החזקה הממעטת, אשר בהגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975, קובעת, כי "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". ##מהי מטרת החזקה הממעטת ?## החזקה הממעטת היא פרי תיקון שנערך בחוק הפיצויים שמטרתו היתה, בין היתר, להציב את " המבחן התחבורתי" במרכז הגדרת תאונת הדרכים, ובהתאם לא הטיל על ציבור הנהגים את הנטל לבטח סיכונים שאינם סיכונים תחבורתיים גרידא, אלא נובעים בנסיבות שבהן נעשה שימוש בכלי הרכב ככלי לגרימת נזק. וכך באו הדברים לידי ביטוי בע"א 2199/99 עזבון המנוח לזר, ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות, נקבע כי "תכלית החזקה הממעטת היא לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה... בנסיבות שבהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום נזק לאדם אחר, השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים". מטרת החזקה הממעטת היא לצמצם את תחולת חוק הפלת"ד לסיכונים תחבורתיים בלבד. החלת המבחן התעבורתי מוציאה מתחולת החוק שימושים שלא נובעים באופן טיפוסי מהשימוש ברכב למטרת תחבורה. מנסחי הצעת החוק ביקשו להוציא מגדר חוק הפיצויים את כל סוגי התאונות המכוונות וכלפי כל הגורמים המעורבים בתאונות אלה; מחולל המעשה המכוון, האדם נגדו כוון המעשה, צד ג' שנפגע באקראי וכל אדם אחר שנפגע מהמעשה המכוון. הרציונל העומד ביסוד הצעת החוק הוא ברור: כאשר הגורם לפגיעה הוא מעשה מכוון, ממילא נשללת האפשרות כי מדובר ב"תאונה" אשר מעצם טיבה וטבעה אמורה להתרחש במקרה. ##יסודות החזקה הממעטת:## לחזקה שני יסודות; תחילה יש לבחון אם התאונה נגרמה כתוצאה ממעשה מכוון שנועד לגרום לנזק לגופו או לרכושו של אדם. לאחר מכן, אם התשובה חיובית, יש לעבור ליסוד השני ולבחון האם הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו, במישרין, להבדיל מהשפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי ( רע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בלבן). בפסק דין בלבן, נקבע כי אירוע בו אדם אשר הבחין בזר יושב במכוניתו, רץ אל הרכב ונאחז בו כדי למנוע את גניבתו, תוך שאותו זר מתחיל בנסיעה עד שהאוחז נופל ונפגע מגלגלי הרכב, חוסה תחת החזקה הממעטת ואינו מהווה תאונת דרכים. ##ההלכה בנושא החזקה הממעטת:## בית המשפט העליון צמצם בפסיקותיו את המקרים שיבואו בגדר תאונת דרכים על ידי הרחבת החזקה הממעטת של "מעשה שנעשה במתכוון" הקבועה בסעיף 1 לחוק והמוציאה את האירוע מגדרי חוק הפיצויים. החזקה הממעטת נדונה בפסיקת בית המשפט העליון, בין היתר, בפרשת בלבן הנזכרת לעיל שם נאחז הנהג ברכב כדי למנוע גניבתו שאז הגנב החל בנסיעה, האיץ ונסע בצורת זיגזגים כ – 160 מטרים לפני שנהג נפל ונפגע מגלגלי הרכב; ברע"א 6284/10 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' אליצור (2010) העבריין נכנס לרכבה של נהגת כשזו עמדה בחזיתו והחל לנסוע תוך שהוא מפיל אותה על מכסה המנוע של הרכב וממשיך בנסיעה כשהיא שרועה על מכסה המנוע עד שנפלה ונפגעה; וברע"א 9108/11 ברששת נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים, שנוסע