ההליכים בבית משפט השלום 1. בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת י' ייטב) דחה מחמת התיישנות את תביעת המערער נגד המשיבות ומכאן הערעור. המערער נפגע בשתי תאונות דרכים שבגינן תלןיה ועומדת בבית משפט השלום תביעתו לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונות אלה (ת"א 9140/05, להלן - "התביעה השנייה"). התאונה הראשונה התרחשה ביום 11.12.93 והאחריות לנזקים שנגרמו במהלכה מיוחסת למי שנתבעו כנתבעים 1 ו-2 בתביעה השנייה. ערעור זה אינו נוגע לתאונה הראשונה. התאונה השנייה התרחשה ביום 23.5.94 והאחריות לנזקים שנגרמו למערער בגינה מיוחסת למשיבים. ראשיתם של ההליכים בין הצדדים בתובענה קודמת שהוגשה על ידי המערער לבית משפט השלום בירושלים ביום 3.5.94 (ת"א 5101/94, להלן - "התביעה הראשונה"). התביעה הראשונה הוגשה במקורה אך בגין התאונה הראשונה. ביום 11.2.96 תוקנה התביעה הראשונה באופן שנכללו בה גם הטענות ביחס לנזקים שנגרמו למערער, לכאורה, בתאונה השנייה. נראה שכיוון שתיקון כתב התביעה כלל הוספת נתבעים, כל הצדדים מתייחסים למועד התיקון (11.2.96) כמועד הגשת התביעה הראשונה נגד המשיבות (ראו תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, להלן - "התקנות"). 2. התביעה הראשונה נמחקה ביום 6.7.99. בהחלטת המחיקה (שהיא למעשה פסק דין) נקבע על ידי כב' השופטת ר' שלו-גרטל כדלהלן: "התובע [המערער] לא הגיב להחלטה מיום 30.3.99 למרות שנמסרה לו כדין ביום 25.5.99 כפי שעולה מהתיק. אשר על כן ולאור תגובת ב"כ הנתבעים ... אני מוחקת את התובענה". החלטה זו תכונה להלן - "החלטת המחיקה". המערער טוען כי כלל לא ידע על המחיקה עד שפנה לבית המשפט ביום 20.5.03 וביקש שיקבע דיון בעניינו. בעקבות פנייה זו החליט בית המשפט, ביום 21.5.03, כי נוכח פסק הדין מיום 30.7.99 אין מקום לקיים דיון בתובענה שנמחקה. או אז הוגשה, ביום 13.9.05, דהיינו כשנתיים וחצי לאחר פנייתו הנ"ל של המערער לבית המשפט, התביעה השנייה. 3. עם הגשת התביעה השנייה טענו המשיבות כי דינה להדחות על הסף מחמת התיישנות. בבקשתן נטען, כי התביעה השנייה הוגשה אחת עשרה שנים, שלושה חודשים ועשרים יום לאחר המועד בו ארע הנזק (מועד התאונה השנייה). המשיבות טענו, כי הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - "חוק ההתיישנות") אינה יכולה לסייע למערער, שכן התביעה הראשונה התנהלה מיום 11.2.96 ועד ליום 6.7.99, דהיינו - שלוש שנים, חמישה חודשים ו-25 יום. אם יופחת פרק זמן זה מפרק הזמן שחלף ממועד התאונה השנייה ועד למועד הגשת התביעה השנייה, תתקבל תקופה שאורכה שבע שנים, תשעה חודשים ו-25 יום. מכאן שהתביעה התיישנה. 4. תשובתו הראשונה של המערער לבקשת הדחייה מחמת התיישנות הוגשה ביום 20.7.06 על ידי בא-כוחו דאז, עו"ד עוז אלדד. בתשובה זו נטען, כי יש להחיל על המקרה את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות וכי הוראה זו חלה גם כאשר מדובר בתביעה שנמחקה מחוסר מעש, אלא שהמערער הוסיף, מפי בא-כוחו, כי במקרה דנן התביעה הראשונה לא נמחקה בפועל מחוסר מעש, שכן בהחלטת המחיקה לא צויינה סיבת המחיקה "למרות שבית המשפט התריע כי בהעדר תגובה מטעם הצדדים ימחק את התביעה מחוסר מעש". המערער הוסיף וטען במסמך הנ"ל, כי לא הגיב להחלטות בית המשפט כיוון שלא היה מיוצג אותה עת ואין ללמוד מהעדר המענה שלו להחלטות על חוסר רצונו להמשיך בניהול התובענה. 