מבוא 1. לפני תביעת התובע, עו"ד במקצועו יליד 5.1.74, לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לו בתאונת דרכים מתאריך 24.12.04, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). אין מחלוקת בין הצדדים בדבר חבות הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו, יחד עם זאת, קיימת מחלוקת בדבר שיעור הנזק, כמו גם ביחס למימוש חובתו של התובע להקטין נזקיו על דרך ביצוע טיפול רפואי לרבות הצורך בביצוע ניתוח אורטופדי לשיפור מצבו זה. נכותו הרפואית של התובע 2. תיק זה מונו שלושה מומחים מטעם בית המשפט לבחינת נכותו של התובע. ד"ר נח גונן מונה כמומחה בתחום הפסיכיאטרי, פרופ' מ' טופילסקי מונה כמומחה בתחום המחלות הפנימיות והריאה וד"ר נחום הלפרין מונה כמומחה בתחום האורטופדי. 3. ד"ר נחום הלפרין מסר חוות דעתו ביום 25.8.06 (במ/1). על פי חוות דעת זו התובע נפגע בתאונת דרכים לאחר שהתנגש בגדר הפרדה ואיבד ההכרה לזמן מה, תוך שנפגע פגיעה רב מערכתית שכללה פגיעה בבית החזה עם פנוימו-המטו-טורקס שנוקז, קרע בסרעפת שנתפר + שברים בצלעות ושבר באף שכלל רדוקציה ולצרציות שנתפרו. כמו כן, נגרמו לתובע שברים מרובים באגן , שבר בבסיס צוואר הפמור משמאל, שבר באמצע גוף הפמור שקובע על ידי מסמר תוך לשדי נועל, שבר פתוח של טיביה ופיבולה מימין שקובע ברדוקציה פתוחה, שבר פתוח של הפטישון המדיאלי שקובע, שברים סגורים בעצמות טרסליות ומטטרסליות 2,5 משמאל שקובעו ברדוקציה סגורה, רדוקציה סגורה של כף רגל ימנית ואגודל, כאשר סי.טי. אגן הדגים שני קווי שבר חוצים את הסקרום עם מעורבות של הפורמינות כשהם מגיעים למפרקים הסקרו-איליאקים ללא הרחבה של המפרקים; שבר מרוסק של גג האיצטבלום השמאלי, כאשר קו השבר העיקרי לאורך גג האיצטבלום עם תזוזה קלה של חלקי השבר; שבר נוסף בעמודה קדמית של האיצטבלום הימני עם תזוזה מינימאלית, הרחבה של מפרק הסימפיזיס פוביס ושבר מרוסק של הרמוס התחתון מימין. ׂׂ בתאריך 20.1.05 הועבר התובע מבית החולים "בלינסון" לשיקום אורטופדי בבית החולים "לוינשטיין" כשהוא מרותק לכסא גלגלים. בקבלתו היתה השוק הימנית מקובעת בגבס ובכף רגל שמאל שני מסמרי קירשנר. בתאריך 6.4.05 שוחרר מבית החולים "לוינשטיין". תלונותיו העיקריות של התובע בפני ד"ר הלפרין התייחסו לכאבים בירך שמאל וגב תחתון וכן כאבים בקרסול ימין ובכף רגל שמאל, כאשר בבדיקתו הגופנית, שנערכה בשני מועדים, נמצא כי התובע מתהלך בצליעה, מושך את רגל שמאל ונעזר במקל הליכה. יחד עם זאת נמצא, שהתובע מסוגל לעמוד על כל רגל בנפרד ללא התמוטטות הברך, אך מתקשה לרדת לכריעה בשל כאבים בירך שמאל. כמו כן, קיימות צלקות בקרסול שמאל, בגב כף רגל שמאל, ירך שמאל ובבטן. 4. מבדיקת התובע עלה, כי מצב הברכיים תקין, בדיקת הקרסוליים כולל כפות הרגליים תקינה, בבדיקת עמוד שדרה תחתון תנועות חופשיות ואין חסר נוירווסקולרי, למעט באזור הצלקת משמאל. באשר למפרקי הירכיים קיימת הגבלה בתנועות. ד"ר הלפרין העריך נכותו על השברים באגן ב- 20% לפי תקנה 46(3), בשל השינויים השחיקתיים במפרק הירך ובמצב לאחר שברים בקרסוליים 15% נכות המותאמים לתקנה 35(1) בין ב' ל- ג', כולל השברים בעצמות המטטרסליות והאגודל. על חוסר האיחוי של עצם הפמור העניק 50% נכות לפי סעיף מתואם 47(1) ועל הצלקות העניק 2% לפי תקנה 75(1) ובסך הכול 66% נכות אורטופדית בתוספת 2% נכות אסטטית. אחוזי הנכות נקבעו לפי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה),תשט"ז-1956 (להלן:"תקנות המל"ל"). המומחה המליץ על נכות זמנית לשנה בשל חוסר החיבור בפמור משמאל, לאחר מכן המליץ על בדיקה ומתן חוות הדעת הסופית. 5. בתאריך 9 לינואר 2007 אושפז התובע לניתוח נוסף בביה"ח בלינסון לשם הוצאת מסמר קיבוע מירך רגל שמאל והשתלת עצם לשם איחוי עצם הירך . מביה"ח שוחרר התובע בתאריך 10.1.2010 . לימים התברר כי למרות ניתוח זה העצם לא אוחתה. 