צו ההרחבה בענף המוסכים 1. לפנינו תביעה לתשלום שעות נוספות, תוספת ותק, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לגמל ולקרן השתלמות ופיצוי בגין עוגמת נפש. 2. אלו הן העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים: הנתבעת הינה חברה בע"מ המפעילה מוסך לתיקוני כלי רכב (להלן: "המוסך"). מנהל המוסך הוא מר אפרים מזרחי. התובע עבד במוסך כמנהל עבודה ומכונאי במהלך שתי תקופות שונות. התקופה הראשונה החלה בשנות ה - 80' והסתיימה במהלך שנת 1997 (ראו סעיפים 3 ו - 24 לכתב ההגנה, עדות התובע בעמוד 5). התקופה השנייה החלה בסוף שנת 1997 או בשנת 1998 והסתיימה בפיטורי התובע ביום 31.5.04 (ראו מכתב פיטורים- נספח א' לתצהיר התובע). במסגרת עבודתו במוסך היתה לתובע יד חופשית מבחינה מקצועית בכל הנוגע לקבלת לקוחות, בדיקת כלי הרכב, ביצוע תיקונים בכלי רכב, הזמנת חלפים מספקים, חלוקת העבודה בין הפועלים במוסך והדרכת העובדים (עדותו של התובע בעמוד 8, סעיף 20 לסיכומי הנתבעת). 3. עיקר טענות התובע: התובע עבד בנתבעת שעות נוספות רבות בגינן זכאי הוא לסך כולל של 80,918 ₪. על הצדדים חלות הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף המוסכים. על פי הוראות אלו- על המעביד להפריש עבור העובד 6% דמי גמולים לקרן פנסיה. בפועל הפרישה הנתבעת עבור התובע דמי גמולים בשיעור נמוך יותר מ - 6% ולפיכך זכאי התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מלאות בסך כולל של 4,846 ₪. על פי הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף המוסכים היה על הנתבעת להפריש 0.2% משכרו הכולל של התובע עבור קרן השתלמות. שכרו של התובע במהלך כל תקופת עבודתו משנת 2000 ואילך עמד על סך של 292,050 ₪ ובצירוף הסכום המגיע לתובע עבור שעות נוספות - על סך כולל של 372,868 ₪. מסכום זה היה על הנתבעת להפריש לקרן השתלמות סך כולל של 746 ₪. על פי הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף המוסכים היה על הנתבעת לשלם לתובע, מדי שנה, תוספת ותק בשיעור 1% משכרו החודשי. משנת 2000 ועד לסיום עבודתו זכאי התובע לתוספת ותק בסך כולל של 2,920 ₪. התובע זכאי לפיצויים בגין עוגמת נפש בסך של 50,000 ₪. 4. עיקר טענות הנתבעת: הנתבעת איננה חברה באיגוד המוסכים ועל הצדדים לא חל ההסכם הקיבוצי בענף המוסכים ואף לא צו ההרחבה בענף. במידה וייקבע כי הוראות צו ההרחבה בענף המוסכים חלות על הצדדים, הרי שהיתה רשאית הנתבעת להפריש עבור התובע דמי גמולים לביטוח מנהלים בשיעור של 5% בלבד, במקום לבצע עבורו הפרשות לקרן פנסיה, וכך עשתה בפועל. קרן ההשתלמות המוזכרת בצו ההרחבה בענף המוסכים איננה קרן השתלמות אישית אלא קרן של כלל עובדי המוסכים והכספים שנצברים בקרן זו משמשים להכשרה מקצועית של העובדים ולהשתלמויות שונות. לחלופין, כל עוד לא דרש התובע הצטרפות לקרן ההשתלמות הוא אינו זכאי לכך שיבוצעו עבורו הפרשות לקרן. התובע אינו זכאי לתשלום עבור שעות נוספות. חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על התובע שכן תפקידו דרש מידה מיוחדת של אמון אישי ומשלא חל פיקוח על שעות עבודתו. לחלופין ובמידה וייקבע כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על התובע, הרי