אחוזי נכות קרע בגיד אכילס התובע, יליד 1945, פנסיונר של "אגד" ובמועדים הרלוונטיים להתרחשות האירוע התאונתי, מושא תביעתו, הועסק כמלווה קבוצות תיירים בחו"ל במסגרת "אופקים שיווק ישיר", נפגע בתאונה, עת נסע באוטובוס הנהוג על ידי הנתבע 1. לגרסת התובע ביום 1.7.04, נסע באוטובוס הנהוג ע"י הנתבע 1 (לוי יעקב) והמבוטח ע"י הנתבעת 2. עת שביקש התובע לרדת מהאוטובוס ותוך כדי ירידתו איבד לפתע התובע שיווי משקל ונפל על הכביש בעצמה רבה, תוך שהוא חש בפגיעה בשוק ובקרסול רגל שמאל. ממקום התאונה פנה התובע לקופת חולים שבה הוא מבוטח, ומשם הופנה לחדר המיון בבית חולים "ברזילי", שם נבדק וטופל . באותו מעמד נערכו לו בדיקות אורטופדיות ונוירולוגיות, בדיקות עזר שונות וצילומי רנטגן לשוק שמאל . בתום הטיפול שוחרר התובע לביתו עם הוראות מפורשות להליכה בעזרת קביים בלבד, מנוחה, טיפול אנלגטי וסימפטומטי לשיכוך כאבים ומעקב וביקורת אצל רופא אורטופד במסגרת קופת חולים (נספח ג' לתצהיר התובע). כשבוע לאחר קרות התאונה, פנה התובע שנית לחדר המיון "ברזילי", שם נבדק וטופל. גם הפעם נערכו לו בדיקות על ידי אורטופד, נערך צילום רנטגן לקרסול שמאל. במהלך בדיקה זו הוסר הגבס בשל המלצה לניתוח אלא שלאחר הערכה מחודשת, הוחלט לקבע מחדש את הרגל עם גבס. בתום הטיפול האמור, שוחרר התובע לביתו, עם הוראות מפורשות למנוחה, טיפול אנלגטי וסימפטומטי לשיכוך כאבים, מעקב וביקורת במחלקה האורטופדית והמשך שימוש בקביים ללא דריכה (נספח ד' לתצהיר התובע). הנתבעים לא חלקו אודות עצם התרחשותו של האירוע ואף לא חלקו על קיומו של כיסוי ביטוחי כך שלמעשה, עיקר הדיון נסוב בסוגיית נזקיו הנטענים של התובע. התובע העיד לעצמו וכן הוצגו מסמכים מטעמו. הנתבעים בחרו שלא להעיד עדים מטעמם אך הציגו כראיה תעודת עובד ציבור של משרד הפנים אודות רישום כניסות ויציאות של התובע בשנים 1985 ועד 12/08 (מוצג נ/2). התובע טען כי מאז התאונה ובעקבותיה, הוא סובל מהגבלות תנועה וחוסר תחושה ברגל, בשוק, בקרסול ובכף רגל שמאל ובאצבעותיה. עוד טען כי הוא מתקשה בביצוע פעולות פיזיות בביתו ובעבודתו (בעיקר לאור אופייה הפיזי, המצריך הליכה מרובה) וכי בעת עמידה והליכה ממושכים ובמעברים משכיבה לישיבה, הוא חש מגבלה וכאב. כך הם פני הדברים לטענתו, גם בעליה ובירידה ממדרגות ובכל פעולה גופנית, המצריכה הנעה של פלג גופו התחתון. נטען כי כתוצאה מהתאונה, התובע נעדר מעבודתו כמלווה קבוצות תיירים, במשך חודשים ארוכים ונבצר ממנו לממש את פוטנציאל העבודה שהיה אלמלא התאונה. וכך הצהיר התובע: "גם מאז שחזרתי ללוות קבוצות אני לא עובד באותם היקפים. בשל הכאבים והקשיים אני חייב לעשות יותר מרווחים בין טיול לטיול לצורך מנוחה לרגל, התאוששות והרגעת הכאבים שמתגברים בטיולים עצמם. אני מפסיד להערכתי בין טיול אחד לשניים בשנה עקב כך" (סעיף 10 לתצהיר התובע). הנתבעים טוענים כי מדובר בפגיעה קלה ביותר וכי התובע מנסה בכל מאודו להאדיר הפגיעה בתפקודו ולהעצים את נזקיו, אלא שחקירתו בפועל העלתה, כי תפקודו לא נפגע ולא השתנה, מספר יציאותיו לחו"ל לא פחת ואף עלה. עוד נטען כי התובע משמש כמלווה טיולים לאתרי נופש בחו"ל, ובהבדל מהדרכת טיולים, עבודתו כמלווה