בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). התובע, יליד 1952, נפגע בתאונת דרכים ביום 16.7.06. התובע נפגע על ידי קטנוע בהיותו הולך רגל. בהתאם להודעת ב"כ הנתבעים מיום 28.10.08 הנתבעים הגיעו להסדר לעניין חלוקת החבות ביניהם, כך שחלוקת החבות תהא בחלקים שווים בין הנתבעים 1-2 והנתבעים 3-4. המחלוקת שנותרה היא לעניין גובה הנזק. התובע החליף ייצוגו בתיק פעמיים עד אשר ביום 19.5.09 הודיע כי הוא מייצג את עצמו. בתיק נשמעו ראיות ביום 13.10.09. בהתאם להחלטה מאותו היום היה על התובע להגיש את סיכומיו עד ליום 13.11.09. ביום 24.11.09 הגיש התובע מכתב ובו הוא טענות שונות כנגד המומחים הרפואיים שמונו על ידי בית המשפט בתיק ובקשה למנות מומחים נוספים. בהחלטה מיום 25.11.09 הובהר כי שמיעת הראיות בתיק הסתיימה וכי היה על התובע להגיש סיכומיו. ניתנה אפשרות לתובע להגיש סיכומיו עד ליום 30.11.09 ונקבע כי על הנתבעים להגיש סיכומיהם עד ליום 1.1.10. סיכומי התובע לא הוגשו במועד שנקבע. ביום 7.1.10 הוגשו סיכומי הנתבעים. ביום 13.1.10 הגיש התובע מסמך וכותרתו: "טענות מטעם התובע", אליו צורפו מסמכים שונים. הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי יש לדחות התביעה לאור אי הגשת סיכומים במועד על ידי התובע. בנסיבות העניין, בהן התובע אינו מיוצג עוד ולאחר שנשמעו ראיות בתיק, פסק הדין יינתן לגופו של עניין, בהתחשב בראיות המצויות בתיק ובטענות התובע כפי שהועלו גם במכתבים שונים שהגיש לבית המשפט ובמסמך שהוגש על ידו ביום 13.1.10. התובע נפגע בשתי גפיו התחתונות. נגרם לו שבר תוך מפרקי בברך ימין (מסוג שצקר 6) ושבר בעצם הפיבולה משמאל. הוצע לו טיפול ניתוחי אך הוא סרב ולכן טופל בגבס בלבד. כמו כן נגרם לו חתך בסנטר שנתפר והוא התלונן גם על כאבים באוזן ימין ועל תלישת שן. הוא אושפז בבי"ח בילינסון עד ליום 28.7.06 ולאחר מכן עבר לשיקום בבית לוינשטיין, עד ליום 4.9.06. לצורך הערכת נכותו הרפואית של התובע בתאונה מונו מטעם בית המשפט שני מומחים רפואיים. פרופ' סלעי מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי, ד"ר הלפרין מונה כמומחה רפואי בתחום אא"ג. התובע התלונן בפני פרופ' סלעי על כאבים בברך ימין, קיצור רגל ימין וכאבים בשורש כף יד ימין. במסגרת חוות דעתו מיום 11.5.08 ציין פרופ' סלעי כי בתיקו הרפואי של התובע עובר לתאונה קיימים רישומים על שברים בשורש כף יד ועקב שמאל כבר משנת 1981 כך שהתלונות באשר ליד אינן קשורות לתאונה. השבר בברך ימין התאחה עם קיצור ושינוי ציר נראה לעין בשוק. עם שימוש בהגבהה אין צליעה בהליכה ואין הגבלות תנועות במפרקי הקרסול והברך או הופעת שינויים ניוונים בצילומים עדכניים כך שהסיכון להופעתם בעתיד קלוש. בשוק שמאל אוחה השבר בפיבולה היטב. התלונות לגבי הקרסול אינן שייכות לתאונה אלא לשבר משנת 1982. פרופ' סלעי קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10% עקב חיבור גרוע של הטיביה ללא הגבלות תנועה במפרקים סמוכים אך עם אסימטריה במראה הגפיים, לפי סעיף 47(2)א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") וכן