5. המערער ביקש להשלים את טענותיו בעניין ההתיישנות והשלמה זו הוגשה על ידי באת-כוחו הבאה, עו"ד זיוה אופק. בהשלמת הטיעון מפנה המערער להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות וטוען כי המשיבות הודו בהליך הראשון בקיום זכותו (הודו בעצם קרות התאונה ומונו מומחים מטעם בית המשפט) ועל כן יש להתחיל את מנין תקופת ההתיישנות ממועד ההודאה. המערער הוסיף וטען, כי העובדה שלא אותרו כל מסמכי התביעה הראשונה (בין היתר כיוון שתיק בית המשפט בוער) צריכה להישקל לחובת המשיבות, אשר עליהן הנטל להוכיח את טענת ההתיישנות. 6. המערער הגיש לבית משפט קמא טיעונים נוספים בנושא ההתיישנות במסגרת "תשובה לתגובת הנתבעת בעניין ההתיישנות". במסמך זה, החתום אף הוא על ידי עו"ד אופק, חוזר המערער על מקצת טענותיו שנכללו במסמכים שתוארו לעיל, ובכלל זה על הטענה לפיה המשיבות הודו בזכות התביעה שלו ועל הטענה לפיה סעיף 15 לחוק ההתיישנות חל גם במקרה בו התביעה הופסקה ולא נדחתה, תוך הפנייה לע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון פ"ד נז(5) 166 (2003), עמ' 178, להלן - "פרשת זיסר"). יצויין, כי כל תגובותיו הנ"ל של המערער לבקשה לדחיית תביעתו מחמת התיישנות לא נתמכו בתצהיר ולא נטען בהן כי לא קיבל את החלטת בית המשפט מיום 30.3.99, החלטה הנזכרת בהחלטת המחיקה, או את החלטת המחיקה עצמה. 7. בשלב זה נראה כי בית משפט השלום הורה על הגשת סיכומים בכתב בטענת ההתיישנות (לא התחוור הצורך בסיכומים אלה לאחר שהצדדים הגישו בקשה, תשובות ותגובות, כתבי טענות האמורים לכלול גם טיעון משפטי). הפעם היה המערער מיוצג על ידי מי שמייצגו גם בערעור דנן. המערער מתמודד בסיכומיו עם טענת המשיבות לפיה בנסיבות המקרה דנן סעיף 15 לחוק ההתיישנות כלל לא חל. בהמשך טוען המערער, לראשונה, את הטענה שהיא כיום טענתו המרכזית בערעור דנן. על פי טענה זו, אין למנות את חידוש מירוץ ההתיישנות מיום מחיקת התביעה הראשונה (6.7.99), אלא מהמועד בו נודע למערער על המחיקה, לאחר שפנה לבית המשפט וביקש שיקבע דיון בתביעה הראשונה (דהיינו, מיום 21.5.03). המערער טען שהחלטת המחיקה לא התקבלה אצלו מעולם, שכן נשלחה לכתובתו במעלה אפרים ולא לכתובת מגורי אביו במודיעין, על אף שבית המשפט התבקש לשלוח כתבי בי-דין לבית האב, לאחר שבשלב כלשהו המערער כבר לא היה מיוצג. המערער מוסיף וטוען, כי נסע לחו"ל לטיפולים רפואיים וכשחזר לא הצליח למצוא עו"ד שיסכים ליטול עליו את ייצוגו, עד שפנה ביום 20.5.03 לבית המשפט. גם לאחר מכן הוסדר נושא הייצוג רק בספטמבר 2005 ואז הוגשה התביעה השנייה. הטענה היא כי על פי עקרונות יסוד וכדי לא לפגוע בזכות הגישה לערכאות, יש לראות במועד בו נמסרה לראשונה החלטת המחיקה למערער (21.5.03) כמועד מתן ההחלטה לצורך חישוב פרק הזמן בו נפסק מירוץ ההתיישנות עקב היותה של התביעה הראשונה תלויה ועומדת. לחלופין נטען על ידי המערער, כי