מזדמן ( טרמפיסט) דחק את נהג הרכב ממושבו במטרה לגנוב את הרכב, ואילו הנהג נאחז בדלת הרכב כשפלג גופו העליון מחוצה לו. הנוסע המזדמן לחץ בעוצמה על דוושת הגז, הנהג נפל לקרקע ונחבל, ואילו הנוסע נמלט מהמקום עם הרכב. בכל פסקי הדין הללו, שנסיבותיהם דומות לענייננו, נקבע כי אין מדובר בתאונת דרכים. התובע ניסה להבחין בין עניינו לבין התרחישים שנדונו בפסקי הדין דלעיל, אולם זאת באמצעות דקויות שאינן עולות בקנה אחד עם מטרת החוק. בפרשה אחרת בה נהג נכנס לרכב והחל בנסיעה כאשר מטען חבלה שהוצמד לגחון הרכב התפוצץ, קבע בית המשפט המחוזי כי אירועים פליליים אינם חוסים בצילו של חוק הפיצויים ודחה את התביעה. בית המשפט העליון אימץ לאחרונה קביעה זו ודחה את ערעורו של הנהג (ע"א 8238/14 סילאוי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ). ##חזקה הממעטת - נטל ההוכחה:## הנטל להוכיח את קיומה של החזקה הממעטת מוטל על הטוען אותה, הנתבעת. נטל ההוכחה הוא בהתאם לכלל הרגיל במשפט אזרחי – במאזן ההסתברויות. רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות, אולם ביישומו יש להתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן (ראו ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' לידאווי). "בית המשפט יבחן היטב את התרחישים האפשריים, את הגרסאות המובאות בפניו ואת התשתית הראייתית, בטרם יקבע כי ב"תאונה מכוונת" עסקינן. אולם אם בסופה של בחינה זו שוכנע בית המשפט כי תרחיש התאונה המכוונת הוא התרחיש שיש בו כדי ליתן הסבר לראיות כפי שהוצגו, הוא לא יירתע מלקבוע שהתאונה באה בגדר החזקה הממעטת" (ראו ע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' דניאל עסאם). רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות, וביישומו יש להתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן, כאשר על בית המשפט לבחון את הגרסאות המובאות בפניו, את התשתית הראייתית, וההיתכנות של כל אחת מהגרסאות בנסיבות העניין. ככל שתתקבל המסקנה בסופה של בדיקה זו כי תרחיש התאונה המכוונת הוא התרחיש המתאים ביותר ואשר יש בו כדי לתת הסבר לראיות שהוצגו, יקבע בית המשפט כי התאונה באה בגדרה של החזקה הממעטת. (ראו ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי מג'ידה ואח'). אף אם הוכח כי לא התקיימה החזקה הממעטת בסייפת סעיף 1 לחוק הפלת"ד עדיין ישנם מקרים המפורטים בסעיף 7 לחוק אשר בהתקיימותם, לא תחול על המבטחת חובה לפיצוי הנפגע. ##פרשנות החזקה הממעטת:## בספרו "תאונת הדרכים" חידד השופט ריבלין את האבחנה בין שתי מערכות הדינים והסביר: "הכוונה לגרום לתאונה אין לה אלא כוונה במובן הצר, הכוונה הפלילית מתבטאת במודעות בפועל לטיב הפיזי של ההתנהגות לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה, וכן ברצון שתוצאה זו אכן תגרם. אולם במשפט הפלילי גם מודעות אדם להסתברות קרובה לוודאי של האפשרות שהתנהגותו תגרום לתאונה, מהווה תחליף לכוונה הפלילית, מבחינת המשקל הערכי. אין זו הכוונה שחוק הפיצויים נדרש לה. לעניין החוק הזה, יש