6. בתאריך 17.2.08 פנה ד"ר הלפרין לבית המשפט בבקשה למינוי מומחה רנטגנולוגי. לפי בקשתו מונה פרופ' י' בר זיו, לבחינת קיום חיבור בשבר הירך משמאל. פרופ' בר זיו קבע בתאריך 25.6.08 כי קיים שבר לא מאוחה באזור הירך השמאלי בשליש האמצעי, כאשר שולי השבר בלתי סדירים, סקלרוטיים והשבר אינו מחובר. 7. בתאריך 10.7.08 מסר פרופ' הלפרין נספח לחוות דעתו לאחר בדיקה נוספת של התובע בשל חוסר חיבור השבר בפמור (במ/2). כעולה מנספח זה, במסגרת הבדיקה הנוספת שנעשתה לתובע התברר שקיים חוסר איחוי בין שני חלקי הפמור. לפיכך המליץ ד"ר הלפרין על הפניית התובע לניתוח לטיפול בחוסר החיבור של השבר בעצם הירך , כשהוא מותיר את שיעור הנכות 50% בעניין זה בעינו. בעקבות שאלות הבהרה שהפנה ב"כ הנתבעת באשר לצמיתות הנכות בשל אי חיבור העצם, ציין ד"ר הלפרין (במ/6) כי מדובר אמנם בנכות צמיתה במידה ולא ייעשה ניתוח לטיפול בחוסר החיבור. כמו כן קבע, כי קיימת אפשרות לקבוע את הנכות כזמנית עד שיבוצע ניתוח, או לחלופין הפנה לאפשרות טיפול על ידי מכשיר EXOGEN (US) של חברת סירם, המורכב חיצונית על הרגל ומעודד את חיבור העצם באמצעות גלי אולטרסאונד. לאחר שנה שימוש במכשיר יש לבדוק את אזור החיבור פעם נוספת באמצעות בדיקת CT. ד"ר הלפרין ציין עוד, כי לאחר הניתוח, ככל שיחליט התובע לבצעו, יוטב מצבו של התובע ויופחתו אותם 50% נכות בגין אי חיבור השבר. בשאלות הבהרה נוספות שהפנה ב"כ הנתבעת (במ/7), ממליץ ד"ר הלפרין לתובע לעבור את הניתוח כשהוא מעריך את סיכויי ההצלחה בו כעומדים על 80%. סך כל שיעור הנכות הרפואית בתחום האורטופדי ללא חיבור העצם עומד במעוגל על 67% (66% אורטופדית ו-2% אסטטית). 8. כאמור לעיל, ניטשה מחלוקת בין הצדדים בשאלת הקטנת הנזק לאור העדר החיבור בעצם הפמור, כאשר חיבור העצם יפחית את 50% הנכות שהוענקו בשל אי חיבור השבר כפי קביעת ד"ר הלפרין. לצורך הקטנת הנזק כאמור נדרש התובע ע"י המומחה לבצע שתי פעולות, האחת טיפול במכשיר EXOGEN, שהינו מכשיר חיצוני שאינו מחייב לבצע ניתוח ויכול לסייע בחיבור העצם, ולחלופין ובנוסף, ככל שהטיפול ב- EXOGEN לא יסייע, יש לבצע ניתוח לאיחוי השבר. 9. על פי הדין, מחויב הניזוק להקטין את נזקיו כחלק מהצורך להשיב את מצבו לקדמותו. לפיכך, במקרים המתאימים מחויב הניזוק לקבל טיפול רפואי שיסייע לו להטיב את מצבו ככל הניתן. ככל שהטיפול הרפואי המבוקש אינו צופן בחובו נזק לניזוק, מידת הכאב והסבל אפשרית וסיכויי הצלחתו גבוהים, מחויב הניזוק לקבלו שאם לא כן, ייצא בית המשפט מהנחה שטיפול שכזה היה מטיב את מצבו וחשבון נזקיו ייערך על בסיס הצלחת הטיפול אפילו לא נערך. לגבי החובה להקטין נזקו של הניזוק על דרך קבלת טיפול רפואי קבע כב' הש' ברק (כתוארו אז) בע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל, פ"ד מה(4)45, 53 כך: "על הניזוק לנקוט אותם אמצעים, אשר על-פי השקפתו של הציבור הנאור בישראל אדם צריך לנקוט אותם כדי למנוע ממזיק את החובה לשאת בפיצויים על נזק שניתן למונעו. בקביעתם של אמצעים אלה אין לצפות מהניזוק הקרבה אישית למען המזיק, אך אין לאפשר לו התעמרות במזיק. הוצע, כי על הניזוק לנקוט אותם אמצעים להקטנת הנזק שהיה נוקט אילו הוא עצמו גרם לנזקו שלו (ראה ע"א 592/66 [3] הנ"ל, בעמ' 285). לדעתי, אמת מידה זו קשה היא מדיי. אין לדרוש מהניזוק כי יתייחס אל המזיק כאל עצמו. זו מידת "חסידות" שאין זה ראוי להעמיד בה את הניזוק. לעומת זאת, אין לאפשר לניזוק להתעלם מהאינטרסים של המזיק. זו מידת רשעות שאינה ראויה. יש לדרוש מהניזוק כי יתחשב הן באינטרס של עצמו והן באינטרס של המזיק, תוך איזון ראוי ביניהם, שישקף את תחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל." בהמשך פירט כב' הש' ברק מהם אותם שיקולים שיש לקחת בחשבון מקום בו נדרש ניזוק לעבור ניתוח לשם הקטנת נזקו כך: .11" על רקע שיקולים אלה ניתן לקבוע את תוכנו של הנטל להקטין את הנזק, מקום שהניזוק נדרש לעבור ניתוח. מידת ההתחשבות של ניזוק במזיק מצדיקה קביעה עקרונית, כי הנטל להקטנת הנזק כולל בחובו, במקרים מתאימים, גם את הנטל להסכים לניתוח. עמד על כך השופט אור, בציינו: '...