כיוון שהמשיבות הודו בזכותו, או לפחות עשו מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות (סעיף 9 לחוק ההתיישנות), יש למנות את תחילת תקופת ההתיישנות לכל המוקדם ביום מחיקת התביעה הראשונה (6.7.99) והתביעה השנייה הוגשה בתוך תקופת שבע השנים מהמועד הנ"ל. המערער מוסיף וטוען לנזק ראייתי שנגרם לו עקב העובדה שתיק בית המשפט של התביעה הראשונה בוער (אלא שבעניין זה המערער, כמי שהיה בעל דין בתביעה הראשונה, היה יכול וצריך לדאוג שגם בידו יימצאו כל מסמכי ההליך). לסיכומיו הנ"ל של המערער צורפו תצהירי המערער ואביו לתמיכה בגרסה העובדתית שנטענה בסיכומים. כאמור, התצהירים לא צורפו לתשובה לבקשת המשיבות וגם לא הוגשה בקשה להתיר הגשתם בשלב מאוחר יותר, כפי שנדרש על פי תקנה 241(ג) לתקנות. 8. בית משפט השלום החליט ביום 24.1.10 לדחות את תביעת המערער נגד המשיבות מחמת התיישנות, וחייב את המערער לשלם למשיבות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 2,500 ש"ח ומע"מ. בהחלטתו מתייחס בית המשפט לשתי טענותיו העיקריות של המערער - הודאת המשיבות בחבותן, הודאה המתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות (סעיף 9 לחוק ההתיישנות) והעובדה שהמערער לא קיבל את החלטת המחיקה עד אשר בירר מה מצב התיק. באשר לטענה הנסמכת לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ציין בית המשפט, כי ספק אם אכן הודו המשיבות בזכותו של המערער לפיצוי או עשו מעשה שיש בו ביצוע מקצת הזכות, ומכל מקום אם היה כך, הרי שמאז מרץ 1996 (נראה שבית המשפט סבר שזה מועד ההודאה, שכן אז הוגש כתב ההגנה בגדר התביעה הראשונה) חלפו למעלה משבע שנים עד שהוגשה התביעה השנייה. באשר להמצאת החלטת המחיקה מיום 6.7.99 סבר בית המשפט השלום כי הטענה רלוונטית להוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות ולא לעניין סעיף 15 לחוק, שלגביו המועד הקובע הוא מועד מתן החלטת המחיקה. בשולי ההחלטה ציין בית המשפט, כי "קשה לקבל את הטענה לפיה תובע נעדר מהארץ במשך שנים, לא שמר קשר עם בא-כוחו וסבר שתביעתו תמשיך להתנהל עד שימצא הדבר חן לפניו לשוב ולחזור לארץ לשם ניהולה". עוד נפסק, שנוכח הוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות, היה על המערער להגיש תביעה חדשה בתוך שנה מיום 21.5.03 (שאז הבין לראשונה, לשיטתו, שהתביעה הראשונה נמחקה) והוא לא עשה כן. הערעור 9. בערעור חוזר המערער על הטענות שפורטו לעיל. הוא מדגיש, כי כיוון שהחלטת המחיקה לא ניתנה בנוכחותו, יש לראות את המועד בו הומצאה לו לראשונה (21.5.03) כמועד שימועה. בטענה זו נסמך המערער על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ע' כהן) בת"א 11433/06 במברון נגד שלמה, 30.11.08 (להלן - "פרשת במברון"). בפרשה הנ"ל נקבע שמועד המצאתה של החלטה בדבר מחיקה מחוסר מעש (ולא מועד החתימה על ההחלטה אשר ניתנה בהעדר הצדדים) ייחשב כמועד הרלוונטי לעניין המשך מניין תקופת ההתיישנות. עם זאת יוער, כי בפרשת במברון הודגש, כי טרם המחיקה, שנעשתה בשנת 2003, לא נמסרה לתובע החלטה ובה הנוסח הקבוע בתקנה 156 לתקנות (כפי שתקנה זו, אשר תוקנה בשנת