תחולת צו ההרחבה בענף ההובלה בפנינו תביעה לתשלום שכר עבודה, פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים, וזכויות סוציאליות שונות. כן מבוקש לחייב את הנתבע למסור לידי התובע מכתב פיטורים. רקע עובדתי 1. הנתבע הוא הבעלים של עסק בשם "הובלות יוסי אילת" (להלן - "העסק"), העוסק בין היתר בהשכרת ציוד לאירועים, הקמת במות לאירועים ואחסון תכולת דירות. המחלוקת בין הצדדים נוגעת בין היתר לשאלה - האם כולל העסק גם פעילות של העברת תכולת דירות. 2. התובע עבד אצל הנתבע כנהג מיום 26.8.99 ועד ליום 15.8.06 (לגרסת הנתבע) או 17.8.06 (לגרסת התובע). טענות הצדדים 3. לטענת התובע, ביום 17.8.06 פוטר מעבודתו אצל הנתבע ובשל כך זכאי הוא לתשלום פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ולקבלת מכתב פיטורים. כן טען התובע כי לא שולמו לו התשלומים המגיעים לו בעבור שכר עבודה לחודש 8/06, פדיון חופשה, דמי הבראה וזכויות מכוח צו הרחבה בענף ההובלה (הפרשות לקרן השתלמות, תוספת משפחתית ותוספת מקצועית). התובע תובע בנוסף פיצוי בגין נזקים ועוגמת נפש, והחזר הוצאות שהוצאו להכנת תביעתו זו. סך כל תביעתו של התובע עומד על שיעור של 146,794.42 ₪. 4. מנגד טען הנתבע, כי ביום 15.8.06 עזב התובע את עבודתו לבלי שוב ולמעשה התפטר, ולפיכך, אין לחייבו ליתן לתובע מכתב פיטורים, ולשלם פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין נזקים ועוגמת נפש. עוד טען הנתבע, כי אין צו ההרחבה חל על הצדדים, ועל כן אין לחייבו בתשלום רכיבים הנתבעים מכוחו. הנתבע הוסיף וטען כי התובע קיבל חופשה ביתר וכי דמי ההבראה שולמו לו כדין. בפי הנתבע טענת קיזוז שלפיה, שילם לתובע מפרעה על חשבון שכרו האחרון (חודש 8/06) בסך של 1,500 ₪; התובע חייב לו 9,000 ₪ בגין הלוואה שנתן לו; על התובע לשלם לו 4,500 ₪ כחלף הודעה מוקדמת; והתובע ניצל ימי חופשה ביתר שבגינם זכאי הנתבע להחזר בשיעור של 8,096 ₪. על כן, הוסיף הנתבע, אם ייקבע כי עליו לשלם לתובע סכום זה או אחר, זכאי הוא לקזז ממנו את הסכומים שחב לו התובע. גדר המחלוקת 5. הצדדים נחלקו בעניינים אלה - נסיבות הפסקת עבודתו של התובע - האם מדובר בפיטורים או התפטרות. תחולת צו ההרחבה בענף ההובלה על הצדדים. רכיבי התביעה וכימותם. טענת הקיזוז - קיומן של ההלוואה והמפרעה. 6. מטעם התובע העידו הוא עצמו ויועץ השכר מטעמו, מר אשר ארז (להלן - "מר ארז"). מטעם הנתבע העידו מר מוריס שיקנאגי, אחד ממנהלי העבודה בעסק (להלן - "מר שיקנאגי"), וגב' הילה גרטי, בתו של הנתבע, המשמשת כמנהלת בעסק (להלן - "גב' גרטי"). להלן נדון בעניינים השנויים במחלוקת אחד לאחד. נסיבות הפסקת העבודה 7. לטענת התובע, ביום 17.8.06 הורה לו מר שיקנאגי להסתלק ממקום העבודה. לדבריו, בסמוך לאחר מכן ובמועדים נוספים שבהם הגיע למשרדי העסק כדי לבקש מהנתבע להשיבו לעבודה, דרש ממנו זה האחרון לחתום על מכתב התפטרות שנוסח על ידי גב' גרטי, תוך שהנתבע מתנה את תשלום משכורת חודש 8/06 בחתימת התובע על מכתב כאמור ומסירתו לנתבע. לטענת התובע, במכתב נרשם כי אין לו כל טענות ודרישות כלפי הנתבע וכי הוא מודיע על התפטרותו מהעבודה. לדברי התובע, התנהגות זו של הנתבע כלפיו אינה חריגה, וכדוגמא נוספת ציין כי הנתבע ביקש להפחית ממשכורתו סך של 1,000 ₪ בחודש, ומשסירב התובע, ראה בכך הנתבע סיבה להפסקת עבודתו של התובע בעסק. בגין סילוקו מהעבודה תובע התובע פיצויי פיטורים בשיעור של 56,872 ₪. כמו כן תובע התובע דמי הודעה מוקדמת בשיעור של 5,183 ₪, פיצויים בגין עגמת נפש ונזקים שנגרמו לתובע בשל מעשיו ומחדליו של הנתבע בשיעור של 5,000 ₪ ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. כן מבקש התובע כי בית הדין יורה לנתבע למסור לידיו מכתב פיטורים. 8. הנתבע, מנגד, הציג תמונה שונה לחלוטין. בכתב ההגנה טען הנתבע כי ביום 15.8.06 הגיע התובע למקום העבודה בשעה 17:00 - במקום בשעות הבוקר (שהן שעות העבודה הרגילות של התובע), ונשלח לעבוד במלון "רויאל ביץ'" שם הורה לו מר שיקנאגי, לפקח על עובדים אחרים. לדברי הנתבע, בתגובה להוראה זו הודיע התובע למר שיקנאגי, כי הוא יוצא לסידורים פרטיים. מר שיקנאגי סירב לאשר לתובע לעשות כן בטענה כי מדובר בשעות העבודה ומה גם שהתובע הגיע לעבודה באיחור ניכר, אך המשיך והודיע לו כי לפנים משורת הדין, לאחר שהוא עצמו (מר שיקנאגי) יסיים את העבודה שבה עסק באותו הרגע, הוא יאפשר לתובע להתפנות לעיסוקיו הפרטיים. לטענת הנתבע, למשמע הדברים הללו, זרק התובע לעבר מר שיקנאגי את מפתחות המשאית ואת מכשיר המירס של הנתבע ועזב את המקום (כל פרטי יום ה-15.8.06 להלן - "האירוע"). לטענת הנתבע, מאז האירוע לא שב התובע לעבודה, ובכך למעשה - התפטר. הנתבע הוסיף כי מר שיקנאגי מסר את פרטי האירוע לגב' גרטי, להמשך הטיפול בעניין, וביום 17.9.06, כחודש לאחר האירוע, שלחה גב' גרטי לתובע מכתב רשום, הנושא תאריך 11.9.06, שבו פירטה את השתלשלות העניינים, ציינה כי התנהלותו של התובע מהווה התפטרות, וביקשה ממנו לסור למשרד העסק על מנת להגיש מכתב התפטרות מסודר ולערוך גמר חשבון בגין הכספים שהתובע נותר חייב לנתבע. הנתבע הכחיש כי התנה את תשלום שכר חודש 8/06 לתובע, במסירת מכתב התפטרות לידיו או לידי מי מטעמו, וכן הכחיש את טענת התובע כי נדרש להפחית משכרו 1,000 ₪ בחודש ולאור סירובו הוחלט לפטרו. 9. על פרטי האירוע העידו התובע ומר שיקנאגי. העובדות המפורטות בעניין זה בתצהירה של הגב' גרטי (בעיקר סעיפים 4-8) נמסרו לה על ידי מר שיקנאגי ומשכך, מאחר שמדובר בעדות מפי השמועה ומר שיקנאגי עצמו העיד בבית הדין, אין ליתן לעדות זו כל משקל. יובהר, כי אף שכל צד מציין תאריך אחר להתרחשות האירוע שהביא לסיום יחסי העבודה בין הצדדים, אין משמעות לקביעת התאריך המדויק שבו הוא אירע, משום שאין חולק כי הצדדים מתייחסים לאותו אירוע, ואין בעצם התרחשותו ביום זה או אחר דווקא, כדי להשליך על השאלות העומדות בפנינו. 