יש לצאת מההנחה שהמשיב יתנהג כנפגע סביר ויעשה להקטנת נזקו על-ידי שינותח כמומלץ על-ידי ד"ר לוין, כפי שכל אדם סביר היה עושה במקומו' (ע"א 427/88 [9], בעמ' 438). ...עם זאת, יש להתחשב במספר גורמים שיש בהם כדי להשפיע על סבירות התנהגותו של הניזוק. גורמים אלה הם בעיקר מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה. 12. יש להתחשב בסיכונים שהניתוח עשוי לגרום. אין לדרוש מהניזוק להסכים לניתוח שטומן בחובו סכנה לחייו או לגופו, רק כדי להקטין את סכומי הפיצויים שבהם יחויב המזיק. ...כן יש להתחשב במידת הכאב והסבל שהניזוק צפוי להם אם יסכים לניתוח. אין לדרוש מניזוק להסכים לניתוח שיגרום להפחתה קטנה בפיצויים בהם יחויב המזיק אך שיביא לכאב ולסבל נמשכים על הניזוק. כמו כן יש לקחת בחשבון את סיכויי ההצלחה של הניתוח. אין לדרוש מניזוק לעבור ניתוח ניסיוני או ספקולטיבי כדי להפחית מהפיצוי בו חייב המזיק. הסיכונים, הסיכויים, הכאבים ושאר הגורמים הרלוואנטיים צריכים להילקח בחשבון, תוך איזון ביניהם במאזני הצדק של הציבור הנאור בישראל. 13. השיקולים השונים יוצרים 'וקטור' של כוחות, הפועלים לכיוונים שונים, ואשר האיזון ביניהם מצביע על ההתנהגות הראויה. פשיטא, שאם הסיכון הוא קטן, הסבל והכאב נמוכים והסיכוי להצלחה רב, הדין מטיל על הניזוק את הנטל להפחית מסכום הפיצויים בהם יתחייב המזיק בדרך של הסכמה לניתוח. לעומת זאת, פשיטא, שאם הסיכון הוא רב, הסבל והכאב כבדים וסיכוי ההצלחה קלושים, אין מקום לדרוש מהניזוק להפחית את הנזק. בין שני קצוות אלה מונחים מקרי הביניים. הסיכון אינו רב אך הכאב ניכר והסיכויים שקולים - מה דורש הדין במקרה זה? אכן, אלה הם המקרים הקשים, בהם המדיניות המשפטית הראויה באשר להתנהגות הרצויה של הניזוק תקבע בסופו של דבר את התוצאה. מדיניות זו צריכה לשקף את תחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל. דומה כי הכוונה שיפוטית זו היא מעטה, אך נראה כי ליותר מכך אין לצפות.. ... אכן, הגישה הנראית לי כראויה - ואשר על בסיסה העיוני עמדתי בפסק-דיני זה היא זו המאזנת בין השיקולים השונים. כשם שאין לומר, כי סירוב לניתוח לעולם אינו בלתי סביר, אין גם לומר, כי סירוב לניתוח הוא לעולם בלתי סביר. הכול תלוי במערכת השיקולים הרלוואנטיים ובמשקלם הפנימי ההדדי. כך, למשל, בע"א 200/87 [11], סרב הניזוק לעבור ניתוח, שכן העדויות הרפואיות לא היה בהן כדי להצביע על היעדר סיכונים. גישה מאוזנת שכזו נראית בעייני ראויה." 10. בנסיבות המקרה דנן, לא היתה כל מניעה לתובע לעבור טיפול במכשיר ה- EXOGEN, שהינו טיפול חיצוני שלא אמור להזיק לתובע אלא רק להטיב את מצבו, זאת להבדיל מהצורך בביצוע ניתוח. ראיתי טיעוני ב"כ התובע בסיכומי תשובתה כאילו לאחר 4 שנים המכשיר אינו יעיל אך לא כך בהכרח עולה מחומר הראיות כפי שיובהר להלן. באשר לניתוח, סיכויי הצלחה עומדים על 80% כפי קביעת ד"ר הלפרין, אך זאת לא במדויק (עמ' 48 מול ש' 13) עדיין מדובר על ניתוח שלישי, כאשר השניים הקודמים לא הטיבו את מצב חיבור העצם, לכך יש לצרף העובדה ולפיה מדובר בניתוח שעל פניו אינו פשוט ומחייב השתלת עצם ומובן שהינו נערך בהרדמה מלאה ואין להתעלם מהעובדה ולפיה התובע סובל, בין מחמת התאונה ובין עוד קודם לה, ממצב נפשי לקוי המוצא ביטוי בהתקפי פאניקה. נדמה לכן, כי מצב נפשי זה בשילוב היות הניתוח המדובר שלישי במספר וסיכויי ההצלחה בו אינם מובהקים, וכשקיימת סכנה על פניה מעצם קיום הניתוח, כל כאלה אינם יכולים להביא את בית המשפט למסקנה כי התובע מחויב לבצע ניתוח נוסף להטבת מצבו. לא כך הם פני הדברים בכל הקשור עם הטיפול במכשיר ה- EXOGEN. בחקירתו הנגדית נשאל ד"ר הלפרין ביחס להעדר הסיכון בשימוש במכשיר זה והשיב: "לא שאני יודע, נכון. זה מכשיר שמבוסס על גלי אולטראסאונד שמעודדים חיבור עצם במצבים של חוסר חיבור של שבר, זה מכשיר שמונח על אזור חוסר החיבור, הגב השבור, והוא למעשה צריך לעודד חיבור. אפשר לעשות זאת בצורה תקופתית, למשך מספר חודשים. חובשים את המכשיר מסביב לגב ואפשר ללכת איתו, גם לצאת לעבודה איתו, לא צריכה להיות