החלטה פתח דבר- כללי בפני בקשה למתן צו למניעת פעולות בהתאם לסעיף 246 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה- 1965(להלן:"חוק התכנון והבניה"). הבקשה הוגשה בפני כבקשה למתן צו במעמד צד אחד, ומשלא ראיתי מקום למתן צו בהעדר צד קבעתי דיון במעמד הצדדים. לאחר שהעדים מטעם הצדדים נחקרו בבית המשפט ואף נשמעו סיכומי שני הצדדים בעל פה, ניתנה על ידי החלטה כי לא נחה דעתי שהתקיימו התנאים למתן הצו ועל כן דחיתי הבקשה ולהלן נימוקי. המבקשת- הועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז הדרום, עותרת למתן צו כאמור לאחר שהתגלה לה לדבריה כי המשיבים מקיימים בניה שלא כדין בחוף ניצנים וזאת כאמור בתצהירו של המפקח מר נועם נריה אשר היה במקום וראה בחוף שנעשות פעולות הכנה שונות . לא הייתה מחלוקת בין הצדדים שפעולות ההכנה שנעשו במקום ע"י המשיבים או מי מטעמם אשר כנגדן התבקש הצו, הינן פעולות הכנה לאירוע אשר מכונה בומבמלה (להלן:"אירוע הבומבמלה" או לעיתים: "האירוע") שהינו אירוע בין שלושה ימים הנערך בחוף ניצנים מזה מספר שנים בחג הפסח, אשר המשיבים הם האחראים לעריכתו. כמו כן אין מחלוקת כי בשנים עברו, זמן קצר לאחר האירוע המצב בחוף חוזר לקדמותו, היינו אותן במות ומתקנים ארעיים אחרים אשר הוקמו במקום לצורך האירוע מפורקים. כבר בפתח הדברים יודגש כי אף בשנה שעברה הוגשה בקשה למתן צו כאמור ע"י המבקשת כנגד אותו אירוע בומבמלה, בקשה אשר נדונה ע"י עמיתי כב' השופט רוזין ונדחתה. זאת ועוד, לאחר שבית המשפט אז נתן החלטתו, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה אירוע הבומבמלה יערך בתנאים מסוימים- השבת המצב לקדמותו וכיו"ב, כאשר הצדדים פטרו את בית המשפט ממתן נימוקים להחלטתו. ויודגש,דבר הגשת הבקשה האמורה ודבר החלטתו של בית המשפט ואף הסכמת הצדדים לאחריה לא צוין ולו ברמז בבקשת המדינה ואתייחס לכך בהמשך. עוד יצוין כי ביחס לפעולות שונות הנערכות בחוף ניצנים וביניהם אירוע הבומבמלה הוגשה עתירה מנהלית ע"י החברה להגנת הטבע ובה הייתה המבקשת אחת המשיבות, כאשר נושא העתירה היה חיוב המשיבים וביניהם הועדה המחוזית לפעול להפסקת הפעולות שנעשות שלא כדין בחוף ניצנים. בעתירה זו ניתן פסק דין ע"י בית המשפט לעניינים מינהלים (כבוד ס.הנשיא ב.אזולאי), הוגש ערעור לבית המשפט העליון והדיון חזר לבית המשפט, כאשר פסק הדין השני בעתירה ניתן ביום 14.11.05(להלן:"פסק הדין שני"). טענות הצדדים המבקשת טענה בבקשתה כי יש למנוע את הפעולות הנעשות כיון שבהעדר תוכנית מפורטת החלה על השטח הנדון, לא ניתן ליתן היתר בניה ועל כן ברי כי המדובר בבניה שלא כדין שיש להפסיקה. בסעיף 4 לבקשה נאמר כהאי לישנא: "בהעדר תוכנית מתאר מחוזית ותוכנית מתאר מקומית מתאימות, לא נתן כאמור ליתן היתר בניה ושימוש". מכאן אנו למדים כי לעמדת המבקשת לא ניתן בשום מצב כיום, לקבל היתר, לא לבניה ולא לשימוש חורג. לעומת זאת בסעיף 6 לבקשה מצוטט מתוך מכתב סיכום ישיבה מיום 16.1.06 אצל מתכננת המחוז בה נכח אף נציג המשיבה 9 (להלן:" מכתב מתכננת המחוז"), בו נאמר כי בהעדר תוכנית לא ניתן לקיים אירוע, אלא אם יינתן היתר לשימוש חורג לרבות אישור הועדה לשמירה על