להלן פסק דין בנושא יישור לורדוזיס לאחר תאונת דרכים: התובעת, ילידת 1974, עובדת כעצמאית, נפגעה בתאונת דרכים שארעה ביום 15.7.03. הנתבעים חבים בנזקי התובעת בשל התאונה והמחלוקת היא באשר לגובהם. הנכות הרפואית ד"ר מרק ויסמן מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדיה ובדק את התובעת. בחוות דעתו מיום 5.8.08 הוא מפרט במסגרת 'תולדות החולה' כי 'מוסרת שמעולם (לא- א.ד.) סבלה מכאבי גב או צוואר עד התאונה הנדונה'. בהמשך לכך ולאחר שהוא מפרט את הממצאים שמצא בבדיקה הקלינית את ממצאי בדיקות ההדמיה שנערכו קבע נכות בגובה של 10% בשל מגבלת תנועה בצוואר. עוד הוא מוסיף בסיכום חוות דעתו כי 'הנפגעת מסוגלת לתפקד בכל תפקיד למעט עבודה הדורשת מאמצים עם הצוואר'. תקופת אי הכושר שקבע הועמדה על חודש אחד. כפי שניתן ללמוד מחוות הדעת נקודת המוצא לקביעת הנכות הייתה היעדרם של כאבי צוואר וגב עד לתאונה. לאחר קבלת חוות הדעת העבירו הנתבעים למומחה שורה של מסמכים מתוך תיקה הרפואי שמהם נלמד כי לתובעת ארעה תאונה קודמת בשנת 1997 ובעקבותיה סבלה מכאבי צוואר. מתוך התיק הרפואי שהומצא למומחה הוברר כי: מגליון השחרור מחדר מיון מיום 21.2.97 עולה כי התובעת התלוננה על כאבים בצוואר ובפלג הגוף השמאלי. בצילום שנערך נמצא יישור לורדוזיס. ביום 9.3.07 התובעת התלוננה בפני ד"ר אירנה אבלב על כאבים במתניים, קושי בנשימה, לחץ באיזור הצוואר ואמרה שהייתה ארבע פעמים במיון 'רמב"מ ורוטשילד'. ביום 10.3.97 -התובעת התלוננה בפני דר' אירנה אבלב על כך שהייתה מעורבת בתאונה וקיבלה מכות באיזור ראש וצוואר, הייתה עם צווארון משך 5 ימים. ביום 14.9.97 נבדקה התובעת על ידי האורטופד ד"ר אמיר יון. הוא מציין במסגרת התלונות כי הייתה תאונת דרכים ביום 21.2.97; התנגשו בה מאחור; הייתה רגיעה ולפני שבוע החלו כאבים עזים צוואר, גב תחתון כאבי ראש ובחילות. הוא הפנה את התובעת למכון פיזיוטרפיה ולרנטגן ואבחן פגיעת וויפלש. ביום 2.11.97 התובעת נבדקת על ידי ד"ר בעז וולר המציין כי עברה תאונה עם חבלה בצוואר ובראש; כנראה מכת שוט; באשר לתלונותיה כיום הוא כותב 'כאבי צואר מותן ימין, מתעוררת עם רדימות בפנים, הרגשת כובד ברגל שמאל. כעת מוטפלת בפיזיותרפיה. הוא מציין כי בבדיקה הגופנית שערך מצא תחושה שונה בפלג גוף ימין חציה בקו אמצע. ביום 19.11.97 - בודק את התובעת ד"ר אמיר יון, אורטופד, אשר מציין תלונות על כאבי ראש, צוואר וגב. עוד הוא מציין כי בבדיקת הצוואר נמצאה 'עמדה קיפוטית' וכן מציין אבחנה לבקע אחורי בדיסק בגובה 6 - 5 C. ביום 15.12.97 - התקיימה בדיקה נוספת על ידי ד"ר יון. הוא מתאר תלונה על