נכות בשיעור 5% עקב קיצור של רגל אחת בין 2 ל - 3 ס"מ. לפי סעיף 47(5) ב' לתקנות הביטוח הלאומי. פרופ' סלעי ציין כי אינו צופה החמרה בעתיד או צורך בטיפולים רפואיים אורטופדיים או מגבלה לעבודתו. הוא העריך כי התובע יזקק לשני מדרסים בשנה עם הגבהה בעלות של כ- 600 ₪ כל אחד. עוד ציין כי הוא מעריך שהתובע היה באי כושר למשך כחמישה חודשים מהתאונה ותקופה נוספת של שלושה חודשים באי כושר חלקי של 50%. בתשובתו מיום 25.7.08 לשאלות הבהרה מטעם הנתבעים השיב כי כל עוד יקפיד התובע על שימוש קבוע בהגבהה, לא צפויה כל הגבלה תפקודית. ללא שימוש בהגבהה תהיה צליעה, שינוי תבנית הליכה ועלולים להתפתח כאבי ברך וגב משניים לכך. התובע התלונן בפני ד"ר הלפרין על ירידת שמיעה משמעותית בעיקר מימין וכן על טנטון בתנאי רעש סביבתי. במסגרת חוות דעתו מיום 1.9.08 ציין ד"ר הלפרין כי פגיעתו של התובע בתאונה לא היוותה חבלה קשה במיוחד, לא היה ארוע של אבדן הכרה או שינוי במצב הכרה. בתעודת חדר המיון לא מצוין קיום של פחת נוירולוגי בבדיקה ולמעט חתך בסנטר שנתפר לא מצוינים פרטים נוספים המעידים על פגיעה אוזנית. לא נמצאו כל ממצאים על ידי רופאי אא"ג. עד לבדיקה אצל ד"ר הלפרין לא נרשמה כל תלונה על טנטון וגם אז, מדובר בתלונה שניתנה כתשובה לשאלה. מעיון בבדיקות השמיעה, שלוש בדיקות, עולה חוסר עקביות וחוסר התאמה בין הצליל הטהור לסף השמיעה לדיבור. משמעות עובדה זו היא ניסיון הטעייה על ידי הנבדק. גם בבדיקה אליה נשלח התובע על ידי ד"ר הלפרין מצוין שהתגובות לא היו עקביות והושגו על ידי חזרות והסברים רבים. התובע נשלח לבדיקות אפיוני טנטון. בבדיקות נבחנים מספר פרמטרים והממצאים לא סבירים בטנטון קוכלארי. ד"ר הלפרין ציין כי אמנם היתכנות של ליקוי שמיעה במתאר של טראומה כמתואר על ידי התובע קיימת אך אינה שכיחה. בדיקות השמיעה שבצע התובע הדגימו כולן חוסר עקביות. קיים הבדל בין הסף לצליל הטהור לסף השמיעה לדיבור. משמעות הבדל זה היא נסיון אגרבציה. גם מבלי להתייחס לנושא אמינות הבדיקות - בהתאם לסף השמיעה שנמצא בבדיקות - אין לפסוק אחוזי נכות. לגבי הטנטון - מדובר בטנטון סובייקטיבי, ללא מדדים אובייקטיביים. קיימת חשיבות לאמינות המתלונן, התרשמות מתלונותיו, התנהגותו ובדיקת שמיעה רלוונטית ואמינה. בבדיקת אפיוני טנטון אותה עבר התובע נמצאו עצמות טנטון ותדירויות מעורבות השונות מהמצופה בנזק קוכלארי ממוקד. בהתאם לספרות, רק 5% ממקרי חבלות הראש מלווים בטנטון וכשזה קורה הרי זה בד"כ קשור לקיום שבר רוחבי בעצם הטמפורלית. התובע טוען כי הטנטון מפריע לו ומתגבר בעת תנאי רעש סביבתיים ופחות מפריע בתנאי שקט, מה שנמצא בסתירה מוחלטת לאפיון הטנטון הקוכלארי שמתעצם בתנאי שקט. בכל מקרה, קביעת נכות בגין טנטון בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי היא רק בגין טנטון קבוע, שאינו קיים בענייננו. לאור כל זאת, קבע ד"ר הלפרין, לתובע לא נותרה כל נכות בתחום אא"ג בגין התאונה. המומחים לא הוזמנו על מנת להיחקר על חוות דעתם. התובע הגיש לתיק מספר מכתבים שכתב ובהם טענות שונות כנגד