העותרת היא נתינה פיליפינית, שנכנסה ארצה לראשונה ביום 23.3.00 כמטפלת סיעודית, באשרת כניסה א/5. העותרת הכירה בישראל את מר סמי אבו קאעוד, ונישאה לו ביום 2.3.02 בנישואין דתיים מוסלמיים. לעותרת ולמר אבו קאעוד יש שני ילדים משותפים - האחת נולדה לפני שהם נישאו זה לזה, ביום 31.10.00, והשני נולד לאחר מכן, ביום 12.9.05. העותרת פנתה למשיב בבקשה להתחיל בהליך המדורג, כדי לזכות באזרחות ישראלית. העותרת טוענת כי המשיב השתהה וסירב להתחיל את ההליך המדורג. על כל פנים, אין חולק כי ביום 20.6.06 קבלה העותרת אשרת א/5, וכי מאז ואילך הוארך רישיון הישיבה של העותרת מעת לעת. העותרת מבקשת כי מעמדה יוסדר, וכי לאור התקופה שחלפה עד היום, תינתן לה אזרחות ישראלית. העותרת טענה כי היא ניצבת בפני קושי בהסדרת מעמדה, משום שבעלה חושש שהיא תקבל אזרחות ישראלית, ואין הוא רוצה בכך משום "שהוא חושש שמא העותרת לא תסור יותר למרותו" (ס' 12 לעתירה המתוקנת). מדובר, לגישת העותרת בעתירה המתוקנת, מחשש של הבעל הנובע "אולי בתרבות או במצב נפשי מסוים", חשש שכתוצאה ממנו הוא מנסה למנוע את קבלת האזרחות על ידי העותרת. בעתירה המתוקנת אף צוין כי הבעל אינו עותר בעתירה, משום שהאינטרס שלו הוא לא לתת לרעייתו אזרחות, כדי להחזיק אותה כבת ערובה (ר' ס' 3 לעתירה המתוקנת). העותרת הגישה את העתירה המקורית ביום 15.12.09. בתגובה טען המשיב כי העתירה הוגשה לפני שמוצו ההליכים בפני המשיב, כאשר לעותרת נקבע לאחר הגשת העתירה מועד לראיון בלשכת מנהל האוכלוסין ביום 25.3.10 להמשך טיפול בבקשתה למעמד. ראיון כזה אכן נערך ביום 25.3.10. העותרת ובעלה התייצבו לראיון שבסיכומו נקבע כי "מאחר ובעבר בני הזוג לא הגיעו בצורה מסודרת להארכת אשרות השהייה של האישה, נכון להיום אושרה הארכה בשנה ובסוף שנה זו ייבדק נושא ההתאזרחות בכפוף לנהלי משרד הפנים". החלטה זו היא נושא העתירה המתוקנת אותה הגישה העותרת ביום 17.5.10. העותרת טוענת כי היא חיה יחד עם בעלה כבר 10 שנים, ויש להם שני ילדים משותפים. לטענתה, בנסיבות אלה אין לאפשר לבעל "לשלוט" על מעמדה. לכן, ולאור העובדה שמדובר בקשר כן וארוך שנים, ולאור העובדה כי העותרת החלה את ההליך המדורג עוד בשנת 2002, היא זכאית לקבל היום אזרחות. עוד נטען, כי אף אם יוחל על העותרת נוהל ההליך המדורג משנת 2008 (ולא נוהל 2005), היא זכאית לאזרחות ישראלית. זאת משום שהעותרת עמדה בכול התנאים על פי נוהל זה - היא שוהה כדין ושהתה כדין בישראל במשך כל התקופה של ההליך, אין לה מניעה פלילית או בטחונית, היא נשואה ומקיימת קשר נישואין כן, יש לה דרכון בתוקף, היא עומדת בכול תנאי נוהל האזרחות והיא עברה את המועד הנקוב בנוהל לקבלת אזרחות. לכן, העותרת בקשה כי בית המשפט יורה למשיב להחליף את אשרת א/5 שניתנה לעותרת ביום 25.3.10, באזרחות ישראלית. המשיב התנגד לעתירה. לטענתו, הבקשה הראשונה שהוגשה על ידי בני הזוג למתן מעמד מכוח נישואיהם, הוגשה ביום 11.11.04. המשיב העניק לעותרת אשרת ב/1 שתוקפה ל-6 חודשים ביום 5.4.05. מיום 16.6.05 הוענקה לה אשרת א/5 למשך שנה, שהוארכה מעת לעת. המשיב טען כי העותרת הגיעה פעמיים לצורך הגשת בקשה להארכת האשרה ללא בעלה. עוד צוין כי ביום 25.3.10 הותייצבו שני בני הזוג לראיון. בראיון התרשמה המראיינת כי הם חיים יחד באותה דירה, אולם מאחר שהיא הגיעה מספר פעמים בגפה לללשכה, התעורר חשדה ביחס לכנות הקשר הזוגי, ולכן הומלץ להאריך את הרישיון בשנה נוספת, ורק