חוזה שכירות גן ילדים א. עובדות התובעים הבעלים של זכות הקניין בבית מגורים בן 4 חדרים והמצוי ברח' הרב קוק 26 ברעננה (להלן "הבית"). ביום 26.4.96 חתמו התובעים על חוזה שכירות כמשכירים לפיו הם משכירים את הבית לנתבעת למטרת מגורים. בחודש אוגוסט 1999 הוארכה תקופת השכירות עד ליום 30.8.00 מועד בו פינתה הנתבעת את הבית. הנתבעת לא התגוררה בבית ולו יום אחד, אלא הפעילה במקום גן ילדים שכן היא גננת. במהלך שנת 2000 קיבלו התובעים דרישה ממס הכנסה לפיה עליהם לשלם 400,000 ₪ בגין השכרת הבית. דרישה זו נולדה מדרישת הנתבעת משלטונות המס להכיר לה כהוצאה את דמי השכירות ששילמה לתובעים שכן הפעילה במקום גן ילדים. התובעים שכרו שירותיו של רו"ח שלמה ביתן אשר פעל מול שלטונות מס הכנסה לביטול הדרישה הכספית. בסופו של יום הצליח רו"ח ביתן להקטין את הדרישה לסך 72,000 ₪. 7. התובעים עותרים כי ביהמ"ש יחייב את הנתבעת לשלם להם סך של 186,670 ₪. ב. הדיון 1. התובעים טוענים כי: א. הם השכירו את הבית קודם לחוזה מושא התביעה לעמותה שניהלה במקום גן ילדים. ב. הנתבעת חייבת לשלם להם מלוא הדרישה של מס הכנסה לרבות שכ"ט רו"ח ביתן וזאת מכח הוראות סעיף 4 לחוזה. ג. סברו שההשכרה פטורה ממס שכן הנתבעת הצהירה בפניהם כי אין בדעתה לבקש זיכוי בגין דמי השכירות ששילמה להם. ד. יש לדחות טענת הנתבעת כי לא שותפה בהליכים מול מס הכנסה. ה. הנתבעת נותרה חייבת להם דמי שכירות בסך 5,170 ₪ בגין חודש אוגוסט 2000. ו. ליד הבית קיים מבנה נוסף ששימש כמחסן ובתקופה של שנה בלבד שימש למגורים של אחרים. ז. אין הנתבעת זכאית לקזז לאיזה תשלום שבוא בגין ארנונה שכן זו שולמה ע"י עמותת הורים לחינוך שהיא לא צד לתביעה. ח. יש לחייב הנתבעת בסך של 20,000 ₪ בגין נזקים שגרמה לבית. 2. הנתבעת טוענת כי: א. דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. ב. היא עוסקת שנים כגננת בגן ילדים תחילה כשכירה וכיום כעצמאית. ג. היא נכנסה לבית כחליפתו של ז'אן אייש שבא בנעליה של העמותה עמותת הורים לחינוך. ד. דמי השכירות שנקבעו בחוזה היו על בסיס ידיעת הצדדים שמדובר בהשכרה לגן ילדים, שהם גבוהים מהשכרה למגורים. ה. סעיף 4 לחוזה הוכנס כסעיף טכני שלא יביא בעקבותיו דרישת תשלום כלשהיא שכן היה גם בחוזה השכירות הקודם עם ז'אן אייש. היא לא יוצגה ע"י עו"ד בעריכת החוזה. ו. אין שום הגיון כי היא תחתום על סעיף דוגמת סעיף 4 שיחייב אותה בתשלומים למס הכנסה שהיקפם לא ידוע לה, שכן היא לא מודעת להכנסות או הפסדים של התובעים. ז. היא קיבלה דרישה מהתובעים לשלם להם סך 592$ לכל חודש בגין תשלום מס הכנסה בשיעור 35%. הדרישה התייחסה לתקופה מיום 18.4.00 והלאה ולא דרישה רטרואקטיבית הדרישה נדחתה על ידה. ח. סעיף 4 לחוזה הינו בלתי חוקי ונוגד תקנת הציבור ומשכך אינו מחייבה. לא זו אף זו היא לא שותפה במגעים שניהלו התובעים עם שלטונות המס ובפשרה שנחתמה עמם. ט. היא לא גרמה לנזק כלשהוא בהכנסת מזגן והוא נמסר לשוכר שבא אחריה. י. היא עזבה את המושכר ביום 