לפרש כאמור את הכוונה הנדרשת בפרוש מצר" (א' ריבלין "תאונת הדרכים", מהדורה רביעית, פרק עשירי בעמוד 336). בית המשפט העליון נדרש בשנים האחרונות לשאלת תחולת החזקה בדבר תאונה מכוונת במסגרת מקרים שונים שהגיעו לפתחו ב"גלגול שלישי", ובכל אחד מהם הדגיש כי החזקה הממעטת חלה גם כאשר הפגיעה באותו אדם היא אמצעי להשגת מטרה אחרת, וככלל אין להידרש לשאלת המניע שעמד מאחורי גרימת התאונה המכוונת. ##להלן פסק דין בנושא החזקה הממעטת:## 1. התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת, המאגר הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת") לפיצוי בגין נזק גוף, שנגרם לו, לטענתו, בתאונת דרכים מיום 16.11.2006 (להלן: "התאונה"), לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). 2. הנתבעת כופרת בחבותה בטענה כי התובע גרם לתאונה במתכוון, במטרה להתאבד ולשים קץ לחייו. 3. הדיון פוצל כך ששאלת החבות נדונה תחילה. המסגרת הנורמטיבית 4. אין מחלוקת בין הצדדים, כי נסיבות אירוע התאונה עונות על ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב החזקה הממעטת אשר קובעת, כי "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". 5. כבר נפסק, כי תאונה שנגרמה במתכוון על ידי אדם אשר מבקש לשים קץ לחייו, נכנסת לגדרה של החזקה הממעטת ואינה מהווה תאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק [ע"א 2199/99 עיזבון המנוח עודד לזר ז"ל נגד רשות הנמלית והרכבות, פ"ד נו (1) 938; ע"א 8313/06 ג'יה אברהם (קטינה) ואח' נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם במאגרים הממוחשבים)]. 6. על כן, אם יוכח כי התובע התכוון להתאבד, הרי שלא יהא זכאי לפיצויים מכוח החוק. נטל ההוכחה 7. הנטל להוכחת החזקה הממעטת שעניינה גרימת נזק במתכוון מוטלת על שכמה של הנתבעת. מידת ההוכחה הנדרשת מהנתבעת היא מידת ההוכחה הדרושה במשפטים אזרחיים, דהיינו מידת ההוכחה של מאזן ההסתברויות (ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי, פ"ד נו (6) 874, 877). ברם, נקבע בפסיקה כי בהתחשב במהותה של הטענה, על הטוען לתחולת החזקה הממעטת להציג ראיות "דווקניות יותר מבמקרה הרגיל" (ראה פסק הדין בפרשת ג'יה אברהם שאוזכר לעיל). 8. דרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה ב"אותו אדם" - פגיעה מכוונת - היא אמצעי להשגת מטרה אחרת, וככלל, אין להידרש לשאלת המניע שעומד מאחורי גרימת התאונה המכוונת [א. ריבלין, תאונת הדרכים: סדרי דין וחישוב הפיצויים 244 (מהדורה שלישית, 1999) וכן רע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בלבן (פורסם במאגרים הממוחשבים)]. 9. עוד נפסק כי: "בית המשפט יבחן היטב את התרחישים האפשריים, את הגרסאות המובאות בפניו ואת התשתית הראייתית, בטרם יקבע כי ב"תאונה מכוונת" עסקינן. אולם אם בסופה של בחינה זו שוכנע בית המשפט כי תרחיש התאונה המכוונת הוא התרחיש שיש בו כדי ליתן הסבר לראיות כפי שהוצגו, הוא לא יירתע מלקבוע שהתאונה באה בגדר החזקה הממעטת" (רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עסאם (פורסם במאגרים הממוחשבים). 