הסביבה החופית (להלן: "הולחו"ף). מכאן שבהתאם לעמדה כפי שהובעה במכתב מתכננת המחוז, ניתן לקיים האירוע אם יתקבל היתר לשימוש חורג, כאשר לא צוין כי קיימת מניעה עקרונית לקבלו. אציין כבר עתה כי המדובר בשתי עמדות שאינן עולות בקנה אחד, שהרי אם לא ניתן כלל לקבל היתר אף לא לשימוש חורג כפי שנאמר בסעיף 4 לבקשה- לשם מה בא סעיף 6.3 שענייננו באפשרות קבלת היתר לשימוש חורג. והדברים מדברים בעד עצמם. עוד טענה המבקשת כי לא היה שיהוי בפעולותיה. כיון שלא ניתן היה להגיש הצו אלא שכשהחלו הפעולות בשטח עצמו. ביחס לשינוי שחל משנה שעברה, שהרי אז הגיעו הצדדים בסופו של יום להסכמות כאמור ביחס לקיום האירוע, נטען כי השוני נעוץ בכך שבינתיים חוקק חוק לשמירת הסביבה החופית התשס"ד- 2004 אשר בו הוספה התוספת השנייה לחוק התכנון והבניה וכי בינתיים ניתן פסק הדין השני. המשיבים 1-8 טענו מנגד כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ורק מטעם זה יש לדחותה. עצם הגשת הצו בשלב כה מאוחר- כשבועיים טרם האירוע, לאחר שנמכרו אלפי כרטיסים והמשיבות התקשרו עם עשרות צדדים שלישיים בהשקעה של מליוני שקלים, מורה לשיטתם כי אין מקום למתן הצו. עוד נטען על ידי המשיבים, כי אין כל צורך בקבלת היתר בניה או היתר לשימוש חורג, כיון שמדובר במבנים ארעיים אשר אינם דורשים כל היתר. לחילופין נטען כי למען הזהירות פעלו המשיבים בהתאם להנחיית המבקשת ביחס להגשת בקשה לשימוש חורג וזו הוגשה ואושרה כאשר בשלב זה ניתן היתר לשימוש חורג ועל כן אין מקום למתן הצו. המשיבים טענו עוד כי המדינה נהגה בחוסר תום לב בכך שלא גילתה לבית המשפט בבקשה כי התקיים הליך קודם בשנה שעברה בבקשה זהה למעשה ועל כן היא אינה זכאית למתן הסעד שהינו סעד מן היושר ואף מושתקת לאור הסכמותיה בשנה שעברה. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית בה אנו מצויים הינה בקשה בהתאם לסעיף 246 לחוק התכנון והבנייה למתן צו להפסקת פעולות. סעיף 246 לחוק התכנון והבניה שכותרתו- צו זמני למניעת פעולות קובע כהאי לישנא: "נעשו במקום פלוני פעולות הכנה לבניה או לשימוש במקרקעין ללא היתר או בסטייה מהיתר או מתוכנית, רשאי בית המשפט לפי בקשתם של יושב ראש הועדה המחוזית או ... , ליתן צו על כל אחד מהמנויים בסעיף 208 להימנע מפעולות באותו מקום, לרבות צו האוסר את השימוש במבנה או במקרקעין או צו לסגירת המבנה או המקום(להלן:צו מניעת פעולות). בית המשפט רשאי לתת צו כאמור בכפוף לתנאים שימצא לנכון בנסיבות העניין". ברי מלשון הסעיף כי מתן הצו הינו עניין שבשיקול דעת, אף אם נעשו פעולות ללא היתר ועל בית המשפט לבחון האם התקיימו התנאים למתן הצו. כך למשל בע"פ (ת"א) 1667/91 מ"י נגד עמידר, נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים שסירב ליתן צו לפי סעיף 246 לחוק ,למרות שההיתר הותנה בתנאים שטרם קוימו. בית המשפט דחה את הערעור וציין כי אין מקום למתן הצו לאור התנהגותה של הרשות אשר התייחסה לבניה כבניה שהותרה כדין, ועל כן ציין כי בנסיבות אלו תמוהה עמדת הרשות. אף בעניין שבפני עולות גם כן מספר תמיהות ביחס להתנהלות הרשות מול המשיבים. ראש וראשית,אכן היה מקום לציין בבקשה כלל קיומו של הליך זהה למעשה לגמרי בשנה שעברה, במיוחד לאור העובדה כי ניתנה בו החלטה כנגד המבקשת. הדברים יפים ביתר שאת כאשר בסופו של דבר הגיעה המבקשת להסכמות לקיום האירוע כאמור.