פסק-דין השופטת ד' ביניש: 1. העותרת, המועצה האזורית חוף עזה, עתרה לבית-משפט זה ביום 3.11.04 כדי שנורה למשיבים להעביר אליה את חלקה במענקים המיוחדים לרשויות יש"ע עבור שנת 2004. העותרת טוענת כי מדובר בתקציב מיוחד המוענק לישובי יש"ע מאז הסכמי אוסלו, עקב הוצאותיהם המיוחדות לקיום רמת שירותים סבירה לתושביהם במצב הביטחוני הקשה השורר בהם. עוד טוענת היא כי תקציב זה שניתן לה בשנים עברו בסופה של כל שנה, לא הועבר לידיה עבור שנת 2004 תוך התעלמות מצרכיה ומכאן עתירתה. יצוין כי העתירה הוגשה לאחר החלטת הממשלה 1996 מיום 6.6.04 בדבר "תכנית ההתנתקות", אך בטרם נתקבל בכנסת החוק ליישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן: חוק ההתנתקות). ביום 13.1.05 יצא מלפני בית-משפט זה צו על תנאי כמבוקש (הנשיא א' ברק והשופטים א' א' לוי וא' גרוניס). בעת הגשת תצהיר התשובה מטעם המדינה, היה חוק ההתנתקות בשלבים הסופיים של הליכי חקיקתו, ואילו שעה שנשמעו טיעוני הצדדים בפנינו עמד החוק בתוקפו ואף נחתמו צווי הפינוי בידי ראש הממשלה ושר הביטחון, בתוקף סמכותם על-פי החוק. נציין כי אף שהעתירה נדונה לאחר שהתקבל חוק ההתנתקות, בחנו את חוקיות ההחלטה בדבר ההימנעות מהעברת המענק המיוחד לעותרת עבור שנת 2004 בהתחשב בעובדה שאותה עת טרם הוחק החוק הנ"ל. 2. טענתה העיקרית של העותרת בפנינו היתה כי ההימנעות מהעברת המענק האמור לשנת 2004, תקופה בה נמשכו החיים בחבל עזה בתנאים ביטחוניים קשים, אינה כדין. לפי הטענה, היתה לעותרת ציפייה לגיטימית כי לא תופלה ביחס לכל הרשויות האחרות ביש"ע הן משום שצרכיה באותה תקופה לא פחתו, והן משום שהסתמכה על התוספת התקציבית הצפויה וכבר הוציאה כספים בשל הסתמכות זו. תשובת המדינה נתמכה בתצהירו של מנכ"ל משרד הפנים. בתשובתו התייחס המנכ"ל לכך שההחלטה שלא להעביר את התקציב הנדון לעותרת ניתנה לאחר שהתקבלה בממשלה ההחלטה על תכנית ההתנתקות אשר לפיה עמדה העותרת בפני פירוק, והדבר אף מצא ביטוי אותה עת בהצעת-החוק. זמן-מה לאחר מכן, נקבע בסעיף 115 לחוק ההתנתקות כי לאחר תום הפינוי תחדל העותרת להתקיים, ויראו אותה כאילו ניתן עליה צו פירוק כמשמעותו בפקודת החברות. עוד נקבע בחוק מנגנון להטלת האחריות ליתרת חובותיה של העותרת על הממשלה. טענת המשיבים היא כי על-פי מדיניות הממשלה, נוכח תכנית ההתנתקות אין להקצות לעותרים כספים החורגים מן הכספים המתחייבים על-פי דין או מהכספים החיוניים לקיום אורח החיים התקין של תושבי העותרת ולמתן השירותים המוניציפליים עד ליום הפינוי. טעם נוסף שהביאו המשיבים בתשובתם נעוץ באופיו של המענק המבוקש ותכליתו. על-פי הטענה, כספי המענק אינם חלק ממענק האיזון המחולק לכלל הרשויות המקומיות. מדובר בתוספת תקציבית למענקי האיזון הניתנת בהתחשב במצבם הביטחוני של הישובים. תוספת זו אינה מיועדת להוצאות מסויימות או לצרכים מוגדרים, אין נדרשת הוכחת ביצוע כלשהו לשם קבלת הכספים ולמעשה אינה אלא תוספת לתקציב השוטף של הרשות. לפיכך, על-פי הטענה, ההימנעות מהעברת הכספים אינה פוגעת בביטחונה של העותרת