המומחים. לעניין חוות דעתו של פרופ' סלעי טוען התובע כי פרופ' סלעי משמש מנהל המחלקה בבית החולים בילינסון, שם אושפז התובע ושם אף סרב לעבור ניתוחים ולכן פרופ' סלעי לא היה יכול לשמש כמומחה בעניינו. עוד טוען התובע כי קביעותיו של פרופ' סלעי אינן מקובלות עליו וכי נכותו גבוהה יותר ממה שנקבע על ידי פרופ' סלעי. גם קביעותיו של ד"ר הלפרין, טוען התובע, אינן נכונות כיון שאינו שומע באוזן ימין. התובע מפנה לקביעות המוסד לביטוח לאומי, נכות כללית, בעניינו, וטוען כי נקבעו לו נכויות גבוהות יותר בגין התאונה, שאינן מתיישבות עם קביעות המומחים הרפואיים. התובע טוען כי היה מקום למנות מומחים אחרים במקום המומחים שמונו. עוד טוען התובע כי היה מקום למנות מומחה בתחום רפואת שיניים פה ולסת לאור "תזוזת שיניים" שנגרמה לו עקב התאונה. דין טענות התובע לעניין קביעות המומחים להידחות. שני המומחים פעלו במסגרת מומחיותם המקצועית. הם ערכו חוות דעת מנומקות ומפורטות בהתבסס על מלוא התיעוד הרפואי הרלוונטי ועל בדיקות עזר שערכו. לא הוצגה כל סיבה לדחות את חוות דעתם, מעבר לאי שביעות רצונו של התובע ממסקנותיהם. אין כל סיבה לפסול את חוות דעתו של פרופ' סלעי רק בשל כך שהוא משמש מנהל המחלקה בה אושפז התובע לאחר התאונה ואם התובע סבר כי קיימת מניעה כלשהי למינויו בשל כך, היה עליו לטעון זאת מיד לאחר המינוי ולא לאחר קבלת חוות הדעת. גם אם רופאי המוסד לביטוח לאומי במסגרת קביעת נכותו הכללית של התובע קבעו שיעורי נכויות אחרות, אין בכך כדי לפגום בחוות דעת המומחים או להוות בסיס לפסילתן וקביעות אלו אינן יכולות להחליף את חוות דעת המומחים שמונו בתיק זה. אם לתובע היו טענות ענייניות כנגד קביעות המומחים, רשאי היה הוא להזמינם לחקירה לישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק, כפי שצוין בהחלטה מיום 5.4.09 ובתנאים שנקבעו בהחלטה, אך זאת לא נעשה. קביעות המומחים לא נסתרו ובהעדר סיבות מיוחדות, אני מקבלת את חוות דעתם. לאור כך, אני קובעת כי לתובע נותרה עקב התאונה נכות רפואית בתחום האורטופדי בשיעור של 14.5% וכי לא נותרה לו נכות בתחום אא"ג עקב התאונה. למען הסדר, אציין כי בקשת התובע למנות מומחה בתחום רפואת שיניים פה ולסת נדחתה עוד ביום 3.3.08 בשל העדר ראשית ראיה למינוי המבוקש. בהקשר זה יצויין כי בתעודת חדר המיון נרשם כי התובע התלונן על נפילת שן באזור המקסילה מימין אך בבדיקתו נרשם כי לא נמצאו סימנים קליניים לתלישה וכי נמצאה בפיו מחלה פריאודלית עם הגיינת פה גרועה כרונית ומפושטת. לא הובאו מסמכים רפואיים הקושרים בין פגיעה בשיניים ובין התאונה. מתעודת חדר המיון, המסמך היחיד שהוצג, עולה כי אין קשר סיבתי כזה. עצם החתך בסנטר אינו מלמד על פגיעה בשיניים. גם לא הוצג תיעוד מפורט לגבי טיפולי שיניים לאחר התאונה. הוצגה הצעת מחיר מיום 4.9.06 מד"ר בוריס קליימן, רופא שיניים, המתייחסת לטיפול בשלוש שיניים, מס' 11,21,22, טיפול הכולל עקירת שורשים ושתלים. יצוין כי בתעודת חדר המיון דובר רק על תלונה לגבי שן אחת במקסילה הימנית ואילו הצעת המחיר מתייחסת לשלוש שיניים במקסילה