כשנשאל ב"כ המבקשת על ידי בית המשפט פשר אי ציון דבר הליך זה בבקשה ,טען כי הדבר לא הוזכר כיון שמאז הכול השתנה. אין בידי לקבל טענות ב"כ המבקשת. ראשית, רב הדמיון על השוני, בין הבקשה שהוגשה בשנה שעברה לבקשה שבפני. לאור האמור היה מקום להציג התמונה המלאה בפני בית המשפט, ביחס להתדיינות בין הצדדים, כאשר מדובר בבקשה זהה למעשה, למתן אותו סעד, בין אותם צדדים, ביחס לאותו אירוע, בקשה אשר הוגשה ונדונה לעת הזאת- ערב חג הפסח בשנה שחלפה. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר ענייננו במבקשת העותרת לבית המשפט ליתן צו במעמד צד אחד, ומכאן שחובה עליה שלא לשים מכשול בפני בית המשפט ועליה להציג העובדות והנתונים הצריכים לעניין באופן מלא ולא חסר . זאת ועוד, אין בידי לקבל טענות ב"כ המבקשת כי משנה שעברה ועד היום השתנה המצב החוקי והתכנוני באופן מהותי. דברי ב"כ המבקשת לכך שהמצב החוקי שונה הובררו כלא נכונים, היינו התוספת השנייה לחוק התכנון והבניה והחוק לשמירת הסביבה החופית, חוקקו עוד בשנת 2004 וזה היה המצב החוקי אף בשנה שעברה כפי שעמד בפני בית המשפט. מכאן שבודאי שהייתה חובה לאזכר ההליך בשנה שעברה ולכל היותר לאבחן אותו , אם יש מקום לעשות כן. השיהוי בהגשת הבקשה לאור האמור לעיל אתייחס לטענת השיהוי אשר הועלתה ע"י המשיבים. לטענתם הבקשה לוקה בשיהוי משמעותי לאחר שפרסומים על קיום אירוע הבומבמלה היו כבר בחודש פברואר, היינו למעלה מחודש טרם הגשת הבקשה. על כן המדינה נקטה שיהוי בהגשתה ומתן הצו כיום עלול לגרום נזק של מליוני שקלים למשיבים ומכאן שיש לדחות הבקשה. ראשית אציין כי לאור סיום ההתדיינות בשנה שעברה והסכמות המבקשת בסוף הדיון לקיים אירוע בומבמלה בתנאים מסוימים, אין לשלול טענת המשיבים כי יכלו להניח כי המגמה הינה רצון להסדיר המשך קיום האירוע. כך גם עולה מעדותו של מר אהוד רייך- מנכ"ל המשיבה 9 ,לפיה בכל המגעים שהיו עם הגורמים השונים במהלך השנה שחלפה גישתם הייתה לאפשר לקיים את האירוע ואף שאין צורך כלל בקבלת היתר בניה. העד ציין כי בפגישה עם האדריכל שמאי אסיף בנוכחות אילן שגיא( היינו נציגי מוסדות התכנון והפיקוח- י.ר.ל.) נאמר כי קיום אירועים זמניים מחייבים את כל ההסכמות של הרשויות ברישיון עסק כגון בטחון וכיו"ב, למעט היתר בניה ואף שמאי אסיף השווה זאת לסוכה בחוף הים בחג הסוכות שזו אינה צריכה היתר בניה(עמ' 16 לפרוטוקול). עוד הדגיש כי כבר בנובמבר 2005 כתב למתכננת המחוז והודיע על כוונת החברה הכלכלית לפיתוח חוף אשקלון לקיים האירוע. ביחס לפגישה שנערכה אצל מתכננת המחוז באמצע חודש ינואר השנה ציין כי בפגישה לא עלה עניין הצורך להגיש בקשה לשימוש חורג, אלא הדבר עלה רק במכתב מתכננת המחוז, ואז פעלו בהתאם והגישו בקשה אשר אושרה בוועדה המקומית שיקמים. ביחס למועד בו ידעה המבקשת על קיום הבומבלה נחקר המצהיר מטעם המבקשת. בתחילת בעדותו ציין כי: " לא ידעתי שגם השנה יהיה בומבמלה. הפעם הראשונה שידעתי היה כשהלכתי לצלם בחוף" (היינו- 26.3.06- י.ר.