סחרחורת ואיבוד הכרה. ביום 27.9.98 - נבדקת התובעת שוב על ידי ד"ר יון אשר מציין במסגרת תלונותיה 'שיתוק' כל צידה הימני, לא מסוגלת להזיז הראש, כאבים ביד וברגל ימין, כאבי צוואר עם הקרנה לימין. הוא מפנה את התובעת לטיפולי פיזיותרפיה. ביום 19.4.99 פונה התובעת לד"ר עאיד מחאג'נה. בתאור תלונותיה הוא כותב 'לדבריה לפני כשנה היתה מעורבת בתאונת דרכים, כנראה נחבלה בצורת ויפלאש. בצט (הכוונה ל- CT - א.ד.) ע"ש צווארי לדבריה פריצת דיסק 6 - 5 C... בזמן האחרון לא ישנה טוב. לפני שבוע כאבי ראש, אתמול סחרחורת, כאבים בבטן שעולים למעלה ואיבדה הכרה...'. תלונה דומה רשומה בביקור אצל ד"ר אבלב ביום 23.4.99. ביום 28.5.00 מבקרת התובעת אצל ד"ר אדריאן ארליך. מתארת ברקע פריצת דיסק לאחר תאונת דרכים לפני חמש שנים. מתלוננת על כאבים במקומות שונים בגוף וחולשה כללית. ביום 7.10.01 פונה התובעת לד"ר אירנה אבלב. היא מתלוננת על כאבי צוואר, שרירים וכאבים בחזה. לאחר שהמומחה קיבל את המסמכים הוא הגיש חוות דעת נוספת ובה ביטל את הקביעה הקודמת וכתב כי לאחר עיון באותם מסמכים, שמהם למד כי התובעת הייתה מעורבת בתאונת דרכים קודמת שארעה ביום 21.2.97, הוא מצא כי הדברים שנאמרו לו ולפיהם לא סבלה התובעת מכאבי צוואר וגב לפני התאונה אינם נכונים. הוא מוסיף כי 'לאור החומר הרפואי שהוצג כעת ע"י עו"ד אלי שורקי, הנני סבור שכל הממצאים הגופניים ובהדמיה, כולל מיפוי עצמות, צילומי רנטגן ו- CT מצביעים על כך שהממצאים אצל הגב' מרדכי לימור הם ישנים ולא נגרמו כתוצאה מהתאונה מיום 15/7/03'. לסיכום הוא כותב 'יש לבטל לחלוטין את אחוזי הנכות שקבעתי בחוות דעתי מיום 5/8/08'. יש להוסיף כי ביום 26.3.00 נגבתה הודעה מהתובעת על ידי חוקר של המוסד לביטוח לאומי. בהודעה זו (נ/1) מציינת התובעת כי האורטופד מצא 'פריצת דיסק בצואר'. עוד היא אומרת לחוקר בהתייחסה לתאונה משנת 1997 כי 'מאז התאונה מדי פעם תוקפים אותי כאבי תופת עם הקרנה ליד' וכי פנתה רק באותו שלב כי 'ראיתי שהמצב שלי מחמיר'. דעתה של התובעת לא הייתה נוחה מהשינוי שחל בעמדת המומחה והוא זומן לחקירה על חוות דעתו. בחקירתו עמד המומחה על כך ששאל את התובעת על פגיעה קודמת והיא השיבה בשלילה (עמ' 11). הוא ציין כי נתן משקל לכך שבגליון השחרור מהתאונה הראשונה נרשם כי קיים איבוד לורדוזיס וזה עמד בבסיס שיקוליו לבטל את הנכות (עמ' 11) וכי מסקנתו מתוך המסמכים שהומצאו לאחר מכן הייתה כי מקור הנכות בשינויים ניווניים. עמדתו היא כי הנכות הייתה לאחר התאונה הראשונה ולכן אינה תוצאה של התאונה נשוא התביעה (עמ' 12). לדבריו אלה שינויים שמתפתחים ואינם נובעים מדבר