שהתובע אינו זכאי לסכומים שתבע שכן מדי יום יצא להפסקה בת שעה וחצי, בגינה יש לקזז מהסכומים המגיעים לתובע בגין שעות נוספות סך כולל של 47,700 ₪. מעבר לכך פעמים רבות עזב התובע את עבודתו לפני המועד בו אמור היה לסיימה ושולם לו שכר על יום עבודה מלא. בנוסף, לעיתים קרובות הגיע התובע למוסך מיזומתו ולא לצרכי עבודה, על מנת לשחק עם הכלב ששמר על המוסך. שכרו של התובע עלה מדי שנה ביותר מ - 1% ולפיכך יש לדחות את התביעה לתוספת ותק. לאחר שפוטר מעבודתו בנתבעת פתח התובע מוסך חדש בקרבת מקום למוסך בו הועסק על ידי הנתבעת וניסה לגזול את לקוחות הנתבעת ובגין כך זכאית הנתבעת לקיזוז סך של 20,000 ₪ מכל סכום שייפסק לטובת התובע. 5. מטעם התובע העיד הוא עצמו. מטעם הנתבעת העידו מר אפרים מזרחי מנהל המוסך, ילדיו שעבדו במוסך מר אבי מזרחי והגב' מיכל אור ומר ארקדי אבייב, עובד נוסף במוסך. כן הוגש תצהירו של מר בוקאי ברוך, המספק סחורה למוסך. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. 6. לאחר שעיינו בכל החומר שבפנינו, אנו מחליטים כדלהלן: חלות צו ההרחבה בענף המוסכים על הצדדים כעולה מסיכומי התובע, זנח הוא את הטענה כי על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי בענף המוסכים, וממילא אף לא הציג כל הוכחה לחברותה של הנתבעת באיגוד המוסכים. בסיכומיו טען התובע לחלותו של צו ההרחבה בענף המוסכים אולם בניגוד לכתוב בסיכומים מטעמו, לא הסכימה הנתבעת במסגרת רשימת המוסכמות, על חלות הוראות צו ההרחבה על הצדדים. בסעיף ההגדרות שבצו ההרחבה בענף המוסכים מוגדר "מוסך" כך: "מקום עבודה וכל מוסך המעסיק עובדים שכירים בתיקונים ושירותים לכלי רכב וחלקיהם". ו"עובד" מוגדר בצו ההרחבה כל "כל עובד המועסק במוסכים לרבות נוער עובד". משאין חולק כי התובע הועסק במוסך על פי הגדרתו בצו ההרחבה בענף המוסכים הרי שחלות על הצדדים הוראות צו ההרחבה בתחום ענף המוסכים (להלן: "צו ההרחבה"). הפרשות לקרן פנסיה סעיף ב' לפרק 17 בצו ההרחבה קובע: "הנהלות המוסכים אשר יחליטו לבטח את עובדיהם בקרן פנסיית יסוד ישלמו ל'מבטחים' דמי גמולים בשעור הקבוע בתקנון שהינו 11.5% משכרם המלא של העובדים עבור 8 שעות עבודה, מזה ישלם המעביד 6% וינכה מהעובד 5.5%" לטענת הנתבעת, היא ביטחה את התובע בביטוח מנהלים החל מתחילת תקופת עבודתו הראשונה במוסך ולפיכך ביטוח המנהלים בא במקום הביטוח הפנסיוני. לטענתה, ביטוחו של התובע בביטוח מנהלים עולה בקנה אחד עם סעיף ד' לפרק 17 להסכם הקיבוצי הכללי בענף המוסכים ועם סעיף 2 לצו ההרחבה. סעיף ד לפרק 17 להסכם העבודה הקיבוצי הכללי בענף המוסכים קובע: "מוסכם במפורש בין הצדדים, כי הנהלות המוסכים שעשו או יעשו עד 31.5.94 ביטוח אלטרנטיבי או קופות תגמולים - יבוא הדבר במקום חובת בטוח בקרן פנסית יסוד, או קרן פנסיה מקיפה הכל לפי הענין בתנאי שהעובד יחתום על כתב ויתור על פי הנוסח המצורף בזה." סעיף 2 לצו ההרחבה קובע: "הוראות סעיף ד' לפרק 17 להסכם הקיבוצי האמור יחולו רק לגבי עובד ומעביד שפעלו לפי הוראות הסעיף הקטן האמור עד יום 31 באוגוסט 1996 ואולם אם מסר עובד למעבידו או מעביד לעובדו, אף לפני המועד האמור, הודעה בכתב על אי הסכמתו להסדר לפי סעיף קטן ד' האמור - לא יחול עליהם