טענת לשון הרע כלפי צד שלישי בכתבי טענות

1. בפני בקשה מטעם הנתבעת (להלן: "המבקשת") לסילוקה על הסף של התובענה שהוגשה נגדה ע"י התובע (להלן: "המשיב"). השאלה שיש לדון בה היא: האם דברים שנכתבו בכתבי טענות על צד ג', הם בגדר "פרסום מותר" על פי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). 2. ביום 10.5.10 הצהיר ב"כ המשיב לפרוטוקול כי: "אין פה מחלוקת עובדתית אלא משפטית. מבחינתנו לא הוגשה תביעה בתיק הזה בגין הגשת התלונה. התביעה היא רק בגין מה שנכתב בכתבי הטענות. השאלה המשפטית היא, האם מה שכותבים על צד ג שהוא לא צד לאותה תביעה, נהנה מההגנה על פי סעיף 13(5)". בעקבות ההצהרה הנ"ל ע"י ב"כ התובע ציינתי בהחלטתי כי "לאחר שהובהר ע"י ב"כ התובע בישיבת היום כי התביעה דנן הוגשה רק בהתאם לחוק איסור לשון הרע, וזאת בגין פרסום בכתבי טענות במסגרת תיק תמ"ש 25296/99 בביהמ"ש לענייני משפחה בר"ג, ולא בגין הגשת תלונה ללשכת עורכי הדין ו/או למשטרה, אכן נותר הצורך לבירור משפטי בלבד בנוגע לתחולת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע". לפיכך, ומשהוברר כי אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, יש להכריע בבקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף. 3. רקע עובדתי: התובע הוא עו"ד אשר עובד באותו משרד עם עו"ד שי זהר – בעלה לשעבר של הנתבעת. בכתבי התביעה אשר הוגשו ע"י הנתבעת נגד בעלה לשעבר, להגדלת מזונות ילדים ולשינוי הסדרי ראיה נכתב בסעיף 11: "הנתבע... אינו מסתפק בצעקות והשפלות ... אלא דואג לכך ובניגוד גמור לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, כי גם עורך דינו, מר אליהו ריכטר, יחרוג גסות מן הכללים ויאיים על הקטינות שהכל מוקלט ומצולם ויועבר לבית המשפט לענייני משפחה, תוך המצאת דברים שלא היו ולא נבראו...". בגין דברים אלו, הוגשה תביעת לשון הרע ע"י עו"ד אליהו ריכטר נגד הנתבעת הגב' לימור זוהר. 4. לטענת המבקשת, התביעה מסתמכת רק על פרסום בכתבי בי דין. עפ"י סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, כל פרסום שנעשה ע"י ב"כ בעל דין תוך כדי דיון משפטי אינו יכול להוות עילה לתביעה בגין לשון הרע. המבקשת מפנה לרע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל. 5. לטענת המשיב, הוא לא ייצג את הנתבע בתביעות שהגישה הנתבעת נגד עו"ד שי זהר בתמ"ש 25296/99 וכן בתמ"ש 25297/99, ועל כן לא חלה בענייננו ההגנה המוחלטת שנקבעה בהלכת חיר נ' גיל. 6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להתקבל ולפיכך יש לדחות התביעה על הסף, מהנימוקים כדלקמן: א) לפי תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בית המשפט רשאי, בכל עת, לסלק תובענה שהוגשה על הסף. ב) סילוק על הסף של תביעה ובמיוחד דחייתה הוא הליך הננקט בלית ברירה רק כאשר: "ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן, לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש" (ע"א 3510/99 ראובן ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה, דינים עליון, כרך ס', 65). כל עוד קיימת אפשרות ולו גם קלושה, שעפ"י העובדות שבכתב התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש, לא תסולק התביעה על הסף. בשלב המקדמי, אין בית המשפט שומע ראיות ואינו מברר עובדות, אלא חי בשלב זה מכתבי הטענות בלבד. על כן, בית המשפט יורה על סילוק התביעה בשלב המקדמי רק אם יתברר לו כי גם אם תוכחנה כל הטענות העובדתיות בכתב התביעה, עדיין לא יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש. ג) בענייננו, כפי שמאשר ב"כ התובע, אין כל מחלוקת עובדתית ולפיכך אין מניעה להכריע בשאלה המשפטית כבר בשלב המקדמי. ד) סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי... פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". נהוג לקרוא להיתרים המנויים בסעיף 13 "הגנות מוחלטות" ואין נפקא מינה אם הפרסום נעשה בזדון או ממניעים לא כשרים. (ע"א 6356/99 דרור חוטר ישי נ' עדנה ארבל, פ"ד נו(5) 254). יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בספרו של עו"ד אורי שנהר, דיני לשון הרע (נבו הוצאה לאור בע"מ תשנ"ז –1997) בעמוד 191: "אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 ייהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון, מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להיקרא "ההגנות המוחלטות". ה) המחלוקת בפסיקה בעניין היקפה של החסינות המוענקת לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי, לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוכרעה במסגרת רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (מיום 19.8.09). ביהמ"ש העליון קבע ברוב דעות, מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, בהסכמת כב' הש' דנציגר, כנגד דעתו החולקת של כב' הש' א' רובינשטיין כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הוא חיסיון מוחלט ואין