ל.) ( עמ' 5 לפרוטוקול). והנה בהמשך חקירתו הנגדית הוברר כי למעשה עוד במחצית חודש פברואר הוצא פלט מרשם החברות ביחס למשיבים והחלו ההכנות אצל המבקשת לפעול כנגד אירוע הבומבמלה (עמ' 6 לפרוטוקול) . מכאן שהמבקשת ידעה על קיום האירוע לפחות מאמצע חודש פברואר. המבקשת הסבירה את השיהוי בהגשת הבקשה,שהוגשה רק בסוף חודש מרץ, בכך שאין בידה להגיש בקשה למתן צו למניעת פעולות, אלא אם נעשות פעולות בשטח ממש. מעת שהוברר כי הבקשה הוגשה מיד לאחר תחילת הפעולות, אין לגרוס לשיטתה כי המדינה השתהתה. אין בידי לקבל טענת המבקשת בעניין זה. סעיף 246 דן אכן בצו למניעת פעולות, כאשר מדובר בצו זמני למנוע פעולות הכנה לשימוש שלא הותר בהיתר. באשר למושג פעולות הכנה שהרי בע"פ (ת"א) 54/83 לוי נגד הועדה מקומית לתכנון ובניה, פס"מ מד(1) 77 נפסק כי:" "פה (בסעיף 246- י.ר.ל.)... להבדיל מאשר בכל הסעיפים האחרים.. העילה להוצאת הצו איננה עבירה בכלל. עבירה כידוע היא לרבות ניסיון, שהרי הניסיון אף הוא עבירה בפני עצמה.. לעומת זאת "הכנה" היא כידוע שלב קודם לניסיון. שלב אשר אפילו לכלל ניסיון לא הגיע. שלב אשר איננו עבירה כלל". לאור האמור לעיל הרי פעולות המשיבים ובכלל זה הפרסום באינטרנט על קיום האירוע הבומבמלה אשר מוכר למבקשת משנים קודמות, הביא לידיעת המבקשת את העובדה שנעשות פעולות הכנה לשיטתה- לשימוש או בניה ללא היתר- שהרי לדעת המבקשת הפעולות דורשות היתר כאמור. מכאן שלא הייתה כל מניעה שהמבקשת תפנה כבר אז לבית המשפט ותבקש הוצאת הצו לאור פעולות ההכנה שנעשות, ובכלל זה הפרסום באינטרנט ומכירת הכרטיסים שכבר מתבצעת בפועל, שהרי יש בכך משום הכנה של ממש. טענת המבקשת כי חיכתה לעבודות בשטח עצמו , לאו טענה היא, שהרי עם כך, לא חיכתה רק לפעולות ההכנה אלא אף לעבירה עצמה, היינו לבניה במקום. עוד אציין כי לבקשת המבקשת עצמה צורף פרסום כאמור מן העיתונות מתחילת חודש מרץ כך שלמבקשת היה ברור כי האירוע נמצא כבר בשלבי הכנה מתקדמים ולא הייתה כל מניעה להגשת הבקשה כבר אז. לו אכן הייתה מוגשת הבקשה כבר אז לא היינו מצויים במצב בו אנו מצויים כיום, כאשר למעשה ההכנות לאירוע מבחינות רבות נמצאות כבר בעיצומן ולקראת סיום כמעט, כאשר מדובר בהתקשרויות עם צדדים שלישיים רבים ושונים ובנזקים הנאמדים במליוני שקלים למשיבים 1-8 ואף למשיבה 9, לו יינתן הצו, לאור כל הפעולות וההכנות שכבר נעשו על ידם. לאור האמור לעיל הרי יש ממש בטענת המשיבים לכך שהמבקשת נקטה שיהוי משמעותי ומתן צו בשלב זה יגרום לה לנזקים עצומים ואף מטעם זה לא ראיתי לנכון ליתן הצו, עקב השיהוי בהגשת הבקשה. הוצאת היתר בניה ו/או היתר לשימוש חורג אין חולק כי לאחר קבלת המכתב ממתכננת המחוז לפיו צוין כי לעמדת המבקשת יש לקבל היתר לשימוש חורג, פעלה המשיבה 9 - החברה הכלכלית לפיתוח חוף אשקלון, והגישה בקשה להיתר לשימוש חורג בהתאם לנאמר במכתב. אין מחלוקת גם כי ביום 23.3.06 אושרה הבקשה לשימוש חורג על ידי הועדה המקומית שקמים, היינו ניתן היתר לשימוש חורג ביחס לאירוע הבומבמלה, כאשר ההיתר אכן מותנה בקיום מספר תנאים ביניהם אישור הועדה לשמירת הסביבה החופית (להלן:"ולחו"ף") (להלן:"ההיתר"). לא היה חולק גם כי לשם קיום