סעיף קטן ד' האמור מיום מסירת ההודעה." על פי הוראת סעיף 17 ד להסכם הקיבוצי בענף המוסכים, הפרשה לכל ביטוח אחר או קופת תגמולים במקום קרן פנסיית יסוד או פנסיה מקיפה במבטחים, מחייבת חתימה של העובד על טופס שצורף כנספח להסכם הקיבוצי. בענייננו התובע לא הוחתם על הנספח כאמור ולא הביע הסכמתו לכך כי ההפרשות לביטוח מנהלים ייעשו במקום הפרשות לקרן פנסיה. הזכות לביטוח פנסיוני הינה זכות קוגנטית, שלא ניתנת לויתור על ידי העובד אלא בתנאי שהעובד חותם על כתב ויתור - מה שלא התקיים בענייננו. אפילו חתם העובד על כתב הויתור ספק אם היה בכך כדי להועיל לנתבעת משהוראה בהסכם הקיבוצי, המיטיבה עם העובד, גוברת על כל הוראה, הסכמה או ויתור בהסכם אישי (ראו סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים וכן ע"ע 1123/02 אופנר נ' המרכז הרפואי 'שער צדק" מיום 10.6.04). אנו קובעים איפוא כי העובדה שהנתבעת ביטחה את התובע בביטוח מנהלים עוד בתקופה הראשונה לעבודתו במוסך - לא היה בה כדי לפטור את הנתבעת מחובתה להפריש עבור התובע 6% מהשכר עבור קרן פנסיה, כמתחייב מהוראות צו ההרחבה. כעולה מטפסי 106 שצורפו לתצהירו של התובע (כנספח ב') מדי חודש נוכה משכרו של התובע עבור ביטוח מנהלים סכום בשיעור נמוך יותר משיעור של 6% (בדרך כלל עמד הסכום על 5% מהשכר). במסגרת תביעתו, ניכה התובע מהפיצוי המגיע לו בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה את הסכומים שהופרשו עבורו לביטוח מנהלים. לפיכך זכאי התובע לפיצוי כנתבע על ידו: בגין שנת 2000: 320 ₪ בגין שנת 2001: 1,109 ₪ בגין שנת 2002: 1,815 ₪ בגין שנת 2003: 380 ₪ בגין שנת 2004: 223 ₪ הפרשות לקרן השתלמות סעיף א לפרק 26 לצו ההרחבה קובע: "הנהלות המוסכים יפרישו על חשבונן מדי חודש בחודשו 0.2% משכרם הכולל של העובדים וכן ינכו 0.1% משכר העבודה של העובד לקרן ההשתלמות לעובדי המוסכים." אפילו נקבל את טענת הנתבעת כי התובע לא היה מעוניין כי יבוצעו עבורו הפרשות לקרן השתלמות - מה שלא הוכח לפנינו - הרי שהנתבעת היתה מחוייבת לבצע הפרשות אלו בהתאם להוראות צו ההרחבה. הזכות לביצוע הפרשות לקרן השתלמות, על פי הוראות צו הרחבה, היא זכות קוגנטית אשר אינה ניתנת לויתור על ידי העובד. משלא עשתה כן הנתבעת, עליה לשלם לתובע פיצוי בשיעור של 0.2% מהשכר הכולל ששולם לו. משהנתבעת לא הציגה כל תחשיב נגדי מטעמה, זכאי התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות בסך 745 ₪ כנתבע על ידו. תוספת ותק סעיף ג בפרק 7 לצו ההרחבה קובע: "לאחר שנת עבודה במוסך יקבל עובד תוספת ותק בשיעור של 1% משכרו החודשי לכל שנת ותק עד 30 שנה". לטענת הנתבעת עלה שיעור שכרו של התובע מדי שנה בשיעור הגבוה מ -1% ולפיכך היה בכך כדי לענות על הדרישה לתוספת ותק הקבועה בצו ההרחבה. לטענת התובע, העלאות שכרו נבעו אך מתוספות היוקר שחלו במשק ולא שולמה לו תוספת הוותק כמפורט בצו ההרחבה ולפיכך זכאי הוא לתוספת ותק, בגין השנים 2000 -2004, בסך כולל של 2,920 ₪. בחודש 1/00 עמד שכרו של התובע על סך של 6,875 ₪. בחודש 8/01 עדיין עמד שכרו של התובע על סך של 6,875 ₪ אולם בחודש 11/01 עלה שכרו של התובע לסך של 7,175 ₪ (יותר מ - 4% לעומת שכרו של התובע בשנת 2000) ולפיכך יש