אבדן שירותי רעיה ואם השופט ישעיהו שנלר, אב"ד: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט זמיר) בת.א. 48064/03 מיום 25.2.07, אשר חייב את המשיבים לשלם למערערים, ע"י המערער 1, סך של 146,000 ₪ בתוספת שכ"ט והחזר אגרה. 2. המנוחה ז"ל (להלן - המנוחה) ילידת 8.1.78 מצאה את מותה הטרגי בתאונת דרכים ביום 15.6.03 (להלן - התאונה). המערער 1 (להלן - המערער), בעלה של המנוחה, הוא יליד 11.7.74. המערערת 2 ילידת 2.11.01 והמערערת 3 ילידת 23.10.02, הן בנותיהם של בני הזוג (להלן - המערערות או הבנות). 3. המערערים הגישו תביעתם הן כתלויים והן כיורשים עפ"י צו ירושה בעזבונה של המנוחה. פסק דינו של בית משפט קמא: 4. בית המשפט קבע כי שכרו הממוצע של המערער, בהתאם לתלושי השכר עובר לתאונה, היה 15,569 ₪ ובשערוך למועד מתן פסק הדין - 15,700 ₪. ביחס לשכרה הממוצע של המנוחה, עובר לתאונה בהתאם לתלושי שכר, קבע בית משפט כי הינו 2,463 ₪ ובשערוך למועד מתן פסק הדין - 2,484 ₪. בית המשפט דחה את טענת המערערים כי המנוחה הייתה מגיעה, לכל הפחות, לשכר הממוצע במשק, בנימוק כי לא הונחה תשתית עובדתית לטענה זאת, ולאור עברה התעסוקתי של המנוחה. עם זאת, בהדגישו כי אין ראיה שתתמוך בכך, מוכן היה בית המשפט להניח כי שכרה של המנוחה היה משביח בכ- 20%, ועל כן העמיד שכרה לצורכי החישובים השונים על סכום של 3,000 ₪ לחודש. 5. משכך, ערך בית המשפט חישובים נפרדים, לבחינת הנזקים הן בחלופה של תביעת התלויים - מספר הידות בניכוי ידת משק הבית פחות הכנסתו של המערער, בתקופות השונות, והן בחלופה השניה של תביעת העזבון לפי הוספת ידה נוספת - ידת החסכון, על בסיס הקופה המשותפת, פיצוי בגובה הכנסת המנוחה בניכוי ידת הקיום של המנוחה ובהתאם לתקופות השונות. בהתאם לחישובים אלו קבע בית המשפט כי לא נגרם הפסד בראשי נזק אלה. 6. בראש הנזק של אבדן שירותי רעיה ואם, קבע בית המשפט כי הגם שהמנוחה נעזרה בחמותה ובעיקר באחותה בעת שעבדה במשרה מלאה, שהתה המנוחה בבית יותר שעות מהמערער, שעות בהן עסקה בעבודות הבית ובטיפול בבנות. בנוסף, קבע ביהמ"ש כי בתקופות שונות לאחר התאונה, גם אם זמניות, צמצם המערער את היקף שעות עבודתו, הרי שבהקשר זה ישנה חפיפה בין תביעתו של המערער להפסדי שכר, תביעה אשר ביחס אליה ציין בית המשפט כי הינה בגדר הרחבת חזית, לבין התביעה לאבדן שירותי אם. כך קבע כי יש להתחשב בעזרה שנתקבלה דוגמת העזרה מעיריית נתניה (להלן - העירייה). משכך, העמיד בית המשפט את סכום הפיצוי בגין אובדן שירותי אם על סך של 2,500 ₪ לחודש (באומדן "גס" כלשונו), על בסיס 4 שעות ביום, למשך 25 ימים בחודש, ובעלות של 25 ₪ לשעה. בגין העבר, ולאחר הפחתה גלובלית של עזרת העירייה, קבע בית המשפט את הפיצוי בגין אובדן שירותי אם על סך של 90,000 ₪ ולעתיד, למשך 10 שנים - 259,000 ₪. עם הגיע הבנות לגילאי 14.5 - 15.5 קבע סכום גלובלי נוסף של 70,000 ₪. סה"כ בראש נזק זה פסק בית המשפט סכום של 419,000 ₪. 7. בהתייחס לתביעת העזבון, קבע בית המשפט את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 37,000 ₪ ואת הוצאות הקבורה, המצבה והאזכרות, על דרך האומדן, על סך של 30,000 ₪ וזאת במצטבר לאשר נפסק בתביעת התלויים. 