פסק-דין המערער הורשע בבית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית תל אביב-יפו (להלן: בית הדין) בעבירות משמעת לפי סעיפים 9(1), (2), (3) ו-(4) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (להלן: חוק המשמעת) ולפי סעיפים ב(ב), (ד) ו-(ה) לתקנון הכללי לעובדי העירייה (להלן: התקנון הכללי). על המערער הוטלו אמצעי משמעת של נזיפה ופיטורים על-תנאי למשך שלוש שנים. בפניי ערעור על ההרשעה ועל חומרת אמצעי המשמעת. עיקרי העובדות 1. המערער הינו עובד המשיבה, והוא שימש מזה כשלושים שנה כטכנאי במכון הרנטגן במרכז הרפואי תל-אביב (בית החולים איכילוב). משנת 1999 שרוי המערער בסכסוך חריף ומתמשך עם מעבידיו וזאת על רקע העברתו מתפקידו כסגן רנטגנאי ראשי. הסכסוך האמור התברר, בין היתר, בבית הדין האזורי לעבודה ובמהלך הדיון בפנינו נמסר כי הצדדים מנהלים הליכי גישור בעניין. ביום 20.11.02 הוגשה נגד המערער תובענה משמעתית הכוללת שני אישומים. על פי האישום הראשון, הבחין שוטר מתנדב במשטרת התנועה במערער, בהדביקו מדבקות עליהן נכתב "מחדלים באיכילוב ברבש תתפטר!" (להלן: המדבקות) על גבי שלטי הכוונה ותמרורים ועל גבי דופן הגשר באזור מחלף ינאי. על פי האישום השני, מצאו פקחי עיריית תל-אביב מדבקות זהות בשני מקומות בעיר. על רקע זה יוחסו למערער עבירות של התנהגות הפוגעת במשמעת, אי קיום המוטל עליו כעובד רשות מקומית, התנהגות שאינה הולמת והתנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקיד או בקשר אליו, לפי סעיפים 9(1), (2), (3) ו-(4) לחוק המשמעת ולפי סעיפים ב(ב), (ד) ו-(ה) לתקנון הכללי. 2. במהלך הדיון בבית הדין כפר המערער בעובדות התובענה וטען כי המדבקות נתלו על ידי חברו, מר נתי גרנאי (להלן: גרנאי), וכי למעשה הוא עצמו הגיע לאזור מחלף ינאי על מנת להסירן. בית הדין הרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו באישום הראשון. בית הדין קיבל את גרסת עד התביעה המרכזי, מר שלמה רביד (להלן: רביד), אשר העיד כי ראה את המערער מדביק את המדבקות באזור מחלף ינאי. בית הדין קבע כי עדות זו הינה מהימנה ועקבית וכי על פיה אין כל ספק כי המערער אכן הדביק את המדבקות באזור ולא שהה במקום על מנת להסירן, כפי שנטען על ידו. בתוך כך נדרש בית הדין לטענת הסנגור כי עדותו של רביד פסולה, מאחר שהציג בפני המערער תעודת מתנדב במשטרת התנועה (להלן: התעודה) למרות שבאותה שעה לא היה בתפקיד וכך גבה מן המערער את פרטיו. בית הדין ציין כי תלונה שהגיש המערער נגד רביד בעקבות אירוע זה נמצאה מוצדקת, וכתוצאה מכך ספג רביד הערת מפקד. עם זאת, בית הדין קבע כי אף אם חרג רביד מסמכותו עת הציג התעודה, הרי שמותר היה לו לפנות למערער אף כאזרח אשר נכח במקום במקרה בזמן שנעברה העבירה ובנסיבות אלה אין מקום לפסול את עדותו. בית הדין דחה גם את טענת הסנגור כי עדותו של רביד פסולה על פי הוראות סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות) משום שכרוכה היא בפגיעה בפרטיות. לצד זאת קבע בית הדין כי עדויותיהם של המערער ושל חברו גרנאי, אשר תמך בגרסתו, אינן אמינות בעיניו. בית הדין ציין כי עדויות אלה מעוררות שאלות וספקות רבים ובכלל זה עמד על סתירות שונות שהתגלו בהן. בית הדין מצא כי גרסתו של המערער אינה מתיישבת עם מכלול העדויות וכי מדובר בגרסה "תפורה", אשר גובשה על ידי המערער בשיתוף עם חברו גרנאי רק בסמוך לתחילת הדיון בבית הדין. בית הדין קבע כי גרנאי, אשר אינו עובד ציבור, גילה נכונות לקחת על עצמו את האחריות להדבקת המדבקות וזאת בכדי שהמערער לא יישא בתוצאות הקשות של הרשעתו בדין המשמעתי. תמיכות נוספות למסקנה כי המערער הוא אכן זה שהדביק את המדבקות האמורות במחלף ינאי מצא בית הדין במכתבים הרבים