אינה דורשת הליכה מאומצת ובוודאי, שאינה דורשת הליכה במדרונות ו/או במסלולים משופעים. הנכות הרפואית: במסגרת בירור התובענה והואיל ושאלת האחריות לא היתה שנויה במחלוקת בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975, הורה בית המשפט על מינוי מומחה רפואי בתחום האורטופדי ובמסגרת זו, מונה פרופ' ניסקא לבדוק התובע (להלן:"פרופ' ניסקא ו /או המומחה"). בחוות דעתו מיום 29.3.06, קבע פרופ' ניסקא, כי התובע סבל מקרע של גיד אכילס חלקי באזור חיבור השריר לגיד, טופל שמרנית ונותר עם כאב מקומי. כן קבע המומחה, כי לתובע נותרה חולשה קלה בתפקוד והגבלת סוף דורסיפלקסיה המתאימים לנכות צמיתה בשיעור של 2.5%. בהתאמה לאמור בסעיף 51(8)(א) לתקנות המל"ל (דרגת נכות), המומחה קבע, כי התובע סובל גם מדלקת של אחיזת גיד האכילס לעקב, אלא שהואיל ובדיקה סטנוגרפית (U.S) לאזור זה שבוצעה, כחודש לאחר התאונה, היתה תקינה, על כן לשיטתו ממצא זה אינו קשור לתאונה. צויין גם כי לתובע פגיעה נוירו-פטית סנסורית שאינה קשורה לתאונה ומקורה בתחלואה מאז 1994. התובע שיגר למומחה שאלות הבהרה וזה, בתשובותיו מיום 12.4.06, ציין כי הממצאים הקליניים שנמצאו אצל התובע מעידים על פגיעה קלה מאד בתפקוד שריר הסובך. עוד ציין כי הכאב והרגישות באזור חיבור גיד האכילס לעצם העקב אינם קשורים לפגיעתו. עוד הדגיש המומחה כי בכל מקרה, דלקת של מאחז גיד האיכלס לעצם העקב לא מקנה אחוזי נכות למרות שזו גורמת לכאבים בעיקר במאמץ. לשיטת המומחה, קרע בגיד האכילס שאירע בתאונה הנידונה, החלים בצורה טובה, תוך הותרת פגיעה קלה מאד ועל כן, אחוזי הנכות נקבעו כפי שנקבעו. התובע בחר לחקור המומחה על חוות דעתו ואכן בדיון שהתקיים בפני ביום 18.10.07 נחקר המומחה ממושכות, אודות מסקנותיו וקביעותיו. המומחה, עת נחקר על ידי ב"כ התובע אישר כי הבחין שהתובע סובל מדלקת באזור חיבור גיד האכילס לעצם העקב (פר' עמ' 7), אך עמד על עמדתו כי הדלקת האמורה אינה קשורה לתאונה. מאידך, אישר כי דלדול השרירים בשוק שמאל אשר מלמד ומעיד על שימוש מופחת בשריר עקב כאב, הינו תוצאת התאונה (פרו', עמ' 12). מצאתי לנכון להפנות למקטעים מסויימים, בחקירת המומחה. "ש. אמרת שא.ס. מחפשים קרע. ת. במקרה הזה חיפשו קרע. ש. אתה הבחנת שהתובע סובל מדלקת באזור חיבור גיד האיכלס לעצם העקב. ת. כן. ש. הנפיחות שאתה מציין עם מעט נפיחות, זה באזור הדלקת. ת. כן, בהחלט. ש. מבחינתך זו דלקת כרונית. ת. זהו תהליך כרוני. זה לא דלקת אפילו. זה תהליך ניווני. (פר' עמ' 7, ש' 22-27). ובהמשך: ש. זה לשיטך יכול להוות את הגורם לאותה דלקת. ת. לא. ש. מה לדעתך גרם לדלקת אצל התובע? ת. לא יודע. ש. תנועה פתאומית של כח מתפרץ שגורם לקרע, לא יכול לגרום להתחלה של תהליך דלקתי? ת. אם אנו מדברים על סבירות, אם הגיד נקרע במקום אחד, ז"א שהאנרגיה הלכה לאותו אזור, וקרעה את הגיד, אז המתח שנוצר על האחיזה של והוא קטן כי הוא נקרע. לכן לא סביר שנוצרים שני דברים ביחד. מה עוד שהתהליך שם הוא כרוני ולא חריג, למשל שחקני כדורסל לא יסבלו בגלל פעם אחת שעשו עליה לסל, אלא 200 פעם ביום." (פר' עמ' 9 ש' 8-19). וכן: "ש. בדיקות מעבדה שראית של התובע מעידות על איזה שהיא מחלה