אחד אלא מתהליך של שנים רבות (עמ' 13). עוד ציין המומחה כי לאחר התאונה הראשונה היו סימנים 'קשים' ולכן הוא מעריך כי מדובר בהתפתחות ובנזק המלווה את התובעת לאורך שנים (עמ' 14). המומחה הוסיף כי לשיטתו יש לקבוע נכות של 10% בכל מקרה שבו נגרמת חבלת צליפת שוט (עמ' 16) ועמד על דעתו כי אין מקום לערוך חלוקה של אחוזי הנכות בין התאונות אלא מלוא הנכות הוא ממצבה שלפני התאונה נשוא התביעה (עמ' 18). בא כוח התובעת תאר בסיכומיו את חוות הדעת כ'מוזרה' ולשיטתו אין למומחה את היכולת להסביר כיצד הגיע למסקנה כי מקור הנכות הוא בעבר ולא בתאונה. הוא מפנה לכך שאין בתיק רישום על בדיקה קלינית הקודמת לתאונה שערך מי מהרופאים שבדקו את התובעת באותם שנים ובהעדר ממצא על הגבלה בתנועות לא היה מקום לזקוף את הנכות לעבר. בא כוח התובעת מצביע על כך שהנזק המופיע בבדיקת הדימות הוחמר ואם קודם לכן היה בגובה 6- 5 C הוא עתה בגובה 7- 6 - 5 C. הוא מעריך כי מקור השינוי הקיצוני בעמדת המומחה הוא בכעס שחש המומחה כלפי התובעת בשל כך שהסתירה ממנו את העבר. את עמדת המומחה ולפיה לכל מי שסובל מפגיעה מסוג 'צליפת שוט' יש נכות של 10% הוא הגדיר כ'הזויה'. עמדת התובעת אפוא היא כי יש לזקוף את מלוא הנכות שנקבעה לתאונה נשוא התביעה ובהתאם לכך להעריך את נזקי התובעת. הנתבעים מצדם מפנים לתיעוד עליו נסמך המומחה ולמשמעותו וסבורים כי עמדתו מבוססת ומסתברת. לאחר בחינת טענות הצדדים והתרשמותי מעדות המומחה לא מצאתי כי יש מקום שלא לקבל את עמדתו ולפיה לא נותרה לתובעת נכות בשל התאונה. פירטתי בהרחבה את המידע שעלה מהתיק הרפואי ולפיו לאחר התאונה הראשונה ומשך כארבע שנים ברציפות נשמעו מהתובעת תלונות על כאבי צוואר. אף שאין אזכור לממצאים קליניים בחינת תלונות התובעת והאופן שבו התייחסו אליהם הרופאים השונים תומכת במסקנת המומחה כי המגבלה והנכות בצוואר היו קיימות עוד אז. די לפנות לתיאור שהתובעת עצמה נתנה, בבחינת הודאת בעל דין, בעת שהגישה את תביעתה למוסד לביטוח לאומי ומסרה הודעה שבה הסבירה את האיחור בפנייה. תיאור הדברים שם, שניתן בשנת 2000, אינו יכול שלא להביא למסקנה כי לתובעת הייתה פגיעה משמעותית עוד לפני התאונה ומכאן שההנחה כי לא הייתה לה נכות כלל וכי זו נגרמה רק בשל האירוע נשוא התובענה אינה מסתברת מתוך המסמכים הרפואיים. כך הדבר גם ביחס לממצאי בדיקת הדימות - השינוי שחל בממצאים בין מה שהיה לפני התאונה לבין מה שהיה לאחריה אינו תומך בהכרח בעמדת התובעת אלא להיפך מצביע על כך , כפי שציין המומחה, כי מדובר בתהליך ניווני מתמשך שאין לתאונה כל השפעה עליו. שקלתי האם אין מקום לקבוע כי יש לייחס לתאונה