בעיה". (עמ' 46 לפרוטוקול מיום 21.6.2010). הצלחת הטיפול היתה מפחיתה את אותם 50% נכות בשל העדר חיבור, ככל שחיבור העצם היה מלא. ביחס לסיכויי ההצלחה, ציין ד"ר הלפרין כי קשה להגיד אם כי החברה המייצרת מציינת 60%-80% סיכויי הצלחה. ולשאלת בית המשפט השיב: "כשאני אומר בין 60 ל- 80 אחוז זה מאד לא מדויק, יש אנשים שזה 50% איני יכול לומר שיעור הצלחה, אך זה מכשיר מקובל להשתמש בו בחוסר חיבור של עצם". (שם באותו עמוד). כמו כן הוסיף, כי קיימים מקרים שהמכשיר לא עוזר ואז נזקקים לניתוח. במילים אחרות, ללא כל חשש מכאב, סכנות בריאותיות והחמרת המצב, יכול היה התובע לעשות שימוש במכשיר ה- EXOGEN שהינו בר הצלחה בחיבור העצם בשיעור של כ- 50%, אך לא עשה לשם כך דבר. מה המשמעות שיש ליתן לכך? משאחוזי ההצלחה לפי חוות דעת מומחה בית המשפט עומדים על 50%, סברתי שמאחר והתובע לא עשה דבר למימוש אפשרות החלמה זו, יעמדו אחוזי הנכות בשל העדר חיבור העצם כאמור, על 25%, ולפיכך, סך כל נכותו האורטופדית תעמוד על 49.42 אחוזים כולל הנכות האסטטית בחלוקה כדלקמן:20% בשל השברים באגן , 15% בשל שינויים שחיקתיים במפרק הירך ומצב לאחר שברים בקרסוליים, 25% בשל חוסר החיבור בעצם הפמור ו-2% בשל הצלקות. מיותר לציין, כי בכל הקשור עם נכותו התפקודית, לכך תהא התייחסות נפרדת בהתאם לחומר ראיות בתיק, לרבות קביעות המומחה כעולה מחקירתו הנגדית ביחס להתנהלותו היומיומית של התובע בהיבט האורטופדי. 11. פרופ' מ' טופילסקי ציין בחוות דעתו מיום 27.1.08 ולפי תחום התמחותו כי התובע נפגע בתאונת דרכים קשה בגינה אושפז בבית החולים "בלינסון", שם אובחן כסובל, בין היתר, משבר בצלעות דו צדדי עם היווצרות של פנוימוטורקס שנוקז על ידי דרן אינטרקוסטלי דו צדדי והנשמה מכנית, חבלה לסרעפת הימנית עם קרע בסרעפת אשר עבר תיקון ניתוח, שבר בעצם האף וקרע בשלפוחית השתן עם טיפול קונסרבטיבי. מבחינה נשימתית קבע פרופ' טופילסקי כי התובע סבל מחבלה קשה לבית החזה הימני בעיקר עם קרע של הסרעפת הימנית, עבר ניתוח תפירה, וכתוצאה מכך הסרעפת נמצאת בעמדה גבוהה במקצת עם היווצרות של הפרעה רסטריקטנית קלה בשל התאונה ומעבר לכך לא מצא דבר. לפיכך קבע, כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 8(1)ב' לתקנות המל"ל. פרופ' טופילסקי לא זומן להיחקר אודות חוות דעתו. 12. ד"ר נח גונן מסר חוות דעתו ביום 28.5.08 ולפיה התובע עבר ככל הנראה חבלת ראש עם אובדן הכרה קצר ואמנזיה. הסימפטומטולוגיה של הפרעות בריכוז ובזיכרון, איריטביליות וסף תסכול נמוך, סימטומים דיכאוניים והפרעות שינה מצביעים לטעמו על הפרעה של מצב לאחר חבלת ראש, המכונה גם "תסמונת שלאחר זעזוע מוח" וזו קשורה קשר אטיולוגי - סיבתי מלא וישיר לתאונה בה עסקינן. בנוסף, ציין ד"ר גונן כי התובע סבל בעבר עוד טרם התאונה מהפרעה כפייתית אך זו היתה אסימפטומטית משך שנים רבות כשבעקבות התאונה הפכה שוב סימפטומטית ולפיכך הינו לוקה בהפרעה טורדנית כפייתית פעילה (OCD). הפרעה זו הינה כרונית ומאופיינת בהתלקחויות ונסיגות, כאשר ההחרפה יכולה להיות קשורה ללחץ, ולפיכך הפרעה זו קשורה קשר של החמרה לתאונה אך לא של גרימה. ׂ בנוסף ולאחר התאונה, החל התובע להדגים התקפי פאניקה ולכן אובחן גם כסובל מהפרעת פאניקה, אך לגביה קבע המומחה כי היא קשורה קשר סיבתי חלקי לתאונה בה עסקינן, מאחר ובבסיסה קיימים גם פקטורים ביולוגיים. המומחה קבע כי התובע אינו עונה על הקריטריונים ל- PTSD. לאור כל אלה, העריך המומחה את נכותו של התובע בשלושה פרמטרים, היינו בגין מצב שלאחר חבלת ראש - 9% נכות, בגין הפרעה כפייתית - 8% כשמחציתה נזקפת לחובת התאונה ולבסוף הפרעת התקפי אימה - 4% כשמחציתה נזקפת לתאונה ובסך הכל בגין התאונה נכותו של התובע הועמדה על 15% לפי סעיפים 34ב' ו- 34ג(2) לתקנות המל"ל לצמיתות. גם ד"ר גונן לא נחקר אודות חוות דעתו. סך כל נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת אם כן על 61.31 אחוזים. הנכות התפקודית 13. במסגרת סיכומיו (הראשיים וסיכומי התשובה) ציין התובע כי