ששלח המערער לגורמים שונים במסגרת הסכסוך החריף עם הנהלת בית החולים וכן בהתנהגותו המפלילה של המערער ובבחירתו לשמור על זכות השתיקה בעת חקירתו על ידי חוקר העירייה. בית הדין קבע עוד כי עקרון חופש הביטוי אינו יכול להוות הגנה למערער וכי מעשיו של המערער חורגים מן הגבולות המותרים של מתיחת ביקורת על התנהלות בית החולים. בית הדין הדגיש כי אף אם תוכן המודעות הוא אמת, הרי שמעשיו של המערער בכל זאת עולים כדי עבירת משמעת חמורה, לנוכח הפרת חובת הנאמנות כלפי המוסד המעסיק אותו והפגיעה בשמו הטוב. מנגד, זיכה בית הדין את המערער מחמת הספק מן העבירות שיוחסו לו באישום השני. זאת, לאחר שקבע כי לא הובאו ראיות לכך שהמערער הוא זה שהדביק את שתי המדבקות שנמצאו בעיר תל-אביב. 3. בעקבות הרשעתו הוטלו על המערער אמצעי משמעת של נזיפה ושל פיטורים על-תנאי לתקופה של שלוש שנים, מבלי שתיפגע זכותו לפיצויי פיטורים אם יופעל תנאי זה. בית הדין לא ראה לנכון למצות את הדין עם הנאשם ולהטיל עליו עונש של פיטורים בפועל, כשם שביקשה המשיבה. בתוך כך ציין בית הדין כי העובדה שתוכן המדבקות הינו אמת (במובן זה שמנכ"ל בית החולים, פרופ' גבי ברבש (להלן: ברבש), לקח על עצמו אחריות למחדלים בבית החולים בעדותו) אמנם אינה מכשירה את המעשה, אך יש בה כדי להוות שיקול לקולה. כן התחשב בית המשפט בעבודתו רבת השנים של המערער בבית החולים, בנסיבותיו האישיות ובהשעייתו הממושכת, על השלכותיה הכלכליות. טענות המערער 4. המערער מעלה טענה מקדמית לפיה פסק הדין בעניינו בטל מעיקרו, וזאת משום שבית הדין היה נגוע בניגוד עניינים, בהיותו מורכב מעובדי עיריית תל-אביב. חיזוק לטענתו זו שואב המערער מחוק הרשויות המקומיות (משמעת) (תיקון מס' 3), התשס"ג-2002, מכוחו הוקם בית דין ארצי למשמעת לעובדי הרשויות המקומיות תחת בתי הדין המקומיים ובית הדין האזורי שפעלו קודם לכן, וזאת בכדי לשנות את המצב לפיו היו חברי בית הדין עובדי אותה רשות מקומית על ידיה הועסק הנאשם. לגופו של עניין טוען המערער כי דין עדותו של רביד להיפסל, משום שזה הפר את נוהלי המשטרה עת הציג בפניו תעודת שוטר מתנדב בזמן שלא היה בתפקיד. המערער מוסיף כי בעוד שהנהלים חייבו את רביד להעביר את המידע שהגיע לידיו בעקבות הצגת התעודה לידי מפקדיו, הרי שזה לא פעל בצינורות המקובלים, אלא הגיש תלונה נגד המערער למשטרה הירוקה ואף עדכן את בית החולים איכילוב בפרטי האירוע. עוד טוען המערער כי בנסיבות אלה מבוססת עדותו של רביד על פגיעה בפרטיות ודינה להיפסל מכוח הוראות סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות. טענה נוספת של המערער הינה כי יש לראות בדברים שמסר לרביד הודאת חוץ שאינה "חופשית ומרצון", אלא נגבתה בעורמה ובדרך פסולה, ועל כן אינה קבילה. במקביל טוען המערער כי שגה בית הדין כאשר העדיף את עדותו של רביד על פני גרסתו שלו, אשר נתמכה אף בעדותו של חברו גרנאי. המערער טוען, כי בעוד שגרסה זו לא נסתרה, הרי שעדותו של רביד לוקה בסתירות שונות. המערער מציין, בין היתר, כי רביד לא זכר באיזו שעה פנה למשטרה הירוקה על מנת להתלונן על האירוע ולבסוף נקב בשעה מאוחרת, שבה, פי הנטען, כבר לא עבד איש במקום. כן עומד המערער על כך שבעוד שבעדויותיו בפני חוקר העירייה ובמשטרה ציין רביד כי ראה את המערער מדביק מדבקות צהובות באזור מחלף ינאי, הרי שבעדותו בבית הדין סיפר כי בפועל היה עד להדבקת מדבקה אחת בלבד. עוד נטען כי עדותו של רביד הייתה מגמתית, וכי הושפעה מכעסו על ההליכים שננקטו נגדו בעקבות תלונת המערער וכן מן הקשר החם שנוצר, לדבריו, בין רביד לבין ברבש בעקבות הפרשה. לחלופין טוען המערער כי בפסק דינו לא ייחס בית הדין משקל ראוי לזכותו לחופש ביטוי, בייחוד בשים לב לכך שתוכן המדבקות הוא