10. כאמור, התובע בתצהירו (סעיף 5) טען כי סולק מהעבודה על ידי מר שיקנאגי ביום 17.8.06. מעבר לטענה זו ולטענה כי ביום זה הגיע לעבודה בשעות הבוקר, כרגיל, (סעיף 39 לתצהיר), לא מסר התובע בתצהירו ולו פרט אחד נוסף - איפה היו הוא ומר שיקנאגי כשסולק? באיזו שעה סולק? מה אירע בסמוך לפני כן? מי היה נוכח בסילוקו? מה עשה מייד לאחר מכן? האם פנה לנתבע? מדוע סילק אותו מר שיקנאגי? וכיו"ב. גם לגבי גרסת הנתבע, הנוגעת ליום ה-15.8.06 ולאירוע עצמו, הסתפק התובע בתצהירו בהכחשה כללית בלבד הגורסת - "כל הנטען לגבי יום ה-15/8/06 איננו אמת" (סעיפים 37-41), ולא נדרש לטענות הנתבע באופן מפורט. פרטים נוספים מסר התובע לראשונה בעדותו בבית הדין. התובע העיד כי ביום 17.8.06 עבד משעות הבוקר כרגיל, כי הנתבע קרא לו לאסוף שני פועלים מאילת, וכי מהשעה 11:30 בבוקר, בהתאם להוראות הנתבע, חיפש קרטונים וסידר אותם במחסן, וכך עשה "כל היום", עד שעות הצהריים (עמ' 15, שורות 8-15 לפרוטוקול). וכך תיאר התובע את שאירע בהמשך: "ש. ככה נגמר 17.8? ת. לא. הוא השאיר אותי ב"רויאל ביץ'". הוא אמר לי להגיע לשם. שהגעתי לשם רק הוא (מר שיקנאגי - י.א.ש.) ראה אותי קפץ על המשאית ולקח את המפתחות מהסוויץ של הרכב ואמר לי להביא את המירס. אמרתי שזה שייך למשרד אמר לא לי תביא כי אתה לא עובד אצלי אמרתי נכון שאני לא עובד אצלך אלא אצל יוסי (הנתבע - י.א.ש.) אמר שהוא ידאג שלא אעבוד אצלו וגם לא באילת." (עמ' 15 שורות 22-26 לפרוטוקול). הפרטים הללו, שלא יכול להיות חולק על הרלוונטיות שלהם ועל חשיבותם המכרעת להוכחת גרסת התובע כי סולק מהעבודה, אינם מופיעים כאמור בתצהירו של התובע אף לא ברמז, והועלו לראשונה בעדותו של התובע בבית הדין. יש בהימנעות זו כדי לפעול כנגד התובע ולהחליש את גרסתו. 11. כשנשאל התובע מדוע נהג כלפיו מר שיקנאגי כפי שנטען על ידו, השיב התובע "סתם. הוא התפטר מאחד אחד. כמה שיותר." (עמ' 15 שורה 28 לפרוטוקול). טענה זו, בדבר פיטורים של עובדים נוספים בעסק באותה התקופה, נזכרה כבר בתצהירו של התובע (סעיף 40 לתצהירו), אלא שהיא הוכחשה על ידי הנתבע והתובע נמנע מלזמן לעדות מי מהעובדים שפוטרו כביכול, ואף הודה לבסוף כי אינו יודע אם אותם עובדים עזבו מרצונם או פוטרו (עמ' 16 שורות 1-18 לפרוטוקול). מאחר שכך, נשאל התובע מדוע לדעתו סולק על ידי מר שיקנאגי, ולאחר שהשיב כי אינו יודע, טען כי מר שיקנאגי "קיבל הוראה" (עמ' 17 שורות 17-20 לפרוטוקול). מעבר לכך שטענה זו הועלתה כאמור לראשונה בחקירתו הנגדית, ומעבר לכך שלאחר תשובתו הראשונה - כי אינו יודע מדוע סולק - מצטיירת תשובתו השנייה כהשערה סתמית שהופרחה לחלל האוויר, לא הוכיח התובע כי מר שיקנאגי קיבל הוראה לסלקו ו/או כי הנתבע או מי מטעמו תכננו לפטרו מבעוד מועד, לפני קרות האירוע. 12. על אף שהכחיש בתצהירו את טענות הנתבע באופן גורף, ובמיוחד את אירועי יום ה-15.8.06, אישר התובע בחקירתו הנגדית לא מעט מטענות הנתבע, באופן ישיר ובעקיפין - א. כך למשל, לאחר שאמר התובע כי אינו זוכר היכן עבד ביום 15.8.06, ולאחר שהכחיש את האפשרות כי היה במלון "רויאל ביץ'" באותו היום, אמר לבסוף כי ייתכן שעבד שם באותו היום (עמ' 14 שורות 19-26 לפרוטוקול). עדות זו - מעבר לשינויי הגרסאות שבה, שאינם פועלים לטובת התובע - מלמדת כי בהכחשתו הגורפת של התובע אין ממש וכי גרסתו של הנתבע יש לה על מה להישען. ב. מעדות התובע (סעיף 10 לעיל) עולה עוד כי אכן, כטענת הנתבע, הארוע שהתרחש במלון "רויאל ביץ'", כלל מחלוקת שנגעה למפתחות הרכב ולמכשיר המירס. ג. התובע אישר גם את טענת הנתבע כי ביקש ממר שיקנאגי לצאת לסידורים אישיים (עמ' 16 שורות 19-24 לפרוטוקול) (אם כי מיד לאחר מכן חזר בו והכחיש זאת - עמ' 17 שורות 1-2 לפרוטוקול). 13. התובע טען כי הנתבע התנה את תשלום שכר חודש 8/06 בחתימה על מכתב התפטרות. הגב' גרטי אישרה כי היא נוהגת להחתים את העובדים המתפטרים על מכתב התפטרות אך הוסיפה כי תשלום שכר התובע לא הותנה בחתימתו, שכן לנתבע עמדה ממילא טענת קיזוז בגין מפרעה והלוואה שניתנו לתובע. התובע לא הוכיח את טענתו כי מי מאנשי הנתבע הכריח אותו, לחתום על מכתב התפטרות, ולא מצאתי סיבה שלא לקבל את הסברי הנתבע כי למען הזהירות ולאור הניסיון המר, נוהג הוא להחתים את העובדים המתפטרים על מכתבי התפטרות. כן מקובלת עליי טענת הנתבע כי בשלב זה סבר שעומדת לו טענת קיזוז, ועל כן לא שילם לתובע את שכרו בגין חודש 8/06. 14. התובע חזר בו למעשה מטענתו כי בשנות עבודתו אצל הנתבע נדרש להסכים להפחתה משכרו (עמ' 18 שורות 1-4 לפרוטוקול). הוא טען אמנם כי משכרו הופחת סך של 1,000 ₪ כיוון ששבר את הרגל ושהה בימי מחלה (שם, שורות 5-6), אלא שטענות אלה - ובראשן העובדה כי שבר את רגלו, וכי הדבר אירע בתקופת עבודתו אצל הנתבע - לא הוכחו. כך גם לא הוכחה הטענה כי לאור סירובו להפחית משכרו, הוחלט לפטרו. 15. מגרסת התובע כלל לא ברור לאיזה אקט של הנתבע או למי מטעמו הוא מייחס את מעשה הפיטורים. אם כוונתו לניסיונותיו של הנתבע להחתימו על מכתב התפטרות, הרי שמכתב כזה לא נחתם על ידי התובע (גם לגרסתו), וממילא אין כאן אקט של פיטורים; אם כוונתו היא לסילוקו מהעבודה על ידי מר שיקנאגי, הרי שאין לקבלה. ראשית, גרסת התובע אינה מהימנה והתובע לא הרים את הנטל להוכיח כי מר שיקנאגי סילקו מהעבודה או נדרש לעשות כן. שנית, לגרסת התובע עצמו, לא היה מר שיקנאגי מוסמך לפטר עובדים בעסק על דעתו ומיוזמתו (עמ' 17 שורות 15-16 לפרוטוקול). על אף זאת, לא פנה התובע לנתבע עצמו לברר את עמדתו ולביטול "מעשה הפיטורים" שלטענתו התרחש. 