10.8.00 ויש לקזז מכל סכום שתחויב סכומים יחסיים בגין מים וחשמל שכן התובעים התחייבו כלפיה להתקין מונים נפרדים למים וחשמל שימדדו צריכת הבית לחוד והמבנה הנוסף לחוד. 3. הצדדים הופיעו לפני ביום 12.1.09, ובה העידו רו"ח שלמה ביטן, שהוא רו"ח של התובעים ומי שטפל בעניינם מול שלטונות המס, רו"ח יהודית פרסיק שהגישה חוו"ד של מומחה מטעם התובעים, והתובע עצמו. מאידך גיסא, העידו רו"ח עופר כץ שהגיש חוו"ד של מומחה מטעם הנתבעת, איתן רון - אישה של הנתבעת והנתבעת עצמה. ראשון לכל דבר, יש לדון בטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, שכן אם נסבור כי התביעה אכן התיישנה, אין טעם ואין נחיצות להכריע בשאר השאלות. ב"כ הנתבעת מפנה לפסה"ד המחייב שניתן בביהמ"ש העליון בע"א 9382/02 בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ. להבדיל מפרשת בולוס, כאן בענייננו אין מחלוקת שאין המדובר בתובענה שנושאה זכויות במקרקעין, אלא המדובר בתביעה כספית שתקופת ההתיישנות לגביה - בת 7 שנים. המחלוקת בין בעלי הדין לפני היא מאימתי נולדה בעילת התביעה. לשיטתו של ב"כ התובעים, האחרונים קבלו הזמנה לדיון ממס הכנסה במהלך שנת 2000. לאחר שהתקיימו שם דיונים הוציאו שלטונות המס דרישה לתשלום לפי מיטב שפיטה ביום 27.3.00. על דרישה זו הגישו התובעים השגה ביום 30.4.00. בעקבות הדרישה וההשגה הגיעו התובעים להסכמה עם שלטונות המס, ושלמו את המס המוסכם. דרישה מוסכמת זו היא היא ביסוד העילה שכל התביעה נסובה בה, ועל כן משעה שהתביעה דנן נפתחה ביום 2.5.06 מרוץ ההתיישנות טרם הסתיים. ב"כ הנתבעת טוענת מאידך גיסא כי עפ"י הלכת בולוס הנ"ל, יש לבדוק מתי ניתן היה לדרוש את המס מהנישום, במקרה דנן התובעים, ומשכך הואיל וההסכם (המוכחש על ידי הנתבעת) נעשה לגבי שנות המס משנת 1995 ואילך, אזי כל הדרישה, אם לא מרביתה לפחות עד שנת המס 2000, מבחינתה של הנתבעת דינה דחייה מחמת התיישנות. אכן ביהמ"ש העליון עושה שיקלול בין זכותו של מתדיין לתבוע את המגיע לו (לפי טעמו לפחות) מחד, ובין האינטרס של הצבור כי עניינים ישנים לא יובאו לפתחה של הרשות השופטת. בפסקה 40 לפסה"ד המודפס מדגישה כב' השופטת פרוקצ'יה כי המושג עילת תובענה הקבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות הינו מושג גמיש "ותוכנו משתנה בהתאם לתכלית והקשר הדברים בהם הוא עולה". בסעיף 41 לפסה"ד המודפס קובעת כב' השופטת פרוקצ'יה כי עלינו להבין את המונח עילת תביעה במובן זה שאם היה התובע (בענייננו התובעים) מגיש את תביעתו לביהמ"ש ומוכיח עובדותיה המהותיות היה זוכה בפס"ד לטובתו. ג. לעניין ההתיישנות בלבד, אם היו התובעים דנן מגישים תביעה בכל אחת מהשנים 1995 ועד שנת 2000, לא היו יכולים לזכות במאומה, שכן עד שהנתבעת בקשה משלטונות המס להכיר בתשלומיה לתובעים כהוצאה לא התעוררו שלטונות המס לתבוע מאומה מן התובעים. משמע, עד שנת 2000 ובעיקר עד מרץ 2000 שבו הוצאה דרישה ראשונה של שלטונות המס (אמנם דרישה רטרואקטיבית עד שנת 1995), לא הייתה