אמת. המערער מדגיש כי בנסיבות העניין לא הוכחה ודאות קרובה של נזק או של פגיעה בשירות הציבורי או באינטרסים אותם משרת השירות הציבורי כתוצאה ממעשיו ועל כן לא היה מקום לסייג את חופש הביטוי שלו בשל היותו עובד ציבור. טענות המערער מופנות גם נגד חומרת אמצעי המשמעת שהושתו עליו. המערער טוען כי בית הדין לא התחשב בהשעייתו המתמשכת ובפגיעתה הקשה של הפרשה בשמו הטוב ובמעמדו. כן מציין המערער כי על עבירות חמורות מאילו שביצע נגזרו על עובדי עיריית תל-אביב עונשים קלים בצורה ניכרת. דיון 5. טענותיו של המערער נגד הכרעת הדין מתייחסות לשני מישורים. במישור האחד מוסיף המערער לכפור במעשים המיוחסים לו וטוען כי לא הוא זה שהדביק את המדבקות באזור מחלף ינאי. במישור האחר טוען המערער כי אף אם תיוחס לו הדבקת המדבקות, הרי שמדובר במעשה המוגן על ידי עקרון חופש הביטוי. בטרם אפנה לבחון טענות אלה כסדרן, אבקש לייחד מספר מילים לטענתו המקדמית של המערער בדבר היות פסק הדין נגוע בניגוד עניינים בשל העובדה שחברי בית הדין הם עובדי עיריית תל-אביב. בטרם נכנס לתוקפו חוק הרשויות המקומיות (משמעת) (תיקון מס' 3), התשס"ג-2002 (להלן: תיקון מס' 3) ביום 1.1.04, פעלו מכוח הוראות חוק המשמעת שלושה בתי דין מקומיים למשמעת ובית דין אזורי למשמעת. חברי בית הדין היו עובדי הרשות המקומית בה הוקם בית הדין. תיקון מס' 3 אכן נועד לשנות את המצב בו היו חברי בית הדין עובדי אותה רשות מקומית על ידיה הועסק הנאשם. זאת, בכדי למנוע מצב בו יהיו נתונים ללחצים מצד ראש העיר והנהלת הרשות המקומית מחד, ומצד ועד העובדים והנאשם עצמו מאידך (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הרשויות המקומיות (משמעת) (תיקון מס' 3) (בית דין ארצי), התשס"ב-2002, ה"ח 3127, 322). הוראות תיקון מס' 3 אינן חלות על העניין שבפניי, משום שזה היה תלוי ועומד בפני בית הדין ערב כניסתו לתוקף (ראו הוראת המעבר הקבועה בסעיף 16 לתיקון מס' 3). אף על פי כן, המערער מוצא בהוראות אלה תימוכין לטענתו כי ההליך המשמעתי שעבר נגוע בניגוד עניינים. טענה זו אין בידי לקבל. תיקון מס' 3 הינו צעד חשוב למניעת היווצרות ניגוד עניינים בהליכים משמעתיים של עובדי רשויות מקומיות. עם זאת, משלא הביא המערער ראיות שיש בהן כדי לבסס אפשרות ממשית לניגוד עניינים מצד חברי בית הדין, עקב זיקה כלשהי לעניינו או לממונים עליו, הרי אין בעצם העובדה שחברי בית הדין הינם עובדי עיריית תל-אביב כדי להביא לפסילת ההליך המשמעתי. זהות מדביק המדבקות 6. ככל שמופנות טענות המערער נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין, הלכה היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדים הבאים בפניה. לכלל זה סייגים המתייחסים למקרים נדירים בהם הממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות או שהגרסה המאומצת על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ראו למשל: עש"ם 318/04 מנוס נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נח(3) 470, 476 ; עש"ם 2868/04 שמיאן נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם)). המקרה דנן אינו נופל לגדר החריגים האמורים. לאחר שבחנתי את טענות המערער לא מצאתי לנכון להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית הדין בפסק דינו המנומק ובהחלטתו לבכר את גרסתו של רביד על פני גרסת המערער. המערער לא הצביע על סתירות או על פירכות מהותיות שיש בהן כדי לפגוע במהימנות עדותו של רביד. מרבית הסתירות והפירכות עליהן עמד המערער אינן מתייחסות לפרטים בעלי חשיבות ממשית לגרעינה המהותי של עדות זו. כך למשל, אין בעובדה שרביד לא דייק בתשובתו לשאלה מתי פנה למשטרה הירוקה כדי לערער את מהימנות עדותו לעניין