דלקתית? ת. לא. ש. אין לנו את המנגנון הביו מכני כי הוא לא ספורטאי, או לא אמור להיות מאיפה הדלקת? האם מדריך טיולים יכול להיות תהליך ביו מכני, התובע עובד מדריך טיולים 8 שנים לפני התאונה? ממה נגרמה הדלקת במקרה שלו? ת. אני נדרשתי לקרע עצמו. ש. אתה שללת קשר סיבתי בין הקרע לבין אותה דלקת? ת. אני נדרשתי להגיד אם יש או אין קשר, ואני אומר שאין קשר. לא נדרשתי להשיב ממה נגרמה הדלקת. אחרת היתי שולח אותו לבדיקות" (פר' עמ' 10 ש' 19-27). אמנם המומחה הודה כי אינו יכול להעריך מה היה ביום התאונה. יחד עם זאת, שב והדגיש כי הואיל וה-U.S שבוצע לאחר התאונה לא הדגים ממצא לא תקין באזור המאחז, משמעות הדבר כי אזור המאחז לא נפגע בתאונה ( פר', עמ' 11 ש' 1-7). ובהמשך השיב לשאלת ביהמ"ש כדלקמן: "ש. את אזור המאחז חודש לאחר התאונה. ת. כן וזה מספיק זמן. אם היה נגרם משהו מהתאונה, למיטב ידיעתי, תאונה זה לא מצב כרוני, זה פתאומי. אז או נגרם נזק או לא נגרם נזק". ש. לשאלת ביהמ"ש? ת. לא תיתכן אפשרות שהתאונה תגרום להתפתחות דלקת בנקודת המאחז, ודלקת זו לא תיתן סימנים גם לא חודש לאחר התאונה. התאונה לא יכולה לגרום גם לקרע וגם לתהליך דלקתי/כרוני" (פר', עמ' 11 ש' 7-14). להשלמת הנדרש עד כה, אפנה גם לעדותו בעמ' 14 שורות 27-29, עמ' 15 שורות 1-7: "...אמרתי שזה אחרי התאונה, דלקת המאחז של גיד איכלס זה משהו כרוני, באופן כללי זה תהליך כרוני, ואצל התובע לא היה לפני. אצל התובע הדלקת לא היתה לפני, עובדה שהאולטרסאונד הראה שהאזור הזה תקין. אני קבעתי שהדלקת הזו אצל התובע לא התפתחה כתוצאה מהתאונה. היא התפתחה לאחר התאונה אינני יודע ממה. ש. בהנחה שבעברו היה שחקן כדורסל התובע, האם זה יכול להסביר את הדלקת? ת. אם חודש לאחר התאונה, האזור הזה היה בריא ואין תלונות לפני התאונה על האזור הספציפי הזה, איך אני יכול להגיד שהיה לפני? לא היה לו ואין לו. נכון למועד האולטרסאונד". לצד כל האמור לעיל, יש לזכור כי המומחה לא שלל האפשרות כי לצד הקרע בגיד נוצר גם קרע במאחז. (ראה בנדון פרוטוקול, עמ' 16 שורות 26-29 וכן, עמ' 17 שורות 1-9). עיינתי, ושבתי ועיינתי בחוות דעתו של פרופ' ניסקא, ובפרוטוקול חקירתו בפניי, ומצאתי, כי גם אם סבירה ונכונה קביעתו בדבר הנכות בגין הפגיעה בשריר הסובך, עדיין קביעתו בדבר העדר קשר בין התפתחות הדלקת באזור מאחז הגיד לעקב אינה נקיה מספקות, במיוחד לאור העובדה כי המומחה לא שלל ולא יכול היה לשלול כי לצד הקרע בגיד, נגרם אף קרע במאחז, מה גם שלדברי המומחה, הביטוי הקליני של קרע זה במאחז, היה דומה מאד לקיומה של דלקת במקום. ועוד, המומחה הדגיש כי שלל קשר סיבתי בין הדלקת לבין התאונה, על יסוד בדיקת אולטרסאונד שבוצעה לתובע לאחר התאונה ואשר על פיה אזור המאחז נראה תקין, אלא שהמומחה ברוב הגינותו הדגיש כי לאופן ביצוע הבדיקה ולמיומנות של הבודק משמעות רבה (פרו' עמ' 17 ש' 14-19). יודגש כי המומחה, עת נחקר על ידי ב"כ הנתבעים, הדגיש כי התיעוד הרפואי בעניינו של התובע אינו מלמד על תלונות ו/או קיומה של פגיעה באזור המאחז ומאידך, אישר כי הדלקת אכן התפתחה לאחר התאונה אם כי, לדעתו התפתחותה במקום, זה אינה קשורה לתאונה. ברוב יושרו ציין המומחה כי אינו יודע