בהעלאת שכר זו כדי לענות על דרישת תוספת הוותק לשנים 2001 ו - 2002. לעומת זאת, באשר לתוספות הוותק אשר תבע התובע לשנים 2,000, 2003 ו- 2004: הנתבעת לא הציגה כל תחשיב נגדי לתחשיב התובע, בהתחשב בעובדה שבשנים 2003 ו - 2004 היתה תוספת יוקר, כטענת התובע. אשר על כן זכאי התובע לתוספות יוקר בגין השנים 2000, 2003 ו - 2004, כנתבע על ידו, בסך של 320 ₪, 684 ₪ ו - 349 ₪ בהתאמה. שעות נוספות כאמור טענה הנתבעת כי אין להחיל על התובע את חוק שעות עבודה ומנוחה שכן משרתו היתה "משרת אמון" ומשלא היה פיקוח על שעות עבודתו. סעיף 30(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע מהם החריגים לתחולת החוק וביניהם רלוונטים לענייננו הסעיפים הבאים: "(5) עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי ; (6) עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם". המדיניות המנחה בפסיקה פירשה את הסעיפים החריגים לחוק שעות עבודה ומנוחה בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולת החוק ויותר עובדים יהנו מההגנות שהחוק מעניק (ראו למשל ע"ע 300271/98 טפקו ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ נ' מנחם טל, פד"ע לה 703). סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה אין חולק כאמור כי לתובע, כמנהל העבודה במוסך, היתה יד חופשית מבחינה מקצועית בכל הנוגע לקבלת לקוחות, בדיקת כלי הרכב, ביצוע תיקונים בכלי רכב, הזמנת חלפים מספקים, חלוקת העבודה בין הפועלים במוסך והדרכת העובדים (עדותו של התובע בעמוד 8). עולה מהראיות כי מר אפרים מזרחי נתן אמון רב בתובע כעובד המועסק אצלו כמנהל עבודה במשך שנים רבות. עם זאת, איננו סבורים כי יש באופי עבודתו של התובע כמתואר, כעובד השכיר הבכיר והוותיק במוסך, כמו גם בעובדה שניתן היה לסמוך עליו כעובד אחראי, ותיק ואמין כדי לקבוע כי עבודתו של התובע דרשה מידה מיוחדת של אמון אישי, מעבר ליחסי האמון הרגילים הנדרשים מכל עובד ותיק במקום עבודה. נקבע בפסיקה כי ישנם תפקידים רבים אשר מחייבים מידה של אמון אישי אך אין בכך כדי לענות על הגדרת "מידה מיוחדת" של אמון אישי המצויינת בחוק שעות עבודה ומנוחה (ראו ע"ע 300271/98 טפקו המוזכר לעיל). כן נקבע בפסיקה כי ההיבט של "מידה מיוחדת" צריך להתבטא בשכרו של העובד ובשעות עבודה בלתי שגרתיות (ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון נ' עו"ד זיוה כץ, מיום 14.10.07). המשכורת החודשית ששולמה לתובע, אשר עמדה, עם קבלתו לעבודה בתקופה השנייה, על סך של 5,500 ₪ נטו (והגיעה עם סיום עבודתו של התובע בשנת 2004 לסך של כ - 8,000 ₪ ברוטו) - אינה משכורת גבוהה ויש בה כדי להצטבר למכלול הראיות המצביעות על כך שאין להוציא את התובע מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה. לעניין תפקיד הנהלה נקבע כי זה אינו כולל תפקיד של עובד המבצע את מדיניות הנהלת המפעל על ידי החלטות ופעולות הבאות במסגרת אותה מדיניות (ראו דב"ע מט/7-2 מישל רבות נ' הורמון שירותי אחזקה (אילת) בע"מ פד"ע כא 117) אלא כי תפקיד הנהלה מתייחס למנהל בכיר כגון מנכ"ל מפעל גדול או מנהל אגף ראשי (ראו דב"ע נג/188-3 אי בי סי ניוז אינטרקונטיננטל אינק. נ' בנימין מור פד"ע כח 284). לנוכח