8. עוד קבע בית המשפט, כי "יתר הנזקים בתביעת התלויים מהווים הרחבת חזית או שלא הוכחו כדבעי". בנוסף, הואיל וקיימת זהות בין התלויים ליורשים, ניכה בית המשפט את קיצבת השאירים, אשר לפי חוות דעת אקטוארית הועמדה על סך של 340,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין. משכך, חייב בית המשפט את המשיבים לשלם למערערים פיצויים בסכום של 146,000 ₪. טענות המערערים בערעור: 9. המערערים משיגים, למעשה, על כמעט כל קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא. המערערים טוענים כי שגה בית משפט קמא בקביעת שכרה של המנוחה. לטענתם, אם בוחנים את הכנסות המנוחה בשנים 2001 ו- 2002, מדובר על שכר ממוצע משוערך בסך 3,725 ₪ לחודש, וכי עם התבגרות הבנות, צפוייה הייתה המנוחה להשביח שכרה בצורה משמעותית, ולכל הפחות בשיעור השכר הממוצע במשק. משכך היה על בית המשפט להעמיד את שכרה של המנוחה בשעור של כ- 8000 ₪ ברוטו וכ- 6,400 ₪ נטו, באופן שבחישוב ההפסד הן לתלויים והן לעזבון, התוצאה הייתה כי מגיע פיצוי למערערים. עוד טוענים המערערים כי היה על בית המשפט להביא בחשבון אפשרות של הכנסת המנוחה, גם לאחר גיל הפרישה. בנוסף, בית המשפט לא הביא בחשבון את אפשרות התמיכה בבנות בעת השירות הצבאי, במהלך הלימודים הגבוהים ואף לאחר מכן. 10. המערערים טוענים כי היה על בית המשפט לפסוק למערער הפסדי השתכרות, וכן למערערים הוצאות נסיעה וזאת הן ביחס לעבר והן ביחס לעתיד - מעת שנטענו והוכחו נזקים אלו. המערערים אף מעמידים את הפיצויי בגין אובדן השכר של המערער בסכום של לא פחות מ- 1.2 מליון ₪. 11. בהתייחס לרכיב אובדן שירותי הרעיה והאם, טוענים המערערים כי טעה בית המשפט באופן בו ערך את החישוב, על רכיביו השונים. כך ביחס לעלות שעת עזרה שהינה לכל הפחות 35 ₪, כך משלא הביא בחשבון את כל ימות השבוע, כולל סופי השבוע, אשר דווקא בהם נצרכת יתר עזרה, וכך בעזרה היומית שקבע. לטענת המערערים היה מקום לקבוע פיצוי בשיעור של 5,000 ₪ לחודש, לפחות, לתקופה של 10 שנים ממועד התאונה, ולאחר מכן ל- 10 שנים נוספות מחצית מסכום זה. עוד מלינים המערערים על הפחתה בגין עזרה מהעירייה שהייתה מזערית ול- 8 חודשים בלבד. השגה נוספת של המערערים, כי בית משפט קמא לא פסק מאומה למערער בגין אובדן שירותי רעיה, בה בעת שהיה מקום לטענתו לפסוק סכום של 2,500 ₪ למשך 50 שנה. 12. המערערים טוענים כי בית משפט קמא קימץ ידו בכל הקשור להוצאות בגין האבל ובניגוד לאשר הוכח בפניו, וכי מן הראוי היה לפסוק סך של 120,000 ₪. 13. לבסוף טוענים המערערים, כי לא היה מקום לניכוי קצבת השאירים מאחר ולא מדובר בתאונת עבודה, וכי לא היה מקום לבצע ניכוי רעיוני. בנוסף, מאחר ובית המשפט לא פסק מאומה למערער, הרי גם הניכוי, אם בכלל, חייב היה להיעשות באופן יחסי. טענות המשיבים: 14. המשיבים טוענים כי הערעור נסוב על קביעות עובדתיות של בית משפט קמא, וכי על כן אין מקום שערכאת הערעור תתערב בממצאים שקבע בית המשפט. 