האירוע המשיבים פועלים להוצאת רישיון עסק- כאשר מדובר ברישיון לאירוע תחת כיפת השמים בהתאם לחוק רישוי עסקים אשר רק בהינתנו, יתקיים האירוע. לצורך כך על המשיבים לעמוד בכל דרישות של רשות הרישוי ונותני האישור בהתאם לחוק רישוי עסקים- היינו אישורי המשטרה, משרד הבריאות, אחראי בטיחות, מהנדסי בטיחות וכיו"ב. יודגש כי גם בהיתר עצמו שניתן ע"י הועדה המקומית, מצוין כי מתן ההיתר מותנה בקבלת אישור רישוי עסקים וכן אישורים של כל הגורמים - מהנדס רישוי להתקנת המתקנים, ליווי ויעוץ בטיחותי, אישור משטרה וכל התנאים המפורטים בהיתר (סעיפים א- יב). בעניין זה יוער כי המבקשת בבקשתה לא ציינה כלל כי ניתן היתר לשימוש חורג כאמור ואף המצהיר מטעמה ציין כי ערך בירור לפיו לא הוגשה כל בקשה לשימוש חורג, כאשר בסופו של יום הוברר כי ניתן היתר מותנה בתנאים כאמור. ברי כי אין באי הענות בית המשפט למתן הצו למניעת פעולות בהתאם לחוק התכנון והבניה, כדי לפטור המשיבים מקבלת כל האישורים הנדרשים על פי כל דין ובהתאם לחוק רישוי עסקים, מכל הגורמים המופקדים על נושאי בטיחות ורישוי כגון משטרת ישראל ומשרד הבריאות, וברי כי עליהם לעמוד בכל התנאים שהתנה נותן הרישוי והכול כמפורט בהיתר שניתן. מכאן שטענת המבקשת כי קיום האירוע ללא היתר כדין, מסוכנת כיוון שרק מוסד התכנון תוך מתן ההיתר הוא שבוחן קיום התנאים האמורים, אין בה כל ממש שהרי מוסד התכנון- בענייננו הועדה המקומית שקמים, כבר בחן את הבקשה ואכן התנה מתן ההיתר באישור כל הגופים בעניין בטיחות ורישוי עסקים אשר כל אלה יקוימו אחרת לא יינתן היתר ע"י רשות הרישוי. טענה נוספת בפי המבקשת והיא כי בהעדר אישור הולחו"ף אשר ההיתר לשימוש חורג ניתן בכפוף לו, לא ניתן ליתן היתר לשימוש חורג ועל כן ההיתר לאו היתר הוא. לעניין זה השיבו המשיבים כי הם פעלו בדיוק בנתיב אליו הופנו על ידי המבקשת, היינו הלכו בדרך בה התוותה המבקשת ומה לה כי תלין עתה. בעניין זה אציין כי אכן המכתב של מתכננת המחוז ביחס לצורך בהוצאת היתר לשימוש חורג יצא רק במחצית חודש ינואר ובודאי הגיע לידי המשיבים לקראת סוף חודש ינואר. בהתאם הגישה המשיבה 9 בקשה לשימוש חורג שאף נידונה ואושרה כאמור כבר בחודש מרץ ומכאן שאין לומר שהשתהתה בפעולתה בעקבות המכתב האמור. ויודגש, לעת הזאת התמונה העובדתית כפי שבאה בפני בית המשפט הינה כי ניתן היתר לשימוש חורג בתנאים מסוימים, כאשר אין בידי בית המשפט כל ראיה כי כל התנאים לא יקוימו עד למועד אירוע הבומבמלה. המצהיר מטעם המשיב מס' 9 העיד כי ישנו דיון בעניין זה בוועדה הממיינת של הולחו"ף ביום 5.4.06 וכי אם היא מעבירה העניין לוחלו"ף עצמה פירושו של דבר שהיא ממליצה. העובדה שב"כ המבקשת טען- ללא שהובאה לכך ראיה, כי הישיבה הבאה של הולחו"ף הינה רק לאחר חג הפסח ועל סדר יומה עניינים אחרים, אינה יכולה לשמש כראיה לכך שאישור הולחו"ף לא יתקבל עד למועד האירוע. מבחינת התמונה כפי שהוצגה בפני המשפט, המשיבים נקטו בפעולות ובהליכים כפי שנדרשו ובשלב זה ניתן היתר לשימוש חורג בכפוף לתנאים שהם פועלים להשגתם ויתכן שאף יושגו על למועד האירוע ואף מטעם זה אין מקום ליתן כעת צו למניעת פעולות ההכנה. אציין כי החלטתי מתייחסת לבקשה