או בתפקודה השוטף; לכל היותר, אילו היה ניתן לה המענק המבוקש היה בכך כדי לאפשר לעותרת רווחה תקציבית גדולה יותר או לחלופין להקטין את גרעונה. בנסיבות אלה, טוענת המדינה כי לא קמה חובה שבדין להעברת הכספים הנדונים לידי העותרת. באשר לטענת ההסתמכות שהעלתה העותרת, טוענת המדינה כי בהתחשב בכך שאין כל חובה שבדין להעביר את התקציבים המתווספים על מענקי האיזון, ובהתחשב בכך שמענקים אלה הוגדרו בחוק התקציב מדי שנה כ"מענקים חד פעמיים" שעל העברתם הוחלט תמיד בסוף כל שנה, אין ממש בטענת ההסתמכות בנוגע להוצאת הכספים על-ידי העותרת. יתרה מזאת; ההחלטה לכלול את המענק הנדון בתקציב נתקבלה רק ביום 25.11.04 במסגרת החלטה מיוחדת באישור ועדת הכספים, ולפיכך אין להעלות טענה כי בשנת 2004 הוציאה העותרת הוצאות בהסתמך על מענק זה. 3. השאלה הטעונה הכרעה בפנינו היא, אפוא, האם משהחליטו המשיבים להימנע ממתן מענק לעותרת מעבר לתקציב הרגיל שניתן לה וזאת בשונה מיתר ישובי יש"ע, פעלו הם כדין או שמא נהגו בהפליה פסולה. ממכלול הנסיבות ומהטעמים שמנתה המדינה בתשובתה עולה כי אין מדובר בהפליה בין שווים אלא בהבחנה מותרת בין שונים. השוני הרלוונטי לעניין זה נעוץ במדיניותה של הממשלה בנוגע לתכנית ההתנתקות במסגרתה עומדים ישובי העותרת לפני פינוי והעותרת עצמה עומדת לפני פירוק. בשל מדיניות זו, לא ראו המשיבים להקצות לעותרת בסוף שנת 2004 תוספת תקציבית מעבר לנדרש לצרכי הביטחון והקיום השוטף של ישוביה וזאת בשונה מהחלטתם ביחס ליתר ישובי יש"ע. הבחנה זו הינה מותרת. אין דין ישובי העותרת שהיו מיועדים לפינוי עוד לפני סוף שנת 2004 כדין יתר הישובים שזכו למענק אותה עת. לא נעלמו מעינינו הקשיים הביטחוניים שישובי העותרת עמדו בפניהם במהלך אותה שנה ועד היום. ואולם, כפי שהובהר בתשובת המדינה, אין מדובר במענק יעודי שתכליתו מוגדרת לענייני בטחון או לעניינים אחרים, אלא מדובר בתוספת תקציבית מעבר לתקציב הרגיל הנדרש לניהולם השוטף של ישובי חבל עזה ולביטחונם. בנסיבות אלה, רשאים היו המשיבים להביא בחשבון את מדיניות הממשלה לפינוי החבל ולהחליט על אי העברת המענק לישובי העותרת. אף בטענת ההסתמכות שעוררה העותרת לא מצאנו ממש. כפי שפורט בתשובת המדינה, ההחלטה על מתן המענק לישובי יהודה ושומרון עבור שנת 2004 נקבעה ביום 25.11.04, קרי - לקראת סוף השנה הנדונה. החלטה זו אושרה כמדי שנה "כמענק חד-פעמי" המתווסף לתקציב הרגיל. בנסיבות אלה, אין מקום לטענה כי העותרת הוציאה את הוצאותיה לשנת 2004 בהסתמך על המענק הצפוי. יצוין כי אילו היה המענק הנדון ניתן לעותרת על-פי הקריטריונים שנהגו לגבי יתר ישובי יש"ע, היה שיעורו נמוך עד מאד ביחס לתקציב הכולל של העותרת. זאת ועוד; נוכח הפירוק הצפוי של העותרת לאחר פינוי חבל עזה ובהתחשב בכך שהמדינה היא שתשא ביתר חובותיה, ממילא אין משכנעת הטענה בדבר הנזק הכספי שנגרם לעותרת בגין הוצאותיה לשנת 2004. אשר על כן, הצו על תנאי מתבטל והעתירה נדחית. אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת ד' ביניש. מענקשטחי יהודה ושומרון