15. לענין הכנסת המנוחה טוענים המשיבים, כי צדק בית משפט קמא בקביעותיו אשר התבססו על שכרה הממוצע של המנוחה בחמשת החודשים עובר לתאונה. כך גם נטען כי בניגוד לטענת המערערים, עולה מטופס 106 לשנת 2002 כי המנוחה עבדה רק 4 חודשים ולא 9 חודשים. מכל מקום, אין כל יסוד ואין כל ראיות לפיהן היתה המנוחה משתכרת לכל הפחות סכום בגובה השכר הממוצע במשק. מנגד, הוכח כי בתקופה של 9 שנים החליפה המנוחה לא פחות מ- 7 מקומות עבודה, ובחלק מהתקופה היתה מובטלת. בנוסף, מאישור המעביד עולה כי לאור הצמצום בכוח אדם, קרוב לוודאי שהמנוחה היתה מפוטרת. 16. לענין הפיצוי בגין "השנים האבודות" טוענים המשיבים, כי מעבר לכך שלא נגרם הפסד לפי החישוב שערך בית משפט קמא, הרי הוכח כי המנוחה היתה עושה שימוש בכל הכנסתה לצרכיה האישיים ולהוצאותיה, וכי לא היתה חוסכת מאומה ממשכורתה. עוד הוסיפו, כי מעת שאין מקום להתערב בבסיס שכרה של המנוחה כפי שקבע בית משפט קמא, הרי אין מקום להתערב בתוצאות החישובים שערך בית המשפט. 17. המשיבים דוחים את טענת המערערים כאילו היה מקום לקחת בחשבון שהמנוחה היתה עובדת גם לאחר גיל הפרישה, באין כל תימוכין לדרישה שכזו. כך גם יש לדחות את הנטען על ידי המערערים, כאילו יש לראות בבנות כתלויות במנוחה גם לאחר הגיען לגיל 20. 18. לענין דרישתו של המערער לפיצוי בגין ירידה בשכרו, טוענים המשיבים כי צדק בית משפט קמא כי מדובר בהרחבת חזית, לאחר שגם בכתב התביעה המתוקן לא נתבע פיצוי בראש נזק זה, וכן נוכח החלטת בית משפט קמא כי לא יותר שינוי חזית. דברים אלו יפים גם ביחס לדרישת המערערים לפיצוי בגין הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד. 19. המשיבים טוענים כי אין מקום לשנות מהפיצוי שקבע בית משפט קמא בגין אובדן שירותי אם ורעיה. מדובר בקביעה עובדתית אשר נתמכת בחומר הראיות, ממנו עולה כי שעות עבודתה של המנוחה היו משעות הבוקר עד אחר הצהריים, וכי לא כל מרצה וזמנה של המנוחה היה מוקדש לטיפול בבית ובבנות, וכי עובר לתאונה קיבלו המערערים סיוע מבני משפחתם. בנוסף, עזרת האחות ניתנה אף לפני התאונה. מכל מקום, טוענים המשיבים כי לא הובאו ראיות של ממש על ידי המערערים בתמיכה לטענתם בדבר ההפסדים שנגרמו להם בשל אובדן שירותי המנוחה. מנגד, וכאמור, הוכח כי אמו של המערער טיפלה בבנות. כך גם עזרת האם והאחות אינה חריגה בין בני משפחה. 20. לענין השגת המערערים בנושא הוצאות קבורה ומצבה, וכך גם לענין הניכויים, טוענים המשיבים כי אין מקום להתערב באשר קבע בית משפט קמא. לענין הניכויים, הוגשה חוות דעת אקטוארית, ואף המערער אישר את קבלת קצבת השאירים, ולענין הטענה כי היה מקום להפחית רק את החלק היחסי בגין הבנות, הרי הפיצוי שנפסק למערערים כולל גם את המערער בהיותו יורש, ועל כן בדין ניכה בית משפט קמא את מלוא השווי של קצבת השאירים. דיון - כללי: 21. אכן, צודקים המשיבים בטענתם כי דרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובממצאי הערכאה הדיונית. בנוסף, לא תתערב ערכאת הערעור בהערכת נזק זו או אחרת, אלא במקום שנפלה שגגה מהותית על ידי הערכאה הדיונית, אשר מצדיקה התערבות שכזו [ראו ע"א 8283/08 גור אש נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (טרם פורסם מיום 8.1.08) וכן ע"א 7157/07 אי.