10. הנה כי כן, על פי הלכה הפסוקה, מוטלת על הנתבעת החובה להוכיח את התקיימותה של החזקה הממעטת של תאונה במתכוון בהתאם למאזן ההסתברויות הנהוג במשפטים אזרחיים. ברם, בשל מהותה וחומרתה של הטענה ומאחר שהנתבעת נדרשת להוכיח התנהגות ומעשה חריגים מצידו של התובע, מוטלת עליה החובה להביא ראיות דווקניות יותר מטעמה, שיש בהן כדי להטות את הכף לטובתה בבירור. 11. על רקע האמור לעיל, אבחן להלן את הראיות והאם יש בהן כדי לבסס התקיימותה של החזקה הממעטת. מן הכלל אל הפרט 12. לאחר ששמעתי את התובע ועיינתי בכל הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת הרימה את הנטל המוטל על כתפיה להוכחת היותה של התאונה תוצאה של "מעשה שנעשה במתכוון". ואנמק. 13. לכאורה, מלאכתה של הנתבעת פשוטה, שכן אודות הרצון לגרום פגיעה במתכוון למדה הנתבעת מהודאתו של התובע עצמו בפני חוקר המשטרה, אשר נגבתה 6 ימים לאחר התאונה, ביום 16.11.2006. בחלקה הראשון של ההודעה מספר התובע במילותיו הוא על אירוע התאונה ובחלקה השני משיב לשאלות החוקר. מדברי התובע בחקירתו במשטרה עולה כי הוא מודה במפורש כי ניסה לפגוע בעצמו במתכוון בתאונה. ואביא את הדברים כהוויתם: "אני מתגורר בבני ברק יחד עם הורי. אני נוהג לשותת (צריך להיות "לשתות" - מ.ע.א.) הרבה ולהשתכר ואני נמצא הרבה מחוץ לבית... הגעתי למירון באופן עצמאי. אני כל הזמן נוסע למקום אחר. אני לא עובד. אני חי מביטוח לאומי ומבקש נדבות. רוב הזמן אני נישר (צריך להיות "נשאר" - מ.ע.א.) ברחובות. ביום שישי 10/11/06 אני שתיתי הרבה בירות, אולי גם אכלתי, הרגשתי תחושה קשה בראש. היה לי כאב ראש חזק והייתי מיואש מהמצב. מה שאני זוכר שהייתי על הכביש, היה לי כאב ראש חזק מאוד ורציתי לגמור עם הכאב ראש. ראיתי אוטו וקפצתי עליו... אני קפצתי על אוטו כי רציתי להגיע לבית החולים כדי לקבל טיפול לכאב ראש או להתאבד כדי להתפתר מהכאב ראש..." (ש' 1-11) (הדגשה שלי - מ.ע.א.). 14. מהודעתו למשטרה, עולה כי התובע מיוזמתו, ששה ימים לאחר מועד התאונה, מספר בפירוט ובאופן עצמאי אודות אורח חייו לפני התאונה, לרבות מצבו הנפשי. התובע מתייחס בהודעתו אף לנוהגו לשתות לשוכרה, להסתובב רוב שעות היום ברחובות ולקבץ נדבות. בהמשך, מצייין התובע כי קפץ על רכב במטרה להתאבד. 15. בהמשך הודעתו, לאחר שהתובע סיפר אודות אירוע התאונה והודה כי ניסה להתאבד, מתחיל הוא להשיב לשאלות ישירות של החוקר. אף בחלק זה של ההודעה, שב ומבהיר התובע חד משמעית כי הוא ניסה ליטול את חייו בתאונה: "...מה שאני זוכר כי חיפסתי (צריך להיות "חיפשתי" - מ.ע.א.) אוטו על מנת לזרוק את עצמי עליו" (ש' 14-15); "... ונמאס לי מהכל ורציתי להגיע לבית חולים או למות" (ש' 17). "בקיצור אני רציתי להתאבד, בגלל כל המצב שלי" (ש' 21). 16. עולה כי לאורך כל הודעתו למשטרה, במספר הזדמנויות, חוזר התובע על גירסתו, לפיה זרק עצמו בכוונה לעבר הרכב הנוסע, על מנת לפגוע בגופו. 