פסק-דין 1. ערעור על החלטת וַעדה רפואית עליונה (להלן: "הוַעדה"), מיום 23.5.2006, לפיה הוענקה למערערת דרגת נכוּת של 20% (10% על-חשבון השירות) על-פי פרט 5ו(3) למבחנים בגין ממצאים רנטגניים משמעותיים - מצב אחרי כריתת ריאה עם הפרעה איוורוּרית קלה. בפי המערערת טענה נוספת - הוַעדה התעלמה וּבעצם לא דנה ולא החליטה בבקשתה להעניק לה 10% נכוּת בגין פגיעה בינונית בתִּפקודי שריר הנשימה. 2. מצב אחרי כריתת ריאה המערערת מכוונת לשיבוצהּ תחת פרט 5ו(4) למבחנים - ממצאים רנטגניים בולטים, הפרעה איוורוּרית בינונית. עיינתי בהחלטת הוַעדה. אני סבור שיש להורות על החזרת הדיון לוַעדה. מבחן 5ו לתקנות מכוון למחלות רסטריקטיביות של הריאה וּבית-החזה, כשמבחני-המִשנה שלו, הרלוונטיים לענייננו, הם: היקף הממצאים הרנטגניים; קיומה של הפרעה איוורוּרית רסטריקטיבית ורמתה של הפרעה זו; קיומה של היפוקסמיה. אין מחלוקת, בענייננוּ, בדבר קיומם של מצאים רנטגניים משמעותיים; אין מחלוקת בדבר קיומה של הפרעה איוורוּרית רסטריקטיבית בינונית (לאור כמות ה-vc שנקבעה בבדיקות השונות ונוכח דברי הוַעדה בעמ' 5 לפרוטוקול ישיבת יום 23.5.2006: "יש לציין כי הרסטרוקציה היא אכן בינונית"); אין מחלוקת, כי לא נמצאה במערערת היפוקסמיה (לא נטען אחרת על-ידי המערערת). בפנינו מצב בו מתקיימים בפגימת המערערת שני רכיבים מתוך שלושה בפרט אליו היא מכוונת, פרט 5ו(4) למבחנים. רכיב אחר חסר - אין היפוקסמיה, גם לא קלה (הוַעדה מציינת זאת מפורשות בעמ' 5 לפרוטוקול ישיבת יום 23.5.2006). הוַעדה משבצת את המערערת, בכל הנוגע לפגימה זו, תחת פרט 5ו(3), שגם הוא דורש קיומה של היפוקסמיה קלה. בה במידה יכולה הייתה הוַעדה לשבץ את העותרת, בכל הנוגע לפגימה זו, תחת פרט 5ו(4), שגם הוא דורש, כאמור, היפוקסמיה קלה, שלא קיימת במערערת. כִּכלל, סיווּגה של פגימה תחת פרט זה או אחֵר הינו עניין לוַעדה לענות בו, ולא לבית-המשפט להתערב. עם זאת, על הוַעדה לנמק את בחירתה. בענייננוּ, הנמקת הוַעדה אינה מספקת. הוַעדה מפרטת את תוצאות הבדיקה וּפוסקת: "לאור האמור לעיל... הנכות המתאימה היא בגובה 20% לפי סעיף ו(3)". אין די בכך. במקום בו לא מתקיימים בפגימה כל רכיבי המבחן הקבועים בצידה בתקנות, יש לבחון איזהו הרכיב הדומיננטי מבּין רכיבים אלֶּה כדי למצוא את המבחן המתאים ביותר לשיבוצהּ. שאם ההפרעה האיוורוּרית היא הרכיב הדומיננטי, על-פני ההיפוקסמיה, שיבוצהּ של המערערת חייב להיות תחת פרט (4), בהיותה סובלת מהפרעה בינונית. את זאת חייבת הייתה הוַעדה לבחון, לשקול וּלנמק. אוסיף ואומַר, כי פרטים (3) ו-(4) מלמדים, לדידי, כי ההפרעה האיוורוּרית היא אכן הרכיב הדומיננטי, שכן בשניהם יש היפוקסמיה קלה וּמה שמשפיע על אחוז הנכוּת זו רמת ה-vc, ההפרעה האיוורוּרית: קלה עם היפוקסמיה - 20%; בינונית עם היפוקסמיה - 40%. זאת ועוד. לא נמצא בפרט 5ו הענקת נכוּת רק בשל קיומה של היפוקסמיה ללא הפרעה איוורוּרית, בעוד שכן נמצאת הענקת נכוּת בשל קיומה של הפרעה איוורוּרית (קלה) ללא היפוקסמיה - 10% לפי פרט 5ו(2). לפיכך, יש להחזיר את הדיון לוַעדה, בכל הנוגע לפגימה האמורה, לבחינה מחודשת תוך שׂימת לב להערותיי דלעיל. 3. שריר הנשימה אין מחלוקת שבא-כוח המערערת טען בפני הוַעדה בהקשר לפגימה זו, הן בכתובים, בכתב-הערעור שהגיש (סעיף 2 לנספח ב' לכתב-הערעור שבפנַי) והן בעל-פה בישיבת יום 24.1.2006 (עמ' 1 לפרוטוקול). אין גם מחלוקת שהוַעדה מצאה ירידה קלה בכוחות הנשימה (עמ' 3 לפרוטוקול ישיבת יום 24.1.2006). עם זאת, הוַעדה לא נדרשה לפגימה זו ולא קיבלה לגביה כל החלטה, לא לגופה וגם לא להחזרת הדיון בה לוַעדה מהדרג הראשון (כפי שהורתה לגבי שתי פגימות נוספות שלא נדונו בדרג הראשון - עצבים בין-צלעִיים וצלקות). עיינתי בפרוטוקול הוַעדה מהדרג הראשון (מיום 28.2.2005 וּמיום 10.5.2005), ולא מצאתי טענה בהקשר לפגימה האמורה. רוצה לומר - הוַעדה מדרג ראשון אכן לא נדרשה לפגימה זו, מִן הטעם שהיא לא נטענה בפניה. הוַעדה מדרג ראשון נדרשה אך ורק לפגימה הנוגעת לתִּפקוד הריאה בשל מצב שלאחר כריתתה. מכאן, רשאית הייתה הוַעדה שלא להידרש לפגימה זו. עם זאת, כשם שהורתה על החזרת הדיון בהקשר לפגימות בנושא הצלקות והעצב הבּין-צלעִי - כך הייתה צריכה לנהוג בכל הנוגע לפגימה זו. 4. סוף דבר א. אני מורה על החזרת עניינהּ של המערערת בכל הנוגע לתִּפקוד הריאה לוַעדה, כאמור בסעיף 2 לפסק-דיני על הערותיי בהקשר לכך. ב. אני מורה על החזרת עניינהּ של המערערת בכל הנוגע לשריר הנשימה לוַעדה מדרג ראשון. הוַעדה תשב בהרכב המלא, כולל ד"ר בן-דוד. 5. אין צו להוצאות. רפואהנכותערעור