האמצעית. לתצהיר התובע צורף צילום מסמך מיום 11.7.07 מד"ר קליינמן שכותרתו חשבונית/ קבלה, על סך 4000 ₪ בגין "עקירות + תותבת" וללא פירוט נוסף ממנו ניתן ללמוד באלו שיניים בוצע הטיפול, אם בוצע, מהו הקשר בין הטיפול הנטען לתאונה והאם מדובר בחשבונית לפני תשלום או בקבלה על סכום ששולם. התובע פנה בבקשה נוספת למינוי מומחה בתחום הפה והלסת ביום 10.6.09, כאשר הוא מסתמך על אותו התיעוד הרפואי שצוין לעיל ובבקשתו זו ציין כי נאלץ לעקור ארבע שיניים. בהחלטתי מיום 25.6.09 קבעתי כי בהעדר תיעוד רפואי תומך אין מקום להיענות לבקשה. תיעוד נוסף לא צורף אך התובע המשיך לרשום במכתביו לבית המשפט כי הוא מבקש מינוי מומחים ובמסמך שהגיש ביום 13.1.10 טען כי אף סבר שדיון ההוכחות שהתקיים ביום 13.10.09 נועד לדיון בשאלת מינוי מומחים. כאמור, החלטה בבקשה למינוי מומחה בתחום הפה והלסת ניתנה ביום 3.3.08, בקשה לעיון נוסף נדחתה ביום 25.6.09 ולא ברור מדוע סבר התובע כי הוא יכול להמשיך ולפנות בעניין זה שוב ושוב, בהתעלם מההחלטות שניתנו, במיוחד מקום בו לא הוצג כל תיעוד נוסף. נפנה להערכת נזקי התובע עקב התאונה. לצורך הערכת פגיעתו התפקודית של התובע בתאונה והפסדי השתכרותו בעטיה יש לבחון את תפקודו והשתכרותו עובר לתאונה. מתעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי המוסד לביטוח לאומי עולה כי התובע הגיש תביעה לנכות כללית עוד ביום 4.8.97, כתשע שנים לפני התאונה. בשנים 1996- 1999 נקבעה לו נכות בת 36%, בשנים 1999- 2006 נקבעה לו נכות בת 35%, ביום 1.5.06, כחודשיים וחצי לפני התאונה, נקבעה לו נכות בשיעור 41% וכיום, החל מיום 5.5.09, נכותו עומדת על 87%. מתוך נכות זו 65% הם בגין ניתוח בגב התחתון. בטופס התביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי בשנת 1997 ציין התובע כי הוא מתקיים מאבטחת הכנסה ואינו עובד. הוא ציין כי בעבר עבד בעבודות מזדמנות. במסמכים נוספים שהוגשו למוסד לביטוח לאומי על ידי התובע ציין כי אינו עובד משנת 1995 בשל בעיות גב וכאבי גב שמקרינים לרגליו. מדו"ח רציפות זכויות במוסד לביטוח לאומי עולה כי החל משנת 1977 ואילך, למעט שלושה חודשים בשנת 1989, התובע לא דווח כמי שעובד ומשתכר. גם בחודשים הבודדים לגביהם דווח כשכיר, עד שנת 1977 ובשנת 1989, לא נרשמו הכנסות כלשהן. מיולי 1991 עד מאי 1995, כמעט ארבע שנים, דווח כאסיר. מיוני 1995 נרשם כמי שמתקיים מאבטחת הכנסה. התובע טען בתצהירו עובדות אחרות. הוא טען כי: "במשך שנים רבות עבדתי בעבודות מזדמנות שונות. יש לי הרבה ניסיון בעבודה במכונאות רכב ועבדתי במוסכים בעבר הרחוק ואחר כך גם במגרשים לפרוק מכוניות. עבדתי בעבודות מזדמנות של תיקוני דרך לרכבים תקועים, בדיוק כמו במקרה של התאונה שלי וגם בצעתי תיקונים וטיפולים כמו החלפת שמן, החלפות פלגים, חוטי הצתה, פילטרים של שמן ודלק וכל מיני טיפולים אחרים לרכבים של חברים ומכרים. עבור העבודה שלי היו משלמים לי תמיד במזומן. התשלום שהייתי גובה עבור טפול שותף (כך במקור) לרכב היה נע בין 300 ₪ ל - 400 ₪ והיה תלוי אם הלקוח היה מביא את החלקים והשמנים הנחוצים לטיפול או שאני הייתי קונה אותם. עבור חילוץ של רכב שנתקע בדרך, כמו הרכב של הנתבעת מס' 2, הייתי גובה 250 - 300 ₪, תלוי בזמן התיקון שנדרש ממני ...