איי.גי. ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מ.א. ז"ל (טרם פורסם מיום 17.3.08) (להלן - ביטוח זהב)]. 22. במקרה דנן, וכאמור, משיגים המערערים כמעט על כל רכיב ורכיב שבפסק הדין. אולם, דומה כי שני נושאים מרכזיים שנויים במחלוקת בין הצדדים. הנושא האחד, הינו הכנסתה הצפויה של המנוחה. כאמור, בית משפט קמא קבע כי אין מקום לקבוע את שכרה מעבר להשבחה של 20%, בעוד שהמערערים טוענים לשכר הממוצע במשק. הנושא השני, עניינו הפיצוי בגין אובדן שירותי אם ורעיה. בנושא זה סוברים המערערים כי בית משפט קמא קמץ ידו, לרבות בכך שלא פסק מאומה למערער עצמו בגין אובדן שירותי רעיה. כבר עתה נציין כי ביחס לשני נושאים אלו אכן מצאנו כי יש מקום להתערבות ערכאת הערעור, וכפי שיפורט בהמשך. 23. מנגד, אין אנו סוברים כי יש מקום להתערב בקביעותיו האחרות של בית המשפט. מעת שבאים אנו לבחון את הכנסת המנוחה, יש להתחשב בעבודה עד גיל הפרישה ולא מעבר לכך, אלא אם קיימים נתונים המצדיקים שינוי מכך, נתונים שלא קיימים במקרה דנן. בנוסף, בית משפט קמא הביא בחשבון הן בבחינת העזרה והן בבחינת התמיכה את תקופת השירות הצבאי של הבנות, ומשכך אין מקום להשגה בנושא זה. כך גם אין מקום לקבוע כאילו המנוחה היתה תומכת בבנות לאחר השירות הצבאי. לענין טענת המערער כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפסדי שכר שנגרמו לו בעקבות הצורך להיות עם הבנות, וכי בגין כך צמצם את שעות עבודתו, צדק בית משפט קמא כי דרישה זו לא צוינה בכתב התביעה, כך גם לא היה מקום להזקק לראש נזק זה מעת שניתנה החלטה כי לא יותר שינוי חזית. אך גם אם לא היינו נזקקים לטיעונים הפורמליים, כביכול, הרי בהתאם לאשר נקבע בע"א 3907/02 עיזבון המנוחה איריס וייס ז"ל נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח (2) 721 (להלן - עזבון וייס): "כעיקרון, בן-הזוג התלוי אינו זכאי לפיצוי ישיר בשל הפסד השתכרות שנגרם לו... עם זאת ההלכה היא שתלויים זכאים לפיצויים בגין אובדן שירותים של המנוח אם אובדן זה גרם להם הפסד ממון... כך למשל התלויים זכאים לפיצויים בגין נזק ממוני שיגרם להם עקב אובדן סיועו של המנוח בטיפול בילדים... במקרים המתאימים הפסד השכר שנגרם לתלויים עשוי לשמש אמת מידה לחישוב ההפסד הממוני שנגרם להם בשל אובדן השירותים..." (בעמ' 723). הנה כי כן, למעשה מלכתחילה גם אם היתה נכללת בתביעה העילה הנטענת, לא היה מקום להיזקק לה. עם זאת, וכפי שציין בית משפט קמא, יש מקום להתחשב באותם הפסדי שכר נטענים בעת חישוב ההפסד שנגרם בגין אובדן שירותי רעיה ואם. [ראו ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון פ"ד מח(4), 673 (להלן: פרשת גבאי)]. לענין הוצאות הנסיעה, הרי אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא בהקשר לכך. 24. ההוצאות הקשורות באבל לא הוכחו מעבר לאשר ציין המערער, ורשאי היה בית המשפט לקבוע באופן שקבע את הפיצוי בגין כך. מעת שנתערב בנושא הפיצוי למערער, הרי אין מקום להשגת המערערים לגבי הניכוי המלא של קצבת השאירים. 