לומר, מה גרם להתפתחות הדלקת דווקא לאחר התאונה (פר' עמ' 15 ש' 1 עד 8). לטעמי, העובדה כי הדלקת אובחנה לאחר התאונה, תוך שלילת אפשרות התרחשותה טרם התאונה, לצד חוסר האפשרות מהפן הרפואי לשלול לחלוטין כי "הדלקת" ו/או אופן ביטוייה הקליני, עשויים גם להתיישב עם ממצא בדבר קרע במאחז. בכך, יש כדי לאפשר לתובע להישמע בטענה כי לפחות, חלק מתסמיני אותה דלקת, משויכים לאירוע התאונתי. הנכות התפקודית: מלאכה מורכבת זו, מסורה לשופט הדן בהליך, אשר שומה עליו לבחון מאפייניה של הנכות הרפואית ואופן השפעתם הספציפי על הנפגע שבפניו. מעבר לכך שלאותה פגיעה עשויות להיות השלכות ומשמעויות שונות, אצל נפגעים שונים הרי, שהואיל ועסקינן באירוע תאונתי מ-7/04, כי אז בוודאי שחלוף הזמן מאז ואופן התנהלותו של התובע ובעיקר יכולתו לשוב לתפקוד יום יומי רגיל או אחר, משליכות באופן ישיר, על היכולת להעריך מידת ההשפעה של הפגם או הליקוי, על הנפגע המסוים. עיון בפסיקת בתי המשפט מלמד על מגמה אחידה למדי באופן וביכולת של בית המשפט לקבוע ממצא שיפוטי לענין השפעה זו כמפורט להלן. בע"א 516-86 אררט חב' לביטוח בע"מ נ. שמעון אזולאי, פ"ד מ(4), 690 נאמר בין היתר: "קביעת הנכות התפקודית היא בגדר סמכותו של בית המשפט ונתונה לשיקול דעתו (ע"א 2160/90 רז נ. לאץ, פ"ד מ"ז (5) 170, עמ' 174). יש, איפוא, לבחון את המגבלה התפקודית שנותרה אצל התובעת כתוצאה מהתאונה ולגזור ממנה את שיעור הנכות התפקודית. יש אף להביא בחשבון את עיסוקה של התובעת קודם לפגיעה ואת מידת יכולתה להמשיך לעסוק בו לאחר הפגיעה. שיקולים נוספים לעניין זה הם נסיבות אישיות שעשויות להשליך, במקרה של נכות פיזית, על התפקוד המקצועי (גיל, מצב משפחתי, רקע חברתי וסביבתי, השכלה וכיו"ב). בשים לב להלכה שנקבעה בע"א 3049/93 גירוגיסיאן מ. רמזי והמגן, פ"ד נב(3) 792, יש לקחת בחשבון הן את הנכות הרפואית של התובעת והן את מידת ההשפעה של הנכות על תפקודה. בענינינו עת נדרש התובע לתאר השפעת הפגיעה על תפקודו היום יומי והמקצועי נשמעו מפיו הדברים הבאים: "אני נאלץ להסתובב עם חבישת גרב אורטופדית (צ"ל - אורטופדי - נ.נ). כל יום ... סובל עד היום מנפיחות בכף רגל שמאל ובאזור גיד אכילס... התכווצויות, קשיים ניכרים בעמידה ממושכת, בהליכה ובעת ירידה ועליית מדרגות והדבר מחמיר בהליכה באזורים לא מישורים או לא סלולים... סובל מהתכווצויות ברגל, בישיבה ממושכת (ברכב או בטיסה)... לא יכול לרוץ או להאיץ את צעדיי...". ובהמשך: "... אני מוגבל בתפקוד. אני אמנם עובד בתור מלווה קבוצה אך למרבה הצער לא כפי שעבדתי עד לפציעה.. גם מאז שחזרתי ללוות קבוצות אני לא עובד באותם היקפים... אני חייב לעשות יותר מרווחים בין טיול לטיול... הכאבים שמתגברים בטיולים עצמם. אני מפסיד להערכתי בין טיול אחד לשניים בשנה עקב כך" (תצהיר עדותו הראשית). בחקירתו הנגדית, נחקר התובע בין היתר לגבי מספר הנסיעות לחו"ל אותן ביצע עובר לתאונה ולאחריה, וכך העיד: "ש. אם אני אגיד לך שבשנת 2000 יצאת 4 פעמים? ת. נכון. ש. וב-5/2001 פעמים. ת. אני לא זוכר. ש. בשנת 2002 רק פעמיים יצאת. ת. בסדר. ש. בשנת 2003 שנה לפני התאונה, יצאת 3 פעמים כל השנה. ת. כן. ש. נפצעת ב-1.7.04 . ת. כן. ... ש. כמה פעמים בשנת 2005 השנה לאחר התאונה היית בחו"ל? אולי 8 פעמים? ת. אולי, היו לי גם נסיעות פרטיות עם אשתי.. לפי מה שאני רשמתי ב-2005 הייתי פעמיים בנסיעות פרטיות". (עמ' 25 ש' 25-29, עמ' 26 ש' 1 עד 11). וכן: "ש. בשנת 2005 אחרי התאונה אתה יוצא 7 פעמים לחו"ל... אני אומר התאונה לא השפיעה עליך, כי יצאת 7 פעמים לחו"ל או להדריך טיולים. ת. בשנת 2005 יש שלושה טיולים שהם פרטיים להולנד וגם יש לי משפחה בצרפת. ש. אתה יצאת פעמיים או שלוש או ארבע שלפני, באותה שנה יצאת 7. גם אם 2 נסיעות היו פרטיות, עדיין היו 5 נסיעות במסגרת העבודה. זאת אומרת, התאונה לא השפיעה על התפקוד. יכול להיות שכאב לך אבל תפקדת. ת. ברור שכאב. אני לא עושה מה שעשיתי פעם. ש. בשנת 2008 נסעת 8 פעמים. ת. אם יצא לי עוד, אני עוד אצא. ש. בשנת 2006 נסעת 8 פעמים. ת. נכון. ש. בשנת 2007 - 7 פעמים נסעת ל חו"ל... ת. כן". (פר' עמ' 30 ש' 11-21). המומחה במסגרת חקירתו, נשאל אף הוא, באשר למגבלות הנטענות על ידי התובע ולאפשרות התאמתם לאופי ומהות הליקוי הגופני, וכך השיב המומחה: "ש. ... לא קבעת 2.5% ולא אחוז אחר? בעיקר לאור העיסוק של התובע? ת. אני לא התייחסתי לעיסוק, אם אנו מתייחסים לעיסוק אז יש תקנה 15. ש. במקרה הזה, לדעתך, אם היית צריך לתת החלטה לעניין 15 היית אומר שצריך להפעיל את התקנה? ת. לא במלואה. ש. כמה? ת. במחצית. ש. ולמה דווקא 2.5% נכות. ת. בתפקוד היומיומי, הפגיעה שלו מזערית. בתפקוד היומיומי הרגיל.. יש כמה שרירים שהם השרירים המרכזיים שגורמים לכף הרגל לרדת כלפי מטה, בתקנה 8... השריר שהכי חזק גורם לכיפוף כלפי מטה, הוא קבוצת השריר או השריר שמחובר לגיד האכילס היכן שהיה קרע אצל התובע... הפגיעה של התובע היא לא בינונית אלא קלה, לכן זה 5%. זה לא כל קבוצת השרירים שנפגעה, אלא רק השריר המרכזי, אז הורדתי עוד 2.5% זה פחות או יותר...". בנוסף, אישר המומחה, כי יכול להיות שהכאבים שחש התובע, הוא יחוש בעת הליכה, או ירידה במדרגות וכן, כי אצל מטופלים שעברו קרע של גיד האכילס וטופלו שמרנית, כדוגמת התובע, הודגמה ירידה בביצועים (פר', עמ' 13 ש' 1-5). זאת, לצד התעייפות מוקדמת יותר של השריר (שם, שורות 8-9). לאחר שבחנתי העולה מעדות התובע, מעדותו של המומחה הרפואי, לצד נתונים המעידים באופן ברור ומובהק על תפקודו היום יומי של התובע, גם בהקשרים התעסוקתיים, הנני בדעה כי השפעתה של הפגיעה, לרבות זו הנובעת מאפשרות קיומו של קרע במאחז, על התובע בהקשרים התפקודיים, בוודאי אלה הצופים פני עתיד, אינה משמעותית מדי, אך בוודאי אינה מזערית או חסרת משמעות. מצאתי כי נכון וצודק יהיה להעמיד שעור הפגיעה בתפקודי התובע גם בהקשרים התעסוקתיים, כדי 5%. לא נעלם מעיני כי על פניו חזר התובע לתפקוד רגיל ומלא, אם לא מעבר לכך. עדיין, לא ניתן להתעלם ממרכזיות הפגיעה בהקשרים התעסוקתיים הספציפיים לתובע ובהיותו מלווה קבוצות, הצורך בעמידה ממושכת ובתפקוד מלא ושלם של 2 הגפיים התחתונות, הינו חיוני למדי. בשלב זה אפנה לבחון את הנזק שנתבע על ראשיו השונים. הנזק הלא ממוני (כאב וסבל): בשים לב לגילו של התובע, להיותו נתון בגבס תקופה של כחודש ימים ולאחר מכן שימוש במגף לתקופה של חודש