שבפני ביחס לאירוע הבומבמלה שיערך השנה בחג הפסח בשים לב מחד לשיהוי שנקטה המבקשת הפעם בהגשת הבקשה ומאידך להגשת הבקשה במהירות הראויה על ידי המשיבה 9 בהתייחס למועד שבו התקבל בידה מכתב מתכננת המחוז. ברי כי בשנה הבאה יהא על המשיבים לנקוט בדרך בה התוותה המבקשת - היינו הגשת בקשה לשימוש חורג מבעוד מועד שהרי עתה ברורה להם ללא כל ספק עמדת המבקשת ביחס לצורך במתן היתר לשימוש חורג. מכאן שלעת הזאת בשנה הבאה תהיה התמונה ברורה מראש ולא תשמע הטענה מפי המשיבים כי פעלו בזמן אך לא הספיקו להשלים הליך הוצאת ההיתר לשימוש חורג, כפי שהתרשמתי ביחס למצב הדברים כיום. ביחס לעמדת המבקשת בעניין הצורך בהוצאת היתר בניה והיתר לשימוש חורג הרי זו לא הייתה קונסיסטנטית כלל ועיקר. ובמה דברים אמורים? בסעיף 4 לבקשת המבקשת צוין כי בהעדר תוכנית מפורטת החלה על השטח לא ניתן כלל ליתן היתר לבניה או לשימוש (ההדגשות שלי_י.ר.ל.). דא עקא שהאמור לעיל סותר את שנאמר בסעיף 6.3 לבקשה ובעיקר את שנאמר בסיכום הישיבה מיום 16.1.06 עם מתכננת המחוז שם נאמר בלשון מפורשת כי:" עמדת הועדה המחוזית הייתה ונותרה כי בהעדר תוכנית כאמור, לא ניתן לקיים על אירוע שהוא בחוף אלא אם יתבקש מראש וינתן היתר לשימוש חורג לשם קיום אירוע בחוף"(ההדגשות שלי- י.ר.ל.). לשאלת בית המשפט בעניין זה השיב ב"כ המבקשת:" יכול להיות שהדרך שביטאנו את זה בבקשה אינה מדויקת מספיק.. אני מסביר כי אין מניעה לקבל היתר לשימוש חורג אף בהעדר תוכנית מפורטת ובהתקיים התנאים שמניתי".(עמ' 25 לפרוטוקול). ואילו בהמשך טען כי: " בהעדר תוכנית מפורטת יש שתי בעיות, האחת של היתר בניה ובעיה שנייה של היתר שימוש". מכאן שעמדת המבקשת כפי שבאה לידי ביטוי במכתב האמור, הינה כי אין מניעה לקיום האירוע במידה ויינתן היתר לשימוש חורג, וזאת בניגוד לעמדה שהובעה קודם לכן לפיה לא ניתן כלל לקבל היתר לבניה או לשימוש חורג. העדר הצורך בהוצאת היתר כלל טענה נוספת בפי המשיבים והיא כי אין צורך כלל בהוצאת היתר לשימוש חורג או היתר בניה, כאשר מדובר במתקנים ו/או מבנים ארעיים המוקמים לפרק זמן קצר בלבד ובחלוף מספר ימים חוזר המצב לקדמותו, כפי שהדבר הוא בענייננו. לשיטתם הבקשה לשימוש חורג הוגשה ע"י המשיבה 9 אך למען הזהירות ולאור עמדת המבקשת במכתב מתכננת המחוז, אך למעשה היא בבחינת למעלה מן הצורך. ביחס לטענה זו הפנה ב"כ המשיבים למספר פסקי דין, בין היתר פסק הדין בעניין אסון המכבייה, בו נדונה השאלה האם ניתן להרשיע הנאשמים בבניה ללא היתר ביחס לגשר המכבייה עצמו. שם קבע בית המשפט כי:" ההיגיון שהביא את בתי המשפט להוציא מתחולת החוק(חוק התכנון והבניה- י.ר.ל.), מבנים זמניים באופן שאין לראות בבנייתם "הקמתו של בנין", חל במידה שווה על "התוייתה של דרך". כשם שבנית מבנה זמני איננה נחשבת כ"הקמתו של בנין", כך אף אין הקמתו של גשר זמני נחשבת כ"התווייתה של דרך". בהמשך מצטט בית המשפט שם מע"פ 697/85 גולדשטיין נ הועדה המקומית לתכנון ובנייה פד"י מ( 4) 57. בהלכת גולדשטיין נפסק כי על מנת שהצבתו של מבנה תהווה "הקמה" כלשון סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, נדרשת מידה מסוימת של קביעות, כאשר המבחן הינו