בידי התובעים כל עובדה מהותית שיכולה הייתה לתמוך באיזו תביעה כספית שהיא, שכן עד אז לא סברו שלטונות המס כי מגיע להם דבר מה. העובדה שהדרישה מתייחסת לשנים עברו אינה מקדימה את מירוץ ההתיישנות לאחור כפרשנות שאליה מכוונת ב"כ הנתבעת ומכאן שדין טענת ההתיישנות להדחות וכך אני מורה. 5. א. מכאן יש לעבור ולדון בטענות לגופה של תביעה. אין חולק כי כל כלה מתייחסת לסעיף 4 (א) ו-(ב) לחוזה השכירות, כהגדרתו לעיל, ובשל חשיבותם יובאו במלואם. "4 (א) מטרת השכירות היא לצרכי מגורים בלבד ולא לכל מטרה אחרת. 4 (ב) מוסכם ומוצהר בזה ע"י הצדדים כי אם ישנה השוכר מטרת השכירות וכתוצאה ישירה או עקיפה משינוי זה יוטלו על המשכיר או על ההשכרה מיסים או תשלומים כלשהם, ישא השוכר לבדו בכל התשלומים האמורים". ב. 1. נוכח הכתוב והחתום ע"י שני הצדדים, מבקש ב"כ התובעים כי נחיל על המקרה את הוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית הקובע נחרצות שאין לקבל אמירה בע"פ של צד (במקרה דנן הנתבעת) הגורעת דבר מהמוסכם בכתב. 2. ב"כ הנתבעת מודעת לאמור בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית, וכן לדברי המלומד קדמי שציין ב"כ התובעים והיא מפנה לרע"א 2157/07 מנחם אדאטו נ. אמיל רנתיסי פורסם בתק-על 2007 (3) עמ' 2190 שם קבע ביהמ"ש העליון בפסקה ח' (2) לפסה"ד המודפס כי אם סתירת המסמך (הכתוב - ד.ג.) נעשית בהסתמך על סתירות בעדותו של המבקש (כאן התובע - ד.ג.), דיה כדי לבטל את תחולת סעיף 80 הנ"ל על המקרה הנדון. ג. בשל כך יש לבדוק את הנאמר בחקירתו הנגדית של התובע. האחרון מודה כבר בתשובה לשאלה הראשונה כי משנת 1992 הנכס משמש לגן ילדים, תחילה לעמותת הורים בחינוך. הוא גם מוסיף בשורה 29 לעמ' 12 לפרוטוקול כי דווחנו ( התובעים - ד.ג.) שאנחנו משכרים כדירה. בהמשך ברישא לעמ' 13 מודה התובע כי בהסכם שערך עם עמותת הורים לחינוך מטרת השכירות הייתה גן ילדים ולא מגורים. התובע ממשיך ומספר כי בשנת 1992 טפל בעניינו רו"ח ישראל קרן. באשר אליו התובע היה זהיר ואמר "לא דברנו על זה" (חרף השכרה לגן ילדים, ההשכרה פטורה ממס - ד.ג.). רו"ח קרן לא הובא להעיד ומכאן אני מסיק שלו הובא היה מעיד לרעתו של התובע. בהמשך עמ' 13 מספר התובע כי השוכר הבא היה ז'אן אייש שהיה הגנן של העמותה, ואף עמו נערך חוזה שכירות שבו נרשמה מטרת השכירות גן ילדים. העד מספר בעמ' 14 כי להבדיל משני החוזים הקודמים שנעשו אצל עו"ד פרוינד, החוזה מושא התביעה נערך בין הצדדים בלבד ע"מ לחסוך בהוצאות. ב"כ הנתבעת מפנה את התובע לכך שנשאל בעמ' 14 שורה 11: "לא עשיתם שינויים מהותיים" והעד משיב: "העתקנו אותו במעט". בהמשך העמוד נשאל התובע כיצד הוא מסביר את השינוי במטרת השכירות מגן ילדים לבית מגורים, בכך ש"באנו לציין שזה בית מגורים ולא משהו אחר. יש הבדל בין בית מגורים לעסק". בעמ' 15 מספר התובע כי ידע שהנתבעת אינה מתכוונת לגור במקום, וכי המקום ישמש לה כגן ילדים. ד. משמע מניתוח עדותו של התובע בחקירתו הנגדית הוא עושה כל מאמץ שלא צלח (מבחינתי לפחות) להרחיק עצמו מביצוע עבירה של העלמת מס משלטונות מס הכנסה. קרי, לעניין האמור בפרשת אדאטו הנ"ל העולה מכל המקובץ כי התובע סתר עצמו בכל דרך אפשרית. הוא ידע ידיעה פוזיטיבית שהמדובר בעסק של גן ילדים ולא של בית מגורים. הוא ניצל את העובדה שהמדובר באישה צעירה חסרת נסיון שהותירה בפני רושם של פתיה בענייני עסקים, ומה שלא העז לעשות עם העמותה ועם ז'אן הגנן שבא אחריה, עשה עם הנתבעת. ה. העולה מכל האמור כי יש לדחות את טענתו של ב"כ התובעים ביחס לתחולתו של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאנית על המקרה דנן. 6. א. טענה ב"כ הנתבעת כי ההסכם, ובעיקר סעיף 4 (א) לו הינו הסכם למראית עין ולא שקף את מטרת הצדדים. הוסיפה הפרקליטה ואמרה כי ההסכם על פניו היה בלתי חוקי בעליל, שכן הצדדים, ובעיקר התובע, ידעו היטב כי לא נעשה שום שינוי שהוא במטרת השכירות ואין כל כוונה לעשות איזה שינוי שהוא משום ש-4 שנים שקדמו להשכרה מול הנתבעת הנכס משמש כגן ילדים ולא בית מגורים. איש לא מתכוון לנצל את הנכס כבית מגורים וכי גם לאחר שהנתבעת עזבה את הנכס הוא הושכר למטרת גן ילדים ולא לשום מטרה אחרת. ב. ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי אין כל פסול בהתנהגות מרשו או בחוזה אליו הגיעו הצדדים. ב"כ התובעים טען כי יש לדמות את העסקה שלפנינו לעסקה בה צדדים למכר מקרקעין קובעים משיקוליהם הם שחרף הנוהג המקובל והדין (הניתן להתנאה) לפיו המוכר ישלם מס שבח או היטל השבחה, הקונה נוטל על עצמו את החיוב ומשלם במקום המוכר. ב"כ התובעים כינה זאת עסקת אפס או עסקת נטו. ג. במחלוקת זו שבין הצדדים דעתי כדעתו של ב"כ הנתבעת. 1. המקרה דנן אינו דומה לראיה ממנה בקש ללמוד ב"כ התובעים. במקרה שהובא על ידו שני הצדדים מדווחים לשלטונות המס במועד, לא מסתירים מאומה מן השלטונות, והאחרונים עפ"י נוסחאות קבועות מחשבים את המס המגולם על כתפי הקונה. 2. במקרה דנן התובע הותיר עלי רושם רע (כעולה מסקירת חקירתו הנגדית כמפורט לעיל), הוא ניצל ניצול ציני את תמימותה, הגובלת עד כדי טפשות, של הנתבעת והחתים אותה על ההסכם ביודעו מראש עפ"י גרסתו שלו, כי היה וזו תבקש להכיר בתשלום דמ"ש ששלמה לו כהוצאה מוכרת כל העסקה תמוסה ולאלתר, מה שאכן קרה בפועל. 3. התובע הסתיר מביהמ"ש מה ארע בימי קודמיה של הנתבעת, ובעיקר בתקופה בה שכר את הנכס קודמה ז'אן אייש שהפעיל את המקום כגן ילדים, להבדיל מן העמותה שפעלה במקום כמלכ"ר. ההבנה שספק התובע לביהמ"ש כאלו הנתבעת התחייבה ו/או הסכימה להשתתף עמו במעשה (או ליתר דיוק במחדל) של אי אמירת אמת לשלטונות תוך כדי נסיון להערים על החוק (שלא כדין) לא יכולה להקנות לו זכות עמידה ו/או תביעה כלפי אותה הנתבעת, שכן יש גבול לציניות (בלשון המעטה), משום שגם בהפעלת זכות משפטית יש לפעול בתום לב ובהתנהלותו כפי שסוקרה עד כה מלמדת על היפוכו של דבר. ד. צודקת ב"כ הנתבעת במסקנתה כי לפנינו סעיף בלתי חוקי שאין ליתן לו כל תוקף משפטי שהוא, ועפ"י עיקרון