הינו סובל ממגבלות תפקוד ותנועה קשות, ממגבלות ניידות קשה וכאבים עזים בגבו וברגליו, כמו כן סובל מכאבי ראש עזים הפוקדים אותו באופן מתמיד וגורמים לחוסר מנוחה, להעדר ריכוז והפרעות קשות בשינה. בנוסף, הינו סובל מבעיות נפשיות, דכאון מתמשך, חרדות, חוסר שקט, אובדן מוטיבציה ונדרש לטיפול תרופתי מפסיכיאטר, כמו כן הינו סובל מקשיי נשימה, כאבים בגיהוק ועיטוש וגופו מכוסה צלקות מכערות. התובע סבר עוד, כי מצבו האורטופדי צפוי להחמיר ויהא נזקק לרכב נכה מיוחד, כמו גם להתאמת ביתו או לרכישת בית צמוד קרקע. עוד הוסיף, כי אינו מסוגל לבצע את מירב מלאכות משק הבית כפי שביצעם ערב התאונה, כמו קניות וכביסה כאשר את הכביסה היה מעלה אל הגג, מה שמחייב עזרה במשק הבית אך בשל חסרון כיס מחוייבת אשת התובע לעבודה מוגברת במשק הבית, כמו גם להפחתת היקף פעילותה במסגרת עבודתה על מנת שתוכל להיות זמינה לצורכי ביתה, צורכי התובע ולילדיה אותם אינה יכולה להשאיר לבדם עם התובע הסובל מסף תסכול נמוך. 14. הנתבעת מצידה ציינה בכל הקשור עם הנכות התפקודית, כי מדובר במקרה קלאסי ובו הנכות התפקודית נמוכה לאין שיעור מהנכות הרפואית, וזו נעה בין 20-25 אחוז בלבד. הנתבעת מפנה לכך שכבר בחודש יולי 2005, כשבעה חודשים בלבד לאחר התאונה, שב התובע לעיסוקיו ערב התאונה, טס לקייב לבקר את אמו ושהה שם שלושה שבועות, כמו כן ביקר במשרד עו"ד אמזל בשלוחה שבאוקראינה, ואף ביקר חברים. באוג' 2005 יצא התובע לשייט עם אשתו מנמל חיפה, שבוע לאחר ששב מן השייט טס לאוקראינה בחודש ספטמבר 2005 ובחודש נובמבר 2005 טס לאוקראינה שוב לשלושה שבועות למשרד עוה"ד שלו בחו"ל בו הינו שותף, כמו גם טס על מנת לעזור לאמו. כך גם באפריל 2006 טס לאוקראינה לשלושה שבועות במסגרת עבודות במשרד עו"ד אמזל וביוני 2006 נסע למשך חודש לאוקראינה. את הטיסות לחו"ל ביצע במחלקת תיירים רגילה כשהוא נוסע לבדו ומתנייד בתחבורה ציבורית, לרבות רכבת או ברכב החברה, לן בבתי מלון ובדירות להשכרה יומית, כאשר סך כמות הטיסות לאחר התאונה אינו מבוטל כשמעבר להן טס גם בטיסות פנים ארציות בעת ששהה בחו"ל. גם העבודה עצמה מבוצעת על ידי התובע באופן נאות, כך נטען, רישיון הנהיגה שלו לא הוגבל ואפילו הינו סובל כאבים הוא יכול לעבוד כבעבר. מעבר לכך התובע לא ביקר אצל פסיכיאטר מזה כשנתיים, ובימים שאינו עובד במשרד עוה"ד בארץ הוא מבצע העבודה מביתו, ואין לו כל מניעה להגיע למשרד בכל עת שנזקקים לשירותיו. הנתבעת הדגישה כי אין בנמצא כל אישור רופא תעסוקתי כי אינו יכול לעבוד בהיקף משרה מלא. הנתבעת הוסיפה כי התובע אף הרצה במספר כנסים אודות עסקים ונדל"ן באוקראינה, וככל הורה הוא מלווה את ילדיו לגן ולחוגים ומתהלך ללא אמצעי עזר, כשאף צולם בסרט מעקב על ידי חוקרים פרטיים מטעם הנתבעת. הנתבעת סיכמה טיעוניה אלה לפיהם נכותו בתחום הריאות אינה תפקודית, אינה מפריעה לו בחיי היומיום, כך גם הנכות בגין הכפייתיות אינה תפקודית, כמו גם הנכות הנפשית בכל הקשור עם התקפי האימה, ולפיכך יש לטעמה להעמיד נכותו התפקודית על 25% לכל היותר. 15. בחינת חומר הראיות מעלה, כי התובע הינו עורך דין במקצועו מאז שנת 1998. במסגרת עבודתו זו ועל מנת לנצל את היתרון היחסי שיש לו כיליד אוקראינה עד גיל 17 וכדובר ארבע שפות (עברית, אנגלית, רוסית ואוקראינית), החל התובע בוחן אפשרויות פעולה במסגרת הגוש הסובייטי לשעבר, ולפיכך החל מהמחצית השניה של שנת 1998 נסע לתקופות ממושכות לאוקראינה, לשם בחינת הזדמנויות עסקיות וקידום פרויקטים במסגרת חברת קומיוניקו מקבוצת LR (להלן: "החברה") העוסקת בשווקים מתפתחים בתחומי תקשורת, סחר בינלאומי וכו'. במסגרת זו החל התובע מקדם פרויקטים של החברה באוקראינה, תוך שהוא צובר קשרים רבים. כך גם הכיר באותה עת את איש העסקים גד זאבי שאמור היה להקים עם החברה קניון גדול במרכז עיר. פרויקט זה הביאו להיכרות עם עו"ד תמר אמזל, שהינה רעייתו של אחד ממנהלי חברת קומיוניקו, שהציעה לו לפתוח במשותף משרד עורכי דין באוקראינה בבעלות ישראלית לשם מתן שירותים משפטיים ובכך