הן אובייקטיבי והן סובייקטיבי- היינו משך הזמן שהמבנים קיימים וכוונתו הסובייקטיבית של הבונה. לאור כל האמור ובשים לב למבחנים אלו שנקבעו בפסיקה טען ב"כ המשיבים כי בענייננו המדובר במבנים ארעיים המוקמים למשך הבומבמלה בלבד ועל שאין כל צורך בקבלת היתר לגביהם. עוד טען כי אם אכן מדובר בבניה שלא כדין, מדוע לא הוגשו באף אחת מן השנים בהם נערך הפסטיבל כתבי אישום כנגד מי מהמשיבים בגין אותה בניה. כאמור לא ראיתי מקום למתן הצו הן בשל השיהוי בהגשתו, הן בשל הסכמת המדינה בשנה שעברה והסתמכות מסוימת של המשיבים על כך, והן בשים לב לכך שהמשיבים פעלו בדרך שהונחו בהוצאת היתר לשימוש חורג והם מצויים קבלו היתר לשימוש חורג מותנה בתנאים והם מצויים בהליך האמור להשלמת התנאי האמור. במאמר מוסגר יאמר כי מעיון בפסיקה ומהמבחנים שהתוותה, הרי אין לשלול מכל וכל טענת המשיבים לכך שאין צורך כלל בקבלת מתן היתר לשימוש חורג, כאשר מדובר במתקנים שמטיבם האם ארעיים כמו סוכה בים או במות. ברע"פ 5086/97 בן חור נגד עיריית ת"א פד"י נא (4) 625, דובר שם על מבחן הקביעות שלו מימד אובייקטיבי וסובייקטיבי וכי יש צורך במידה מסוימת של קביעות על מנת שהצבתו של המבנה תחשב הקמה. בית המשפט שם קובע כי גם אם המדובר במאהל העונה על הגדרת מבנה, יש צורך לברר אם מתקיים יסוד הקביעות (שם בעמ' 623). בית המשפט העליון סוקר את הפסיקה ואומר שהשאלה אם הייתה כאן "הקמה" של בנין נעוצה במבחן הזמן וכאמור ביסוד הקביעות. בענייננו המדובר לכאורה במתקנים שמשך חייהם בהתאם למבחן האובייקטיבי, הינו מספר ימים בלבד, המתקנים המוקמים הינם מטיבם ארעיים (במות, גדרות וכיו"ב) ואף בהתאם למבחן הסובייקטיבי, הרי כוונת המשיבים הינה להקימם לפרק זמן קצר בלבד. על כן ספק בעיני אם מתקיים כאן מימד הקביעות שנקבע בפסיקה, אשר בהעדרו אין לדרוש הוצאת היתר, אך כל זאת הינו למעלה מן הצורך בעניין שבפני שכן לא ראיתי מקום ממילא למתן הצו ככפי שפורט לעיל. פסק הדין בעת"מ(ב"ש) 269/02 לסיום אתייחס לפסק דינו של כבוד סגן הנשיא השופט אזולאי - שניתן בחודש נובמבר 2005 בעתירה המנהלית, אליו הפנו שני הצדדים ועליו בקשו להסתמך, איש איש לשיטתו. ב"כ המבקשת טען כי למעשה השינוי שחל משנה שעברה, היה מתן פסק הדין השני בעתירה, כאשר הפנה לסעיף 6 בפסק הדין ולנאמר שם. לדבריו בית המשפט הבהיר בצורה חד משמעית כי נדרשת תוכנית מפורטת ובהעדרה יש צורך בהיתר לשימוש חורג ואם זה לא ניתן, על גופי האכיפה לפעול לאכיפת החוק וכך עשתה המבקשת כשהיא מקיימת למעשה את מצות בית המשפט. עוד התייחס לכך שנאמר שכל הפעולות שנעשו עד כה בחוף ניצנים דרשו היתר והפנה לסעיף נוסף באותה פיסקה בו אמר בית המשפט כי יש לאפשר לגופי התכנון וליועץ המשפטי לבצע פעולות אכיפה כנדרש. ב"כ המשיבים טען מנגד כי העתירה המנהלית עניינה היה למנוע קיום אירוע הבומבמלה לפני שנתיים. והנה בית המשפט סירב ליתן כל סעד אופרטיבי ולא מנע קיום הבומבמלה ובכך העיקר. לדבריו פסק הדין השני השאיר את אותה תוצאה, ומכאן שאם בית המשפט לא ראה לנכון לאסור קיום הבומבמלה, בודאי שאין מקום לעשות זאת כעת. בית המשפט לא מצא לנכון ליתן סעד הצהרתי צופה פני עתיד והוא מציין זאת במפורש