הבטלות היחסית החוזה ככזה הוא בר תוקף למעט סעיף 4 (ב) הנ"ל. 7. היה ולא תתקבל עמדתי כאמור בסעיף 6 על פסקות המשנה, עדיין יש לבדוק את אומד דעתם של הצדדים, ובעיקר זו של הנתבעת. טוענת ב"כ הנתבעת ובכך היא צודקת כי להבדיל מהמצב שתואר ע"י ב"כ התובעים בעסקה של מכר מקרקעין כאשר הקונה נוטל עליו את תשלום מס השבח ו/או היטל ההשבחה הסכומים ידועים למתקשרים, ובעיקר לקונה שעליו מטילים חובת התשלום, שכן הנוסחאות ידועות וקונה סביר המיוצג ע"י פרקליט מטעמו יכול לקבל תמונה שתתן למתקשר סיכוי מול סיכון, המתקשר עושה את חשבון רווח/הפסד שלו ומתקשר כפי שמתקשר. בנידון דידן הסעיף מבחינתה של הנתבעת לוט בערפל סמיך, שגם רו"ח מטעמה לא היה מגיע לתוצאה כלשהיא משום שמיסוי ההתקשרות הוא פונקציה של ההכנסות השנתיות של התובע, ונתון זה התובע לא ספק, לא בזמן אמת ואף לא לאחריו. והנה, בישיבת ההוכחות התברר כי התמונה מורכבת עוד יותר שכן התובעת נהלה באותם שנים עסק בנפרד מאישה, כך שמבחינת הנתבעת, גם לו רצתה העמק חקור קודם כניסתה לעסקה, לא הייתה יכולה להגיע לתוצאה שתתן לה תמונה ולו עקרונית משום שהמדובר במשתנים בלתי תלויים בה שאין לה שליטה עליהם והם לא נתונים לידיעתה. אף ארחיק לכת שגם התובעים שניהם יחד וכ"א מהם בנפרד לא יכלו לצפות את מהלך עסקיהם השוטף באופן שיכלו לומר לנתבעת כך וכך יהא עליך לשלם מכח הוראות סעיף 4 (ב). אם סבר התובע בעת חתימת החוזה כי ביום פקודה יעמוד ביהמ"ש לצידו ויאפשר מימוש סעיף שכזה, הוא אינו אלא טועה. עפ"י התרשמותי מהתובע והנתבעת הראשון בערמומיותו התכוון אולי לכל מילה שנכתבה בסעיף 4 (ב) שכן את המכשול בפני הנתבעת הוא טווה מבלי שזו תשים לבה לכך. הנתבעת מאידך גיסא, שלא עשתה עסקה מעין זו לפני כן, ולא פלא בעיני שנפלה למלכודת שטמן לה התובע. התובע עצמו מודע לבעייתיות שהעלתה ב"כ הנתבעת בנקודה זו, והראיה בחוזה שנחתם עם חליפה של הנתבעת, שם כבר קובע החוזה סכום נקוב כתוספת לדמי השכירות ומכאן ואילך הכל ע"ח התובע. אני מאמין לנתבעת כי לא שיערה ולו לרגע שהמשמעות של הסעיף היא כזו כפי שמתגלית לעינינו, היא לא התכוונה לחתום על סעיף שכזה ומכאן שדין התביעה נגדה להדחות ולו מחמת נימוק זה. 8. למעלה מן הצורך והיה ולא תתקבל עמדתי עד כה, יש להכריע בשאלת חיובה של הנתבעת בתשלום ששלם התובע למס הכנסה, וזאת נוכח טענתה כי לא שותפה בכל ההליך שם. ב"כ התובעים מודה בכך, אך טוען כי המו"מ שנהל רו"ח ביטן מול מס הכנסה בשם התובעים היה בשמם של האחרונים ולנתבעת לא יכולה להיות כל השפעה במהלך המו"מ שכן המדובר בעניינים אישיים של התובעים. טענתו האחרונה של ב"כ התובעים שומטת אף היא את הקרקע מתחת לחיובה של הנתבעת בתשלום כלשהו. יש לראות בסעיף 4 (ב) הנ"ל אם לא ערבות במובן הרחב של המילה, אזי לפחות כתב שיפוי שבו מתחייבת הנתבעת לשפות את התובעים על כל סכום שיתחייבו בו מול שלטונות המס אם וכאשר עסקת השכירות תמוסה. בנקודה זו צודקת ב"כ הנתבעת כי היה על התובעים ליידע את הנתבעת בזמן אמת על