17. ואם לא די בכך, הרי שעל גירסה זו חזר התובע בפני רופא המשפחה ביום 3/12/06, קרי כשבועיים וחצי לאחר התאונה (עמ' 2 ואילך למוצג ב' בתיק מוצגי הנתבעים). בפרק של "תלונות/סיבת הפניה" נרשם: "אירוע של דחף אובדני לאחר שתייה חריפה בצפת - קפץ אל הכביש בכוונה להתאבד ונדרס על ידי רכב נוסע" (הדגשה שלי - מ.ע.א.). 18. לאור האמור, גירסתו החד משמעית של התובע בשני מועדים הסמוכים לתאונה היא כי הוא ניסה להתאבד בתאונה. לפיכך, הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח כי התובע התכוון לפגוע בעצמו. 19. ברם התובע, אשר היה מודע לגירסתו זו, ניסה לשכנעני כי אין לקבל את גירסתו במשטרה ובפני הרופא ולהסביר כי כלל לא התכוון לפגוע בעצמו בתאונה. בתצהירו לבית המשפט העלה התובע גירסה שונה לחלוטין ולפיה היה תחת השפעת סמים ואלכוהול, עליז ומאושר ואף רקד, וכלל לא התכוון לפגוע בעצמו. התובע, טוען בתצהירו כדלקמן: "1. ביום 10/11/06 נפגעתי בתאונת דרכים באזור צומת מירון כאשר רכב פגע בי בעוצמה גדולה וגרם לפגיעה קשה בכל חלקי גופי. 2. אינני זוכר במדויק את נסיבות התאונה שכן לפני התאונה שתיתי כמויות גדולות של אלכוהול בירות עוד משקה חריף. בנוסף ככל הזכור לי נטלתי תוך כדי שתיה כדור ממריץ שהיה ברשותי. 3. לא זכור לי שאכלתי באותו יום ועל כן הייתי מאוד מאוד שיכור. 4. ברצוני להיות גלוי ולהודות שנהגתי לשתות בעבר כמויות גדולות של אלכוהול ואף לצרוך סמים ואני יודע שאני אלכוהוליסט. 5. הטענה כאילו ביקשתי להתאבד אינה נכונה כלל ועיקר, לא ביקשתי להיפגע מרכב שפגע בי או מכל רכב אחר. 6. ההפך הוא הנכון. הייתי די עליז לפני התאונה אני זוכר שאפילו רקדתי. קפצתי והייתי מאושר, ההפך הגמור ממצבי היום . . .". 20. ב"כ התובע טוען בסיכומי התשובה מטעמו כי נוכח 4 גורמים שונים התובע לא יכול היה לגבש כוונה מדעת לגרימת תאונה במתכוון: שכרות קשה, שימוש בסמים, פיגור קל ומחלת נפש. 21. ב"כ התובע מתבסס בסיכומיו על פסק דינו של כבוד השופט בנימיני מבית משפט המחוזי בתל-אביב מיום 24.1.2010 [ת"א (ת"א) 1764/05 ע' א צ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם במאגרים הממוחשבים)], ובמסגרתו נבחנה השאלה האם אדם מעורער בנפשו יכול לגבש את הכוונה הדרושה לביצוע "מעשה במתכוון", כמשמעותו בסעיף 1 לחוק. 22. בפסק דין זה נפסק כי "אם בתום שמיעת הראיות נותרו שתי אפשרויות סבירות במידה שווה, קרי: שהתובע נהג כפי שנהג מתוך טירוף נפש, או שנהג כך בצורה צלולה מתוך כוונה ורצון להתאבד - יש להעדיף את האפשרות הראשונה, שאינה שוללת מן התובע פיצוי לפי חוק הפלת"ד. במקרה דנא, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים לא הוכיחו במידה הנדרשת את טענתם כי התובע פעל בראש צלול, מתוך כוונה ורצון לשים קץ לחייו". 23. מכאן שלגירסת התובע, הנתבעת לא הוכיחה כי התובע בקש להתאבד, נוכח מצבו הנפשי והקוגנטיבי ונוכח צריכת הסמים והאלכוהול על ידו במועד התאונה. 24. איני מקבלת טענה זו של התובע. 25. ראשית, הנטל להוכחת העדר שפיות, שבעטיה נשלל כושר השפיטה והתובנה בעת התאונה, מוטל על שכם התובע-הנפגע, הגם שנטל זה פורש בפסיקה בצורה מקלה. עם זאת, במקרה דנן לא הוכחה כלל אי שפיות. ממסמכי המל"ל שצרף התובע עולה כי לפי "מבחן פסיכודיאגנוסטי לתובע פיגור קל וכן אישיות דלה וחסרת יכולת להשתלב ולתפקד". פיגור קל אינו מגיע כדי אי שפיות השולל את יכולתו של התובע לגבש רצון להתאבד. התייחס לכך כבוד השופט ברלינר בת.