היו לי לקוחות קבועים שהייתי מטפל להם ברכבים בכל בעיה שהייתה להם במשך עשרות שנים והם סמכו עלי שאני אפתור את הבעיה והעלות תהיה הרבה יוצר נמוכה מאשר במוסך. יש לי את כל הכלים שאני צריך לטיפולים הקטנים האלה ברכב. מהעבודות המזדמנות האלה הייתי מרוויח 4000 ₪ בחודש ולפעמים גם 5000 ₪ בחודש, תלוי בכמה עבודות בצעתי באותו חודש. מאז התאונה אני לא מסוגל לעבוד בכלל יותר, כי העבודה שלי הייתה עבודה פיסית שמבוצעת בשכיבה מתחת לרכבים, התכופפות ועמידה בכריעה במשך הרבה זמן ברציפות ואני כבר לא מסוגל לעשות שום דבר כזה". התובע מוסיף וטוען כי התאונה ארעה במהלך עבודתו: הוא עזר לנתבעת 4 לתקן את רכבה בדרך ואז פגע בו קטנוע, נהוג על ידי הנתבע 1. בחקירתו אישר התובע כי הוא מקבל הבטחת הכנסה משנת 1995. עם זאת טען כי הוא עבד עבודות מזדמנות שלא דווחו למוסד לביטוח לאומי. הוא אישר כי היה בכלא אך לטענתו מדובר ב: "חודש וחצי, חודשיים". במכתבו מיום 13.1.10 טען כי החל לרצות עבודות שירות, לא סיימן וריצה חודש וחצי מאסר בלבד. הוא צרף למכתבו מספר מסמכים משירות בתי הסוהר. התובע לא הביא כל עדים לתמיכה בטענותיו לגבי עבודה והשתכרות כלשהי עובר לתאונה. לתצהירו אמנם צורף תצהיר מטעם הנתבעת 4 וכן מספר מכתבים מאנשים שונים המציינים כי הם מכירים אותו, אך משלא הובאו אלו להעיד ומשהנתבעים התנגדו לעדויות מפי השמועה ואף ציינו מפורשות, עם הגשת תצהיר התובע, את התנגדותם להגשת מסמכים אלו ללא חקירת עורכיהם, לא ניתן לקבל את האמור במסמכים אלו כראיה לאמיתות תכנם. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי לפגיעותיו האורטופדיות של התובע בתאונה אין כל משמעות תפקודית, כפי שקבע פרופ' סלעי מפורשות. מעבר לכך, טוענים הנתבעים, לא נגרמו לתובע כל הפסדי שכר בגין התאונה. נטען כי התובע לא הביא כל ראיה קבילה לתמיכה בטענתו כי הוא עבד "עבודות מזדמנות" עובר לתאונה. נטען כי הימנעות התובע מלהביא עדים פועלת כנגד גרסתו. נטען כי התובע הודה כי משנת 1995 הוא מקבל אבטחת הכנסה וכך דווח לרשויות. לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר הראיות אני מקבלת את טענות הנתבעים בהקשר זה. מעבר לכך שפרופ' סלעי ציין כי פגיעתו של התובע אינה תפקודית אם יקפיד על הגבהה בנעליו, אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי עבד והשתכר לפני התאונה וכי תפקודו נפגע עקב התאונה. בהתאם לדיווחים ולהצהרות התובע בפני המוסד לביטוח לאומי הוא אינו עובד כלל משנת 1995 עקב בעיות בגבו והוא מתקיים מאבטחת הכנסה. התובע לא הביא כל ראיה אשר עשויה לסתור הצהרותיו אלו, על בסיסן קיבל גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי. התובע יכול היה להביא עדים לתמיכה בטענותיו, שהרי, לפי גרסתו, היו לו לקוחות קבועים. גם הנתבעת 4 לא זומנה לעדות על מנת שתאמת גרסתו כי התאונה ארעה בעת שסייע לה בתיקון רכבה תמורת תשלום. לא הובאו