16. התובע טען כי בסמוך לאחר האירוע וכמה פעמים לאחר מכן הגיע למשרדי העסק על מנת לבקש מהנתבע להשיבו לעבודה. גב' גרטי הכחישה בתצהירה טענה זו של התובע. לדבריה, רק כחודש וחצי לאחר האירוע התייצב התובע במשרדי העסק וביקש כספים המגיעים לו מהנתבע, ובמעמד זה הודה בפניה כי הוא זה שעזב את מקום העבודה. התובע לא זימן לעדות מי מהאנשים שהוא דיבר איתם לאחר שסולק מהעבודה (ולטענתו דיבר עם "כולם" - עמ' 17 שורות 3-6 לפרוטוקול), או מי מהאנשים שנכחו במשרדי העסק שעה שהוא עצמו הגיע אליהם על מנת לבקש לשוב לעבודה. הוא גם לא הציג כל ראיה אחרת שיש בה כדי לתמוך בטענתו זו. מנגד, העידו הן מר שיקנאגי (עמ' 34 שורות 13-16 לפרוטוקול) הן גב' גרטי (עמ' 35 שורות 18-22 לפרוטוקול) כי בסיום יום העבודה בשעה 21:00 לערך, הגיע מר שיקנאגי למשרד הנתבע שם נכחה גם הגב' גרטי ובמעמד זה סיפר מר שיקנאגי לנוכחים את שאירע. גרסתם זו היתה מהימנה בעיני. 17. כאמור, בעניין נסיבות האירוע העידו בפני בית הדין רק התובע ומר שיקנאגי. בעוד שגרסת הנתבע היתה סבירה ואמינה ועדותו של מר שיקנאגי היתה שוטפת ועקבית, היתה עדותו של התובע מתפתלת, מתחמקת, מלאת סתירות ושינויי גרסאות. כך למשל, ניתן לצפות מאדם העובד 7 שנים באותו מקום עבודה, ושלדבריו היה מקום העבודה "כמו משפחה", (עמ' 19 שורה 23 לפרוטוקול), ושסבור כי מנהל העבודה אינו מוסמך לפטרו, כי יפנה מיד לאחר אירוע שכזה למי ממנהלי העסק. כאמור, התובע לא הוכיח כי עשה כן. כך גם לגבי יציאתו של התובע לסידורים אישיים. ב"כ התובע טען כי אין היגיון בגרסת הנתבע שלפיה נסע התובע לעבודה, נסיעה של 20 דקות לדבריו, על מנת לבקש לשחררו לסידורים אישיים, וכי בשעה 18:00 אין מקומות פתוחים בעיר אילת ל"סידורים". אין לקבל טענות אלה. ראשית, "סידורים" אישיים אינם רק "קניות", ושנית אין לקבל את הטענה, כי בחודש אוגוסט, שיא עונת התיירות, החנויות באילת נסגרות כבר בשעה 18:00. יתרה מזו, התרשמתי כי התנהלות התובע אינה תמיד נעשית כ"מצוות אנשים מלומדה" והתרשמתי כי גרסתו של מר שיקנאגי משקפת את התרחשות הדברים כהוויתם. 18. זאת ועוד, בניגוד לטענת התובע בכתב התביעה ובתצהירו כי הנתבע התייחס אליו בצורה לא הוגנת ולא נאותה, מסר הוא בעדותו בבית הדין כי שרר ביניהם אמון וכי העסק היה "כמו משפחה" (עמ' 19 שורה 23 לפרוטוקול). מראיות אחרות עולה כי הנתבע נתן לתובע פעמים רבות מפרעות (התובע אישר זאת - עמ' 19 שורות 5-6 לפרוטוקול) והלווה לו כספים. גם לדברים אלה השלכה על מהימנות הצדדים. 19. ביום 17.9.06 שלח הנתבע לתובע מכתב באמצעות דואר רשום שבו תיאר את השתלשלות האירועים, וציין שכיוון שהתובע לא שב לעבודתו מאז האירוע - רואה אותו הנתבע כמתפטר. לתצהיר הגב' גרטי צורף אישור משלוח המכתב בדואר רשום. התובע טען כי מעולם לא קיבל את המכתב, ובטופס "תוצאות בירור גורל דבר דואר" שעליו חתומה "אחראית מינהל ופניות הציבור" באילת, שצירף לתצהירו, צויין כי המכתב הרשום ששלח לו הנתבע ביום 17.9.06, הוחזר לידי השולח ביום 30.10.06 בציון "לא נדרש", וכן נכתב בטופס כי "הנ"ל אינו ידוע בת.ד. המצויינת". אמנם הגב' גרטי טענה כי המכתב מעולם לא הוחזר לידיה, והוסיפה כי מספר תיבת הדואר שציינה כמען המכתב הוא המספר שמסר התובע לנתבע ככתובתו, אך אין צורך להכריע במחלוקת שבין הצדדים בעניין זה שכן אין בהכרעה כשלעצמה כדי לסייע לגרסה זו או אחרת. די באישור משלוח המכתב בדואר רשום כדי להוכיח כי המכתב אכן נשלח לתובע. 20. אולם ממחלוקת זו ניתן ללמוד דבר אחר. התובע טען כי הכתובת שאליה נשלח המכתב אינה כתובתו, מספר תא הדואר אינו מוכר לו כלל ומעולם לא היתה לו תיבת דואר (תצהיר התובע ועמ' 21 לפרוטוקול). אלא שהנתבע הציג את העתק רשיון הנהיגה שהתובע מסר לו עם קבלתו לעבודה. ברשיון זה נרשם אותו מספר תא הדואר שלטענת התובע לא היה לו מעולם. נקודה זו הינה נדבך רופף נוסף בגרסתו של התובע ויש בה כדי להעיד על מידת אמינותו ועל אופן התנהלותו. 21. לא נעלמו מעיניי ההבדלים בין גרסאות עדי הנתבע בתצהיריהם לבין עדויותיהם. כך, אמר מר שיקנאגי בחקירתו הנגדית, כי ביום האירוע לא היתה כל בעיה עם שעת ההגעה של התובע לעבודה וכי הוא נתבקש להגיע בשעה 17:00 (עמ' 31 שורות 18-27 לפרוטוקול), וזאת בניגוד לאמור בתצהירו לעניין איחורו הניכר של התובע לעבודה ביום האירוע. כך גם בעניין טענותיה של גב' גרטי אודות פנייתה למועצת הפועלים באילת, על מנת לקבל הנחיות כיצד לפעול בעניינו של התובע לאחר שראתה כי לא שב לעבודה (עמ' 36 שורות 2-7 לפרוטוקול), טענות שזכרן לא עלה בתצהירה. אלא שככלל, עדותם של עדי הנתבע עשתה רושם מהימן ועל פי רוב לא נתגלו סתירות משמעותיות הן בין עדי הנתבע לבין עצמם והן בין גרסתו של כל עד בתצהיריו לבין הפרטים שמסר בעדותו בבית הדין. הסתירות המצויינות כאן, אינן כאלה היורדות לשורשו של עניין ו/או שיש בהן כדי לקעקע את גרסת הנתבע ולהעדיף על פניה את גרסת התובע. 22. למעלה מן הדרוש אציין, כי גם אם היה מקום לראות בהתנהגות התובע באירוע משום "עידנא דריתחא" הרי שעדיין יש לקבוע כי התובע התפטר מעבודתו. ראשית, התובע מכחיש מכל וכל את העובדה כי עזב את העבודה מיוזמתו וטוען כי סולק על ידי מר שיקנאגי. מכאן, כי לא ניתן לטעון כי ה"עזיבה" נעשתה בנסיבות של "עידנא דריתחא". שנית, עדות התובע כי ביקש לשוב לעבודה אינה מהימנה לאור יתר הראיות שהובאו בפני. לאור כל האמור, לא מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח את גרסתו בנוגע לנסיבות הפסקת עבודתו, וגרסת הנתבע באשר לעצם התרחשות האירוע ולפרטיו - מתקבלת. משכך - תביעות התובע לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצויים בגין עגמת נפש ונזקים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים - נדחות. כן נדחית תביעתו לחייב את הנתבע למסור לידיו מכתב פיטורים. תחולת צו ההרחבה על הצדדים 23. התובע טען כי על הצדדים חל צו ההרחבה בענף ההובלה משנת 2001 (להלן - "צו ההרחבה" או "הצו"), וכי מכוח צו זה הוא זכאי לתשלומים שונים מהנתבע - הפרשות לקרן השתלמות בסך של 23,548 ₪, וכן "תוספת משפחתית" ו"תוספת מקצועית" בסך כולל של 21,134 ₪. לדברי התובע, הצו חל "על כל המעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים" (מתוך הפתיח לצו), ואין חולק כי הוא עבד אצל הנתבע כנהג כאמור. כן טען התובע כי הנתבע הוא בגדר "מפעל הובלה". לתמיכה בעמדתו צירף התובע פרסומים של העסק ב"דפי זהב" ובעתונות המקומית. 