א.(עכו) 209/90 עיזבון המנוח עמרם מנשה ז"ל נ' רכבת ישראל ואח' (פורסם במאגרים הממוחשבים) (פסקה 13) (צוטט בפסק דינו של כבוד השופט בנימיני): "מכל מקום, סבור אני, כי יש להבדיל בין כושר לקוי, המתיר בצידו כושר שפיטה מספיק ויכולת, אף מוגבלת, של שליטה עצמית, המאפשרים החלטה של הנפגע להתאבד, אף אם חולה הוא, לבין העדר בסיסי של כושר שפיטה, שליטה או רצייה, עקב מחלת נפש או מסיבה אחרת. למשל, חולה נפש תחת התקף פסיכוטי הבטוח שביכולתו לעצור בגופו רכבת נוסעת, והנעמד על הפסים, מנסה לעצרה בגופו ונדרס. כושר השפיטה שלו בעת התאונה אינו קיים. הוא רצה לעצור את הרכבת, אך לא התכוון לגרום לתאונה. כך גם אדם המצוי על הפסים ואינו מבין כלל היכן הוא נמצא, כגון מוכה ירח סהרורי. חולה המתאבד אך אינו מבין ואינו יודע כי הוא מתאבד, אפשר לומר עליו כי אין לו כוונת התאבדות ואינו בעל הכוונה השלילית הנדרשת כדי לשלול את זכותו לפיצויים על פי החוק. חולה הלוקה בבעיה נפשית או מחלת נפש המביאה אותו להתאבדות, אך במצבו יכול לשלוט על גופו ולהחליט להתאבד ומבצע כתוצאה מכך את התאבדותו, באמצעות תאונה, כוונתו, על פי סעיף 7(1) הנ"ל, קיימת". 26. בספרו של כב' השופט א' ריבלין, נאמר בעמ' 426, תוך התייחסות לפסק הדין בעניין עמרם כי: "ליקוי נפשי שתוצאתו העדר בסיסי של כושר שפיטה, שולל כוונה לעניין גרימת התאונה. אולם מקום בו נותר ללוקה בנפשו כושר שפיטה מספיק ויכולת, ולו גם מוגבלת של שליטה עצמית המאפשרים החלטה של הנפגע להתאבד - יש לייחס לו כונה לגרום לתאונה". 27. מכאן שהתובע לא הוכיח כי בנסיבות הענין הוא לוקה בליקוי נפשי הגורע מכושר השפיטה שלו במידה השוללת כוונה לגרימת תאונה. ויודגש, להבדיל מנסיבות המקרה דנן, בנסיבות פסק הדין של כבוד השופט בנימיני, הנפגע סבל, ממחלת נפש כרונית קשה מסוג סכיזופרניה הבפרנית. 28. שנית, ב"כ התובע מפנה בסיכומי התשובה מטעמו לסיכום המחלה של התובע מבית החולים שם אובחן התובע כסובל מ-acute alcohol intoxication , על מנת להצביע על מידת שכרותו של התובע בעת התאונה. ואולם, אין באבחנה זו הוכחה כי רמת האלכוהול בדמו של התובע פגעה בכושר השפיטה שלו ברמה השוללת כוונה להתאבד בתאונה. לא היתה כל מניעה מצד התובע לקבל את כל תוצאות בדיקות הדם של התובע מתקופת שהותו בבית החולים ולהגיש חוות דעת מתאימה על מנת להוכיח כי במועד התאונה נמצא בגופו של התובע אלכוהול בדרגה שיש בה כדי לשלול את כושר השפיטה שלו. כלל ידוע הוא בדיני הראיות, והוא משקף את ניסיון החיים, כי אם לצד בהליך כלשהו יש ראיה אשר יכולה לתמוך בגירסתו והוא בחר שלא להביאה, ניתן להסיק שמא יש לו מה להסתיר, או שמא חושש הוא שאותה ראיה לא תתמוך בגירסתו (ראה ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, בעמ' 720; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, בעמ' 603-602 וכן ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס (פורסם במאגרים הממוחשבים). 