גם ראיות לעניין קניית חלפים ואביזרים המשמשים לצורך טיפול ברכבים ותיקונם, מה שאמור היה להיות אם אכן התובע עבד בתחום זה באופן שוטף, כטענתו. אי הבאת העדים והראיות מחלישה את גרסת התובע ומחזקת את טענות הנתבעים. התובע מודה כי לא דווח לרשויות על הכנסותיו ומודה כי הצהיר הצהרות כוזבות לאורך שנים. בנסיבות אלו הנטל להוכיח כי השתכר, בניגוד להצהרותיו בפני הרשויות, מוגבר אף יותר. התובע היה בן 54 בעת התאונה, בהתאם לדיווחים למוסד לביטוח לאומי שנים רבות, ולמעשה, כמעט כל חייו, לא עבד ולא השתכר, תקופה מסוימת שהה בבית הכלא והוא סבל מבעיות רפואיות שונות גם לפני התאונה, בגינן נקבעה לו נכות רפואית לפני התאונה על ידי המוסד לביטוח לאומי בשיעור 41%. מכלל הראיות עולה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח השתכרות כלשהי לפני התאונה. המסקנה המסתברת היא כי לא עבד והשתכר כלל במשך שנים רבות לפני התאונה וממילא לא נגרמו או יגרמו לו עקב התאונה הפסדי השתכרות כלשהם. התובע אינו זכאי לפיצוי על הפסדי שכר בעבר ובעתיד. בגין כאב וסבל, בהתאם ל 51 ימי אשפוז, נכותו הרפואית וגילו של התובע, התובע זכאי לפיצוי בסך 38,434 ₪ כולל ריבית. התובע עותר לפיצויים נוספים בגין עזרת צד שלישי, הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד. בתצהירו ציין כך: "מאז התאונה נגרמו לי הוצאות רבות מאד עבור תרופות נגד כאבים, טיפולי שיניים, נעליים ומדרסים מיוחדים, מוניות בהן נסעתי לטיפולים כאשר לא הייתי מסוגל לנהוג ועוד. לא שמרתי על כל הקבלות על ההוצאות שהיו לי כי התעסקתי יותר בשיקום שלי ולא ידעתי שחשוב לשמור על כל הקבלות". עוד ציין: "אחרי התאונה הייתי מושבת לגמרי במשך שנה כמעט. שתי הרגליים שלי היו בגבס ואח"כ בסדים מיוחדים במשך כמה חודשים ובמשך יותר מחצי שנה הלכתי רק עם הליכון או קביים. לא הייתי מסוגל לטפל בעצמי ובגלל שאני חי לבד ולא היה מי שידאג לי הייתי תלוי לגמרי בעזרה של שכן טוב שלי - מנחם מידד, שממש טיפל בי כמו באבא. הוא היה מביא לי אוכל, מכשירים רפואיים- הליכון קביים, מגיני ברכיים ועוד מעמותת יד שרה והוא אפילו הפקיד שיקים שלו כערבון שם כי לי לא היה כסף לשלם עבור המכשירים. עד היום אני צריך עזרה לפעמים כי יש הרבה פעולות שאני לא מסוגל לעשות. אני לא מסוגל כבר ספונג'ה וניקיון בבית כמו שהייתי עושה לפני התאונה ולכן אני מעסיק עוזרת בית שמגיעה פעמיים בחודש למשך 4-5 שעות כל פעם ואני משלם לה 30 ₪ לשעה". לתצהירו לא צורפה כל ראיה לגבי הוצאות עזרה, לא עדויות ולא קבלות. הנתבעים מפנים לדו"ח סיכום טיפול פיזיותרפיה מיום 4.12.06, כשלושה חודשים לאחר שחרורו מבית לוינשטיין, שם נרשם: "מתהלך ללא אמצעי עזר, עולה ויורד מדרגות step over". התובע אישר בחקירתו כי החל מדצמבר 2006 לא נעזר עוד בהליכון, בניגוד לטענתו בתצהיר כי היה מושבת לגמרי כשנה. הנתבעים טוענים כי לא ברור כיצד אדם הטוען למצב כלכלי רע יכול להעסיק עזרה בעלות של 30 ₪ לשעה. הנתבעים מפנים לכך שלא הובאה כל ראיה לתשלום בגין עזרת צד שלישי עקב התאונה. לצורך הערכת הפיצוי לו זכאי התובע