מעשיו של המערער בצומת ינאי. הנקודה היחידה מבין טענות המערער אשר נוגעת, לכאורה, לשורשה של העדות, מתייחסת לשאלה כמה מדבקות ראה רביד את המערער מדביק. ואמנם, בעוד שבעדויותיו בפני חוקר העירייה ובמשטרה וכן בחקירתו הראשית בבית הדין סיפר רביד כי הבחין במערער מדביק מדבקות צהובות, הרי שבחקירתו הנגדית השיב כי ראה את המערער מדביק מדבקה אחת בלבד. עם זאת, משנשאל רביד לפשר סתירה זו הסביר כי למרות שלנגד עיניו הדביק המערער רק מדבקה אחת על גבי תמרור, הרי שמדבקות זהות רבות היו תלויות באזור. בנסיבות אלה ניתן לכל היותר לומר כי בעדותו של רביד נפל אי דיוק, שאין בו כדי לפגוע במהימנות העדות. זאת ועוד, רביד לא הכיר את המערער ולא הייתה לו כל סיבה לטפול עליו האשמות שווא ביחס להדבקת המדבקות. בתוך כך, אין ממש בטענת המערער כי עדותו של רביד הייתה מגמתית והושפעה מן התלונה שהגיש נגדו המערער או מן הקשרים שנוצרו, לטענת המערער, בינו לבין ברבש בעקבות הפרשה. זאת מאחר שרביד פנה למשטרה הירוקה ולבית החולים איכילוב ודיווח על האירוע נשוא התובענה עוד בטרם התלונן עליו המערער. מנגד, גרסתו של המערער, הנתמכת בגרסת חברו גרנאי, מעוררת תמיהות וספקות. זאת, בין היתר, משום שנכבשה על ידי המערער, אשר בחר לשמור על זכות השתיקה בחקירתו בפני חוקר העירייה, והועלתה רק בסמוך לתחילת הדיונים בבית הדין, עת הגיש גרנאי תצהיר בעניין הדבקת המדבקות על ידו. המערער טען בחקירתו הנגדית בבית הדין כי לא הציג גרסתו בפני חוקר העירייה משום שדבק בזכות השתיקה ומשום שלא רצה להפליל את חברו, המסייע לו מזה שנים רבות. עם זאת, ספק אם ניתן לקבל את הסבר אחרון זה לכבישת גרסתו של המערער, לו לא נמצא כל ביטוי בדבריו של גרנאי עצמו. על פי עדותו של גרנאי בחקירה הנגדית, כבר בתחילת הפרשה, עת הודיע למערער כי הדביק את המדבקות באזור מחלף ינאי, ביקש מן המערער לייחס לו את הדבקת המדבקות באם יישאל על העניין. כמו כן, גרנאי הסביר בחקירתו הנגדית את העובדה שתצהירו בעניין הדבקת המדבקות הוגש רק בחודש דצמבר - כשלושה חודשים לאחר קרות האירוע - בכך שרק בשלב זה, בעקבות הגשת התובענה נגד המערער בחודש נובמבר והפתיחה בהליכי השעייתו, הפך תצהירו רלוונטי. מכל מקום, גרנאי לא תיאר בעדותו כל שלב שבו חשש פן תוטל עליו האחריות להדבקת המדבקות, באופן שיכול היה להסביר את כבישת הגרסה שהוצגה בבית הדין. זאת ועוד, הגרסה לפיה הגיע המערער לאזור מחלף ינאי על מנת להסיר את המדבקות אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהמדבקות לא הוסרו על ידי המערער אף לאחר ההיתקלות ברביד. על פי עדותו של רביד, יום למחרת האירוע נשוא התובענה עבר באזור וראה כי הצומת עדיין מכוסה מדבקות צהובות. רביד אף צילם אחת מן המדבקות בהזדמנות זו. גרסתו של המערער נתמכה, כאמור, בעדותו של חברו גרנאי, אשר טען כי הדבקת המדבקות על ידו היוותה חלק מן המערכה המתמשכת שהוא עצמו מנהל נגד בית החולים איכילוב. גרנאי העיד כי מערכה זו החלה אמנם ברצונו לסייע לחברו אך לאחר מכן לבשה אופי עצמאי והתפרסה לתחומים נוספים ובכללם התראה על המחדלים בתפקודו של בית החולים בפני גורמים שונים. גרנאי אף ניסה לבסס את הגרסה לפיה הוא זה שהדביק את המדבקות בהציגו תמונות המנציחות מדבקות שהודבקו בשני אתרים בצפון הארץ אליהם הגיע במסגרת עבודתו. מכל מקום, אף כי נראה שגרנאי אכן היה מעורב בפרשת המדבקות - כפי שניתן ללמוד גם מן העובדה שהמדבקות נשאו את שם החברה שבראשה הוא עומד - אין בכך כדי לשלול את המסקנה כי המערער עצמו הוא שהדביק את המדבקות נשוא הערעור. בנסיבות אלה אכן נראה כי גרנאי הסכים לקחת על עצמו את האחריות למעשה זה על מנת להגן על חברו מפני עולו של הדין המשמעתי והשניים גיבשו את הגירסה המאוחרת