פסק דין 1. העמותה לקידום מורשת עולי אתיופיה בבאר-שבע עותרת לחייב את עיריית באר-שבע להפעיל מועדון שנסגר על ידה. מהחומר עולה שהצדדים חתמו על הסכם בשנת 1999, לפיו החליטה העירייה להקצות קרקע לעותרת לצורך ניהול מועדון. בשנים האחרונות התריעה העירייה נגד העותרת שהיא מפעילה אירועי שמחה אף בשעות המאוחרות של הלילה, ובכך גורמת למטרדי רעש ולפסולת לשכני המקום, ויוצרת סכנה לביטחונם ולבריאותם של משתתפי האירוע. נטען שהצדדים ניסו להגיע להסכמים שונים, אך לגרסת העירייה, העותרת לא שיתפה פעולה. בתחילת אוגוסט 2005 נשלח מכתב על ידי ראש העיר, בו צוין שלאור הפניות הרבות של תושבי המקום על מטרד רעש, הימצאותה של פסולת מרובה המפוזרת במתחם השכונה ובית הספר, וכן התופעה של שתיית אלכוהול במקום, הוחלט לסגור המקום בכל הקשור לקיום אירועים. הובהר שאירוע אחר שהינה פעילות תרבות, יאושר. ואולם, על רקע הטענה שהעותרת המשיכה לפעול בניגוד לדין, התקיימה ישיבה בעירייה בתאריך 21.09.05, בה הוחלט שניהול המקום יועבר לעירייה באמצעות חברת ניהול מטעמה. הואיל והעותרת לא מסרה מפתחות המבנה לעירייה, החליטה האחרונה להחליף את המפתחות ולנעול את המקום. בעתירתה טוענת שסגירת המועדון נעשתה שלא על פי דין ואין להשלים עם התוצאה של סגירת המועדון רק בשל טענות ההפרה ביחס לקיומם של אירועים. 2. העירייה מעלה טענת סף, לפיה דינה של העתירה להידחות בשל השיהוי בהגשתה. הפסיקה קבעה שטענת השיהוי עומדת על שלוש רגליים: מבחן השיהוי הסובייקטיבי, מבחן השיהוי האובייקטיבי והפגיעה בשלטון החוק. מבחנים אלה אינם נפרדים אלא שזורים זה בזה. עם זאת ראוי להעניק "משקל רב יותר דווקא לבחינת הרכיב האובייקטיבי." (דברי כב' השופטת בייניש ב-עע"מ 7142/01, הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה נ' החברה להגנת הטבע פ"ד נו(3) 673). ומן הכלל אל הפרט. תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, מלמדנו שהמועד להגשת עתירה שלגביה לא נקבע מועד מפורש בחוק, הינה 45 יום. העתירה הוגשה בתאריך 02.01.06, דהיינו כשלושה וחצי חודשים לאחר סגירת המועדון. אין בידי העותרת הסבר להשתהותה. קיים איפוא שיהוי סובייקטיבי במקרה דנא. באשר לרכיב האובייקטיבי, נכון יהא להדגיש שהעירייה פעלה בעקבות תלונות שקיבלה מתושבי המקום. ברי שאחריותה של העירייה הינה כלפי כל תושבי העיר ואין היא רשאית להתעלם מתלונות חוזרות ונשנות בדבר קיומם של מטרדים במקום זה או אחר, המצוי בסמכותה. עוד טוענת העירייה, שהיא העבירה פעילות המועדון למתנ"ס אחר וכן פעלה לקדם פעילויות שונות במועדון. טעמים אלה ביחד, מצביעים על קיומו של שיהוי אובייקטיבי. באשר לפגיעה בשלטון החוק, אפנה תחילה לטענת העותרת שהעירייה לא הצביעה על סעיף חוק המאפשר לה להורות על סגירת המועדון. דווקא טענה זו פועלת נגדה, שכן יש בה ללמד על הבסיס להחלטת העירייה להורות על סגירת המועדון. העירייה מסבירה בסיכומיה שהעותרת לא עמדה בתנאי ההסכם. העירייה, כבעלת המועדון, הורתה על סגירתו בשל השימוש החורג שנעשה בו על ידי העותרת, לא רק בניגוד לחוזה, אלא אף בניגוד לחוקי המדינה וחוקי עזר. נטען: "היחסים בין העותרת לעירייה הינם חוזיים גרידא." עוד הדגישה העירייה, שהיא "פעלה בסבירות ובמידתיות, על אף שלא מדובר כאן בכל פעולה מנהלית כי אם חוזית." (סעיפים 11 ו-69 לחוזה). צא ולמד, שהמשותף לטענות הצדדים הינו שיש לבחון את התנהגות העירייה על פי אמות המידה של ההסכם הפרטני ביניהם ולא על פי מקור עצמאי שבדין. העירייה הפנתה לסעיף 2.ג' לחוזה, לפיו: "מטרת זכות השימוש להפעלה היא להקמת מועדון העמותה והעמותה מתחייבת בזה להשתמש בקרקע ובנכס שייבנה עליו למטרת מועדון בלבד ולא לשום מטרה אחרת." אכן נכון שהצדדים חלוקים ביחס להצדקה במעשי העירייה לנעול את המועדון בפני העותרת, אך זוהי מחלוקת בדבר קיומם של תנאי חוזה ולחלופין, משמעותה המשפטית של הפרה זו או אחרת. משמע, אין המדובר בפגיעה בשלטון החוק. סלע המחלוקת בין הצדדים מצוי בנתיב של דיני החוזים ולא בנתיב של המשפט המנהלי. אמנם בתגובתה העלתה העותרת טענת הפליה, אך זו לא בוססה. בנסיבות הענין ולנוכח טענות הצדדים, מתקשה אני לאתר סוגיה מנהלית שדורשת הכרעה על ידי בית משפט זה. 3. העולה מן המקובץ, שהעותרת השתהתה בהגשת העתירה. בכל מקרה, אין מקום להיעתר לעתירה באפיק המנהלי. שאלה אחרת היא התנהגות הצדדים בפריזמה של דיני החוזים. אינני קובע כל עמדה בהיבט זה של הענין, פרט לכך שסוגיה כזו אינה אמורה להתברר במסגרת העתירה המנהלית, כפי שהוגשה. סוף דבר, הנני מורה על דחיית העתירה. בנסיבות הענין, לנוכח "ההתפתחויות" בטיעוני הצדדים במהלך הדיון שהתנהל בפני, אסתפק בחיוב העותרת בהוצאות שכ"ט המשיבה בסך 5,000 ש"ח להיום. העליה האתיופיתעתירה מנהלית