המהלכים מול שלטונות המס ועל הכוונה להגיע להסדר, לפחות עובר לחתימתו. כנגזרת מחובת תום הלב של התובעים כלפי הנתבעת, אם הם רוצים, סבורים ומשוכנעים שעל הנתבעת לשלם בשמם או לפחות במקומם את הסכום להביא את הדבר בפני הנתבעת שמא היא ו/או פרקליטה ו/או רו"ח מטעמה יוכל לשפר את המצב, כך שהיא תוכל לשלם פחות. משהתובעים משוכנעים שאין ולא הייתה כל חובה עליהם ליידע את הנתבעת, הם מחזקים את טיעונה שלא יתכן מצב בו היא תדרש לשלם כל סכום שיוגש לה לפרעון, ועל כן ולו גם מחמת נימוק זה דין התביעה להדחות, וכך אני מורה. 9. היה וכל האמור עד כאן לא יתקבל, יש להתייחס לטענת הקזוז שמעלה הנתבעת. החל מסעיף 15 לתצהירה ועד סעיף 25. הנתבעת מציינת כי עפ"י הוראות הסכם השכירות היה על התובעים להתקין מוני חשמל ומים נפרדים שימדדו את הצריכה האמורה למבנה הגן שבו החזיקה הנתבעת, להבדיל ממבנה נוסף שקיים על המקרקעין ואשר בחלק מן הזמן הושכר ע"י התובעים לאחרים לתקופות שונות. באשר לחיוב החשמל, מציעה הנתבעת חיוב של התובעים במחצית הסכום ששולם, ולטעמה בסעיף 23.2 עד 23.4 לתצהירה המדובר בסך 15,076 ₪ נכון ליום מתן התצהיר 1.6.08. באשר לחשבונות ארנונה היא עורכת חישוב בסך 2,892 ₪ נכון ליום 1.6.08 ומים וביוב בסך 10,158 ₪. ביחס לקזוז הנדרש והנטען נחקרה הנתבעת בעמ' 38 ו-39 לפרוטוקול ותשובותיה לא היו מספקות. היא הפנתה את ב"כ התובעים לאישה שטפל בנושא. בחקירתו הנגדית של הבעל איתן רון מטיח בו ב"כ התובעים בעמ' 32 לפרוטוקול כי הנתבעת שלמה רק 10% מהארנונה שהיה עליה לשלם, לו ידעה עירית רעננה על קיומו של גן ילדים בבעלות פרטית. התשובה שבאה מפי העד בשורה 18 לעמ' 32 מאשרת למעשה את טיעונו של ב"כ התובעים. מכאן יש להגיע למסקנה נוספת שבמסגרת התנהלותם הלא ראויה של התובעים כלפי השלטונות הם "שכחו" כבעלי הנכס לספר לעירית רעננה מה בדיוק מתנהל בנכס, ובעיקר זהות מפעילו כך שגם עירית רעננה תקבל את מלוא המגיע לה מן הנכס. ב"כ הנתבעת, בהגינותה כי רבה, חשה כי אין היא הולכת על קרקע מוצקה בנושא, ובקשה בסיכומיה כי אערוך אומדנא שמכוחה יגזר סכום הקיזוז. לטעמי, נוכח הגילוי על תשלום ארנונה מופחת במיוחד, אזי ההפרש בין הארנונה שהייתה משלמת הנתבעת במלואה לעומת הארנונה ששלמה בפועל ואשר נבעה מהתנהלותם של התובעים מביאה אותי בסופו של יום לדחות את טענת הקיזוז שבאה מצידם. ג. לסיכום 1. העולה מן המקובץ כי דין התביעה בשל כ"א מהנימוקים שהועלו לעיל לבדו ובהצטרף כלם למקשה אחת. 2. נוכח התוצאה אליה הגעתי אמור הייתי לחייב את התובעים בהוצאות ובשכ"ט עו"ד של הנתבעת. הואיל ובתום הדיון ביום 12.1.09 ניתן היה לסיימו בפסיקה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט כבר ביום הדיון או לאחריו ללא צורך בכתיבת פס"ד ארוך ומנומק זה, הסדר לו הסכימו התובעים והנתבעת התנגדה, לפיכך לא תזכה האחרונה בהוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו ובשכ"ט עו"ד. חוזה שכירותקטיניםחוזהשכירותגן ילדים / פעוטון / משפחתון