אשר הוצגה בפני בית הדין. 7. הנה כי כן, מניתוח כלל חומר הראיות עולה כי המערער לא הצליח להצביע על טעם להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית הדין. אף טענותיו של המערער נגד קבילות עדותו של רביד - דינן להידחות. הגם שבבית משפט זה כבר הובעה הדעה כי בנסיבות מסוימות עלולים פגמים בדרך השגתן של ראיות להוביל לפסילתן, הרי שהודגש כי מכל מקום אין לאמץ בעניין זה כלל פסילה גורף וההכרעה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט. בע"פ 2180/02 קאסם נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 642 ציינו: "כבר נזדמן לנו להביע דעה כי בנסיבות מסוימות עלולים פגמים בחקירה להוות פגיעה בזכות יסוד חוקתית של חשוד, ותוצאתם עלולה להיות פסילת קבילותה של ראיה. עם זאת לא כל פגם בחקירה מהווה פגיעה בזכות יסוד חוקתית מן הסוג הפוסל קבילותה של ראיה, ויש פגמים שישפיעו על משקלה בלבד. העניין מסור לשיקול-דעתו של בית המשפט על פי אופייה של הפגיעה בזכות היסוד, אם אמנם נפגעה; חומרת הפגיעה והאינטרסים הציבוריים העומדים מנגד, על פי מכלול נסיבות העניין (השוו: ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, בעמ' 546, 555; ע"פ 5203/98 חסון נ' מדינת ישראל)". (שם, בע' 654) כך על פי דיני הראיות בהליך הפלילי וכך מדרך קל וחומר גם בהליך המשמעתי. יש לזכור כי בית הדין כלל אינו כבול לדיני הראיות, כפי שעולה מסעיף 16 לחוק המשמעת. סעיף זה מקנה לבית הדין סמכויות מסוימות הנתונות לוועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, ובכלל זה מחיל על בית הדין את סעיף 8 לחוק זה. לפי סעיף 8(ב) לחוק זה, "ועדת-חקירה אינה כפופה לדיני הראיות כשאין בחוק זה הוראה אחרת" (לעניין ההוראה המקבילה בסעיף 11 לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963, המשחררת את בית הדין למשמעת של עובדי המדינה מתחולת דיני הראיות, ראו: עש"מ 3725/91 ראובן בכרך נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 401, 406 - 407; עש"מ 5550/98 יעקב גל-אור נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 326, 330-329). בה בעת, כבר אמרנו כי בענייני משמעת נוהג בית הדין להחמיר עם עצמו בדרך כלל ולהחיל אמות מידה של הליך פלילי (ראו: עש"מ 7858/03 ירדן יופה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). מכל מקום, בנסיבות העניין, הפגמים שנפלו בהתנהלותו של רביד, אשר פעל בניגוד לנוהלי המשטרה כאשר הציג בפני המערער תעודת שוטר מתנדב וכאשר לא העביר את המידע שהשיג בדרך זו בצינורות המקובלים, אינם ממן הפגמים היורדים לשורש קבילותה של עדותו. אף כללי הפסילה הספציפיים הקבועים בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות ובסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 אין בהם כדי להועיל למערער, שכן אין אלה מסבים עצמם על נסיבות המקרה שלפנינו. אם כן, השאלה שעלינו להציב לנגד עינינו היא כיצד משפיעים, איפוא, פגמים אלה על משקל עדותו של רביד. להצגתה הפסולה של התעודה עשויה להיות נפקות רק לעניין גביית פרטיו של המערער, הטוען כי אלמלא כן, לא היה מזדהה בפני רביד. אלא שאין חולק על כך שהמערער אכן נמצא במחלף ינאי במועד הרלוונטי ונתקל ברביד. למעשה, אף אלמלא הזדהה המערער בפני רביד, יש להניח כי ניתן היה לגלות את זהותו על סמך תלונתו של רביד. מכל מקום, המערער לא הכחיש את נוכחותו במקום והמחלוקת העובדתית שבפנינו מצטמצמת לשאלה מה היו מעשיו של המערער שם באותה עת. ככל שעדותו של רביד נוגעת להיבט זה של תיאור מעשיו של המערער, אין כל זיקה בינה לבין הפגם של הצגת התעודה. מן הבחינה הזו, דין עדותו של רביד כדין עדותו של כל אזרח מן השורה, אשר נקלע במקרה