תשס"ב, היתה בתוקף בשנת 2003). גם במסגרת הערעור חוזר המערער על טענותיו לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות ובעניין הנזק הראייתי שנגרם לו. 10. טענתן המרכזית של המשיבות היא, כי המועד הקובע לחישוב תקופת ההתיישנות הוא מועד מתן החלטת המחיקה. נטען, כי יש לראות את החלטת המחיקה מום 6.7.99 כאילו נמסרה כדין למערער במועד זה מכח הוראת תקנה 156(ד) לתקנות, מה גם שהמערער לא הציג כל ראיה לפיה ההחלטה לא נמסרה לו כדין, במיוחד כשבהחלטת המחיקה נקבע במפורש כי החלטה קודמת (מיום 30.3.99) נמסרה לו כדין. נטען, כי הגרסה העובדתית בעניין אי קבלת החלטת המחיקה ושינוי מענו של המערער למסירת כתבי בי-דין, הועלתה לראשונה בסיכומים ולא נכללה בתשובות ובתגובות שהגיש המערער לבקשת הדחייה על הסף. טענה זו גם לא נתמכה בתצהיר שהוגש במועד הנכון, ואין להסתמך על התצהירים שצורפו לראשונה לסיכומים. המשיבות מתייחסות גם לפרק הזמן הארוך שחלף מאז שנודע למערער, לטענתו, על המחיקה (21.5.03) ועד להגשת התביעה השנייה (13.9.05), מה שמעיד על זלזול מצד המערער. נדמה כי בלב טיעון המשיבות מצוייה הטענה לפיה יש ליתן ביטוי להתנהגות התובע כאשר בוחנים את החלת הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות על עניינו, ולא בכל מקרה ייהנה כל תובע מהארכת תקופת ההתיישנות על פי הסעיף האמור. המשיבות מפנות, בעניין זה, לדבריו של בית משפט זה (מפי כב' השופט מ' דרורי) בת"א (י-ם) 2261/00 גטהון נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, 23.8.09, בעיקר לסעיפים 138-155 לפסק הדין. דיון 11. תחילה ייאמר כי אנו סבורים שהמערער אינו יכול להיבנות מהוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות מהטעם שלא באה כל הודאה מצד המשיבות בזכותו של המערער (הכוללת גם את הזכות לפיצוי בשיעור הנטען על ידו) ולא נעשה על ידן כל מעשה שיש עמו הודאה במקצת הזכות. הודאה בעצם קיום התאונה והסכמה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, אינן בגדר "הודאה" במובנה לפי סעיף 9 הנ"ל, שכן ברי כי המשיבות לא הודו בקיומו של נזק גוף כפי שנטען על ידי המערער ובזכותו לפיצוי בסכומים להם הוא טוען, ואין די בהודאה בחלק מטענות התובע. מעבר לכך, נראה שבכל מקרה, פרק הזמן מאז הודו, לכאורה, המשיבות בזכות המערער ועד להגשת התביעה השנייה עולה על שבע שנים. 12. עוד בטרם נפנה לדון בטענתו המרכזית של המערער, נוסיף ונציין כי, בניגוד למה שנפסק על ידי בית משפט השלום ביחס לסעיף 16 לחוק ההתיישנות, לפיו על פי סעיף זה היה על המערער להגיש תביעתו השנייה בתוך שנה מיום 25.3.05, הרי שהוראת הסעיף הנ"ל כלל אינה נוגעת לענייננו. סעיף זה רלוונטי למקרה בו לאחר סיום התביעה הראשונה נותר פרק זמן של פחות משנה עד לסיום תקופת ההתיישנות, מצב שכלל לא מתקיים במקרה דנן; שהרי גם אם נלך לשיטת המערער, ונשוב למנות את מירוץ ההתיישנות מיום 21.5.03, עמדה לרשותו אותה עת יתרה של הרבה יותר משנה עד לסיום תקופת ההתיישנות (שמירוצה החל ביום 23.5.94 ונעצר מיום 11.2.96 ועד ליום 21.5.03). 