29. זאת ועוד, התובע לא הביא כל ראיה לכך, כי ששה ימים לאחר מועד התאונה (!), כשנחקר על ידי חוקר המשטרה והודה כי התכוון לפגוע בעצמו, היה עדיין תחת השפעת אלכוהול, אם בכלל, ברמה כזו שלא היה מודע לתוכנה של הודאתו לשוטר. 30. באשר לשימוש בסמים, עצם העובדה כי התובע היה בעברו מכור לסמים (מסמך רפואי מיום 13.7.1998 והתייחסות להליך גמילה מסמים שעבר בשנת 2004 - סעיף 10 ב לסיכומי התשובה מטעם התובע) - אינו מהווה הוכחה, אף לא בגדר ראשית ראיה, לכך שהתובע היה תחת השפעת סמים במועד התאונה, וככל שנטל סמים במועד זה, האם השימוש בסמים שולל את כושר השפיטה שלו באופן השולל כוונה להתאבד. 31. ויודגש, שימוש בסמים ואלכוהול אין בו, כשלעצמו, כדי לשלול אפשרות של כוונה להתאבד. 32. אכן, טענות התובע בדבר מצבו הנפשי במועד התאונה, או בדבר היותו תחת השפעת סמים או שכרות קשה, הינן טענות שבמומחיות הטעונות הוכחה. בתום הדיון שהתקיים ביום 6.1.2010 ניתנה לתובע האפשרות להגיש בקשה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי אשר יעריך את מצבו הנפשי במועד התאונה ויחווה דעתו האם בנסיבות הענין התובע, במצבו, יכול היה להתכוון לפגוע בעצמו. עם זאת, התובע בחר שלא להגיש בקשה כאמור. משכך, אין בידי אלא לראותו כמי שוויתר על מינוי מומחה בתחום זה. בהתאמה, הוריתי ביום 14.2.2010 על הגשת סיכומים. התובע לא עתר לביטולה או לשינויה של החלטה זו והגיש סיכומים. 33. אך בסיפת הסיכומים מטעמו ציין כי "לחילופין, ולמען הזהירות בלבד למנות מומחה פסיכיאטר אשר יעריך עבור בית המשפט את מצבו הנפשי והקוגנטיביות של התובע עובר לתאונה ומסוגלותו לגבש רצון כנה ואמיתי להתאבד כל זאת בצירוף אלכוהול וסמים אותם צרך עובר לתאונה". 34. לענין זה, סבורני כי אין מקום להגיש סיכומים בשאלת החבות, ולהותיר פתח חלופי בסופם למינוי מומחה. לתובע ניתנה האפשרות להגיש בקשה מפורטת ונתמכת במסמכים למינוי מומחה, ואולם התובע בחר שלא להגישה, ומשכך ויתר על מינוי המומחה. אין להסתפק באמירה שולית בסיפת הסיכומים או בסיכומי התשובה, בבחינת "מקצה שיפורים" לאחר הגשת סיכומים מטעם הנתבעת, לצורך מינוי מומחה. 35. אכן, לפעמים יתעורר הצורך לבקש מינוי מומחה בשלב מאוחר יותר של המשפט, כאשר בהמ"ש בדעה שישנו צורך כזה, אזי אין זה מן הראוי למנוע מבעל הדין לעשות כן. ראה ספרו של כב' השופט ריבלין, בעמ' 549: "עם זאת נפסק, לא אחת, כי לעיתים מתעורר הצורך למנות מומחה רפואי דווקא בשלבים מאוחרים יותר במשפט". ראה גם ההחלטה בבר"ע (ב"ש) 14/91 יניב אלימלך (קטין) נ' אפרים ליבוביץ ואח', צלטנר 718(ג)3(יג): "ראוי להעיר לעניין זה שאין חובה לפי הדין למנות מומחה רפואי לפני הבאת הראיות במשפט, כפי שנהוג בדרך כלל בתביעות כאלה. לדעתי רשאי השופט היושב בדין למנות במהלך הבאת הראיות במשפט, או אחרי שתמה הבאתן, אם הדבר נראה לו מטעמים של יעילות או של גילוי האמת". 