בגין עזרת צד שלישי יש להתחשב, מחד, בכך שאכן נפגע בשתי גפיו התחתונות, שהה באשפוז ובשיקום כמעט חודשיים והמומחה הרפואי קבע כי היה באי כושר מלא תקופה של חמישה חודשים ושלושה חודשים נוספים באי כושר חלקי. מאידך, התובע לא העיד כל עד ולא הביא כל ראיה בדבר תשלום כלשהו ששילם בגין עזרת צד שלישי. גם אותו שכן, אשר, כנטען, עזר לו, לא הובא להעיד ואין בפני תביעת מטיבים. עוד יש לזכור כי בהתאם לחוות דעת המומחה פגיעתו האורטופדית של התובע אינה תפקודית, אין צליעה, אין הגבלות תנועה, אין שינויים ניוונים ולא צפויה החמרה בעתיד. לעומת זאת, התובע סובל ממגוון בעיות רפואיות שאינן קשורות לתאונה ובכללן נכות בשיעור 65% בגב התחתון, כך שגם אם קיים צורך בעזרת צד שלישי, לא הוכח כי הוא נובע דווקא מהתאונה. בנסיבות אלו, יש להעמיד את גובה הפיצוי לעבר ולעתיד בהתאם להערכה גלובלית. לאחר שקילת כלל הנסיבות, אעמיד את הסכום על 8000 ₪ נכון להיום. באשר להוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים רפואיים - הוצגה הצעת מחיר לברכיות ונעליים עם הגבהה; קבלה אחת על סך 260 ₪ מיום 6.9.06 בגין נעליים אורטופדיות; קבלות על תרופות שונות, בעיקר תרופות לשיכוך כאבים; קבלה מיום 11.7.07 מד"ר קליימן על 4000 ₪, כמפורט לעיל, ומספר קבלות על נסיעות במוניות. דווקא קבלות על רכישת מדרסים, בהתאם להמלצתו של פרופ' סלעי, לא הוגשו והמסקנה הנובעת מכך היא שלא נרכשו מדרסים עד היום. צודקים הנתבעים כי ברכיות כלל לא הומלצו על ידי פרופ' סלעי, מעבר לכך שמדובר רק בהצעת מחיר. בהעדר ראיות בדבר הקשר הסיבתי בין הקבלה על סך 4000 ₪ ובין התאונה, כמפורט לעיל, אין מקום לפיצוי בגין כך ובגין טיפולי שיניים עתידיים. התובע זכאי לפיצוי בגין מדרסים, בהתאם להמלצתו של פרופ' סלעי. בגין העבר, כאמור, הוצגה קבלה על 260 ₪ על רכישת נעלים אורטופדיות וזאת בלבד. בגין העתיד - בהתאם לחוות דעתו של פרופ' סלעי, מדובר ב 1200 ₪ לשנה. סכום זה בהוון עד סוף תוחלת חיי התובע, גיל 82, עוד 24 שנים, מגיע לסך 20,300 ₪. לגבי נסיעות - אין חולק כי התובע ממשיך לנהוג ברכבו, כפי שהיה אף לפני התאונה. בהתאם לחוות דעתו של פרופ' סלעי לא קיימת לתובע מגבלה תפקודית בהליכה או בנהיגה. בהתחשב בכלל נסיבות העניין, אעמיד את סכום ההוצאות הרפואיות הכולל לו זכאי התובע, לרבות השתתפות עצמית בתרופות, ואת סכום הנסיעות, לעבר ולעתיד, על סכום כולל של 26,000 ₪ נכון להיום. ובאשר לניכויים. לתובע שולמו שלושה תשלומים תכופים: 10,500 ₪ ביום 1.3.07, 4000 ₪ ביום 7.10.07, 3000 ₪ ביום 13.7.09 (סכומי נטו). סכומים אלו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ינוכו מסכומי הפיצויים להם זכאי התובע. לתובע נקבעה נכות כללית במוסד לביטוח לאומי עוד משנת 1996. לאחר התאונה נקבעו לו נכויות הקשורות גם אליה. בהתאם להחלטת הועדה הרפואית מיום 28.6.09 נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת הועמדה על 87% בגין סעיפים אלו: ניתוח בגב התחתון - 65%. ברך ימין- 25%. קיצור רגל - 10%. ברך ימין (כך בהחלטת הועדה, אם כי לא ברור