13. השאלה הטעונה הכרעה היא, האם יש לראות ביום החתימה על החלטת המחיקה (6.7.99) כמועד שמתחיל מחדש את מירוץ ההתיישנות (אחרי שהמירוץ נפסק בעת שהתביעה הראשונה היתה תלויה ועומדת), או שמא המועד הרלוונטי לעניין זה הוא 21.5.03 עת נודע למערער לראשונה, לטענתו, דבר המחיקה. לא ניתן לקבל, כפשוטה, את עמדת בית משפט קמא לפיה בכל מקרה המועד הרלוונטי לסעיף 15 לחוק ההתיישנות הוא מועד מתן החלטת המחיקה, במיוחד אם החלטה זו לא ניתנה בנוכחות התובע. כפי שנראה, הדבר תלוי בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי הנדון ובעיקר באופן הילוכו של התובע. עוד נעיר, כי עצם העובדה שהיה מדובר במחיקה מחוסר מעש (או במחיקה שנעשתה נוכח מחדל מצד התובע, כפי שמפורט בהחלטת המחיקה) אינה שוללת, כשלעצמה, את תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. המשיבות טענו שסעיף זה כלל לא חל במצב של מחיקה מחוסר מעש, ואולם כיום ברור, בניגוד למה שנפסק בעבר בעניין זה, שגם במקרה של מחיקה מחוסר מעש או במקרה של הפסקת התביעה ביוזמת התובע, יכולה לחול הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות (הדבר נפסק במפורש, בין היתר, בפרשת זיסר). 14. כיוון שהחלטת המחיקה ניתנה בשנת 1999 לא ניתן להסתמך על הוראת תקנה 156 כפי שתוקנה בשנת תשס"ב, כפי שעשו המשיבות. במועד הרלוונטי לא כללה תקנה 156 את חזקת ההמצאה הכלולה כיום בתקנת משנה ד' ונוסח התקנה היה כדלהלן: "נבצר מבית המשפט לדון בתובענה או להמשיך את הדיון בה מחמת חוסר מעש מצד בעל דין, רשאי בית המשפט או הרשם על דעת עצמו ליתן הודעה לבעלי הדין או למי שבית המשפט הורה ובדרך שהורה לבוא וליתן טעם מדוע לא תימחק התובענה". האם במקרה דנן ניתנה הודעה כאמור למערער בטרם נמחקה התביעה הראשונה? התשובה לשאלה זו ,כפי שהיא עולה מהנתונים שלפנינו, היא חיובית, ועל כן שונה המקרה דנן מהעניין שנדון בפרשת במברון, מה גם שעניין במברון נדון על פי תקנה 156 בנוסחה הנוכחי אשר קובע את תוכן ההודעה שיש לשלוח לתובע טרם המחיקה. נבאר את טעמנו למסקנה האמורה. תחילה יאמר, וזה העיקר, כי בהחלטת המחיקה מציין בית המשפט במפורש כי החלטתו הקודמת (מיום 30.3.99) הומצאה כדין למערער ביום 25.5.99. מדובר בקביעה מפורשת, שאף כוללת הפנייה למועד ההמצאה המדוייק. לקביעה כאמור יש משקל רב בהיותה חלק מהחלטת בית המשפט, ועל הטוען שמדובר בטעות, מוטל נטל כבד לשכנע שכך הוא. בנטל זה לא עמד המערער. מהחלטת המחיקה גם עולה באופן ברור כי ההחלטה מיום 30.3.99 היתה בגדר הודעה שנשלחה למערער ושהזמינה אותו לנמק מדוע לא תימחק תביעתו. כפי שנראה להלן, נראה כי גם המערער מסכים לכך, נוכח האמור בסעיף 6 לתשובת עו"ד אלדד לבקשת המשיבות. זאת ועוד, ראינו לעיל שהמערער טען לראשונה בסיכומיו בבית משפט קמא שלא קיבל את החלטת המחיקה. לעניין ההחלטה מיום 30.3.99 אין בפי המערער טענה ישירה, אך נראה שהוא נסמך בעניין זה על הטענה הכללית שלא היה בארץ אותה עת וכי ההחלטות לא נשלחו לבית אביו, כפי שביקש, אלא לביתו-שלו. אלא שטענה זו חסרת משקל של ממש: ראשית, הטענה לא גובתה בתצהיר שהוגש כדין (כזכור, התצהיר צורף, ללא קבלת רשות, לסיכומים). שנית, הטענה לא נטענה בשלוש הזדמנויות קודמות