בסיומה לבדוק שוב את כנות הקשר. המשיב טוען כי לעותרת אין זכות קנויה לבוא בשערי המדינה. למשיב, כך נטען, יש לכן שיקול דעת האם להעניק אזרחות לבן זוג זר של אזרח ישראלי. זכותו של בן הזוג נבחנת על ידי המשיב מכוח הנוהל מיום 5.2.08, נוהל המעגן את "תקופת המבחן המדורגת". בהתאם לנוהל, אין די בחיים משותפים תחת קורת גג אחת, אלא יש להוכיח קשר כן ואמיתי. עוד נטען כי בהתאם לנוהל, לאחר 4 שנים ניתן להאריך את התקופה, אם קיים עדיין חשד ביחס לכנות הקשר. במקרה דנן, כך נטען, נדרש כי הטיפול בבקשה למעמד יתבצע מול שני בני הזוג, בין היתר על מנת לעמוד על הקשר ביניהם. מאחר שהבעל לא התייצב מספר פעמים, ולאור מכלול הנסיבות, החלטתו של המשיב להאריך את הרישיון הזמני לתקופה של שנה נוספת היתה החלטה סבירה, שבית המשפט אינו צריך להתערב בה. דיון נוהל המשיב ל"טיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" צורף לתשובת המשיב כנספח 7. בס' ז' לנוהל, שכותרתו "סיום ההליך - התאזרחות" מתייחס הנוהל לאפשרות של קבלת אזרחות על ידי בין הזוג הזר. הנוהל קובע כי: "עם פנייתם של בני הזוג ללשכה לאחר חלוף 4 שנים ברישיון א/5 (3 חודשים לפני תום תוקף הרישיון כמפורט לעיל), יודיע בן הזוג הזר את החלטתו הסופית, לאחר בירור עם נציגות מדינתו באשר למעמד אותו הוא מבקש לקבל: אזרחות ישראלית או רישיון לישיבת קבע. בשלב זה יש לערוך בחינה נוספת של קיומו וכנותו של קשר הנישואין, קיומו של מרכז חיים בישראל, ועמדות גורמים עדכניות. על המתאזרח לעמוד בכול תנאי ההתאזרחות על פי סעיף 7 לחוק. היה והבקשה עומדת בעול תנאי ההתאזרחות כולל שהייה בישראל 3 שנים מתוך 4, ומתוכם שנתיים אחרונות ברציפות, לאחר דיון בוועדה הלשכתית, רשאי מנהל הלשכה לאשר סיום ההליך המדורג והעברת הבקשה לשלב של התאזרחות" (ההדגשה שלי, ר. ר.). העותרת לא תקפה במסגרת העתירה את הוראות הנוהל. מהנוהל עולה כי חלוף הזמן מאז הגשת הבקשה המקורית למתן מעמד, אינו מבטיח לבן הזוג הזר כי הוא יקבל אזרחות ישראלית. לאחר חלוף 4 שנים ברישיון א/5,כך קובע הנוהל, על המשיב לחזור ולבחון את קשר הנישואין - הן את קיומו והן את כנותו. בשלב זה רשאי המשיב - אך אינו חייב - להורות על העברת הבקשה לשלב של התאזרחות. כלומר, הנוהל מקנה למשיב שיקול דעת לסיים את ההליך המדורג עם חלוף פרק הזמן האמור בו, תוך מתן אזרחות לבן הזוג הזר - לא לסיימו ולהמשיך את הבדיקות. לבן הזוג הזר אין אן כן זכות מוקנית לקבל אזרחות לאחר חלוף תקופה של 4 שנים בהן הוא שוהה בישראל באשרת א/5. יש לבחון אם כן את הפעלת שיקול הדעת של המשיב בענייננו, כדי להכריע האם אמנם הופעל שיקול הדעת במקרה דנן באופן המחייב את התערבות בית המשפט. כידוע, בית המשפט יתערב בשיקול דעתה של רשות מנהלית, רק אם היא הפעילה את שיקול הדעת שלה באופן החורג ממתחם הסבירות. אולם, כל עוד מדובר בהחלטה סבירה, בית המשפט לא יתערב בה, ולא יחליף את שיקול דעתו בזה של הרשות, אף אם הוא סבור כי הוא היה מחליט החלטה אחרת. אני סבורה כי מכלול החומר שהונח בפני מעלה כי החלטתו של המשיב במקרה דנן היתה סבירה. כאמור, לאחר הראיון שהתקיים לבני הזוג ביום 25.3.10, נקבע על ידי עורכת הראיון כי "אין ספק כי בני הזוג חיים יחד בדירה אחת אשר ממומנת על יד המעסיק של האישה (עובדת אצלו מיום כניסתה לישראל לפני כ-10 שנים)". כלומר למראיינת לא היה ספק ביחס לעצם קשר הנישואין בין בני הזוג. יחד עם זאת המשיכה המראיינת וקבעה