למקום ביצוע עבירה והיה עד ראיה לה, ואין בפגם האמור כדי לפגוע במשקלה. הנה כי כן, הפגם בהתנהגותו של רביד בשל הצגת התעודה אין בו כדי להשפיע על קבילותה ומשקלה של עדותו. רביד נקלע למקום באקראי וביקש לגלות אזרחות טובה. ככל שהיה בהתנהגותו היבט בלתי הולם, הרי עניין זה שימש בנפרד נושא לתלונתו של המערער. חופש הביטוי של עובד ציבור 8. טענתו החלופית של המערער הינה כי מעשיו חוסים תחת הגנתו של עקרון חופש הביטוי. היבט זה של הערעור מעורר את שאלת האיזון בין חירות הביטוי המוקנית לעובד הציבור כלכל אדם אחר, לבין החובות המוטלות עליו כפועל יוצא ממעמדו המיוחד כעובד ציבור, שיש בהן גם כדי להטיל הגבלות מסוימות על התבטאותו ברבים. שאלה זו נדונה בהרחבה על ידי הנשיא שמגר בעש"מ 5/86 גדעון ספירו נ' נציב שירות המדינה, פ"ד מ (4) 227 (להלן: פרשת ספירו). באותו עניין נדון ערעורו של עובד מדינה במשרד ההסברה, שהורשע על ידי בית הדין למשמעת בעקבות פרסומם בעיתונות של מכתבים פרי עיטו, אשר כללו ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה ונקיטת עמדה בשאלות פוליטיות. בפרשת ספירו עמד הנשיא שמגר על היקפן המותר של ההגבלות על חופש הביטוי של עובד ציבור, וזאת על רקע ההכרח לאזן "בין האינטרס של הציבור בקיומו של שירות ציבורי בעל כושר פעולה לבין הקיום של חירות הביטוי" (שם, בע' 237, ראו בהקשר זה גם ד' ברק "חופש הביטוי של עובדי-ציבור" עיוני משפט טז (תשנ"ב) 369, 370 (להלן: ד' ברק); N. Zaltzman "Restrictions on the Freedom of Expression of the State Employee in Israel" 11 Israel Yearbook on Human Rights (1981) 307, 310 (להלן: N. Zaltzman). על פי נוסחת האיזון שנקבעה בפרשת ספירו הנ"ל: "למען חופש הביטוי נוטים לצמצם ככל האפשר את הסייגים בתחום האמור המוטלים על עובדי הציבור. כן אין מטילים על עובד הציבור סייגים כלליים וסתמיים, אלא מצמצמים את הסיוג לאותן נסיבות, בהן נוצרת ודאות קרובה של נזק או של פגיעה בשירות הציבורי או באינטרסים אשר אותם הוא משרת". (שם, בע' 237) ההלכה בפרשת ספירו, אף שנפסקה לגבי עובדי המדינה, חלה גם על עובדי הרשויות המקומיות, בשינויים המחויבים (ראו ער"מ 259/96 מוחמד ג'מיל שמא נ' מועצה מקומית תמרה, פ"ד נ(1) 837, 841, להלן: פרשת שמא). 9. המערער טוען בפנינו כי מעשה הדבקת המדבקות הוא צעד שבבסיסו מתיחת ביקורת עניינית ומבוססת היטב על התנהלות בית החולים, אשר אין בה כדי לחצות את אותו הגבול המצדיק הטלת סייגים על חופש הביטוי של עובד ציבור, על פי הלכת ספירו. אכן, באיזון שבין שמירה על חופש הביטוי לבין הבטחת תפקודו התקין ותדמיתו ההולמת של השירות הציבורי, השמעת ביקורת עניינית וכנה על התנהלות השירות הציבורי ראויה להגנה מיוחדת. למעשה, ניתן אף לומר כי ההגנה על אפשרותו של עובד ציבור להשמיע ביקורת כאמור מקדמת את שני האינטרסים המוטלים על הכף במשוואה שלפנינו. מובן שיש בדבר כדי להבטיח את האינטרס האישי של עובד הציבור לחוות דעתו על נושאים הקשורים להתנהלות השירות הציבורי כמו גם את האינטרס הציבורי להיחשף לביקורת זו. אך מעבר לכך יש בהבטחת אפשרותו של עובד הציבור להביע ביקורת גם כדי לתרום לייעול תפקודו של השירות הציבורי בעקבות חשיפת ליקויים בדרך פעולתו ואף כדי לתרום לתדמיתו כגוף המחויב לערכים של שקיפות ופתיחות לביקורת (ראו בהקשר זה: N. Zaltzman, pp. 326-327). לאור האינטרס הציבורי לשמור על מנגנון הבקרה של חשיפת ליקויים בשירות הציבורי על ידי עובדיו אף נחקקו הוראות חוק שונות שתכליתן להקנות הגנה לעובד המתרה על תופעות פסולות במקום עבודתו (ראו למשל: הוראות סעיפים 45א-45ג לחוק מבקר המדינה, תשי"ח-1958 והוראות חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל התקין), תשנ"ז-1997). הנה כי כן, נקודת המוצא צריכה להיות כי ביקורת חופשית הינה דרך טובה לביעור תופעות פסולות מקרב שורות השירות הציבורי (ראו ד' ברק, בע' 390). עם זאת, מובן כי אף הזכות להתריע ולבקר - שיש בה, למעשה, גם מימד של חובה המוטלת על עובד הציבור מתוקף היותו נאמן הציבור - איננה בלתי מסויגת. בכפוף לנוסחת האיזון הכללית שנקבעה בהלכת ספירו, חופש הבעת הדעה והביקורת עשוי להיות מסויג במספר מישורים. ראשית, יש שתתחייב הטלת סייגים על ההתבטאות במישור התוכני. זהו המצב, למשל, מקום בו תוכן התבטאותו של עובד ציבור והזיקה בין התבטאות זו לבין תפקידו עלולים לסכל את יכולתו למלא תפקיד זה כהלכה וכתוצאה מכך לפגום ביכולת הפעולה של השירות הציבורי (השוו: ד' ברק, שם). כך, למשל, קבע הנשיא שמגר בפרשת ספירו הנ"ל, בהתייחס לקושי הכרוך בהבעת ביקורת בעלת גוון פוליטי מובהק מצד עובד ציבור, ובייחוד מצד המערער, אשר מילא תפקידי הסברה: "עובד ציבור בחר במשרה בה טמון מניה וביה העדר פניה פוליטית. משרה ציבורית ופעילות של תועמלן פעיל וקולני, המטיף למען השקפה פוליטית מובהקת, אינם מתיישבים זה עם זה. הפגיעה נובעת כאן הם מעצם העיוות של התדמית של השירות הציבורי והן מן הפגיעה ביכולת הפעולה של השירות הציבורי. הרי כל אזרח ישאל עצמו, למשל, בצדק, מהי יכולת הפעולה של מחלקת האירוע לאורחים מחו"ל, אם מי שמקבל פניהם הוא גם מי שהודיע, בכתב וברבים, כי הממונים עליו בשירות הציבורי הם פושעי מלחמה. אין שלטון היכול להסכים לכך, שעובדי ההסברה שלו ינהגו בדרך כזאת". (שם, בע' 247) מישור נוסף בו עשוי להיות חופש הביטוי של עובד ציבור מסויג הוא המישור הסגנוני. עובד ציבור מצופה להימנע בהתבטאותו מנקיטת סגנון בוטה, מעליב ופוגע, שאינו עולה בקנה אחד עם יסוד השמירה על המשמעת בשירות הציבורי (ראו: פרשת ספירו הנ"ל, בע' 247 וכן פרשת שמא בע' 842. באותה פרשה נדון ערעורו של מורה המועסק על ידי רשות מקומית על הרשעתו בדין המשמעתי בעקבות הפצת כרוזים בהם מתח ביקורת על המועצה המקומית ועל ממלאי תפקידים בה. דחיית הערעור התבססה במידה רבה על סגנונה של הביקורת אשר "נוסחה בלשון בוטה וגסה" (שם)). מישור שלישי בו עשויה להיות מוגבלת התבטאותו של עובד ציבור נוגע לערוצי הביטוי שלרשותו. כך, בפרשת ספירו הנ"ל הדגיש הנשיא שמגר את החשיבות הגלומה בכך שעובד ציבור יביע דעתו וביקורתו קודם כל בצינורות הארגוניים המקובלים: "אין ספק שמצפים לכך שהעובד יביע דעתו, בנושאי העבודה בהם הוא מועסק, ראשית כל בתוך המסגרת פנימה. עליו לפעול ולפנות בצינורות הארגוניים שנועדו לכך או שנובעים מן המבנה ההירארכי שבתוך הרשות הציבורית, ועליו להביא דעתו והשקפתו בענייני העבודה לידיעת הממונים עליו, כדי שהם, ודרכם הציבור כולו, יפיקו את התועלת הראויה מכך. מעובד הציבור נדרש האומץ להביע באוזני הממונים עליו את דעתו בענייני העבודה בהם הוא מועסק. גם במסגרות, הבנויות בצורה הדווקנית ביותר על המשמעת, מצפים להבעת הדעה של האיש החושב, המבטא את אחריותו על ידי גיבוש דעתו והבעתה. אולם, יחד עם זאת, כללי הארגון הטוב והמשמעת מחייבים, שהבעת הדעה של העובד תועלה באותם צינורות ארגוניים שנקבעו לכך". (שם, בע' 239; ראו גם פרשת שמא הנ"ל, בע' 842) עניין ערוצי ההתבטאות שלרשות עובד הציבור מעורר שאלות רבות: באילו נסיבות רשאי עובד ציבור לעבור מפעולה במסגרת הצינורות הארגוניים המקובלים לפנייה אל הציבור הרחב (ראו בהקשר זה את דעתה של פרופ' זלצמן בע' 327-325 למאמרה הנ"ל); אילו אמצעים רשאי עובד הציבור לנקוט כאשר הוא יוצא אל מחוץ למסגרת הארגונית? האם ומתי רשאי עובד הציבור לפנות ישירות אל הציבור מבלי לנסות תחילה לפעול בתוככי המסגרת הארגונית? התשובות לשאלות אלה ייגזרו כולן