השופט שמואל צור 1. המערער, איש רב פעלים ועתיר זכויות, שירת בצה"ל מיום הקמתו בשנת 1948 ועד שנת 1959, מועד בו פרש לגמלאות בדרגת תת-אלוף. עם תום שירותו הצבאי השתלב המערער בשירות המדינה במיגוון תפקידים בכירים במעמד של עובד קבוע. בשנת 1978 סיים המערער את שירותו במדינה ופרש לגמלאות ממנה. 2. בשנת 2006 הגיש המערער תביעה נגד המדינה להכללת "תוספת אקדמית" המגיעה לו, לטענתו, כרכיב בפנסיה שהוא מקבל מן המדינה. לטענתו, רק בשנת 2002 נודע לו כי הוא זכאי לתוספת זו בעקבות הכרת רשויות הצבא בזכותו זו לגבי תקופת שירותו בצבא. 3. בעקבות הגשת התביעה הגישה המדינה בקשה לדחותה על הסף בטענת התיישנות. לטענת המדינה, זכותו של המערער לקצבה התגבשה במועד פרישתו (1978), לרבות הדירוג והדרגה בהם פרש, והואיל והמערער לא ערער על החלטת הממונה על תשלום גמלאות לפי חוק שירות המדינה (גמלאות - נוסח משולב, תש"ל-;1970 להלן: "חוק הגמלאות"), הרי אין הוא יכול לעשות זאת עתה, מה גם שחלפה עברה לה זה מכבר תקופת ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות. 4. בית הדין האזורי (השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ ונציגי ציבור גב' הדסה שליסל וד"ר אליעזר רוזנטל; תיק בש"א 9708/06 בתיק ע"ב 8088/06), קיבל את בקשת המדינה ודחה את התביעה על הסף בשל התיישנות. בית הדין הסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו מרוץ ההתיישנות ייעצר רק אם נעלמו מהתובע עובדות מסיבות שאינן תלויות בו. בית דין ציין כי המערער לא הסביר כיצד זה נודעה לו רק בשנת 2002 ו-לעובדת זכאותו להכללת תוספת אקדמית בגמלה. 5. על פסק דין זה הוגש הערעור בפנינו. לטענת המערער, המדינה הסתירה ממנו במשך שנים את הנתונים הנוגעים להכרה בזכאותו לתוספת אקדמית. לטענתו, המדינה שינתה את דרגת משרתו עקב פרישתו מבלי שידע על כך, זאת במטרה לנשל אותו מזכויותיו. לטענתו, רק במהלך שנת 2002 נתגלה לו כי הוא זכאי לתוספת וזאת בעקבות הכרת משרד הבטחון בזכאותו לאותה תוספת לגבי תקופת שירותו בצה"ל ותשלום ההפרשים הנובעים מכך למפרע. לטענתו, דחיית התביעה על הסף מונעת ממנו להוכיח לגופה את זכאותו לתוספת אקדמית. המדינה תומכת בפסיקת בית הדין האזורי וטוענת כי המועד להגשת ערעור על החלטת הממונה חלף עם תום 60 יום מיום שקיבל המערער את החלטת הממונה על פרישתו לגמלאות, ובכל מקרה תביעתו התיישנה גם על פי כללי ההתיישנות הכללית. המדינה מוסיפה וטוענת כי לא התקיימו התנאים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הגוברים על עקרון ההתיישנות. לגופו של ענין, טוענת המדינה כי זכאותו של המערער לתוספת אקדמית לגבי שירותו בצבא הוכרה על רקע זכאותו לדרוג אקדמי בתוקף דרגת הפרישה שהיתה לו מן הצבא, בעוד שמן המדינה הוא פרש בדרגה מן הדרוג האחיד שאינו מזכה בתוספת אקדמית. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי צדק בית הדין אזורי בפסיקתו וכי דין הערעור שלפנינו להידחות. זכאותו של אדם לקצבה מתגבשת ביום פרישתו. כך בכלל וכך במיוחד לפי חוק הגמלאות. סעיף 43(א) לחוק הגמלאות קובע לאמור: "תובע הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה או החלטת ביניים של הממונה, רשאי לערער עליה בפני בית הדין הארצי כמשמעו בחוק ביה"ד לעבודה, תשכ"ט-1969". על הוראה זו מוסיפה תקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור), תש"ל-1970, כי המועד להגשת ערעור על החלטת הממונה לפי חוק הגמלאות הוא 60 יום מיום