לקרוא לסעיף 13 (5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום, שעניינו בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין קבע כי: "התפיסה שהביעו כמה משופטי בית המשפט המחוזי היא שיש לקרוא לסעיף 13(5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום. סייג זה מתמקד בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. יובהר מיד כי דרישה שלפיה הפרסום ייעשה "לצורך הדיון ובקשר איתו" נכללה במקור בחוק, אך נשמטה ממנו על-פי הוראת סעיף 7 לחוק לשון הרע (תיקון), התשכ"ז-1967. מכאן ניתן לכאורה ללמוד שהמחוקק במפורש ביקש למנוע בירור תוכני באשר לקשר שבין התבטאות שנאמרה תוך כדי דיון משפטי לבין נושא הדיון... הטיעונים העקרוניים בדבר הצורך בהצבת סייג תוכני מסוים – גם אם מצומצם ביותר – לחסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, הם טיעונים במישור של דין רצוי... מכל מקום, הדין המצוי – סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13 (5) – הגנה שאינה שוללת, כאמור, קיומו של הליך מתאים אחר...". כב' הש' דנציגר הוסיף, בין היתר, כי: "לשון החוק ברורה וחד משמעית והיא מציבה תנאי אחד ויחיד לקיומה של החסינות הנ"ל – אמירת הדברים "תוך כדי דיון"... כחברי, המשנה לנשיאה, אף אני סבור כי החסינות המוענקת לגורמים הנזכרים בסעיף 13 (5) לחוק – עליהם נמנים באי כוח הצדדים להליך השיפוטי – היא חסינות מוחלטת ומטרתה למנוע מצב שבו אותם גורמים יחששו להתבטא באופן חופשי וירסנו את עצמם יתר על המידה בשל איום של תביעת לשון הרע. סיוגה של החסינות דנן על ידי הוספת תנאים ודרישות שונים (לרבות: אמיתות הפרסום, העדר זדון ורלבנטיות) יכול שיעשה בדרך של תיקון החוק על ידי המחוקק. ואולם, כל עוד לא בחר המחוקק לפעול בדרך זו ואף מצא לנכון להשמיט בשנת 1967 מלשון הסעיף את תנאי הרלבנטיות ("לצורך הדיון ובקשר אתו"), אל לנו להתעלם מכוונתו הברורה והמפורשת של המחוקק, ולקבוע סייגים או חריגים כלשהם להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5) לחוק". ו) ביום 10/11/09 נדחתה ע"י כב' הנשיאה דורית ביניש במסגרת דנ"א 7025/09, עתירה לדיון נוסף בפסק הדין שניתן ברע"א 1104/07. והלכת ביהמ"ש העליון ולפיה הגנת סע' 13(5) היא מוחלטת; היא ההלכה המחייבת לכל הדעות. וכפי שציינה כב' הנשיאה בייניש בס' 4 להחלטתה: "ובמקרה שלפנינו איני סבורה כי מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות עריכת הליך זה. זאת, במיוחד נוכח לשונו המפורשת של החוק, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, והשאלה האם יש לשנות מהיקפה הרחב של הוראת חוק זו היא עניין למחוקק לדון בו. עוד יצוין, כי דעת הרוב בפסק הדין נשוא העתירה עמדה על דרכי פעולה חלופיות לנקיטה בהליכים אזרחיים ו/או פליליים לפי חוק איסור לשון הרע לשם מניעת התדרדרות תרבות הדיון בבתי המשפט; ובהקשר זה יש לזכור כי המחסום מפני תביעה והליך משפטי כאמור הינו על-פי חוק איסור לשון הרע ועל-פי הוראות חוק זה בלבד. אך אין בכך כדי למנוע תגובה ראויה בגין שימוש לרעה בהליכים המתנהלים בבית המשפט, ולשם כך קיימים כלים אחרים. מן הראוי שהגורמים הרלוונטיים (ובהם לשכת עורכי הדין ובתי המשפט) יפעלו בשיתוף פעולה ובכל התוקף לקידום התכלית של שמירה על רמת הדיון ותרבות הדיון ועל שמו הטוב של אדם, אף בהתקיים המחסום מפני תביעת לשון הרע". ז) בענייננו, כפי שעולה מהצהרת ב"כ התובע בפרוטוקול מיום 10.5.10 וכן מלשון סע' 4 לכתב התביעה, בעילת התביעה מבוססת על דברי לשון הרע שנכתבו בכתבי תביעה שהוגשו ע"י המשיבה במסגרת תמ"ש 25296/99 וכן בתמ"ש 25297/99. המשיבה הינה בעלת דין באותם ההליכים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה ומשכך היא נמנית בגדר הגורמים הנזכרים בסע' 13(5) לחוק איסור לשון הרע. זאת ועוד; אין חולק על כך כי פרסומים שנעשו במסגרת כתבי בית דין – כתבי תביעה ותצהיר מטעם המשיבה שהוגשו לביהמ"ש, הינם פרסומים שנעשו "תוך כדי דיון" (ראו: ע"א 1682/06 עו"ד רסקין נתן נ' אברהם לב, תק-מח 2008(3), 13048). ח) לאור המסקנה כי הפרסומים נשוא התביעה נעשו ע"י בעלת דין תוך כדי דיון משפטי, הרי שמדובר בפרסומים מותרים לפי סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע ולא קמה למשיב עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע. ט) למען הסר ספק אבהיר כי, אין דרישה בחוק ולפיה דברי לשון הרע שנאמרים "תוך כדי דיון משפטי" יתייחסו דווקא לבעלי הדין או לבאי כוחם באותו דיון משפטי, בכדי להנות מההגנה המוחלטת שמעניק סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. החסינות היא כאמור על פרסומים שנעשו "תוך כדי דיון משפטי" ולאו דוקא פרסומים המתייחסים לבעלי הדין. 7. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל ולפיכך דין התביעה להידחות. ב) התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 2,500 ₪. ג)כתבי טענות / כתבי בי דיןלשון הרע / הוצאת דיבהמסמכים