יובאו לידי ביטוי כישוריו המשפטיים וייחסך יעוץ משפטי חיצוני לחברה. משרד עורכי דין זה אמור היה לשרת גם את הקהילה הישראלית הנדרשת ליעוץ משפטי באוקראינה. בהמשך, אמנם הוקם משרד עורכי דין במימונה של עו"ד אמזל, אשר החזיקה 80% מהבעלות בו והיתרה התחלקה בין התובע ועו"ד אוקראיני נוסף שגוייס למשרד, 10% כל אחד (תעודת האגד משרד עורכי הדין האוקראיני צורף כנספח ג/1 ו- ג/2 לתצהיר התובע). התובע המשיך בעיסוקיו, הן במשרד עוה"ד האוקראיני והן במסגרת החברה, בה הועסק במסגרת חטיבת הנדל"ן, עד לתאונה בה נפגע. בעקבות התאונה, טען התובע כי נעצרה התקדמותו במסגרת חטיבת הנדל"ן בחברה והצביע על כך שהחטיבה המשיכה להתקדם ואף הקימה שותפות עסקית עם חברת "אזורים" במסגרתה נרכשו קרקעות באוקראינה בשווי של עשרות מליוני דולרים. לטעמו של התובע, לו נשאר בתפקידו כמנהל חטיבת הנדל"ן, היה משתכר במועד עריכת תצהירו (אפריל 2009), כ- 10,000$ לחודש. התובע הדגיש, כי במהלך השנים קודם לתאונה התרחבה פעילותו בחברה למדינות נוספות כמו פולין, ליטא ומולדובה. התובע הוסיף, כי בשנים שלאחר התאונה החלה חדירה מאסיבית של אנשי עסקים ישראליים לאוקראינה וכמות ההשקעות בנדל"ן, נכון למועד תצהירו, עומדת לטעמו על כמיליארד וחצי ₪, עניניהם של אלה טופלו על ידי משרדי עורכי דין ישראליים נוספים שנכנסו לשוק באוקראינה ולו טופלו על ידי משרד עורכי הדין של התובע ועו"ד אמזל, היו מניבים כשלושה מליון דולר לפחות, כשמחצית מסכום זה אמור היה להיות רווח נקי, ובגין חלקו (10%) כ- 150,000$ דיבידנד ממשרד עורכי הדין. 16. באשר לתפקודו ערב התאונה ציין, כי עד למועד התאונה עבד 12 שעות ליום לפחות וטס לגוש המזרחי עפ"י דרישות החברה, וכמו כן נתן שירותים משפטיים במסגרת משרד עורכי הדין שבבעלותו ובבעלות עוה"ד אמזל. בעקבות התאונה בה נפגע פגיעה רב מערכתית, לא חזר התובע לעצמו. בבית החולים אושפז התובע ממועד התאונה ועד 20.1.2005 עת הועבר להמשך אשפוז ושיקום בבית החולים "לוינשטיין", ממנו שוחרר בתאריך 6.4.2005. לאחר שחרורו מבית החולים "לוינשטיין" נעזר בקביים למשך מספר חודשים ולאחריהם נעזר במקל הליכה. בתאריך 9.1.07 אושפז כזכור פעם נוספת בבית החולים "בלינסון" לשם ניתוח הוצאת מסמר קיבוע מירך רגל שמאל והשתלת עצם לצורך איחוי עצם הירך וזאת עד 10.1.07, אך בפועל חיבור העצם לא צלח. בסך הכול אושפז בבתי חולים, לרבות הניתוח השני, תקופה של 107 ימים, כאשר עד 8.2.06 שהה בחופשת מחלה מלאה. כתוצאה מהתאונה פוטר התובע מהחברה וציין כי מצבו הגופני אינו מאפשר לו לשוב ולעבוד בה מאחר וחלק בלתי מבוטל מן העבודה כרוך בטיסות קצרות וארוכות ורובה מתבצעת בחו"ל. מצב רגלו, נכון למועד חתימת תצהירו, אינו מאפשר לו לעשות כן והוא נאלץ לשם טיסה ליטול מדללי דם וכן נדרש להליכה למניעת קרישי דם, כאשר כל צעד מסב לו כאבים עזים ברגלו השמאלית. כמו כן ישיבה קצרה יחסית גורמת לו סבל וכאבים, לפעמים עזים מאד גם בגב אפילו הינו במצב ישיבה במהלך טיסה אשר ארכה כ- 3 שעות. מעבר לכך, הינו סובל מהתקפי אימה, לרבות בעת עליה על טיסות, מהן לא סבל קודם לתאונה. התובע הדגיש כי באוקראינה הוא מעדיף לעלות על רכבת ולהטלטל בה שעות ארוכות ולא לטוס טיסות פנים בשל כאביו (סעיף 61 לתצהירו). לפיכך, ראה התובע בתוצאות התאונה כאלה המונעות ממנו יכולת לשוב לעבודה בה עבד ערב התאונה, הן בשל הכאבים החזקים מהם הוא סובל, חוסר יכולת ישיבה ממושכת וכאבי גב, כמו גם עמידה ממושכת וכאבים ברגל אשר מעבר להיותם מגבילים פיזית, מונעים ממנו להיות מרוכז בעבודה אלא לפרקי זמן קצרים. הטיפול התרופתי בכאבים גורם לתובע להיות ישנוני, מה גם שהוא הפך להיות אדם מפוחד, חרד, דכאוני וחסר מוטיבציה כאשר אינו מצליח להתפטר מהפרעה כפייתית שהתפתחה אצלו לאחר התאונה, הגורמת לו לנהוג מנהגים מוזרים של חזרה על פעולה זהה מספר פעמים. התובע ציין, כי קיימים ימים בהם אינו יוצא מהמיטה כלל ולעיתים אף מספר ימים בחודש, הן בשל התקפי החרדה והן בשל הכאבים ברגליו ובגבו. בימים שבהם הינו מתפקד טוב