24. הנתבע, לעומת זאת, טען, כי צו ההרחבה אינו חל עליו, משום שאינו "מפעל הובלה" אלא עסק שעניינו אספקת ציוד לאירועים, בניית ציוד מיוחד לאירועים וכיו"ב. 25. לא היתה מחלוקת אמיתית לגבי תפקידו של התובע בעסק. התובע העיד כי עבד כנהג, והנתבע אישר זאת (סעיף 3 לתצהיר מר שיקנאגי; סעיף 12(ח) לתצהירה של גב' גרטי). סלע המחלוקת היה מהות עסקו של הנתבע. התובע, בחקירתו הנגדית, נשאל לגבי מהות העסק: "ש. במה עוסקת הנתבעת ומה אתה עשית שם? ת. החברה עושה הובלות, משכירת ציוד לאירועים. היא גם בונה את הציוד לאירועים. ש. אתה מתכוון במות? ת. גם במות והכל. שולחנות, כסאות. ש. פסטיבל הגז? ת. לא רק זה. גם הובלות מעבר כמו העברת דירות והעברת ציוד. שלחו אותי אישית לעבוד אצל כל מיני חברות וספקים להיות להם נהג. שכירות על פי יומית. עבדתי נהג, סבל וכונן.." (עמ' 12 שורות 4-10 לפרוטוקול). 26. מר שיקנאגי העיד כי עניינו של העסק "באירועים. אספקת ציוד, בניית במות." (עמ' 29 שורה 20 לפרוטוקול), והסביר (מבלי לציין תאריכים) כי "בעבר" היה העסק להובלות ולאירועים וכשהוא נכנס לתפקידו "עסקנו ברוב באירועים", וכי לא ביצעו הובלות לאנשים פרטיים (עמ' 29 שורות 22-25 לפרוטוקול). מר שיקנאגי נזהר מלטעון כי העסק אינו מבצע הובלות כלל. לדבריו נושא ההובלות זניח בהיקפו, ושירותי ההובלה ניתנים רק למכרים של הנתבע. מעדותו ניתן ללמוד בבירור כי העסק מבצע הובלות - "מתעסקים באירועים יותר מאשר להובלות" (עמ' 30 שורה 18 לפרוטוקול); "בחצי שנה אחרונה אולי עשיתי 4 או 5 הובלות לאנשים שמכירים את יוסי" (עמ' 30 שורה 20 לפרוטוקול). גם לגבי מהות העבודה ביום האירוע העיד מר שיקנאגי כי "הגיעה משאית עם שטיחים והיינו אמורים לפרק את השטיחים למלון", והוסיף כי "זה חלק מהעבודה. שירות של סבלות לבתי מלון" (עמ' 32 שורות 4-6 לפרוטוקול). גם גב' גרטי העידה ברוח זו - "אנו עושים הובלות למכרים, חברים טובים ואנשים שרגילים אלינו. אנו ממש מעט ולעתים רחוקות" (עמ' 37 שורות 21-22 לפרוטוקול). וכן - "גם היום יש לנו ההובלות" (עמ' 40 שורה 4 לפרוטוקול). גב' גרטי העידה כי ביום האירוע "העברנו שטיחים" (עמ' 36 שורה 14 לפרוטוקול), וכי הם השכירו משאית ל"רויאל ביץ'". היא הוסיפה כי העסק משכיר ציוד לאירועים, וכפי שהיא משכירה שולחן היא משכירה משאית. באשר להיקף ההובלות - מהפרסומים השונים בעיתונות ובספרי הטלפון עולה כי גם כיום העסק מבצע הובלות בהיקף ניכר (בין אם לאנשים פרטיים ובין אם לעסקים). מר שיקנאגי העיד כי הוא עובד בשטח ואינו מתעסק בניהול (עמ' 30 שורות 11, 15-16 לפרוטוקול; עמ' 31 שורה 5), ועל כן אינו יודע למסור פרטים בעניין זה, אך הודה כי הפרסום בעיתונות אינו שגוי (עמ' 30 שורות 4-9 לפרוטוקול). גב' גרטי הסבירה כי מקור שם העסק ("הובלות יוסי אילת") - היסטורי. וכדבריה - "... אבי הקים את העסק לפני בערך 30 או 40 שנה הקים חברת הובלות. עם הזמן שאחי קצת גדל והחלטנו להתפתח ולהתקדם בתחום האירועים תחום האירועים מכניס יותר כסף מהובלות. השם נשאר כי ככה כולם מכירים את אבי. לא שינו שם ולא נשנה את השם. אבי הקים את העסק ותמיד זה יישאר ככה. התחום שלנו היום אירועים." (עמ' 37 שורות 14-17 לפרוטוקול). היא הוסיפה כי אנשים המתקשרים לעסק ומבקשים הובלה באילת ייענו בשלילה משום שהעסק עמוס באירועים. גב' גרטי ניסתה להסביר את פשר המודעות בעיתונות כך - "רשום מתחת מחסני אחסון. אנשים מתקשרים אלינו להובלות ואומרים שרוצים לעשות הובלה ואחסנה אנו אומרים שאנו לא עושים הובלה אך עושים אחסנות אבל אם אין לחץ אירועים ולעיתים רחוקות אנו נעשה גם הובלה..." (עמ' 38 שורות 4-7 לפרוטוקול). ובהמשך טענה גב' גרטי כי אביה, הנתבע, היה מחדש את הפרסומים בספרי הטלפון באופן אוטומטי (עמ' 38 שורה 26 ועמ' 39 שורות 1-2 לפרוטוקול), כך שלא ניתן ללמוד מהפרסומים הללו על מהות העסק בזמנים הרלוונטיים. 27. גרסת הגב' גרטי בעניין זה אינה מהימנה ואינה עולה בקנה אחד עם המסמכים שהוצגו בפניי. על מנת לקבוע מה "עושה" העסק, אין להיתלות במילים אלא יש לבחון את מהות העבודה. לפיכך, על אף שגב' גרטי אמרה "העברנו שטיחים" ומר שיקנאגי השתמש במילה "סבלות", ברי כי מדובר בהובלה גרידא. ובאשר לטענה כי הנתבע משכיר משאית כשם שהוא משכיר שולחן, הרי שמשעובדיו הם שנוהגים במשאית, והם שפורקים מתוכה את הציוד, הרי שהשירות הניתן על ידו הוא באופן ברור, שירות של "הובלה". מסקנה זו שההובלות הינן חלק אינהרנטי מהעסק עולה גם מהנתונים הבאים - בשם העסק של הנתבע מופיעה המילה "הובלות"; במדריך "דפי זהב" של אילת לשנים 1998-1999 ולשנים 2004-2005 הופיע העסק של הנתבע בסיווג "הובלה - רהיטים"; במידעפון של אילת לשנים 2007-2008 הופיע העסק תחת הסיווג "הובלות כלליות"; בפרסומים שונים בעיתונות בחודשים דצמבר 2007, מאי 2008 וX 2008 פירסם העסק את עצמו כמי שעוסק ב"העברת דירות, משרדים, פסנתרים, מקררים, מכונות כביסה ועוד... מאילת לכל חלקי הארץ ומכל חלקי הארץ לאילת", ובעיתון מיום 5.6.08 הופיעה מודעה של העסק שבה נכתב כי דרושים, בין היתר, "סבלים להובלות דירות". מעדויותיהם של מר שיקנאגי וגב' גרטי ניתן ללמוד, כי העסק אכן ביצע ומבצע הובלות, ומההסברים שניסתה גב' גרטי לתת לפרסומים השונים בעיתונות, ב"דפי