שבהן הגיש המערער תשובות ותגובות לבקשה לדחיית תביעתו מחמת התיישנות ועל כן היא בגדר גירסה כבושה. שלישית, הטענה כללית - גם אם נתייחס לתצהירי המערער ואביו, אין הם כוללים מועדים מדוייקים מתי נסע המערער לחו"ל, מתי שב וכו'. רביעית, ממכתבו של המערער לבית המשפט מיום 20.5.03 עולה, כי בדיון בתביעה הראשונה שהתקיים ביום 7.5.98 נודע למערער כי בא-כוחו דאז (עו"ד ארד) חדל מלייצגו, כי המערער הופיע לדיון ביום 28.2.99 והוא מבין שהיה אמור להופיע לדיונים שהתקיימו לאחר מכן ("אני מבין היום שאי הופעתי לדיונים אשר נערכו לאחר יום 28.2.99 היו בעוכרי ... "). כלומר, המערער היה מודע לכך שהוא "ניתק קשר" עם בית המשפט. חמישית, מתשובת המערער לבקשת המשיבות שהוגשה על ידי עו"ד עוז אלדד עולה, כי המערער מודה בכך שבית המשפט התריע כי בהעדר תגובה מטעם הצדדים תימחק התביעה מחוסר מעש וכי רק המשיבות הגיבו לכך (ראו סעיף 6 לתשובה). המשקל המצטבר של האמור לעיל מוליך למסקנה כי המערער זנח, פשוטו כמשמעו, את הליך התביעה הראשונה ולא התייחס ל"אזהרה" שנשלחה אליו ושהיתה כלולה בהחלטת בית המשפט מיום 30.3.99 שנמסרה לו כדין. במצב זה של חוסר מעש, המביא למחיקת תביעה, כאשר התובע הוזהר שתביעתו תימחק והוא לא נוקט בכל מהלך בעקבות האזהרה, אין כל היגיון לדחות את מועד שימוע החלטת המחיקה (לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות), גם אם ניתנה בהיעדר התובע, עד למועד בו התובע יואיל להיזכר בהליך ולברר מה עלה בגורלו. אם נקבל עמדה זו של המערער, הרי שכל תובע הזונח את תביעתו ואינו מגלה בה עניין יוכל להכתיב במעשיו את אורך תקופת ההתיישנות ויוכל לשוב ולפנות לבית המשפט גם כעבור שנים רבות. העיקר הוא שבנסיבות המקרה ניתן לקבוע כי התובע ידע, או היה עליו לדעת, על מחיקת תביעתו מחוסר מעש. כאמור, במקרה דנן האסמכתא לידיעתו זו של המערער מצויה בדברי בית המשפט בהחלטת המחיקה, לפיהם ההחלטה מיום 30.3.99 נמסרה כדין למערער, ומהקשר הדברים ברור שבהחלטה הנ"ל נדרש המערער לפעול בצורה כלשהי והוא לא עשה כן. המערער לא העלה גרסה בעלת משקל כנגד אמירה ברורה זו של בית המשפט. 15. אך גם אם נניח שהמערער לא קיבל את ההחלטה מיום 30.3.99 וגם לא את החלטת המחיקה, לפנינו מצב בו תובע זונח את עניינו לפחות מיום 28.2.99 (כאמור במכתב המערער לבית המשפט) ועד ליום 13.9.05, שאז הוגשה התביעה השנייה. מדוע שנאפשר לתובע שנוהג כך ואינו מגלה כל עניין בהליך אותו יזם "ליהנות" מהפריבילגיה שסעיף 15 לחוק ההתיישנות מעניק בדמות הארכת תקופת ההתיישנות? נפסק, כי ההיגיון שביסוד ההסדר שבסעיף הנ"ל מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות אך גם עם "התודעה כי מירוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להיפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתיידנות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות ..." (פרשת זיסר, עמ' 178, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, ההדגשה הוספה). במקרה שלנו, המערער, על אף שהגיש את התביעה הראשונה, בהחלט "ישן על זכויותיו", לפחות מיום 28.2.99, ובוודאי מיום 