ומחצה, לצד טיפולי פיזיותרפיה אינטנסיביים. בהינתן תחושות הכאב בעקב ובשוק, בכל אלו מצאתי עילה ובסיס להציע לתובע פיצוי על פי סמכותי הקבועה בסעיף 2ב' לתקנות הפיצויים (נזק שאינו נזק ממון) ולהעמיד הפיצוי בגין הנזק הלא-ממוני, על סך של 9,500 ₪, זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום, ועד לתשלום המלא בפועל. אובדן השתכרות: לעבר: כזכור, אירעה התאונה ב-1.7.04 כאשר מעדות התובע ועל פי האישורים שהמציא (נספחים ז' ו-ח' לתצהירו), הוא שב לפעילות תעסוקתית ב-4/05. אין חולק, כי לתובע ניתנו תעודות אי כושר לתקופה שבין 1.7.04 ועד 16.2.05. במהלך חקירתו הנגדית לכשנשאל פרופ' ניסקא בנדון, השיב כי טיפול שמרני בקרע בגיד כרוך בהחלמה איטית ועל כן, אי כושר על פני 6 חודשים, הוא סביר ביותר. על כן, נכון בעיני לקבוע כי היעדרותו של התובע ממסגרת תעסוקתית בחודשים 7/04 עד 2/05 מקורה ועילתה באירוע התאונתי. התובע טען כי אלמלא התאונה, הוא אמור היה להשתבץ ב- 6 טיולים נוספים כאשר התמורה הכספית הצפויה נעה בין 1,500 דולר ל-2,000 דולר מכל טיול. כאמור על פי נספח ח', התובע אמור היה להשתבץ ל-4 טיולים, בחודשים יולי-אוגוסט ובתקופת החגים. בנסיבות אלו טענה בדבר אובדן היכולת ללוות מטיילים ב-6 טיולים, נראית סבירה בעיני. במיוחד, שעה שהתפלגות נסיעותיו לחו"ל מלמדת כי אלו מבוצעות בעיקר בחודשי הקיץ ועד לחודש דצמבר, וזו התקופה שבמהלכה נאלץ התובע לשבות ממלאכה, עקב פציעתו כאמור. לעניין שיעור השתכרותו של התובע כזכור, התובע הינו גמלאי של אגד ונהנה מפנסיה חודשית המשולמת לו ואשר המשיכה להשתלם, גם בתקופת אי הכושר. מהעדויות שבאו בפני עולה, כי מרבית דמי התשר המהווים כאמור את עיקר התשלום למלווי קבוצות בחו"ל, אינם מדווחים והנתבעת סבורה, כי אל לו לביהמ"ש להציע פיצוי בגין תמורה שאינה מדווחת. בכל הכבוד הראוי, אינני סבורה כי אי הדיווח כשלעצמו שולל זכותו של התובע לקבל פיצוי בעבור אותו רווח שנמנע ממנו. יחד עם זאת, ברור כי בהציעו הפיצוי, על ביהמ"ש לתת דעתו גם לשיעור המס החלים או עשויים לחול. לאחר שבחנתי הנטען והקבלות והמסמכים שהציג התובע בפניי נראה לי לנכון לקבוע כי בעבור כל טיול שבו התובע משמש כמלווה קבוצה הוא צפוי היה לרווח של 1,500 דולר. הואיל ובתקופת אי הכושר, נמנע ממנו להשתבץ ל-6 טיולים, כי אז נזקו והפסדו זה של התובע, מסתכם ב-9,000 דולר. מסכום זה, יש לנכות מס, בשיעור של עד 25% על פי מדרגות המס נכון לשנת 2004. יתרת הסכום האמור תשולם בשקלים, עפ"י השער היציג נכון למועד התאונה (1.7.04) ובצירוף, הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה (16.9.04) ועד לתשלום המלא בפועל. באשר לתקופה שלאחר 4/05, עת שב התובע לעבודתו לא מצאתי כי חלה פגיעה. טענת התובע כי אלמלא התאונה, הוא יכול היה להגדיל מכסת הטיולים שהוא נוטל בהם חלק מקצועי, מעבר להיותה נסתרת על פי העובדות, אינה אלא בגדר הערכה אופטימית של התובע ללא ביסוס בצידה. יודגש כי החל משנת 2005 ואילך קיימת מגמה ברורה של הגדלת נפח הטיולים והממוצע השנתי, עומד על 7 טיולים לשנה, בו בזמן שבשנים טרם התאונה, הממוצע השנתי עמד על 4.25. לעתיד: בע.