זהב" וב"מידעפון" לא שוכנעתי כי הפרסומים הינם חסרי משקל. גם אם נכונה הטענה כי הפרסומים חודשו באופן אוטומטי, אין לקבל שהדגש בפרסום הוא על אחסון תכולה אלא להיפך, המודעות מציינות מפורשות כי העסק עוסק בהובלות. גם מודעת הדרושים של העסק מיום 5.6.08, שבה מחפש העסק "סבלים להובלות דירות" אינה מותירה מקום לספק באשר למהות העסק. אשר על כן יש לומר, כי הנתבע הוא אכן בעל "מפעל הובלה" וצו ההרחבה חל על הצדדים. תחשיבי התובע 28. בטרם ידונו רכיבי התביעה לגופם, יש מקום להתייחס לחישובים שעליהם הסתמך התובע בתביעתו. התובע הגיש מטעמו חוות דעת שניתנה על ידי מר אשר ארז (להלן - "מר ארז"). עיון בחוות הדעת שניתנה על ידי מר ארז (להלן "חוות הדעת") ומקרא חקירתו הנגדית אינם יכולים להוביל למסקנה סבירה אחרת פרט לזו: חוות דעתו של מר ארז אין לה על מה לסמוך; היא מבוססת על נתונים חלקיים; היא רצופת שגיאות וטעויות הן בנתוני הבסיס והן בחישובים; בחלקים גדולים ממנה היא אינה מבוססת על נתונים אלא על הנחות והשערות סתמיות של מר ארז, ולאור כל זאת - יש לדחותה מכל וכל. ואפרט. 29. מר ארז נשאל על אלו תלושי שכר של התובע ביסס את חוות דעתו. תשובתו משקפת התנהלות בלתי מקצועית ואת הדרך הלקויה שבה ערך את חוות דעתו - "ת. לא זוכר כרגע. ככל שהיו בידיו תלושים ולא היו מספיק. בדקתי. לאחר מכן קיבלתי עוד תלושים. ש. ונתת חוות דעת על כל התקופה ללא תלושים. ת. נכון. ש. זה מקצועי. ת. כן. מכיוון שתלושי השכר נראו בדיוק אותו דבר יכולתי להניח שכל התלושים אותו דבר. עד היכן שיכולתי מבחינת ההתיישנות. ש. אני רוצה להבין לעניין כל התלושים אותו דבר, אתה מומחה בשכר, בחודשים מסויימים נתנו הבראה ולא היו תלושים ואתה מחשב שלא נתן הבראה? ת. נכון. אני יכול ללמוד מה היה בשנים קודמות. ש. למה לא ציינת אילו תלושי שכר בדקת ואיזה לא? ת. לא יודע. לא ציינתי." (עמ' 23 שורות 1-12 לפרוטוקול). ובהמשך העיד כי "היות ביצעתי את החישוב לא היו לי את כל התלושים. הנחתי שאני יכול להשליך על כל התלושים" (עמ' 25 שורות 9-10 לפרוטוקול), וכן כשב"כ הנתבע ניסה לחלץ ממנו כמה תלושי שכר של התובע היו בידו כשערך את חוות הדעת השיב " לא יודע. לא הוגן שאתה שואל אותי. אמרתי שאינני זוכר כמה תלושים היו בידי" (שם, שורות 11-14). ברור כי כבר בשלב זה נשמטת הקרקע מתחת לחלק מחוות הדעת, שכן אם לנתוני הבסיס אין בסיס, על אחת כמה וכמה לגבי החישובים המורכבים יותר ופחות. 30. יתר על כן, מר ארז ניסה לאחוז את המקל בשני קצותיו. מחד הניח חוות דעת המבוססת על תלושי השכר של התובע, ומאידך פיקפק בכך שתלושי השכר משקפים את האמת: כשהוצג לו תלוש השכר של התובע לחודש 7/03, שכתוב בו כי שולמו לתובע 2,448 ₪ כדמי הבראה, אמר מר ארז "כתוב. צריך לבדוק אם שולם או לא. אני לא בטוח ששולם" וכך התייחס גם לתלושי השכר בגין חודשים 8/03 ו-9/03. וכשנשאל אם בדק את חשבון הבנק של התובע ענה בשלילה, אולם הוסיף לטעון, בלי לתת הסבר, כי הוא יודע בוודאות שחלק מהכסף לא שולם (עמ' 24 שורות 7-19 לפרוטוקול). קביעות מעין אלה אינן כלל במסגרת "מומחיותו" של עורך חוות דעת חשבונאית. 31. בהמשך חקירתו הנגדית הודה מר ארז כי לעניין חישוב דמי ההבראה "התבלבל עם החוק" (עמ' 24 שורות 1-4 לפרוטוקול); עדותו לעניין חישוב ימי החופשה היתה מבולבלת ולא הגXת (לשיטתו עבד התובע 365 ימים בשנה ללא מנוחה - עמ' 27 לפרוטוקול), ובמהלכה התברר (לו עצמו) כי טעה בחישוב והיה צריך "להוסיף יום" (עמ' 27 שורות 18-23 לפרוטוקול); לצורך חישוב פיצויי הפיטורים השתמש מר ארז בשכר בשיעור מסוים ואילו לצורך חישוב דמי ההודעה המוקדמת השתמש בשיעור אחר. כשנשאל על כך אמר כי בחישוב פיצויי הפיטורים לקח בחשבון את התוספת המקצועית ואת תוספת המשפחה, וכי "אולי היה כדאי להוסיף זאת" גם לדמי ההודעה המוקדמת. מר ארז הודה כי "גם כאן" טעה וכי בכל מקום השתמש בנתונים אחרים, לפי מה שהוא חשב לרלוונטי (עמ' 28 שורות 3-12 לפרוטוקול). 32. מר ארז התייחס בחוות דעתו לרכיבים שונים שהתובע זכאי להם מכוח צו ההרחבה. לדבריו, החליט על דעת עצמו (ולא מייעוץ משפטי) כי צו ההרחבה חל על הצדדים במשך כל התקופה שבה עבד התובע אצל הנתבע (עמ' 28 שורות 19-22 לפרוטוקול). מר ארז התעלם באופן בוטה מכך שהצו נכנס לתוקף רק ביום 28.2.01, וחישב את זכויותיו של התובע הנובעות מצו ההרחבה מיום תחילת עבודתו אצל הנתבע, דהיינו יום 26.8.99 - שעה שצו ההרחבה כלל לא נכנס לתוקף. כשנתבקש להסביר זאת ענה מר ארז כך - "אני מניח שהיה צו הרחבה אחר בתוקף לפני צו ההרחבה הזה. לא בדקתי אותו ולא מכיר אותו ולא יודע" (עמ' 25 שורות 3-4 לפרוטוקול). דברים אלה מדברים בעד עצמם ואין לי אלא לחזור על המסקנה כי מר ארז התיימר ליתן חוות דעת ללא שבדק הן את הנתונים הספציפיים של התובע (תלושי השכר והתשלומים שבוצעו לידיו), הן את הזכויות הנטענות על ידי התובע. משביסס מר ארז את חוות דעתו על נתונים שגויים ובסיס משפטי שגוי - אין להסתמך על חוות דעתו כלל. 33. ובשולי עניין זה ייאמר עוד כי אין זו הפעם הראשונה שבית דין זה מעיר על פגמים הנופלים בחוות דעת שנערכו על ידי מר ארז (ראה למשל - ע"ב 1762/02 אלי חי - פתאל מלונות בע"מ, פורסם ביום 17.1.06). מצער הדבר כי הן מר ארז, הן ב"כ התובע אינם מתייחסים לביקורת זו ברצינות הראויה ונוהגים לפיה. על רקע הדברים האמורים, יידונו להלן רכיבי התביעה. תוספת משפחתית ותוספת מקצועית 34. לטענת התובע, מכוח צו ההרחבה היה על הנתבע להפריש עבורו מדי חודש "תוספת משפחתית" בשיעור של 14 ₪ בחודש ו"תוספת מקצועית" בשיעור של 236 ₪ לחודש, ובסך הכל 21,134 ₪. מלבד הטענה כי צו ההרחבה אינו חל על הצדדים לא טען הנתבע דבר לעניין זה. מאחר שנקבע כי צו ההרחבה חל על הצדדים, יש לבחון אם התובע זכאי לתוספות השונות הנתבעות על ידו. 35. סעיף 53 לצו ההרחבה קובע כי "המעביד ישלם לעובד שאשתו אינה עובדת מחוץ לביתה תוספת משפחתית בשיעורים כמפורט בנספח להסכם זה". עדות התובע כי אשתו אינה עובדת (עמ' 9 שורות 10-11 לפרוטוקול) לא נסתרה, ועל כן זכאי התובע ל"תוספת משפחתית". בנספח א' להסכם נקבע כי "תוספת משפחתית" עומדת על שיעור של 14 ₪ לחודש. לפיכך זכאי התובע ל"תוספת משפחתית" מיום 1.3.01 ועד ליום הפסקת עבודתו אצל הנתבע בשיעור של 917 ₪ (14 ₪ לחודש * 65.5 חודשים). (במאמר מוסגר יצויין כי בצו משנת תשס"ז -בוטל תשלום תוספת המשפחה כרכיב נפרד והוא נכלל בשכר המשולב (סעיף 48(ב) לצו משנת תשס"ז)). 