6.7.99, ועד ליום 13.9.05, כאשר הגיש את התביעה השנייה. מדובר בתקופה ארוכה ביותר שבמהלכה לא גילה המערער כל עניין בהליך. לא ניתן לפרש את סעיף 15 לחוק ההתיישנות, בהתייחסו לפרק הזמן שבין הגשת התביעה לבין דחייתה, ככולל בפרק זמן זה גם תקופה בה התובע זנח, הלכה למעשה, את תביעתו, ואין להתייחס אליה כאל תקופה שבמהלכה היה הליך תלוי ועומד בבית המשפט. אכן, בתי המשפט עמדו על היבט זה של הפסקת מירוץ ההתיישנות מכח סעיף 15 לחוק, שעל פיו יש לייחס משמעות להתנהגות התובע במהלך ההליך הראשון. כפי שכבר הוזכר, עמד על כך כב' השופט דרורי בפסק דינו הנ"ל בעניין גטהון נ' הדר, כאשר סיכם שם את התייחסות בתי המשפט למקרים בהם תובע לא יהא זכאי לכך שתקופת התיישנות תביעתו תיעצר בעת שהליך קודם היה תלוי ועומד, במילים אלה: "כאשר תובע מתנהג בחוסר תום לב, ומגיש תביעה לבית משפט, מבלי לעשות דבר כדי לקדם אותה ... כי אז לא יוכל התובע לעשות שימוש בסעיף 15 לחוק ההתיישנות ולטעון כי היה הליך קודם שעצר את מירוץ ההתיישנות" (שם, סעיף 155). אכן, אין כל הגיון לאפשר לתובע ליהנות מפרי מחדליו הדיוניים בהליך הראשון ולהאריך על יסודם, לפרקי זמן ממשיים, את תקופת ההתיישנות. אם נעשה כן, תהיה בכך פגיעה חמורה בנתבע, ולא למצבים כאלה נוצר הכלל שבסעיף 15 לחוק ההתיישנות. עקרון היסוד, שליחו לא נס גם כאשר הוראות ההתיישנות משתנות במהלך השנים, נקבע כבר בע"א 230/53 לוי נ' קליגר, פ"ד י' 802 (1956), בעמ' 813, ביחס לדיני ההתיישנות שהיו בתוקפם אותה עת ובהם סעיף 1666 למג'לה, מפי כב' השופט זילברג: " סעיף זה מגן מפני מירוץ ההתיישנות על תביעה תלויה ועומדת ... אך אינו מציל הימנו תביעה שהוגשה ונכשלה. דינה של זו (לגבי ההתיישנות) כאילו לא הוגשה כלל. שאם לא תאמר כן, הרי כל תובע, אשר טרם הצליח לאסוף את חומר ההוכחות שלו, יוכל להאריך עד אין קץ את תקופת ההתיישנות, בהגישו מדי פעם בפעם תביעה שסופה להיכשל מטעמים פורמאליים (שאינם יוצרים 'מעשה בית דין' לעצם העניין), אם בשל צורתה הלקויה ואם בחוסר סמכות". אכן, על פי ההלכה הפסוקה שהתפתחה מאז נפסק האמור לעיל, כיום אין די בכך שהתביעה הראשונה נכשלה, באופן שלא נמנעת הגשת תביעה חדשה, כדי לשלול, מניה וביה, את תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. אך במצבים בהם ניתן לקבוע שהתובע זנח, הלכה למעשה, את ההליך הראשון (או שהיה מדובר בהליך סרק מעיקרו) אין מנוס מהמסקנה לפיה לא תבוא תקופה זו, במהלכה נזנח ההליך, בחישוב פרק הזמן בו היה ההליך הקודם תלוי ועומד. לעניין זה ראו גם את דברי מ"מ הנשיא (כתוארו אז) כב' השופט לנדוי בע"א 522/77 איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נ' פינקלשטיין ושות' בע"מ פ"ד לב(2) 17 (1978), בעמ' 23, לפיהם, גם אם תיכלל בהוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות תביעה שהתבררה כ"עקרה", עדיין "יכולה להשאל שאלה, למשל כאשר תובע היה אשם בהזנחת הבוררות ולבסוף היא מסתיימת ללא הכרעה, מדוע יזכה הוא להארכת תקופת ההתיישנות?" (באותו מקרה לא נדרש בית המשפט לפסוק בשאלה זו). עוד ראו את פסק דינו של כב' השופט י' קינר בת"א (שלום-נת') 