שהגיעה ההחלטה לידי הזכאי לגמלה. החלטת הממונה על תשלום גמלאות נשלחה למערער סמוך למועד פרישתו בשנת 1978 (מוצג מש/4 בתיק המוצגים מטעם המדינה) ובה נקבע כי דרגת הפרישה של המערער היא הדרגה האחרונה שהיתה לו בשירותו במדינה -דרגה יט2 בדרוג האחיד. בהתחשב בנתון זה נקבעה הגמלה לה זכאי המערער כאמור באותו מסמך. אין חולק כי המערער לא הגיש ערעור על החלטה זו של הממונה על תשלום הגמלאות לפי חוק הגמלאות ומכאן שזכותו לגמלאות התגבשה בתום התקופה להגשת הערעור. הגשת תביעה לבית הדין לשינוי זכויות לגמלה לאחר תום תקופה הערעור על החלטת הממונה, כמוה כעקיפת הוראות חוק הגמלאות. 9. מעבר לכך, תביעתו של המערער התיישנה לפי דיני ההתיישנות הכלליים. המערער פרש ב-1978 ועם תום 7 שנים ממועד פרישתו, היינו - בשנת 1985, התיישנה תביעתו לשינוי בסיס הגמלה לה הוא זכאי מן המדינה. אין צורך להכביר מילים על הרציונל העומד ביסוד הסדר ההתיישנות ודי לומר שלא ניתן, לאחר פרק זמן של 28 שנים לאחר גיבוש הזכויות, לברר את זכאותו של המערער למרכיב זה או אחר בגמלתו. 10. זאת ועוד, טענתו של המערער כי הוא זכאי לתוספת אקדמית מבוססת על תעודת גמר מאוניברסיטה קולומביה בארה"ב משנת 1959 (נספח ב' להודעת הערעור). עובדת היותו של המערער אקדמאי היתה איפה ידועה לו עוד בשנת 1959. לא ברור הדבר מדוע נמנע המערער מלבקש להיות מועסק בדרג אקדמי ולא בדרוג האחיד. ואמנם, מן הנתונים שבפנינו עולה כי המערער אמנם הועסק בשלב מסויים במדינה בדרג אקדמי אלא שבשלב מסויים הוא הועבר לדרוג אחיד, כנראה על פי בקשתו, כנראה בשל יתרונות ברמת השכר שהיו לכך באותה עת. על כל פנים, עניין זה אינו ניתן לבירור כיום, שנים רבות לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. 11. המערער משליך יהבו על החלטת רשויות הצבא משנת 2002 להכיר בזכאותו למפרע לתוספת אקדמית בפנסיה, אותה הוא מקבל מהצבא. טענה זו של המערער אינה יכולה להועיל. ראשית, הכרת רשויות הצבא בזכאותו של המערער לפי חוק שירות הקבע בצה"ל, אין בה כדי להתגבר על טענה אפשרית מצד המדינה להתיישנות. שנית, כפי שהובהר לנו, החלטת הצבא להכיר בתוספת האקדמית בגמלתו של המערער, נעשתה לאור העובדה כי הוא היה זכאי לקבל תוספת זו בעת שירותו ובשל טעות היא לא שולמו לו בקצבה. לעומת זאת, המערער לא היה זכאי לקבל תוספת זו במהלך שירותו במדינה מן הטעם הפשוט שהיה מדורג בדרג האחיד ולכן ההצדקה, ככל שהיתה קיימת, לשינוי הגמלה מרשויות הצבא, אינה חלה בענייננו בכל הנוגע לתקופת שירותו במדינה. 12. צדק בית הדין האזורי בקביעתו העובדתית שהמערער לא הוכיח כי התקיימו בעניינו סיבות לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לא יכול להיות ספק שכל העובדות הנוגעות לזכאותו של המערער לתוספת אקדמית בתקופת שירותו במדינה היו ידועות לו או היו צריכות להיות ידועות לו, ולא יתכן כיום, לאחר קרוב ל-30 שנה לאחר שפרש משירותו במדינה, לברר סוגיה זו לגופה. 13. מכל הטעמים האלו ועל אף העובדה שאין זה מדרכו של בית הדין לדחות תביעות על הסף בשל טענת התיישנות, נחה דעתנו כי מקרה זה, באופן מובהק, מצדיק דחיה על הסף מטעם זה, ולפיכך מוצאים אנו כי דין הערעור להידחות. הואיל והמערער הוא גימלאי, לא יעשה צו להוצאות. ניתן היום ‏י"א סיון, תש"ע(‏24 מאי 2010) בהיעדר הצדדים וישלח אליהם. נילי ארד,שופטת, אב"ד שמואל צור,שופט אילן איטח,שופט נציג ציבור העובדים, מר איתן כרמון נציג ציבור המעבידים, מר עמיהוד אתגר תוספות שכרצבאצה"ל