25. הנה כי כן, הדיון יסוב בשתי השאלות דלעיל. ודוק, בחינת הסכום הכולל שפסק בית משפט קמא, לפני הניכויים, מגלה כי יש מקום להתערבות ערכאת הערעור (ראו בפרשת ביטוח זהב). הכנסת המנוחה: 26. אין חולק כי המנוחה הלכה לבית עולמה בהיותה צעירה, בגיל 25. גם אם עבדה מספר שנים טרם לפטירתה, לא נראה לנו כי חישובי הכנסתה בחמשת החודשים שקדמו לתאונה, הם אלו המהווים בלעדית את הבסיס להכנסתה הצפויה משך שנים כה רבות, גם אם ניקח בחשבון את אותה השבחה של 20%. 27. לא בכדי הפנו ב"כ המערערים למכתב המעבידה, וכן להכנסותיה של המנוחה בשנים קודמות. אמנם, ב"כ המשיבים ציין את התייחסותו לעולה מטופס 106 ביחס לאחת השנים, אולם לא חלק על השנה האחרת. מכל מקום, גם אם עבודת המנוחה לא היתה רציפה בשנים עברו, הרי לכאורה עבדה במקום עבודה אחד באותן שנים אחרונות. גם אם לא היה כן, קשה לקבל כאילו המנוחה לא יכולה היתה להתקדם בפן המקצועי בתחום זה או אחר. עם זאת, אין להתעלם כליל מעבודתה בפועל של המנוחה, לרבות גובה הכנסתה בעת שעבדה במשרה מלאה וכל שהשתכרה בממוצע בחודשים האחרונים לחייה הסתכם בסכום של כ- 2,500 ש"ח לחודש למועד פסק דינו של בית משפט קמא. 28. כפי שחזר בית המשפט וקבע בענין ביטוח זהב, גם אם מדובר בקטין אך לאו דווקא רק בקטינים, ככל שקיימים נתונים המצדיקים זאת, לא ייקבע השכר הממוצע. כך גם מדובר בשאלה של אומדנא ועל-כן אין יתרון לערכאה הדיונית. בהתחשב במכלול הנתונים והנסיבות, נראה לנו כי נכון להעמיד את שכרה הממוצע של המנוחה על סכום של 4,000 ש"ח, נכון למועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא, למעט בתקופה הסמוכה לתאונה. אובדן שירותי רעיה ואם: 29. בעת פטירת אמן היתה הבת הגדולה כבת שנתיים וחצי, והילדה הקטנה כבת שמונה חודשים בלבד. אין צורך להכביר מילים אודות הסיוע אשר נדרש לבנות בגיל שכזה, הן בתחום החומרי בחינת מתן צרכיהן, והן בתחום הטיפול והסיוע לבנות מעבר לצרכים החומריים. כפי שנקבע בפרשת עזבון וייס "משנפטרה המנוחה היה זה חיוני וסביר שיהיו לבנות נוכחות ועזרה אינטנסיבית יותר של ההורה שנותר בחיים. הבעל הבין את חיוניות הדבר, שנוסף על העזרה שהייתה דרושה בשעות היום, כשהוא שוהה בעבודה, תהיינה 'שעות נוספות' ככל האפשר של שהות שלו עם בנותיו ועזרה להן, לפיכך את 'עלותן' של שעות אלה, אשר נבעו מהתאונה ומאובדן שירותי המנוחה, על המערערות לשלם" (עמ' 724). כך גם בפרשת גבאי, בדבר הסבירות בצמצום עבודת האב, "במקרה כזה, הפסד השכר הנגרם לו עקב צמצום משרתו ימלא את גובה הנזק שנגרם לו בשל אבדן שירותי אשתו, שעליו יש לפצותו" (פסקה 10). עם זאת ראו שם הגבלת שנות הפיצוי. לכך יש להוסיף כי אין לראות בהכרח סיוע של הסבתא כמתנדבת לטובת המזיק [(ראו ע"א 1190/90 שוורץ נ' עזרן (טרם פורסם)] . 30. הנה כי כן, עלינו לבחון את שאלת הפיצוי בגין אובדן זה בשני היבטים. ההיבט האחד, הצרכים של הבנות והמערער. ההיבט השני, בחינת האובדן למערער. האובדן למערער אף הוא בא לידי ביטוי בשני רכיבים. האחד - כפי שפורט לעיל - הרכיב של אובדן שכר על מנת להיות עם הבנות, והשני - האובדן והצרכים לאחר שיפסק הצורך באותה תמיכה ועזרה לבנות מעת הגיען לבגרות. 