פסק דין 1. העותרים נשואים זה לזה. העותרת הינה תושבת ישראל בת 19. העותר בן 25, יליד רפיח, תושב הרשות הפלסטינאית. השניים מתגוררים בשגב-שלום. בקשתם לאיחוד משפחות, שהוגשה בחודש יולי 2002, נדחתה על ידי שר הפנים עקב החלטה כללית של הממשלה. מכאן עתירתם כנגד שר הפנים. החלטת הממשלה הרלוונטית ניתנה ביום 12/05/02, מספרה 1813, וזוהי לשונה: "לנוכח המצב הביטחוני, ובשל ההשלכות של תהליכי ההגירה וההשתקעות של זרים ממוצא פלסטיני לישראל, לרבות בדרך של איחוד משפחות, משרד הפנים, בשיתוף עם משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, יגבש מדיניות חדשה לטיפול בבקשות לאחמ"ש. עד לגיבוש מדיניות זו אשר תקבל ביטוי בנהלים ובחקיקה חדשה, במידת הצורך, יחולו הכללים הבאים: 1) טיפול בבקשות חדשות, לרבות בקשות שטרם ניתנה לגביהן החלטה א. תושב הרשות הפלסטינית - לא תתקבלנה בקשות חדשות של תושבי הרשות הפלסטינית לקבלת מעמד של תושב או מעמד אחר; בקשה שהוגשה לא תאושר, ובן הזוג הזר יידרש לשהות מחוץ לישראל עד לקבלת החלטה אחרת." (להלן: "החלטת הממשלה"). 2. טוען בא כוח העותרים כי אי נכונות שר הפנים לדון בבקשת העותרים לוקה בחוסר סבירות ופוגעת בחוק כבוד האדם וחירותו ובזכות לחיי משפחה. חוסר סבירות זו מועצמת במקרה דנא, היות והעותרת הינה בת למשפחת סייענים. לשיטתו של בא כוח העותרים החלטת הממשלה נטולת קשר רציונלי בין תוכנה לבין מטרתה לשמור על הביטחון. מנגד טוענת באת כוח המדינה כי החלטת הממשלה נעוצה במצב הביטחוני השורר בארץ. בדומה למדינות אחרות, מדינת ישראל נאלצת להתמודד עם בעיות הנובעות מהגירת זרים לשטחה, אך בשונה מהן עליה להתמודד עם בעיות ייחודיות לה, לרבות מצבה הבטחוני. כן הדגישה באת כוח המדינה כי שאלת תוקפה וחוקיותה של החלטת הממשלה עומדת לדיון בבית המשפט העליון במסגרת בג"צ 4608/02. נקבע דיון בחודש מאי. כמו כן, סירב בית המשפט העליון להוציא צו ביניים במקרים דומים, בין היתר מהנימוקים שפורטו בסעיף זה וכן על בסיס החלטת הממשלה. 3. בחירת היריב בהליך המשפטי תוחמת את סלע המחלוקת בין הצדדים ומגדירה את ההכרעה המשפטית. עתירה זו מוגשת נגד שר הפנים. יודגש כי בדיון האחרון שהתקיים לפני הודיע בא כוח העותרים כי הצד היחיד אשר נגדו מוגשת עתירה זו הינו שר הפנים. הלה פועל על פי החלטת הממשלה. התנהגותו היא שעומדת תחת שבט הביקורת המנהלית. הממשלה החליטה שהגיעה עת לפסק זמן על מנת לשקול ולעצב מדיניות כללית. השיקולים רגישים והאיזונים מורכבים. נראה כי במצב זה על שר הפנים לכבד את החלטת הממשלה. לו החליט שר הפנים לפעול נגד החלטת הממשלה דווקא אז התנהגותו היתה לוקה בחוסר סבירות. מעמדה הרם של הממשלה על האחריות הכבדה המוטלת עליה, רצונה המוצהר לבחון את הנושא במשורה לקראת גיבוש מדיניות חדשה, בשילוב הקושי בקביעת מדיניות בעניין הסבוך, מוביל למסקנה כי התנהגותו של שר הפנים עומדת במבחן הסבירות. בא כח העותרים מדגיש, כי החלטת הממשלה שלא להחליט עד לגיבוש נהלים, אינה קצובה בזמן. חוסר זה עלול להצביע על פגם. במה דברים אמורים? בחלוף תקופת זמן ממושכת, שלב שטרם הגענו אליו. אינני מתעלם מכך שבראייתם הצרה של העותרים יפה גיבושה של מדיניות שעה אחת קודם, אך לא ניתן להצר את הראייה לשיקולי העותרים בלבד. יש לזכור, כי העותר נכנס לארץ ושוהה בה שלא על פי היתר. סוגייה משפטית מעניינת היא, האם או באיזו מידה חל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על אדם שאינו אזרח. ברם, נראה כי אנו מקדימים את המאוחר. חלפו כעשרה חודשים ממועד החלטת הממשלה וכשמונה חודשים ממועד ההחלטה הפרטנית לגבי העותרים. כידוע, בתקופה זו התקיימו בחירות לכנסת ורק בימים אלו ממש מונה שר פנים חדש. הוגשה עתירה בבית משפט הגבוה לצדק נגד החלטת הממשלה והעניין נקבע לדיון בעוד חודשיים. בית המשפט העליון נמנע מלהוציא צו ביניים נגד שר הפנים לעכב גירושם של עותרים שונים אשר בקשותיהם לאיחוד משפחות הוגשו לאחר החלטת הממשלה (ראה: בג"צ 9152/02, בג"צ 9148/02ובג"צ 9150/02). עולה כי בתיקים אלה התקבלה טענת המדינה כי מתן סעד זמני ירוקן מתוכן את החלטת הממשלה שלא לדון בבקשות חדשות בשלב זה עד שתגובש מדיניות חדשה. על בסיס נימוק זה והתקדימים של בית המשפט העליון שהוצגו בפני, דחיתי בקשת העותרים למתן צו ביניים בתיק זה (ראה: החלטתי בבש"א 4895/02). הדיון בעתירה נדחה למספר חודשים, גם בכדי להעניק הזדמנות לעותרים להשיג על החלטה זו. יצויין, כי העותרים נמנעו מלהגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בהחלטת הממשלה ערכה המדינה "איזון לשעה". איזון זה בא לידי ביטוי בכך שהמדינה נכונה לדון בבקשות שהוגשו לפני מועד החלטת הממשלה ולא לאחר מכן. יש בכך לחזק את סבירות החלטת שר הפנים לכבד את החלטת הממשלה ולפעול לפיה. החלטת הממשלה שלא ליישם את החלטתה באופן רטרואקטיבי אינה יוצרת אפליה, אלא הינה תולדה של שאיפתה לפעול בהגינות ולא ליצור אפליה מלאכותית. 4. עולה מן המקובץ, כי אין מקום להוציא צו על תנאי כנגד שר הפנים בנידון. העתירה בדרך שהוגשה ובמועד שהוגשה אינה משכנעת. העתירה נדחית. העותרים ישאו בהוצאות המשיב בבקשה זו, בסך 6,000 ₪ להיום. איחוד משפחותמשרד הפניםפלסטינים