א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ. רים אבו חנא, תק-על 2005(3), 3932, סקר השופט ריבלין את העקרונות הכללים לחישוב הפסד השתכרות: "ראש הנזק של הפסד ההשתכרות משמש, תכופות, מרכיב מרכזי בפסיקת הפיצויים בגין נזקי גוף. בבואו לשום את הפיצוי בגין ראש הנזק הזה נדרש בית המשפט להעריך את יכולת ההשתכרות של הנפגע קודם לתאונה, לבדוק את חומרת הפגיעה בנפגע ואת השפעתה על יכולת השתכרותו, ולפסוק סכום המשקף את הפער שנוצר בשל התאונה בין כושר ההשתכרות עובר לתאונה לבין זה שנותר בידי הנפגע לאחר התאונה ומחמת התאונה. קביעת דמי הנזק בראש נזק זה מחייבת את בית המשפט להביא בחשבון נתונים ותחזיות: נתונים בדבר כישוריו, נסיבותיו ועיסוקיו של הניזוק קודם לתאונה וקודם לפסק הדין, ותחזיות באשר לנזקים הצפויים לו בעתיד. תחזיות אלה מתייחסות עתים גם לעבר, לאמור: מה הייתה, אלמלא התאונה, רמת השתכרותו של הניזוק בתקופה שמיום התאונה ועד יום פסק הדין. ובכל הנוגע לעתיד - יש לבחון מה שכר היה צפוי לו לניזוק בתקופה שראשיתה ביום פסק הדין וסופה בתום תוחלת גיל העבודה של הניזוק. תחזיות אלה, לרבות התחזית בדבר עצם גיל העבודה, הן שהביאו את בית המשפט לומר כי ..."בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד - עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים (דברי המשנה לנשיא (אז השופט) מ' חשין, בע"א 2061/90 מרצלי נ. מדינת ישאל, משרד החינוך והתרבות [1], בעמ' 822)". אכן, לעיתים קרובות שומת הנזק לעתיד זה הינה מסופקת ויש בה משום נבואת המחר. בית המשפט נדרש באמצעות הפיצוי לנסות ולהשיב מצב הניזוק, לקדמותו. היינו: המצב בו היה נתון אלמלא התאונה. דיני הערכת הנזק מבוססים על התמקדות בנזק האינדיווידואלי של הניזוק, כאשר בחוק הפלת"ד הונהגה שיטה "תעריפית" הקובעת תקרה לבחינה האינדיווידואלית. "התפיסה האינדיווידואלית אינה גורעת מן ההיתר לסמוך, במקרים המתאימים, על "הנחות עבודה", שאינן אלא חזקות עובדתיות שנתגבשו מכוח ניסיון החיים, והן מתבססות, בין השאר, על נתונים הסתברותיים - סטטיסטיים, על המציאות המשפטית ועל המציאות הכלכלית. עם החזקות האלה ניתן למנות את חזקת ההמשכיות הנוגעת לטיב העיסוק ולמקום התעסוקה של הנפגע... את חזקת גיל הכניסה לשוק העבודה ואת חזקת גיל הפרישה מעבודה, את החזקות בדבר תוחלת החיים הרגילה ואת החזקות העובדתיות בדבר רמת השכר ה"רגילה"... (פרשת מגדל חב' לביטוח בע"מ נ. רים אבו חנא, כנזכר לעיל). גם אם התובע זכאי להינות מההנחה כי אלמלא התאונה, היה עולה בידו לעבוד עד גיל 70, מתקשה אני לראות פגיעה מוכחת, בדומה לנטען על ידי התובע. כזכור, טען התובע כי בשל הפגיעה ומאפייניה הוא נאלץ לוותר על שיבוצו כמלווה, לפחות בטיול אחד בכל שנה. כאמור, התפלגות יציאותיו של התובע לחו"ל, לאחר התאונה, אינה תומכת בטענתו ואולי אף מחייבת מסקנה סותרת. יחד עם זאת, סברתי כי נסיבות העניין הולמות מתן פיצוי גלובלי מסויים בגין אותה התעייפות מוקדמת של השריר, העשויה לחייב הפסקת פעילותו של התובע כמלווה קבוצות, טרם הגעתו לגיל 70. בנסיבות העניין, סברתי כי פיצוי בשיעור של 20,000 ₪ היינו הולם וראוי. עזרת הזולת: עבר: התובע עותר לפיצוי בראש נזק זה בגין העזרה שהושיטו לו