36. אין זה המקרה דנן. כאמור, לתובע ניתנה ההזדמנות המפורשת לעתור למינוי מומחה, והוא בחר לוותר עליה. 37. ואולם, הבעייתיות במקרה דנן אינה רק באי הגשת הבקשה. למען לא ימצא הנייר חסר, אציין כי אף אם היתה מונחת בפני בקשה כאמור לא הייתי נעתרת לה שעה שאין די בטעמים עליהם הצביע התובע כדי למנות מומחה בתחום הפסיכיאטריה. 38. כאמור, ממסמכי המל"ל שצרף התובע עולה כי לפי "מבחן פסיכודיאגנוסטי לתובע פיגור קל וכן אישיות דלה וחסרת יכולת להשתלב ולתפקד". ב"כ התובע טוען בסיפת סיכומיו ובסיכומי התשובה מטעמו כי מצבו הקוגניטיבי של התובע, בצירוף העובדה כי צרך בעברו סמים ונמצא בדמו כמות רבה של אלכוהול, כמפורט לעיל, יש בה כדי לשלול את כושר השפיטה של התובע. 39. איני מקבלת טענה זו. לא הוצג ולו תיעוד לכאורי, זולת אמירה בעלמא בסיכומי התובע המעיד כי התובע חולה במחלת נפש. התובע סובל מהפרעת אישיות ופיגור קל. במסמכי המל"ל צויין מפורשות כי אין עדות לפעילות פסיכוטית או לדכאון. מכאן שהתובע אינו לוקה במחלת נפש שיש בה כדי לשלול כושר שפיטה, כדוגמת נסיבות פסק הדין של כב' השופט בנימיני. כך גם בעדותו לפני העיד בצורה קולחת ובהירה וידע להשיב עניינית ומפורטת לכל השאלות שהופנו אליו. 40. זאת ועוד, אף אם התובע הי התחת השפעת אלכוהול במועד התאונה, הרי שהודה בשתי הזדמנויות לאחר התאונה, בחלוף 6 ימים ו-18 לאחר התאונה, כאשר כבר היה מפוכח, כי התכוון להתאבד. מכאן שאין חולק כי גם אם צרך אלכוהול, הרי שימים ספורים לאחר התאונה, לאחר שכבר היה מפוכח, ונתן את גירסתו ללא כל הדרכה, הוא הודה כי ניסה לפגוע בעצמו. 41. יצויין שוב כי באשר לטענה בדבר צריכת סמים על ידי התובע, הרי לא הובאה כל ראיה לצריכת סמים סמוך למועד לתאונה, כמפורט לעיל. 42. מכאן שלא הובאו ראיות סותרות לגירסתו של התובע "בזמן אמת" בסמוך לתאונה, ולאחר שהיה מפוכח, ולהודאתו כי התכוון להתאבד. לענין זה, נפסק לא אחת, כי לגרסה הבאה מן התובע בסמוך להתרחשות הארוע הנטען, יש משקל רב, וכהמשך לכך, מיוחס משקל ראייתי נכבד לתעודות רפואיות ממועדים סמוכים לארועים שנטענו. 43. בענין זה ראה ע"א 3013/99 פרץ ריימונד נ' פרץ גבריאל ואח', תק-מח 2001 (4), 1046 שם נאמר: " סיכום המחלה, ובו תיאור נסיבות התאונה, בהיותו כה סמוך לארוע הנטען, מהווה ראייה חשובה ומרכזית. גרסתה של המערערת בעת קבלת הטיפול הראשוני הינה בעלת חשיבות בהעדרה של ראיה ישירה לתאונה, ומהווה את התבטאותה הראשונה של הנפגעת באשר להתרחשויות. אוסיף כי נראה שהדברים נאמרו בטרם יכולה היתה לקבל 'יעוץ' או 'הכוונה'...". (וראה גם ע"א 8388/99 הסנה נ' מימי בן ארי, פ"ד נו (4) 698; ע"א (ירושלים) 11078/07 שרה לוי סבג נ' שמעון פנגר וקסלר ואח', תק-מח 2008(2), 7683, עמ' 7685 ות"א (י-ם) 3064/01 להב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, מיום 20.2.06). סוף דבר 44. לאור האמור לעיל, מצאתי כי "תרחיש התאונה המכוונת הוא התרחיש שיש בו כדי ליתן הסבר לראיות כפי שהוצגו" ולפיכך, חלה החזקה הממעטת. 45. לאור האמור, דין התביעה להידחות. 46. בנסיבות הענין, נוכח נסיבות האירוע - איני עושה צו להוצאות. שאלות משפטיותתאונת דרכים במתכוון (החזקה הממעטת)ניצול הכוח המכני של הרכבהכרה בתאונת דרכים