בהתאם לנסיבות העניין מנוסחת האיזון הכללית שנקבעה בפרשת ספירו הנ"ל. 10. מכל מקום, המקרה שלפניי אינו מחייב קביעת מסמרות בשאלת גבולות חופש הבעת הדעה ומתיחת הביקורת של עובד הציבור. זאת, מן הטעם שעל אף ניסיונו של המערער להציג את מעשיו כצעדים של ביקורת עניינית ומבוססת על התנהלות בית החולים איכילוב והעומד בראשו, הרי שמעשים אלה אינם נופלים בגדר הקטגוריה של מתיחת ביקורת הראויה להגנה מיוחדת. בחינת מעשיו של המערער מעלה כי תכליתם המרכזית לא הייתה ביקורת עניינית וקונסטרוקטיבית, אלא פגיעה לשמה במנכ"ל בית החולים, עימו שרוי המערער בסכסוך מתמשך. הדבר נלמד הן מתוכנן של המדבקות והן מערוץ הביטוי שבו בחר המערער. מבחינה תוכנית, דברי הביקורת הראויים להגנה מיוחדת הינם דברים הנושאים מסר קונקרטי בדבר ליקויים באופן פעולת השירות הציבורי ויש בהם כדי להתניע תהליך של בירור, שיפור ותיקון ליקויים אלה. מאפיינים אלה אינם מתקיימים במסריו הסתמיים של המערער בדבר "מחדלים באיכילוב" ובקריאתו להתפטרות מנכ"ל בית החולים. אף ערוץ העברת המסר שנבחר על ידי המערער - הפצת מדבקות בחוצות - מעיד כי אין מדובר בניסיון למצוא צינורות אפקטיביים לביקורת כנה וממשית, אלא בניסיון לפגוע בתדמיתו של בית החולים ובשמו של ברבש. בנסיבות אלה יש במעשיו של המערער כדי לפגוע ביחסי האמון בינו לבין מעבידו וביחסי העבודה התקינים בבית החולים ברמה שעולה כדי ודאות קרובה לפגיעה בתפקודו של השירות הציבורי. טענתו של המערער כי תוכן דבריו הוא אמת אין בה כדי להכשיר את מעשיו, משחצה את גבולות הביטוי המותרים לעובד ציבור (השוו: על"ע 4/88 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מג(3) 475, 483). מעשיו של המערער אינם מתיישבים עם תפקידו וחובותיו כעובד ציבור. יש בהם כדי לפגוע במשמעת, להפר את נורמות ההתנהגות הקבועות בתקנון הכללי ולהוות התנהגות שאינה הולמת עובד רשות מקומית. הנה כי כן, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטתו של בית הדין להרשיע את המערער. הערעור על אמצעי המשמעת 11. כאמור, הערעור שבפניי מופנה גם נגד חומרת אמצעי המשמעת שהושתו על המערער. הלכה היא, כי אין בית משפט זה נוטה להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו על ידי בית הדין, אלא במקרים חריגים בלבד (ראו, למשל: עש"מ 5100/04 אלימלך נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם); עש"מ 318/04 מנוס נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נח(3) 470, 480; עש"מ 5205/01 פרנס נ' יושב ראש רשות השידור, פ"ד נו(2) 9, 23; עש"מ 3504/00 גולן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי קמה עילה להתערב בהחלטתו המנומקת והמפורטת של בית הדין. כאמור, בית הדין דחה את בקשתה של המשיבה להטיל על המערער אמצעי משמעת של פיטורין בפועל, והסתפק באמצעי משמעת של נזיפה ושל פיטורים על-תנאי לתקופה של שלוש שנים, תוך שמירה על זכותו של המערער לפיצויי פיטורין. בהחלטתו עמד בית הדין על חומרת מעשיו של המערער ומנגד הביא בחשבון שורה של שיקולים לקולה, ובהם בין היתר, נסיבותיו האישיות הקשות של המערער, הוותק הרב שצבר בשורות בית החולים והשעייתו המתמשכת. כן ייחס בית הדין משקל לכך שנמצא עיגון עובדתי להאשמות שהטיח המערער במנכ"ל בית החולים. בנסיבות אלה, סבורה אני כי בית הדין איזן כראוי בין מכלול שיקולי הענישה הרלוונטיים וכי אמצעי המשמעת שהטיל על המערער הינם אמצעים סבירים ומידתיים. בית הדין מצא לנכון להעניק למערער הזדמנות נוספת להוסיף ולעבוד בשירות המשיבה ויש לקוות כי המערער ישכיל לנצלה ויטיב לעמוד בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו כעובד ציבור. אשר על כן, הערעור נדחה. עבירות משמעת