תרומה כלשהי למצב התובעת כיום ואולם מצאתי כי גם בעניין זה אין מקום לסטות מחוות דעת המומחה ומההסברים שנתן ולפיהם נוכח עוצמת הפגיעה בתאונה הראשונה והתלונות לאחריה אין הדבר נכון. לסיכום, נקודת המוצא להערכת נזקי התובעת היא כי לא נותרה לה בשל התאונה נכות צמיתה. הנזק התובעת עובדת כעצמאית ועוסקת בהדרכה ויעוץ בתחום התקשורת ובשידור תוכניות רדיו. היא צרפה לתצהירה את שומות המס שהגישה והיא מציינת כי מאז הפציעה היא סובלת מכאבי צוואר וגב תחתון המוקרנים לאורך היד והרגל מצד שמאל. היא מתקשה בפעילות הכרוכה במאמץ גופני ובכלל זה הרמה ונשיאה של דברים כבדים וכן מתקשה לשבת או לעמוד זמן ממושך. היא מתארת כי נזקקה לעזרת הזולת בתקופה הסמוכה לתאונה וקיים קושי לתפקד בעבודה ובבית. עוד היא טוענת כי היא נזקקת לתרופות נוגדות דלקת וכאב. לתצהיר צורפו תקצירים של הודעות השומה של התובעת, כפי שהוצאו ממחשבי רשות המיסים ומהם ניתן ללמוד על הכנסה מעסק לשנת 2002 בסך של 11,999 ₪; בשנת 2003- 173,656 ₪; בשנת 2004 - 31,961 ₪; בשנת 2005 - 50,306 ₪; בשנת 2006 - 23,072 ₪; בשנת 2007 - 64,397 ₪. התובעת, כאמור, סבורה שנכותה היא בגובה של 10% ובהתאם לכך פירטה את תביעותיה בראשי הנזק השונים. כפי שפירטתי לעיל מצאתי כי מקובלת עלי עמדת המומחה ולפיה התאונה לא הותירה נכות וכתוצאה מכך הרי שהערכת הנזקים היא שונה. לאחר בחינת טענות הצדדים אני פוסק לתובעת פיצוי לפי הפירוט שלהלן: נזק לא ממוני - בהתחשב בפגיעה, בתקופת אי הכושר שנמשכה כחודש ובטענות לגבי כאבים, אף אם לא נקבעה נכות, אני מעמיד את הנזק הלא ממוני על סכום של 7,500 ₪. עזרה והוצאות - בהעדר קבלות ובהינתן משך אי הכושר אני פוסק לתובעת פיצוי בסכום של 2,500 ₪ בשני המרכיבים. הפסד השתכרות לעבר - התובעת לא הניחה בסיס כלשהו המאפשר להעריך את הנזק שנגרם לה בראש נזק זה אם נגרם. מהודעות השומה ניתן לראות תנודתיות בהכנסות במהלך השנים השונות אך לא הובאו נתונים המצביעים על ירידה כלשהי באותו חודש שבו הייתה התובעת באי כושר. התובעת אף אינה מפרטת בתצהירה מה בדיוק עיסוקה כעצמאית ועד כמה עיסוק זה נפגע במהלך התקופה שבה הייתה מוגבלת. אין כל הסבר מי הם לקוחות התובעת או מקבלי השירות ממנה; האם לא סופק להם השירות ומה היה ההפסד כתוצאה מכך. בהיעדר ראיות - לא מצאתי כי יש מקום לפסיקת פיצוי ברכיב זה. לאור האמור לעיל, אני פוסק לתובעת סכום של 10,000 ₪. לסכום זה יתווסף שכר טרחת עורך דין בגובה של 13% בתוספת מע"מ וכן החזר האגרה. לא מצאתי, נוכח האמור לעיל, כי יש להורות על השבת עלות שכרו של המומחה בשל החקירה לתובעת. תאונת דרכיםלורדוזיס