המפורט לעיל אנו קובעים כי סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה אינו מוציא את התובע מתחולת החוק. סעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה באשר לטענת הנתבעת כי לא היה פיקוח על עבודתו של התובע: התובע העיד כי "כאשר יצאתי לפני הזמן - איש לא אמר לי על כך דבר. איש לא העיר לי אם יצאתי באמצע היום." (עמוד 5) וגם מר אפרים מזרחי העיד כי בפועל לא פיקח על שעות עבודתו של התובע. עם זאת, אין חולק כי מר אפרים מזרחי דרש מהפקידה במוסך לערוך רישום של שעות עבודתו של התובע (עדותו של אפרים מזרחי בעמוד 13) ואין חולק כי אכן ערכה הפקידה רישום כאמור. בחקירתו הנגדית העיד התובע: "הפקידה היא זו שהיתה מנהלת את כרטיסי הנוכחות ורושמת מתי אני מגיע ומתי אני הולך". לעניין אפשרות הפיקוח נקבע בפסיקת בית הדין הארצי כי: "הפסיקה המגדירה את העובד שאין אפשרות לפקח עליו דנה בעובדים שעבדו מחוץ למפעל, לרוב בעבודות שדורשות ניידות, שכדי ליצור עימם קשר יש צורך במנגנון פיקוח מיוחד" (דב"ע מט/7-2 מישל רבות נ' הורמן שירותי אחזקה (אילת) בע"מ, פד"ע כא 117). על פי הפסיקה סעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה נועד לחול במקרים שבהם נשללת מהמעביד כל אפשרות פיקוח על שעות עבודתו של העובד ולא במקרים בהם בחר מעביד שלא לפקח על העובד. בדרך כלל מדובר בתנאי עבודה שאינם מאפשרים כל פיקוח על עבודת העובד אולם גם לעניין זה נקבע כי עבודה מחוץ למפעל אינה מונעת לכשעצמה פיקוח (ראו ע"ע עמוס אגרון נ' עו"ד זיוה כץ, מיום 14.10.07). בעניינו כאמור פיקחה הפקידה במוסך על שעות הגעתו ועזיבתו של התובע והיתה אף קיימת אפשרות לערוך רישום גם לגבי שעות ההפסקה של התובע או לגבי השעות בהן שהה מחוץ לתחומי המוסך לצרכי עבודה, כשלעניין זה אף נקבע בפסיקת בית הדין הארצי כי אין צורך בפיקוח מלא על כל דקה ודקה בפועל (עניין טפקו). העובדה שמר אפרים מזרחי לא טרח לבדוק את דוחות הנוכחות שערכה הפקידה (כך לגרסתו) ולא דרש רישום של ההפסקות של התובע - אין בה כדי לענות על החריג שבחוק, החל כאמור, כאשר אין אפשרות לפקח על שעות עבודתו של העובד. לפיכך גם החריג שבסעיף 30(א)(6) לחוק אינו מוציא את התובע מתחולת החוק. לנוכח כל המפורט לעיל אנו קובעים כי על הצדדים חל חוק שעות עבודה ומנוחה וכי התובע היה זכאי לתשלום עבור ביצוע עבודה בשעות נוספות. בחקירתו הנגדית העיד מר אפרים מזרחי כי מעולם לא ביקש מהתובע לעבוד שעות נוספות ואף הוסיף וטען כי "גם לא היה מספיק עבודה לשעות נוספות" (עמוד 13). דא עקא בנספח א' להסכם ההעסקה בין הצדדים (מיום 1.12.97 - נספח א' לתצהירו של אפרים מזרחי) נקבע: "בגין עבודתו במשרה מלאה בהיקף של 45 שעות שבועיות יהיה העובד זכאי למשכורת חודשית בסך של 5,500 ₪ נטו לחודש (להלן - המשכורת) אשר תשולם ב - 10 לחודש עבור החודש הקודם. המשכורת כוללת שעות נוספות, הוצאות נסיעה ו/או החזקת רכב." ובהמשך אותו נספח להסכם ההעסקה נכתב: "שעות העבודה כמוסכם הם גלובליות: בימים א-ה משעה 6:30 עד 16:30 בימי ו או חגים משעה 6:30 עד 13" בחקירתו הנגדית הבהיר התובע כי השעות המצויינות לעיל היו שעות הפתיחה של המוסך וכי "הכוונה היתה שאני צריך לדאוג לפתיחה ולסגירה של