2978/05 אבו זייד נ' מועצה מקומית מג'דל אל שמס (7.12.06), הכולל סקירה נרחבת של הפסיקה בסוגייה הנדונה. באותו עניין מסקנת בית משפט השלום היתה כי כאשר מחיקת התביעה הראשונה נבעה מהתרשלות וממחדלים של התובע, לא תהא תחולה לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, "עם זאת, יתכן כי לא כל התרשלות בניהול ההליך תביא לתוצאה דרסטית זו, ויש ליתן משקל גם לכלל הנסיבות ולהתנהגות התובע לאחר מחיקת התובענה, ובכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי בין האי הרצון להיטיב ולשפר את מצבו של התובע שניהל את תביעתו באופן רשלני ובלתי הולם, לבין אי הרצון לפגוע בתובע בשל מעשה או מחדל חד פעמי" (סעיף 12 לפסק הדין). במקרה דנן אין כל קושי לקבוע, גם על יסוד דברי המערער עצמו בפנייתו לבית המשפט מיום 20.5.03, כי עוד לפני החלטת המחיקה הוא "ניתק מגע", לא התעניין בגורל התביעה המונחת בבית המשפט ופנה לענייניו האחרים. במצב כזה, גם אם לא נתקבלו אצל המערער ההחלטות מיום 30.3.99 ומיום 6.7.99, יש להתייחס אליו כאל מי שנזח את התביעה הראשונה עוד לפני 6.7.99 ולכן פרק הזמן שמאותו מועד ועד להגשת התביעה השנייה יבוא במניין תקופת ההתיישנות ולא יביא להארכתה על פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות. אכן, כל מקרה צריך להבחן לגופו. לא בכל מצב בו נכשל ההליך הראשון בעטיו של התובע תישלל ממנו הזכות להשען על סעיף 15 לחוק ההתיישנות לצורך הארכת תקופת ההתיישנות. אלא שבמקרה דנן מדובר בהתעלמות של המערער מההליך הראשון לפרק זמן של כשש שנים!! בנסיבות אלה, מוצדק לחלוטין לא להכליל את פרק הזמן האמור בתקופה בה ההליך הראשון היה תלוי ועומד. אין מדובר במחדל נקודתי של תובע, בכשלון חד פעמי וכו', אלא בזניחת התביעה הראשונה ובהתעלמות מוחלטת ממנה במשך שנים ארוכות. בית המשפט אינו בגדר מחסנאי שתפקידו לשמור על תובענות עד שיתרצה התובע ויואיל לקדמן. על המגיש תביעה מוטלת החובה לפעול כל העת לקידום ההליך אותו יזם ולנהלו ביעילות וברציפות, ככל שהדבר תלוי בו ונתון בידיו. המערער לא פעל בדרך זו, בלשון המעטה. אכן, התוצאה של חסימת שערי בית המשפט בפניו אינה קלה, אלא שכל תוצאה אחרת תפגע במשיבות, שהיו זכאיות להניח שהתביעה התיישנה; תעמוד בניגוד לדיני ההתיישנות ולערכי היסוד שהם מבטאים; תעודד בעלי דין שלא להקפיד על ניהול ענייניהם בבתי המשפט; תפגע בכלל ציבור המתדיינים שכן עניינים שצריך היה לסיימם מזה זמן ישובו ויתבררו לאחר שנים רבות ויגזלו ממשאבי בית המשפט, ותחבל ביכולתם של בתי המשפט לנהל הליכים ביעילות ובצורה ראויה. 16. על יסוד כל האמור לעיל, הגענו למסקנה לפיה דין הערעור להדחות ואנו דוחים אותו. המערער ישא בהוצאות המשפט של המשיבות, לרבות שכר-טרחת עו"ד, בסכום כולל של 7,500 ש"ח. סכום זה יועבר ע"י המזכירות לב"כ המשיבות מתוך העירבון שהפקיד המערער והיתרה תוחזר למערער, באמצעות בא-כוחו. המזכירות תשלח העתקי פסק הדין לבאי כוח הצדדים. ניתן היום, י"ד טבת תשע"א, 21 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים. צבי זילברטל, סגן נשיא נאוה בן אור, שופטת תמר בזק רפפורט, שופטת התיישנות