בפסק דינו ולכך יש ליתן משקל. בסעיף 6 שהוא הרלוונטי לענייננו מתייחס בית המשפט לאירועים הפתוחים לקהל הרחב בתשלום - היינו כמו אירוע הבומבמלה. בעניין זה אומר בית המשפט הנכבד כי נראה לו שדרך המלך הינה כי פעולות אלו תעשינה לאחר מתן היתר בניה או היתר זמני לשימוש חורג, על מנת שלא להיכנס לספקות. עם זאת אומר בית המשפט כי: "מאידך גיסא, נראה לי כי לא ניתן לשלול מכל וכל בשלב זה קיום אירועים הפתוחים לקהל הרחב, לאחר קבלת רישיון עסק כדין, ככל שמדובר בפעולות זמניות שאינן מחייבות כל היתר לפי חוק התכנון והבניה " (ההדגשות שלי- י.ר.ל.). מכאן שבית המשפט במפורש אינו מוכן לשלול כי יהיו אירועים הפתוחים לקהל הרחב, אשר קיומם אינו מחייב כל היתר. מכאן נשאלת השאלה- מדוע לא יחשב אירוע הבומבמלה כאירוע כזה. אכן בית המשפט מציין בפיסקה אחר כך כי לכאורה כל פעולות שנעשו עד כה בחוף ניצנים היו מלוות לכאורה בבניה ללא היתר ובשימושים חריגים, אך כאמור הדבר נאמר אך לכאורה והוא מציין כי הגופים המופקדים על כך יבדקו כל מקרה ונסיבותיו. עוד קובע בית המשפט הנכבד באותו סעיף 6 לפסק הדין כי : " האיזון הראוי, אינו מחייב לשלול מכל וכל, מראש, כל שימוש פרטיקולרי בחוף, בטרם תאושר תוכנית מפורטת ומבלי שיינתנו הקלה ו/או היתר לשימוש חריג, כאשר לא ניתן לכאורה לקבוע מראש, אם מדובר בשימוש המחייב היתר בניה, הקלה ו/או היתר לשימוש חורג. מסיבה זו לא מצאתי לנכון ליתן בשלב זה, הוראה הצהרתית אם כל שימוש בחוף ניצנים מחייב היתר לשימוש חריג " . לאור האמור, פסק הדין לא קבע כי לא יתכנו אירועים הפתוחים לקהל הרחב, היינו אירוע מסוג בומבמלה, שלא יחייבו מתן היתר כלשהוא ומכאן שלא מצאתי לנכון לקבוע שפסק הדין מחייב מתן הצו המבוקש. אין בידי לקבל את טענת ב"כ המבקשת כי פסק דין זה חולל שינוי מהותי במצב שהיה.העיקר הינו בכך שפסק הדין אינו מצהיר באופן גורף על צורך במתן היתר לכל אירוע לקהל הרחב. סוף דבר לאור כל האמור לעיל הרי לא הוכחו בפני קיומם של התנאים הנדרשים למתן הצו,, הן בשל העובדה כי המבקשת נקטה שיהוי משמעותי בהגשת הבקשה, הן לאחר ששוכנעתי כי המשיבים נקטו בפעולות ובהליכים כפי שנדרשו ובשלב זה ניתן אף היתר לשימוש חורג בכפוף לתנאים שהם פועלים להשיגם, והן בשים לב להסכמות המדינה בדיון הקודם בשנה שעברה ולמועד שבו הוגשה הבקשה שבפני ובשים לב לאי הצגת התמונה המלאה בפני בית המשפט בבקשה שהוגשה, כפי שתואר לעיל. במאמר מוסגר אציין כי כאמור הכרעתי באה בשים לב לכל הנסיבות הספציפיות שהובאו בפני ותוך מתן משקל לכל האיזונים שפורטו ובשים לב לשלב בו מצויות ההכנות לאירוע כפי שתואר לעיל. אין בכך כדי לקבוע מסמרות לעתיד לבוא. שהרי, עתה ברורות עמדות הצדדים והמצב התכנוני והחוקי באופן שאינו משתמע שתי פנים לכל המשיבים . אציין כי בפסיקת ההוצאות לקחתי בחשבון את האופן בו הוגשה בקשה ללא ציון ההליך הקודם וללא שהובאו בפני בית המשפט כל שצריך היה לשם מתן הכרעתו. אשר על כן הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבים 1-8 הוצאות בסך 10,000 ₪ ולמשיבה 9 הוצאות בסך 5,000 ₪ כאשר הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין. בניהבניה לא חוקית