36. באשר לתוספת המקצועית - סעיף 55 לצו קובע כי עובדים העומדים בתנאי זכאות מסוימים יקבלו "תוספת מקצועית". אחד מהתנאים הוא קיומה של המלצת הממונה בחוות דעת בכתב (סעיף 55(ב)(3) לצו). תנאים נוספים נוגעים לסוג הרישיון ולסוג הרכב שבו נוהג העובד . התובע לא טען - וממילא לא הוכיח - כי קיימת המלצה כאמור, כן לא ציין כלל מהו סוג הרישיון וסוג הרכב שבו נהג. לפיכך לא הוכיח התובע כי הוא עומד בתנאי הזכאות לתוספת זו ודין תביעתו ל"תוספת מקצועית" - להידחות. קרן השתלמות 37. לטענת התובע, מכוח צו ההרחבה היה על הנתבע להפריש עבורו כספים לקרן השתלמות. לדבריו, עמדה משכורתו על שיעור של 5,382 ₪ (כולל פרמיה), ולכן על הנתבע היה להפריש עבורו מדי חודש סך של 322.92 ₪ (שהם 6% ממשכורתו) לקרן ההשתלמות, ובסך הכל 23,548 ₪ (עבור כ-72 חודשים). מעבר לכך שטען כי צו ההרחבה אינו חל על הצדדים - טענה שנדחתה כבר לעיל - כפר הנתבע בחובתו להפריש את הסכומים הנקובים על ידי התובע עבור קרן ההשתלמות בנימוק שמחוות דעתו של מר ארז לא ברור כיצד חושבו סכומים אלה. הנתבע הוסיף כי היה וייקבע כי עליו לשאת בתשלום כלשהו בגין רכיב זה, הרי שיש לחשבו בהתאם ליום כניסתו לתוקף של צו ההרחבה, ולקבוע כי חובת הנתבע להפריש לקרן ההשתלמות קמה מיום 1.3.01 בלבד. 38. סעיף 64 לצו ההרחבה העוסק בקרן השתלמות, קובע כי על המעביד להפריש לקרן ההשתלמות של העובד 6% מהשכר. חובתו של הנתבע להפריש כספים לקרן השתלמות קמה מיום 1.3.01 בלבד (צו ההרחבה נכנס לתוקפו ביום 28.2.01), היינו עבור 65.5 חודשים. חישוביו של מר ארז ברכיב זה לוקים בארבעה. ראשית, התקופה שאליה התייחס אינה לוקחת בחשבון את כניסת הצו לתוקף ביום 1.3.01. שנית, השכר שעליו מבוססים חישובי מר ארז הינו השכר האחרון ולא השכר האמיתי שניתן לתובע מדי חודש. שלישית, בשכר הקובע נכלל רכיב שכר של תוספת מקצועית שהתובע כלל אינו זכאי לה. רביעית, מר ארז ציין במבוא לחוות דעתו כי חישוביו מבוססים על שכר נטו (סעיף 4 סיפא בעמ' 4 לחוות הדעת) בעוד שבפועל החישוב מבוסס על שכר ברוטו. מר ארז טען בחקירתו כי בעת מתן חוות הדעת, לא עמדו לרשותו כל תלושי השכר ועל כן נערך החישוב כפי שנערך. אולם, משצורפו תלושי השכר במלואם לתצהירי הנתבע, מן הראוי היה כי מר ארז, כמי שהגיש חוות דעת מומחה, יבדוק ויעדכן את חישוביו. מר ארז לא עשה כן. די בכל אלה כדי לדחות את חישוביו של מר ארז. לפנים משורת הדין ערך בית הדין את החישוב במקום התובע, בגין התקופה שמיום 1.3.01 ועד לסיום עבודתו (על בסיס השכר הנקוב בתלושי השכר מידי חודש בחודשו בצירוף "תוספת משפחתית"). מהחישוב עולה כי התובע זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות בסך כולל של 20,621.06 ₪. פדיון חופשה שנתית 39. לטענת התובע הוא זכאי לפדיון חופשה עבור 60 יום, בשיעור של 184 ₪ ליום, ובסך הכל 16,726 ₪ (נכון ליום 14.9.06). התובע טען כי עבד חודשי עבודה מלאים וכי בהסתמך על דבריו של מר ארז, תלושי השכר אינם משקפים נכונה את מספר ימי החופש שניצל. הנתבע טען מנגד, כי לא רק שהתובע אינו זכאי לפדיון ימי החופשה כנתבע על ידו אלא שהתובע אף ניצל ימי חופשה ביתר. לדבריו, שילם לתובע פדיון חופשה עבור 140 ימים בעוד שהתובע היה זכאי ל-96 ימי חופש בלבד, ועל כן, על התובע להחזיר לנתבע 8,096 ₪ בגין 44 ימי חופשה ששולמו לו ביתר. 40. סעיף 57 לצו ההרחבה קובע כי העובדים יקבלו חופשה לפי הוותק: עבור השנה הראשונה והשנייה - 12 ימי עבודה בשנה (למרות שהצו נכנס לתוקף רק ביום 1.3.01, אין בשנים הללו כל הבדל בין הוראות הצו לבין הוראות החוק לעניין מספר ימי החופשה שלהם זכאי עובד); עבור השנה השלישית, הרביעית והחמישית - 15 יום בשנה; עבור השנה השישית - 18 יום בשנה ובשנה השביעית - 20 יום בשנה. לפי האמור בצו ההרחבה ולפי הוראות חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן - "חוק חופשה שנתית"), זכאי התובע בסך הכל עבור כל תקופת עבודתו אצל הנתבע ל-107 ימי חופשה. 41. עפ"י הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, חייב מעביד לנהל פנקס חופשה שבו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך התשלום. הלכה פסוקה היא כי נטל הוכחה בדבר החופשה הוא על המעביד - "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט נ' חיים קסטנר פד"ע ג' 215; דב"ע נז/7-3 נחום לבון נ' מ.ת.מ תעשיה ומלאכה בע"מ פד"ע לב' 584). הנתבע הסתמך על הרישום בתלושי השכר, אך לא צירף כל מסמך כגון דו"ח נוכחות או פירוט תאריכים, התומך ברישום זה. אולם, עיון ברישום בתלושי השכר מעלה כי אין מדובר ברישום אוטומטי קבוע של ניצול ימי חופשה אלא ברישום המשתנה מחודש לחודש. על כן, לא מצאתי מקום לפקפק באמינותו. התובע לא הוכיח כי ניצל פחות ימים מהרשום בתלושי השכר, ובחקירתו הנגדית הוכח כי גרסתו שלפיה מעולם לא נטל חופשה, אינה נכונה (עמ' 10-11 לפרוטוקול). בכך יש כדי לחזק את גרסת הנתבע. מהתלושים עולה כי התובע ניצל 140 ימי חופשה, כטענת הנתבע. כלומר, התובע ניצל 33 ימי חופשה ביתר. משלא נסתרה הגרסה כי התובע ניצל את כל ימי חופשתו כמופיע בתלושי השכר, אין הוא זכאי לתשלום פדיון חופשה ותביעתו בגין רכיב זה - נדחית. 