בני משפחתו. בהתייחס לעבר, כמו גם להווה, הצהיר התובע כי בסמוך לאתר התאונה הוא נזקק לעזרה מרובה בביצוע עבודות תחזוקה שונות בבית ובגינה. יחד עם זאת, בחקירתו הודה התובע, כי אין ולא היתה להם עוזרת בית, כי הוא זה אשר כיסח את דשא ביתו וכי רעייתו, היא זו שנושאת בנטל עבודות משק הבית והוא אף עוזר לה לעיתים, בקניות (עמ' 34 לפרוטוקול). יחד עם זאת, אין להתעלם מכך כי לפחות על פני חודשיים ומחצה התהלך התובע עם קביים בלבד. לפיכך נראה לי לנכון להציע בעבור העבר, פיצוי בשיעור של 2,500 ₪. סכום זה ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. לעתיד: אין ספק כי לתובע נגרמה פגימה, אף אם קלה, שתלווה אותו במשך חייו ובמידה כזו או אחרת תגביל אותו הן בהקשר התעסוקתי אך גם, בתפקוד היום-יומי. בשים לב לגילו, לתוחלת חייו (עד גיל 82), שיעור נכותו ולמאפייני המגבלה התפקודית הטומנים בחובם קושי-מה בביצוע עבודות פיזיות ומאומצות, ראוי ונכון לפצותו בראש נזק זה בסך של 3,500 ₪. סכום זה ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. הוצאות רפואיות וניידות: עבר: התובע טען כי בשל התאונה נגרמו לו הוצאות רפואיות רבות, בין היתר, עבור ביקורי רופאים, רכישת תרופות, טיפולי פיזיותרפיה, רכישת מגף ועוד. התובע לא נחקר כלל על ההוצאות שנגרמו לו. בתצהירו מציין התובע (בסעיף 11) כי רישום הוצאותיו, כפי שנעשה על ידו, משקף הוצאות בסך של 2,400 ₪. אין חולק כי הרישומים פסקו (עפ"י מה שהוצג בפני בית המשפט) בשלהי שנת 2005. לטענת הנתבעים וכפי שאף בית המשפט התרשם, התובע הקפיד לרשום ולתעד הוצאותיו. כך שבמידה והיו לו הוצאות נוספות, מעבר לאלה שתועדו, הוא היה טורח להציגם במהלך משפטו. לעניין ניידותו - אין ספק כי לאור אופי הפגיעה וההכרח להתנייד באמצעות קביים בלבד, על פני כ-3 חודשים, אך ברור וטבעי כי התובע הוצרך כי יסיעו אותו הואיל ולא יכול היה לנהוג בעצמו. עובדת היותו של התובע גמלאי של "אגד" וככזה זכאי להיסעים חינם, אין בה כדי לשנות שהרי אין לדרוש מהתובע, כי בעודו מתהלך בסיוע קביים, ישתמש בתחבורה ציבורית. לפיכך, פוסקת לתובע בגין הוצאות רפואיות וניידות בתקופת אי הכושר, סך של 3,500 ₪. סכום זה ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מעבר לסכומים אלו, לא מצאתי לנכון להציע פיצוי נוסף בראש הנזק הנזכרים. אחרית דבר: הנתבעים ישלמו לתובע הסכומים כדלקמן: א. פיצוי בגין הנזק הלא ממוני - 9,500 ₪. ב. הפסד שכר לעבר - 9,000$ שווי ערכם בשקלים על פי השער היציג במועד התאונה ובניכוי חיובי מס כמפורט בפסק הדין. ג. אובדן השתכרות לעתיד - 20,000 ₪. ד. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר - 3,500 ₪. ה. עזרת הזולת (עבר ועתיד) - 6,000 ₪. הסכומים הנקובים בסעיפים א'-ה' ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט ובכלל זה, החזר תשלום בגין התייצבותו של פרופ' ניסקא לחקירה, בסך של 4,500 ₪ וכן, שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ כדין. ניתן בלשכתי, היום, כ"ה אב תש"ע, 05 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים. מותר לפירסום ביום 1.9.2010. נכותאחוזי נכותקרעקרע בגידגידיםגיד אכילס