31. בית משפט קמא, ובצדק, קבע מספר קביעות עובדתיות בהקשר לנושאים אלו, אשר אין מקום להתערב בהן. בין קביעותיו, כי המנוחה נשאה במירב מטלות הבית וגידול שתי הבנות, וכי הגם שהמנוחה נעזרה רבות בחמותה, ובעיקר באחותה, המנוחה שהתה בבית שעות רבות יותר מהמערער, במהלכן עסקה בעבודות הבית והטיפול בבנות. כך גם קבע כי הבנות אינן יכולות להשאר ללא טיפול והשגחה, וכי משימה זו התחלקה בין אמו של המערער, אשר אינה נעשית צעירה יותר ואף עברה צינתור, ובין המערער. יתר על כן, בית משפט קמא התייחס לעדויות בנושא צמצום עבודתו של המערער, וקבע כי ניתן לקבוע כי בתקופות מסוימות, גם אם זמניות, צמצם המערער במידה כזו או אחרת את היקף שעות עבודתו. חרף קביעות אלו לא התחשב בית המשפט, או מכל מקום לא פרט את הפיצוי בגין אובדן שעות העבודה של המערער, אלא הסתפק בקביעה לפיצוי של אובדן שירותי אם בהתאם לחישובו. כך גם פסק ביחס לעתיד לתקופה של 10 שנים, ולאחר מכן לתקופה מסוימת נוספת, זאת ותו לא. 32. דומה כי אין חולק כי לאור גילן הרך של הבנות בעת פטירת המנוחה, נזקקו הבנות לסיוע מסיבי בין על ידי המערער ובין על ידי מי מבני המשפחה. אין מקום לקבל את טענת המשיבים כאילו מדובר באותה עזרה של בני המשפחה טרם התאונה. בהתאם לחומר הראיות כפי שעמד בפני בית משפט קמא, נאלץ המערער לתפקד כאב וכאם גם יחד, תוך גריעה משכרו, ותוך הסתייעות בבני משפחה. ממועד פסק הדין ואילך, ולמשך אותן 10 שנים שפסק בית המשפט, יזדקקו הבנות לסיוע בגין אובדן האם, על ידי גורמים שונים לרבות בגין עצם אובדן האם. לא מדובר בשירותי שמרטפות בלבד או עזרה פיזית בבית, אלא מעל ומעבר לכך, לרבות מבחינת העלות ושעת עבודה. כך גם קרוב לוודאי שהמערער יאלץ להקדיש יותר מזמנו לטיפול בבנות. משכך, גם מבחינת התעריף, אם ייערך החישוב לפי שעות וגם מבחינת שעות העבודה שיידרשו מדובר מעל ומעבר לאשר פסק בית משפט קמא. אכן, בתום אותן 10 שנים, מצופה כי הסיוע שיידרש לבנות ייפחת, אך גם אז עדיין מדובר על סיוע נדרש בכל התחומים, כולל ביחס למערער, כל זאת עד הגיע כל בת לגיל 20, ובממוצע מדובר על תקופה של 5 שנים נוספות. ודוק, בכל אותן תקופות יש להתחשב גם באובדן שירותי רעיה מבחינת המערער. אכן לא מצאנו להפריד בין הדבקים ולהורות על פיצוי כולל, לרבות מאחר וחלק מהסיוע יינתן לבנות ולמערער יחדיו. מכאן לתקופה הנוספת שבית משפט קמא כלל לא התייחס אליה, היא התקופה מתום 15 שנה ממועד מתן פסק הדין ועד המועד בו הייתה מגיעה המנוחה לגיל 62. בגין תקופה זאת זכאי המערער לפיצוי בגין אובדן הרעיה על כל המשתמע מכך. 33. מכאן ליישום האמור בהתחשב בתקופות השונות: א. בגין העבר, דהיינו ממועד התאונה ועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא, לרבות בהתחשב בגריעת השכר של המערער, גם אם זמנית, ומנגד שכרה בסמוך לתאונה, נראה לנו לנכון להעמיד את הפיצוי על סכום של 180,000 ₪, נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא. יודגש כי גם אנו הבאנו בחשבון הפחתה מסויימת בגין הסיוע של העירייה. ב. התקופה השניה, הינה כאמור, ממועד מתן פסק הדין ולמשך 10 שנים. אם נתחשב בחישוב של כ- 5 שעות