יותר, אין בהם יסוד להשוואה למצבו ערב התאונה. התובע הודה שהוא יכול לתפקד בצורה מסוימת אך עדיין ציין כי יכולות תפקודו נפגעו באופן קשה, הן בכל הקשור עם מקצוע עריכת הדין המחייב מחשבה צלולה, עבודה עקבית, מרוכזת ונמרצת, תעוזה ורצון להגיע לתוצאה עבור הלקוח ועצמו, כשכל אלה אינם קיימים לו עוד מאז התאונה. עוד אינו מסוגל לבצע מטלות בו זמנית ואף אינו עומד בלוחות הזמנים בהם נדרש לעמוד. מעבר לכך, אינו יכול לעבוד יותר כמנהל פרויקטים בתחום הנדל"ן, באשר מדובר בעבודה פיזית ותובענית לה אינו כשיר מאז התאונה. התובע הוסיף, כי לאחר תום חופש המחלה שב לעבוד במקצועו כעורך דין במסגרת משרד עו"ד אמזל בישראל, תוך תפעול המשרד האוקראיני באשר לא הצליחו למצוא לו מחליף ראוי מאז התאונה. בכל מקרה, הינו עובד שעות ספורות ביום על מנת למנוע קריסת המשרד בחו"ל. התובע הדגיש כי אינו מחויב להגיע למשרד בישראל מדי יום ולמשרד באוקראינה, הוכנס לפעילות בנה של עו"ד אמזל, עו"ד ניר אמזל. 17. במסגרת הדיון המשפטי נחקר כזכור ד"ר הלפרין והוצגה לו קלטת בה צולם התובע צועד עם בנו בשעות הערב בעיר מגוריו בהוד השרון והמומחה ציין מפורשות "הנכות התפקודית יותר טובה מהנכות הרפואית. היא פחותה... לעניות דעתי כשאני רואה הליכה בצורה כזו, הנכות היא פחות מ- 65%. אנשים עם נכות כזו תפקודית לא הולכים בצורה כזאת... הייתי אומר נכות רפואית 50% ותפקודית היא בין 20-25 אחוז נכות. הייתי מוריד בחצי אבל זה מאד לא מדויק". (עמ' 50 מול ש' 1-6). יחד עם זאת וביחס לעתיד, מציין המומחה: "העתיד צופה לו החמרה. איני בטוח אם מבחינת השבר עצמו או חוסר החיבור בשבר, אלא בעיקר בגלל שינויים שחיקתיים במפרק הירך שלפי הניסיון שלנו, הולכים ומחמירים. המכניקה שלו לא טובה, האגן שלו דפוק. השאלה היא מתי יתפתחו השינויים התחיקתיים (צ"ל שחיקתיים - א.ב.) שיחמירו, אינני יודע אם כבר אין לו שינויים שחיקתיים מסוימים, הייתי אומר 15 או 20 שנה. במקום 20-25 אחוז, מאד תלוי מה המצב. קודם אני מנסה טיפולים שמרניים... אני צופה החמרה אינני יודע כמה אחוז, לא מדויק. אם היום יש לו 30% אני מעריך עוד 10% בהמשך תפקודי. אך אם יעבור ניתוח וזה יצליח זה ירד לו...כלומר עוד 15 שנה עוד 10% נכות תפקודית". (שם מול ש' 9-20). 18. במילים אחרות, לטעמו של ד"ר הלפרין, הנכות התפקודית עומדת בין 20 ל- 25 אחוז ואף 30% ותיגדל בטווח של 15 שנים ב- 10% נוספים. כל זאת בהיבט האורטופדי. יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה ולפיה לתובע נקבעו נכויות גם בתחום הנפשי, אמנם חלקן עוד ערב התאונה, יחד עם זאת חלקן החמיר בעקבות התאונה והן עומדות על 15% נכות נפשית. באשר לנכות הפנימית בתחום הריאות, לא ראיתי כי ההפרעה הנשימתית מסבה בעיה תפקודית כלשהי למרות טיעוני ב"כ התובע בסיכומיה השונים. לפיכך, מצאתי לנכון לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע בתחום האורטופדי תעמוד על 25% נכות, אליה יתווספו 15% נכות בתחום הנפשי ובסה"כ נכותו התפקודית עומדת במעוגל על 36%. הנכות האורטופדית תגדל ותעמוד על 35% נכות אורטופדית ובתוספת 15% הנכות הנפשית, היא תגיע ל- 45% נכות תפקודית בעוד כ- 14.5 שנה מהיום (כ-15 שנה ממועד מתן עדותו של ד"ר הלפרין ב-6/2010) בשל ההרעה הצפויה כאמור במצב נכותו האורתופדית. אין ספק בעיני, כי שיעור נכותו התפקודית אינו מונע מהתובע מלבצע עבודות שונות כעו"ד, כמו גם אינו מונע ממנו לבצע נסיעות ארוכות, בין בטיסה ובין באמצעי תחבורה אחרים, אך יחד עם זאת, מובן מאליו כי נכות זו מונעת ממנו לשוב ולתפקד כפי שתפקד ערב התאונה, והינו מצוי בבעיה תפקודית לא מבוטלת הן בהיבט האורטופדי והן בהיבט הנפשי הפוגעת כאמור בהתנהלותו הן בעבודה והן בחיי היומיום. פוטנציאל השתכרות התובע 19. ערב התאונה ביצע התובע למעשה שני תפקידים, האחד שותף במשרד עורכי דין באוקראינה אם כי לא משך ממנו באותה עת רווחים, וכן היה שכיר בחברה בחטיבת הנדל"ן שבה ביצע עבודות כמנהל פרויקט וכיועץ משפטי בחו"ל, לרבות בדיקת פרויקטים בתחום