42. באשר לטענת הנתבע, כי זכאי הוא לקיזוז ימי חופשה ששולמו ביתר, אין לקבל טענה זו. אמנם קיבלתי את הרישום בתלושי השכר, ואלה, בצירוף הטענה הגורפת של התובע כי עבד 364 ימים בשנה ולא יצא כלל לחופשה (שכאמור אינה מהימנה עלי), העבירו את נטל הראיה בעניין פדיון החופשה לתובע, לסתור את גרסת הנתבע. אולם, בתביעה לקיזוז, מוטל נטל הראיה והשכנוע במלואו על כתפי הנתבע. משלא הוצגו דוחות הנוכחות המפרטים את ימי החופשה ששולמו לתובע ביתר, ומשבחר הנתבע שלא להעיד את שי בנו, עורך הרישום (עמ' 35 שורות 3-4 לפרוטוקול) דין טענת הקיזוז להידחות. דמי הבראה 43. לטענת התובע היה על הנתבע לשלם לו דמי הבראה בשיעור של 14,453 ₪ (נכון ליום 14.9.06), עבור כל שנות עבודתו בעסק. הנתבע מצדו טען כי לתובע שולמו כל דמי ההבראה המגיעים לו על פי חוק, וכי זכותו של התובע, אם קיימת בכלל, מוגבלת לשנתיים האחרונות לעבודתו, שכן מעבר לתקופה זו חלה התיישנות. 44. בחוות הדעת התייחס מר ארז לזכות התובע לדמי הבראה והעמידם על תקופה של שבע שנים היות שלגרסתו - "לא שולם לעובד מעולם הבראה חישבתי לפי מחירי 2006. מכיוון שהעובד לא פוטר עדיין, חישבתי 7 שנים." (חישובי מר ארז - נספח ד' לכתב התביעה המתוקן וכן עמ' 5 לחוות הדעת). התחשיב נערך ביום 14.9.06 ולטענת התובע עצמו, פוטר כחודש לפני כן (ומכל מקום יחסי העבודה נסתיימו בחודש 8/06), משכך, ברור כי הנתונים שעליהם ביסס מר ארז את חוות דעתו, אינם נכונים ולתובע קיימת זכות תביעה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו בלבד. בסיכומיו (סעיפים 64-69) הסכים התובע למעשה כי בגין חמש שנות עבודתו הראשונות אצל הנתבע תביעתו ברכיב זה התיישנה, והעמיד את תביעתו בגין דמי ההבראה על סך של 4,452 ₪, בעבור השנתיים האחרונות לעבודתו בלבד. 45. מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי שולמו לידיו כדמי הבראה הסכומים הבאים - בחודש 7/03 - 2,448 ₪; בחודש 8/03 - 2,754 ₪; בחודש 9/03 - 2,142 ₪ בחודש 8/04 - 2,142 ₪; ובחודש 9/05 - 2,149 ₪. סה"כ שולמו לתובע בתקופת עבודתו 11,635 ₪ כדמי הבראה. אמנם התובע רשאי להעמיד תביעתו על השנתיים האחרונות לעבודתו בלבד, אך משאין מניעה לייחס את התשלומים ששולמו לתובע לתקופת עבר, יש לבחון מהי היתרה שלה זכאי התובע. בגין כל תקופת עבודתו זכאי היה התובע לקבל דמי הבראה בסך של 14,380 ₪. מששולם לתובע במהלך תקופת העבודה סך של 11,635 ₪, הרי שהתובע אינו זכאי לקבל סכום העולה על ההפרש בסך של 2,745 ₪. בעבור השנתיים האחרונות לעבודתו זכאי התובע לתשלום דמי הבראה בסך של 4,904 ₪. משסכום זה עולה על הסכום שלו זכאי התובע בגין כל תקופת עבודתו, חייב הנתבע בתשלום בסך של 2,745 ₪ בלבד. שכר עבודה בגין חודש 8/06 46. לטענת התובע, עד למועד הגשת הסיכומים מטעמו (ביום 17.7.08), ולמרות פניותיו החוזרות והנִשנות, לא שילם לו הנתבע את שכר חודש 8/06, שבו עבד התובע 17 ימים, ועל כן יש לחייב את הנתבע בסך של 3,128 ₪ בגין רכיב זה (על בסיס 184 ₪ ליום). הנתבע מצדו טען כי התובע לא היה זכאי לקבל את משכורת חודש זה מכיוון שהתובע חייב לו כספים שניתנו לו כהלוואה והיות שקיבל מפרעה על חשבון שכר חודש זה. 47. אין חולק כי התובע לא קיבל את שכר חודש 8/06. התובע טען כי שיעור השכר עומד על הסך של 3,128 ₪ נטו ואילו הנתבע צירף תלוש שכר שבו ננקב שכר בשיעור של 1986.77 ₪ (נספח ה' לתצהיר גרטי). מששכרו החודשי המלא האחרון של התובע עמד על הסך של 5,014 ₪ ברוטו, אין השכר בגין מחצית החודש (שלגביו אין מחלוקת כי התובע עבד) יכול לפְחות מסך של 2,507 ₪. התובע זכאי לתשלום זה. מפרעה והלוואה 48. לטענת הנתבע ביום 7.8.06 שילם לתובע, לפי בקשתו, מפרעה בסך של 1,500 ₪ על חשבון משכורת חודש 8/06, וכן הלווה לתובע סך של 9,000 ₪, שאותם היה אמור להחזיר בתשעה תשלומים החל מחודש 9/06. לטענת הנתבע, התובע מעולם לא החזיר לו את ההלוואה. התובע הכחיש כי קיבל מהנתבע בחודש 8/06 מפרעה בסך של 1,500 ₪ ו/או בכל סכום אחר. כן הכחיש התובע כי הנתבע הלווה לו סך של 9,000 ₪. לטענת התובע, הנתבע היה מחתים, באמצעות גב' גרטי, אותו ועובדים אחרים על טפסים ריקים, וגב' גרטי היתה אומרת שהיא תמלא את יתר הפרטים. התובע הוסיף כי הוא סבור שכך הגיעו לידי הנתבע דפים הנושאים את חתימתו, ושעליהם נוספו פרטים שמהם עולה כאילו התובע קיבל מהנתבע הלוואה של 9,000 ₪ וכן מפרעה של 1,500 ₪. הנתבע הכחיש מכל וכל טענות אלה של התובע אודות החתמת עובדים על טפסים ריקים. 49. הנתבע הציג מסמך (נ/1), שממנו עולה כי ביום 7.8.06 קיבל התובע מהעסק מפרעה על סך 1,500 ₪. כן הציג הנתבע מסמך (נ/2), שממנו עולה כי ביום 3.7.06 קיבל התובע מהעסק הלוואה בסך 9,000 ₪, וכי ההלוואה תוחזר ב-9 תשלומים "החל ממשכורת ספטמבר 2006" (להלן יחד גם "המסמכים"). שני המסמכים - שניהם רשומים בכתב יד בעט כדורי כחול - זהים במבנה שלהם אחד לאחד, וההבדל בא לידי ביטוי במהות הכספים שניתנו לתובע - הלוואה / מפרעה; בסכומים - 9,000 ₪ / 1,500 ₪; בתאריך קבלת הכסף - 3.7.06 / 7.8.06 וכן בהוספת פרטים לעניין ההלוואה. יתר הפרטים, כאמור, זהים. במסמכים נרשם כך - בראש המסמך - "אני שם X משפחה X ת.ז. X" בהמשך רשומים פרטי ההלוואה או המפרעה - "קיבלתי הלוואה" / "קיבלתי מפרעה" "בסך ... 'מהובלות יוסי אילת' ב- ..." לגבי ההלוואה נוספו פרטי החזרתה. בתחתית המסמכים רשום - "בברכה, שם - X משפחה - X ת.ז. X חתימה - מופיע שרבוט של חתימה. בין הפרטים הרשומים בתחתית המסמכים לבין פרטי ההלוואה או המפרעה מצויר קו שבור/גלי שנועד למנוע הוספת פרטים, כמקובל. 50. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי החתימה בתחתית כל אחד מהמסמכים הללו היא חתימתו (עמ' 18 שורות 20-21 לפרוטוקול) וכי מספר הזהות שלו ונרשם על ידו (עמ' 19 שורות 1-4 לפרוטוקול). כן אישר התובע כי הנתבע העניק לו מקדמות מפעם לפעם (שם, שורות 5-6). עם זאת, חזר התובע וטען כי מעולם לא קיבל לידיו את הסכומים האמורים (שם, שורה 10; שורות 17-18; עמ' 20 שורה 9). כשהוצגו בפניו המסמכים נ/1 ו-נ/2 ניסה התובע להסביר את חתימתו עליהם בכך ש"כל הזמן החתימו אותי על כל מיני דברים" (עמ' 19, שורה 14 לפרוטוקול), כי כך נהגו גם כלפי עובדים אחרים, כי "זה היה הנוהל שהיה שם" (עמ' 19, שורה 25 לפרוטוקול) וכי הוא חתם על המסמכים לפני שהפרטים מולאו (עמ' 21 שורות 3-18 לפרוטוקול). כשנשאל אם הוא נוהג לחתום על דפים ריקים השיב התובע כי היה לו אמון כי "זה היה כמו משפחה" (עמ' 19 שורות 22-23). 51. אין לקבל את הסברי התובע. המסמכים מהווים ראיות מכריעות כי התובע קיבל מפרעה והלוואה מהנתבע; התובע הודה כי חתם על המסמכים וכי מספר הזהות שייך לו; אין זה סביר כי אדם יחתום על דפים ריקים, בלי לדעת על מה הוא חותם; התובע לא זימן לעדות איש מהעובדים שיתמוך בגרסתו כי נהגו בעסק להחתים עובדים על דפים ריקים; התובע העיד כי החתמת עובדים על מפרעות החלה רק בתקופה מסוימת וכי לא תמיד נהגו כך בעסק (עמ' 19 שורה 27 - עמ' 20 שורה 3 לפרוטוקול), ובכך אישר למעשה את גרסת הנתבע. לגבי המפרעה לא דבק התובע בהכחשתו הגורפת וטען רק כי "כמה שלי זכור" לא קיבל אותה (שם, שורות 7-10) - דבר הפועל לחובתו; מחד טוען התובע כי אין סיבה שיצטרך הלוואה מהנתבע במיוחד בתחילת החודש ומאידך טוען כי הוא אב ל-11 וכי היה במצוקה. 52. מעיון במסמכים - בעין של אדם "רגיל", שאינו מומחה לכתבי יד - נראה כי מופיעים בהם 2 סוגי כתב. בכתב מסוג אחד נרשמו בראש המסמכים הפרטים "X", "X" ו"068334994", ובתחתית המסמכים הפרטים "X", "X" ו"068334994" וכן שרבוט החתימה. יתר הפרטים - מהות הכספים, התאריך, הסכומים - רשומים בכתב יד אחר. דבר זה מלמד כי ככל הנראה היו שני שותפים בכתיבת הטופס. אופן רישום הפרטים "X", "X" ו"068334994",שלא ברצף אלא זה מתחת לזה, מלמד כי הפרטים "שם", "משפחה", "ת.ז." היו רשומים על הדף עוד קודם לרישום "X", "X" ו"068334994" שנעשה על ידי התובע. שכן אין כל הגיון כי המילים "X", "X" ו"068334994", יירשמו במיקום ובמרווחים כפי שנרשמו לו היה מדובר ברישום שנעשה על ידי התובע על גבי דף ריק. מכאן, כי כל הפרטים כבר היו רשומים על המסמך ורק לאחר מכן מילא התובע את פרטיו וחתם. כיוון שכך, משגרסתו של התובע אינה מהימנה עלי, הנני קובעת כי יש לקבל את גרסת הנתבע כי נתן לתובע מפרעה על סך 1,500 ₪ על חשבון שכר חודש 8/06, והעניק לו הלוואה בסך 9,000 ₪, שאמורה היתה להיפרע בתשעה תשלומים החל מחודש 9/06. יובהר, כי הנתבע עצמו לא העיד בפני. אולם משהעידה הגב' גרטי כי ההלוואה ניתנה בנוכחותה (עמ' 42 שורה 9 לפרוטוקול), וכי היא זו אשר ערכה עם התובע את הטפסים (עמ' 44 לפרוטוקול), אין בהמנעות הנתבע מלהעיד, כדי לפגוע בגרסתו. 53. כיוון שהוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958, מתירות למעביד לנכות משכרו של עובד כספים שקיבל כהלוואה ושלא הוחזרו לו, זכאי הנתבע לקזז את סכומי ההלוואה והמפרעה שנתן לתובע. תביעת התובע לתשלום שכר חודש 8/06 - מתקבלת בכפוף לטענת הקיזוז. החזר הוצאות 54. התובע תובע את החזר הכספים ששילם למר ארז במסגרת הכנת תביעה זו, בשיעור של 750 ₪. הנתבע טען כי התובע קיבל את כל הסכומים שהוא זכאי להם בגין קשרי העבודה שביניהם וכי כל סכום ששילם התובע - היה על דעתו של התובע ובאחריותו. לאור תוצאות פסק הדין, ובמיוחד לאור האמור לגבי חוות הדעת של מר ארז, שנדחתה כולה, יש לדחות רכיב תביעה זה של התובע. תביעת הנתבע לקיזוז בגין דמי הודעה מוקדמת 55. לטענת הנתבע, בנוסף על הסכומים שיש לקזז בגין ימי החופשה ששולמו ביתר (8,096 ₪ ) וההלוואה (9,000 ₪), יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע גם את חלף ההודעה המוקדמת בסך של 4,500 ₪ ובסך הכל - 21,596 ₪. הנתבע טען כי שכרו של התובע בכל אחד משלושת חודשי העבודה המלאים האחרונים שקדמו להתפטרותו עמד על 4,500 ₪ נטו בחודש. 56. באשר לחלף הודעה מוקדמת - משנקבע כי התובע זנח את עבודתו לאלתר, זכאי הנתבע לקזז דמי ההודעה המוקדמת בשיעור הנתבע בסך של 4,500 ₪ נטו. כמו כן זכאי הנתבע לקזז את יתרת ההלוואה והמפרעה (10,500 ₪). כמפורט בסעיף 42 לעיל, אין להתיר את קיזוז ימי החופשה שלטענת הנתבע שולמו ביתר. פיצויי הלנה 57. התובע תבע פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. משנדחתה התביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דין התביעה לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים - להידחות אף היא. באשר לפיצויי הלנת השכר - משזכאי היה הנתבע לקזז משכרו האחרון של התובע סכומים אותם חייב לו התובע, נעשה הקיזוז כדין ואין בסיס לתביעת פיצויי הלנת השכר. משכך, אף דינה של התביעה ברכיב זה להידחות. אחרית דבר 58. אשר על כן, על הנתבע לשלם לתובע כדלקמן - א. פיצויים בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות בסך 20,621.06 ₪. ב. דמי הבראה בסך 2,745 ₪. ג. תוספת משפחתית בסך של 917 ₪. ד. שכר חודש 8/06 בסך של 2,507 ₪. מסכומים אלה יש לקזז את סך של 15,000 ₪ הכולל הלוואה שניתנה לתובע (בסך של 9,000 ₪), חלף הודעה מוקדמת (4,500 ₪) ומפרעה לשכר חודש 8/06 (1,500 ₪). כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.8.06 ועד למועד התשלום המלא בפועל. תביעות התובע לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, פצויי הלנת שכר, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, מתן מכתב פיטורים ופיצוי בגין נזקים ועוגמת נפש - נדחות. 59. לאור התוצאה - אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום. צו הרחבהצוויםהובלות