ביום אך כולל גם סופי שבוע וכן בתעריף של 30 ₪ לשעה וכן אם נצרף לכך את הפיצוי הישיר למערער, סבורים אנו כי הפיצוי החודשי הראוי הינו 4,500 ₪ לחודש מיום 25.2.07 ועד 24.2.17. החישוב של סכום זה תוצאתו (103.5618 X 4,500) - 466,028 ₪. ג. התקופה השלישית בחלוף 10 שנים לפסק הדין ולתקופה של 5 שנים. ביחס לתקופה זאת יש לצמצם את מספר השעות החודשיות הנצרכות אך גם ביחס לתקופה זאת יש להתחשב בפיצוי המערער. בנסיבות אלו סבורים אנו כי הפיצוי החודשי הראוי הינו 2,500 ₪ לחודש מיום 25.2.17 ועד 24.2.22. החישוב של סכום זה תוצאתו (0.7894 X 55.6524 X 2,500) - 109,830 ש"ח. ד. התקופה הרביעית מתום המועד האמור ואילך אך עתה מדובר על פיצוי למערער בלבד. סבורים אנו כי הפיצוי החודשי הראוי הינו 1,000 ₪ לחודש מיום 25.2.22 ולמשך 18 שנה. החישוב של סכום זה תוצאתו (0.6810 X 166.7436 X 1,000) - 113,552 ₪. 34. סה"כ זכאים המערערים לפיצוי בגין אובדן אם ורעיה לסכום כולל של 869,410 ₪, נכון למועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא במקום הסכום של 419,000 ₪ שפסק בית משפט קמא. תלויים / שנים אבודות: 35. השינוי בקביעת שכר המנוחה, בכל הקשור לתביעת התלויים, תוצאתו שרק בתקופה הראשונה, בהתאם לתקופות שקבע בית משפט קמא, קיים הפסד חודשי של 60 ₪ (וראו החישוב כמפורט בפסק דינו של בית משפט קמא בשינוי רכיב שכר המנוחה). לעומת זאת, משבאים אנו לבחון את החישוב בענין השנים האבודות, התוצאה הינה כי ביחס לתקופה הראשונה ההפסד הינו 716 ₪ לחודש, ובתקופה השניה הפסד של 283 ₪ לחודש - הכל נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא וחישוביו, תוך שינוי במרכיב שכר המנוחה, כאמור. 36. בגין התקופה הראשונה, האובדן בגין התקופה ממועד התאונה ועד למתן פסק הדין קמא, 31,504 ₪ (לא מצאתי לנכון, בהתחשב בנסיבות דנן, להוסיף ריבית עד למועד מתן פסק הדין קמא) ומאותו מועד ועד 3.11.09 (124,9556 X 716) - 89,468 ש"ח. סה"כ לתקופה הראשונה - 120,972 ₪. בגין התקופה השניה (0.7441 X 11.8073 X 283) - 2,486 ₪. 37. סה"כ הפיצוי בגין "השנים האבודות" כפיצוי לעזבון, 123,458 ₪, וכשכל אחד מהמערערים זכאי לחלקו כאמור לפי צו הירושה . סיכומם של דברים: 38. הנה כי כן, אציע לחברי כדלקמן: א. מעבר לסכומים שפסק בית משפט קמא, יש להוסיף פיצוי בסכום כולל של 573,868 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ - שני הסכומים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא. ב. ב"כ המערערים יגיש הצעתו ביחס לסכומים שיופקדו על שם הבנות ואופן הפקדתם, לרבות בהתחשב ברכיבי הפיצוי השונים, כל זאת תוך 30 יום מהיום. 39. המשיבים ישלמו למערערים שכ"ט עו"ד בגין הערעור בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. הערבות הבנקאית שהופקדה על ידי המערערים תוחזר להם באמצעות בא כוחם. ישעיהו שנלר, שופט, אב"ד ד"ר קובי ורדי שופט: אני מסכים. ד"ר קובי ורדי, שופט רות לבהר שרון, שופטת: אני מסכימה. רות לבהר שרון, שופטת הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט שנלר, אב"ד. מוות בתאונת דרכיםתאונת דרכים