המוסך" (עמוד 9) גם ממכתב שכתב מר אפרים מזרחי לתובע עולה כי התובע נדרש לעבוד בשעות העבודה כמופיע בנספח א' להסכם העסקה. באותו מכתב, שאינו נושא תאריך, נכתב לתובע כך: "הנדון: שעות העבודה במוסך בהתאם למוסכם בינינו, בתוקף תפקידך כמנהל המוסך, שעות העבודה הן: בימים א -ה 6:30 - 16:30 בימי שישי 6:30 - 13:00. לאחרונה הנך עוזב את העבודה בשעה 15:00 -15:30 בתירוצים שונים: העבודה חלשה, צריך לבשל בבית, רוצה ללכת לקניות או סידורים שונים. בנוסף לכך אתה מחזיר את הפקידה לביתה לפני תום עבודתך. מאחר שאתה מנסה ליצור עובדה שהנך מסיים את העבודה בשעה 15:00 - 15:30 הדבר אינו מקובל עלי. בתוקף תפקידך, הנך נדרש לאחריות יתרה. אתה הוא שפותח את המוסך ועוזב רק בסיום העבודה בשעה 16:30. במידה שתעזוב את העבודה לפני הזמן הנקוב, אאלץ להוריד את זמן ההיעדרות מהשכר. הייתי רוצה להימנע מכך." (נספח ד' לתצהירו של מר אפרים מזרחי) לנוכח הסכם ההעסקה בין הצדדים והמכתב המצוטט לעיל, אנו קובעים כי התובע נדרש לעבוד מדי יום בין השעות 6:30 ו - 16:30 ובימי שישי בין השעות 6:30 ו - 13:00. אנו דוחים את טענת הנתבעת לפיה לעיתים הגיע התובע למקום העבודה שלא לצרכי עבודה אלא על מנת לשחק עם כלבו של אפרים מזרחי ששמר על המוסך. כאמור, קבענו כי התובע נדרש לעבוד מדי יום בין השעות 6:30 - 16:30 ובימי שישי בין השעות 6:30 ו - 13:00 כך שגם אם במהלך אותן שעות טיפל בכלב או שיחק עמו עדיין מדובר בשעות עבודה לכל דבר ועניין. באשר לשעות המדוייקות בהן הגיע התובע מדי יום לעבודתו ובהן עזב את העבודה - אלו מתועדות בדוחות הנוכחות שצירף התובע לתצהירו, ואשר אין חולק כי נערכו על ידי הפקידה במוסך ולדרישת המעסיק. לפיכך אנו קובעים כי שעות הגעתו ועזיבתו של התובע הן כמפורט באותם דוחות. באשר לטענת הנתבעת כי מדי יום נטל לעצמו התובע הפסקות ארוכות - אכן עולה מעדויות עדי הנתבעת כי התובע נהג לצאת להפסקות במהלך יום העבודה. מר אבי מזרחי העיד כי במהלך הפסקות אלו בישל התובע בביתו וערך קניות (עדותו של אבי מזרחי בעמוד 10), הגב' מיכל אור העידה כי התובע יצא לאכול בביתו את הארוחות שבישלה עבורו אשתו (עמוד 11) וגם מר ארקדי אבייב העיד כי התובע יצא מדי יום, במהלך יום העבודה, לאכול בביתו (עדותו בעמוד 12). בתצהירו ובחקירתו הנגדית הכחיש התובע כי יצא להפסקות צהריים שנמשכו שעה וחצי או כי יצא לסידורים פרטיים במהלך יום העובדה והעיד כי כאשר יצא להפסקת צהריים, שילב זאת עם מתן שירותים לנתבעת כגון הסעת כלי רכב וסידורים אחרים עבור הנתבעת (סעיף 15 לתצהירו, עדותו בעמודים 4 ו - 5). מר ארקדי אבייב, עד הנתבעת, חיזק את גרסת התובע בתצהיר הנוסף עליו חתם לבקשת התובע (ת/1) בו ציין כי: "פעמים רבות היה מר גדי הירש יוצא לתיקוני דרך במהלך שעות העבודה או לסידורי בנק של הנתבעת על פי בקשתו של מר אפרים מזרחי. זאת ועוד, ידוע לי כי מר הירש היה יוצא מהמוסך לצורך הבאת והחזרת מכוניות..." הגם שהשעות בהן יצא התובע להפסקות צהריים אינן מתועדות בדוחות הנוכחות, אין חולק כי התובע יצא לעתים בשעות הצהרים לאכול בביתו, כפי שאישר זאת בחקירתו הנגדית (עדותו בעמוד 4). עם זאת, לגרסת התובע ההפסקות היו קצרות ולא נמשכו שעה וחצי ואף כללו סידורים עבור