מדוע נרשמה ברך ימין פעמיים) - 25%. אי חיבור יד ימין- 10%. ברך שמאל - 5%. צרידות - 10%. ליקוי שמיעה - 10%. בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4) 350, במקרה בו משולמת לנפגע קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי אשר חלקה נובע מהתאונה וחלקה נובע מגורמים אחרים, סכום הגמלאות אותו יש לנכות מסכום הפיצויים בו חב המזיק, אשר צפוי לתביעת תחלוף מהמוסד לביטוח לאומי, יקבע על פי שיעור הנכות שנקבעה לנפגע כמיוחסת לתאונה ושיעור נכותו הכוללת כפי שנקבעו על ידי בית המשפט ולא על ידי המוסד לביטוח לאומי (וראה גם: ע"א 2135/06 בולוטין נ' הדר, 29.6.08). על בית המשפט לקבוע את שיעור הנכות שנגרם לתובע במעשה הנזיקין ואת שיעור הנכות הכוללת שנקבעה לניזוק. לאחר קביעת היחס בין השתיים, תוכפל התוצאה בסכום התגמולים המשתלמים על ידי המוסד. הסכום שיתקבל ינוכה מהפיצויים. יישום הלכת רע"א 3953/01 הנ"ל בעניין זה בענייננו מביא לקביעות כדלקמן: הנכות הרפואית המשוקללת הנובעת מהתאונה, בהתאם לקביעת מומחי בית המשפט, עומדת על 14.5%. הנכות הרפואית המשוקללת שאינה נובעת מהתאונה תקבע בהתאם לקביעת המוסד לביטוח לאומי, בהעדר חוות דעת רפואיות מטעם מומחי בית המשפט. מדובר בנכויות בגין הגב, היד, צרידות וליקוי שמיעה. הנכות המשוקללת בגין סעיפים אלו עומדת על 74.485%. יחד עם הנכות בגין התאונה, מדובר בנכות משוקללת בשיעור 78.185%. היחס בין הנכות בגין התאונה ובין הנכות הכוללת עומד על 0.185. תוצאה זו יש להכפיל בסכום התגמולים שמשתלמים לתובע החל מיום התאונה וזהו הסכום שינוכה מסכום הפיצויים. הנתבעים הגישו חוות דעת אקטוארית מיום 28.12.09. בהתאם לחוות הדעת סכום גמלאות המוסד לביטוח לאומי לעבר, מיום התאונה, ולעתיד, בהוון ובתוספת ריבית על העבר, עומד על 269,404 ש"ח. הסכום אותו יש לנכות יעמוד, אם כן, על 49,840 ₪. התובע זכאי לתשלום יתרת הפיצוי לאחר הניכויים. אני מקבלת את טענת הנתבעים כי התובע לא הוכיח כי הוא זכאי לרבע מנזקו וכי עמד בהוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). יש לזכור כי הרציונל העומד בבסיס הוראות אלו הוא הענקת תמריץ לנפגע. הנפגע מקבל אפשרות לזכות בפיצוי יתר, מעבר לנזקו ובניגוד לעקרון השבת המצב לקדמותו. מטרת התמריץ - להאיץ בנפגע להגיש תביעה נגד המזיק כדי להקל על המוסד לביטוח לאומי להיפרע מהאחרון. על מנת לעמוד בתמריץ ולקבל את פיצוי היתר על הנפגע לעמוד בתנאים שנקבעו בהוראות חוק הביטוח הלאומי. על התובע היה להודיע למוסד לביטוח לאומי על הגשת תביעתו כנגד הנתבעים בדואר רשום, תוך זמן סביר שיאפשר דיון מאוחד בתביעת המוסד ובתביעת התובע. משלא הוכיח כי עשה כן, אינו זכאי לתמריץ האמור. לאור כלל האמור, התובע זכאי לסכום הפיצויים כמפורט לעיל וכן להחזר אגרת בית המשפט. חבות הנתבעים כלפי התובע היא יחד ולחוד וביניהם ישאו הנתבעים בחבות בחלקים שווים, כמוסכם על ידם. הסכומים יועברו לתובע בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעים ולאחר מכן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. שבר