כי "מאחר והאישה הגיעה ללשכה כמה פעמים בגפה, ממליצה השנה להאריך את אשרת שהייתה בשנה ורק בחלוף שנה לבדוק שוב כנות קשר...". כלומר - חרף העדרו של ספק ביחס לעצם קשר הנישואין, הביעה המראיינת ספק ביחס לכנות הקשר. כפי שהובהר לעיל, הנוהל מחייב כי בטרם יושלם הליך ההתאזרחות, ייבדק שוב קשר הנישואין, הן מבחינת קיומו והן מבחינת כנותו. לכן, השיקול שהפעילה המראיינת היה שיקול רלוונטי, בהתאם להוראות הנוהל. השאלה הנוספת שיש לבחון אותה היא האם הופעל שיקול הדעת כדין, ןהאם ההחלטה היתה כזו שעל בית המשפט להתערב בה. כאמור, המראיינת הסתמכה בהחלטתה על העובדה כי העותרת הגיעה בגפה מספר פעמים ללשכת מנהל האוכלוסין, כשבעלה לא נלווה אליה. עובדה זו היא ראייה מנהלית קבילה ורלוונטית, שהמשיב היה רשאי להסתמך עליה, כדי להגיע למסקנה לפיה קיים חשש ביחס לכנות הקשר. יתרה מזאת - עובדה זו אינה עומדת במקרה דנן כשלעצמה. במקרה דנן ברור כי המשיב לא חשש לחינם, וכי העדרותו של בעל מהלשכה לא היתה ככול הנראה מקרית. זאת משום שהעותרת עצמה טענה כזכור כי בעלה מסרב לשתף פעולה עם הליך ההתאזרחות שלה, משום שהוא חושש שהיא "לא תסור יותר למרותו". הבעל אינו מעוניין - כך טוענת העותרת - כי היא תקבל אזרחות ישראלית. מטעם זה לא הצטרף בעלה של העותרת לעתירה (חרף ההחלטה מיום 14.4.10). כלומר, החשש שהביעה המשיב - אינו חשש בעלמא. מבלי לקבוע מסמרות ביחס לעמדתו של הבעל, ולהשלכה של עמדה זו על "כנות הקשר" בין בני הזוג, הן מבחינת הבעל והן מבחינת האישה - העותרת, אני סבורה כי עמדתו של המשיב לפיה בנסיבות המקרה יש מקום להמתין שנה נוספת כדי לבחון את כנות הקשר בין בני הזוג, ולהכריע בבקשה להתאזרחות רק לאחר מכן, היא עמדה שלא ניתן לקבוע לגביה כי היא בלתי סבירה. עמדתו של הבעל, וחוסר רצונו לשתף פעולה עם הליך ההתאזרחות של אשתו - יהיה המניע לכך אשר יהיה, מעוררים על פניהם חשש אפשרי. המסקנה לפיה חשש זה מחייב בחינה נוספת של הקשר - היא מסקנה סבירה, שאין מקום לכך שבית המשפט יתערב בה. יחד עם זאת, מדבריה של ב"כ המשיב עולה כי כאשר תגיע העותרת ללשכה בעוד כחצי שנה, יתכן מאוד כי בקשתה להתאזרחות תאושר. יש להדגיש גם כי ב"כ המשיב ציינה כי אין כל חשש בשלב זה כי המשיב יגרש את העותרת, וכי בשלב זה "הרחקה אינה עומדת על הפרק". היא אף הדגישה, כי העותרת יכולה לנסות ולקבל מעמד מכוח היותה אמם של שני ילדים שהם אזרחים ישראלים - כך שהתלות שלה בבעלה לצורך קבלת מעמד, אינה תלות מוחלטת. ב"כ העותרת טען כי לא יתכן כי האפשרות של העותרת לקבל אזרחות תשלל ממנה רק לאור המנטליות של בעלה, שמבקש לשלוט באשתו באמצעות קיבוע מעמדה הזמני, ותלותה בו. אינני סבורה כי יש ממש בטענה. בן זוג זר המבקש לקבל מעמד מכוח נישואיו, תלוי בבן זוגו האזרח הישראלי לצורך קבל מעמד בישראל - מעצם היותה של בקשתו מבוססת על קשר הנישואין שלו עם בן זוגו הישראלי. יתכן כי מצב כזה יאפשר ניצול לרעה של בן הזוג הישראלי, אולם כאמור זהו מצב בלתי נמנע. תפקידו של המשיב בהקשר זה איננו לבטל את הניצול לרעה, אלא לבחון כאמור כל קשר נישואין לגופו, כדי לוודא כי מדובר בקשר קיים וכן, וכול עוד לא נחה דעתו כי זה המצב, רשאי המשיב להאריך את תקופת הבדיקה. לכן, לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה. בנסיבות הענין אינני עושה צו להוצאות. ניתן היום, י"ב תשרי תשע"א, 20 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת כניסהמטפלת