הנתבעת. לנוכח מכלול העדויות כמפורט לעיל בדבר ההפסקות שנטל התובע במהלך יום העבודה, אנו קובעים כי יש להפחית משעות עבודתו של התובע כמפורט בדוחות הנוכחות, הפסקה של שעה אחת מדי יום. על פי חישוב שערך התובע, המבוסס על דוחות הנוכחות ואשר אינו מביא בחשבון יציאה להפסקות, תבע התובע סך כולל של 80,818 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות. הנתבעת לא הציגה כל תחשיב נגדי בהתחשב בשעות עבודתו של התובע כמפורט בדוחות הנוכחות אולם טענה כי יש לנכות מהתמורה המגיעה לתובע בגין שעות נוספות סך של 47,700 ₪ בגין הפסקה בת שעה וחצי מדי יום. מכאן שבגין הפסקה של שעה אחת מדי יום, יש לנכות מהתמורה המגיעה לתובע סך של 31,800 ₪ (לפי חישוב של הנתבעת). אשר על כן, ובהתאם לתחשיבים שערכו שני הצדדים אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות בסך כולל של 49,018 ₪. התביעה לפיצויי הלנת שכר התיישנה. מסיכומי התובע עולה כי זנח את תביעתו לפיצויים בגין עוגמת נפש. מעבר לכך, לא נטען בכתב התביעה או בתצהיר מהן הנסיבות בגינן זכאי התובע לפיצויים בגין עוגמת נפש ולפיכך נדחית התביעה בגין רכיב זה. טענת הקיזוז של הנתבעת בחקירתו הנגדית העיד התובע כי עבר לעבוד במוסך "שלו מוטורוס" כחצי שנה לאחר שפוטר מעבודתו בנתבעת והכחיש כי שידל לקוחות לעבור למוסך זה. העובדה שהתובע נשאל על ידי לקוחות שהכירו אותו מהו מקום עבודתו החדש והעובדה שלקוחות שהכירו אותו סמכו עליו כמכונאי מקצועי ולפיכך הלכו בעקבותיו למקום עבודתו החדש לאחר שפוטר - אין בה כדי להצביע על פגם בהתנהגותו של התובע. מעבר לכך לא הביאה הנתבעת כל ראיה אשר יש בה כדי לתמוך בטענתה כי התובע גרם לה לנזקים כספיים. לפיכך נדחית טענת הקיזוז. 7. סוף דבר בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה כדלהלן: (1) בגין שנת 2000 - פיצוי בסך 320 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.1.01 ועד לפרעון. (2) בגין שנת 2001 - פיצוי בסך 1,109 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.1.02 ועד לפרעון. (3) בגין שנת 2002 - פיצוי בסך 1,815 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.1.03 ועד לפרעון. (4) בגין שנת 2003 - פיצוי בסך 380 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.1.04 ועד לפרעון. (5) בגין שנת 2004 - פיצוי בסך 223 בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 31.5.04 ועד לפרעון. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות בסך 745 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 31.5.04 ועד לפרעון. תוספת ותק: (1) לשנת 2000: בסך 320 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.1.01 ועד לפרעון. (2) לשנת 2003: בסך 684 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.1.04 ועד לפרעון. (3) לשנת 2004: בסך 349 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 31.5.04 ועד לפרעון. תמורה בגין עבודה בשעות נוספות בסך כולל של 49,018 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 31.5.04 ועד לפרעון. הוצאות משפט בסך 600 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. צו הרחבהמוסךצווים