1,440 ₪. 69. הנתבעת טענה כי התובע לא הספיק לצבור תקופת וותק בשירות הנתבעת לצורך זכאותו להפרשות לקרן פנסיה , שכן התובע עבד רק כשבועיים ימים בשירות הנתבעת ואילו לפני כן עבד בחברה אחרת. 70. במקרה הנדון, למרות הוראת סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, לא השכיל התובע להוכיח זכאותו לקבלת פיצוי בגין אי הפרשות לקופת גמל לאור האמור בפרק 6 להוראות צו ההרחבה בענף המוסכים. 71. התובע לא נימק טעמיו ולא היפנה לכל הוראה בצו ההרחבה ממנה ניתן להסיק זכאותו של התובע לקבלת הפיצוי. 72. לפיכך, דין תביעתו ברכיב זה - להידחות. סוף דבר: 73. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. הפרשי שכר עבודה בסך של 19,800 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 1/4/06. ב. פדיון חופשה שנתית בסך של 770 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 1/4/06. 74. יתר תביעות התובע- נידחות. 75. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪ + מע"מ. תלוש שכרמשכורת