הנדל"ן, ביקורים בשטח ופגישות במשרדי ממשלה, כמו גם טיפל בענייני תקשורת וביטחון, ביטוח עסקי ושירותי משפט. נקודת המוצא המקובלת לבחינת פוטנציאל השתכרותו של אדם הינה בסיס שכרו ערב התאונה. ערב התאונה השתכר שכר של 11,440 ₪ ברוטו (עמ' 28 לפרו' מול ש' 20 ונספח ד' לתצהירו) כאשר לסכום זה התווסף אש"ל בסך 58$ ליום בעת ששהה בחו"ל וכן רכב צמוד ונהג. שכר זה מהווה למעשה שכר תחילי עבור התובע שכן החברה ביקשה להשביח את יכולותיו "לגדלו" כמנהל פיתוח עסקי בשוק האוקראיני וככזה אמור היה להשתכר מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק (ר' עדותו של מר עמיחז לוסטיג לפיה הוא ביקש "לגדל את התובע בגלל צירוף התכונות שלו, גם אוקראיני מלידה וגם במידה רבה איש אמון שלי, הוא למד עם אחי באוניברסיטה" (עמ' 30 לפרוטוקול מול 2-3) ובהמשך ביחס לשכרם של בעלי תפקידים דומים בחברה ציין: "יש לי חוזים עם שני אנשים שעובדים בתפקידים דומים, לא באוקראינה, והם משתכרים בין 8,000 ל-10,000 דולר לחודש...במדינות שהינן קשות שירות, אם אדם נשאר בתפקיד שנתיים רצופות הוא מקבל ממני בונוס של 1,000 דולר על כל חודש רטרואקטיבית" (עמ' 34 לפרוטוקול) וממשיך כי היה מעסיק את התובע בתנאים אלה באוקראינה). מעבר לשכרו זה, התובע הינו שותף במשרד עו"ד ואמור היה גם ממנו להתחיל ולהשתכר בהמשך. 20. בנתונים אלה סברה ב"כ התובע כי על בסיס השכר לעמוד על שילוש השכר הממוצע במשק במסגרת החברה ובתוספת דיבידנד משותפות במשרד עורכי הדין. הנתבעת מצידה סברה, כי בסיס שכרו של התובע ערב התאונה לא מוכח באשר התובע לא צרף תלושי שכר לתקופה זו, טענה כנגדה מחתה ב"כ התובע נמרצות בסיכומי התשובה מטעמה. כך גם יש לדחות את אפשרויות השתכרותו של התובע כדי שילוש השכר הממוצע במשק. לא הוצגו עדים המרווחים סכומים דומים ואין לסמוך גם על דבריו של מר לוסטיג מטעם התביעה שציין כי אנשים במקצועות דומים בחברה משתכרים 8,000$ עד 10,000$ לחודש. לתובע לא היתה מניעה, כך הנתבעת, לחזור לעבודה בקומיוניקו אך הוא לא ניסה כלל לעשות כן, רמת תפקודיותו לאחר התאונה דומה לזו של אדם רגיל למעט צליעה קלה ואין למעשה מניעה עבורו מלחזור ולהשתכר אותם סכוכמים שהשתכר ערב התאונה אפילו יהיו 11,440 ₪ ברוטו, כטענת התובע. עוד טענה הנתבעת, כי אין כל סיבה להוסיף לשכרו בחברה שכר בונוסים במשרד עורכי הדין בו הינו בעלים בשיעור של 150,000$ דיבידינד ללא כל אסמכתא ראויה. 21. לטעמי, הערך המוסף ליכולותיו של התובע כעו"ד וכמנהל פרויקטים הינו הרקע ממנו הגיע, היינו הידע הנוסף בשפות ומקום הולדתו באוקראינה, המוסיפים לו יכולות שאינן מצויות בהכרח בעורכי דין שנולדו בישראל. לפיכך, סברתי כי התובע, כמי שמועסק למעשה בשני מקומות בו זמנית, הן כמנהל פרויקטים בחברה מחד, והן כבעלים של משרד עורכי דין מאידך, מסוגל להשתכר סכומים גבוהים מעבר לסטנדרט הצפוי מעו"ד ישראלי. תימוכין לשיעור ההשתכרות הגבוה אותו יכול היה התובע להשתכר לו התמיד בעבודתו בחברה מצאתי בחקירתו של מר לוסטיג. מר לוסטיג עשה עלי רושם אמין ומהימן והאמנתי לו כי אמנם בעלי תפקידים בדומה לתפקיד שמילא התובע בחברה מסוגלים להשתכר סכומים המגיעים לכדי 8,000 עד 10,000 דולר לחודש. יחד עם זאת, מובן כי התובע לא היה מגיע לשכר זה באופן מיידי אלא בהדרגה ובחלוף זמן סביר כאשר מובן עוד, כי מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק בניכוי מס הכנסה, לא יוכל התובע לקבל סכום נוסף כפיצוי גם לא כדיוידנד ממשרד עורכי הדין שבבעלותו בהיות סכום הפיצוי המקסימאלי מוגבל וקבוע והדיוידנד אליו מתייחס התובע מהווה למעשה סוג של השתכרות נוספת (ר' לעניין שיעור הפיצוי המקסימאלי המגביל את סכומו בהתייחס להכנסות מיזמות עסקית פס"ד של כב' המשנה לנשיאה ריבלין בע"א 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון אטיאס ואח' (21.1.2010) הקובע כך: "מצד העיקרון אין לקבל בשום פנים את הטענה כי אובדן רווחי הון מהווה מרכיב בהכנסה, שאינו נתון להגבלה בתקרת שילוש השכר הממוצע במשק. יש להבחין לעניין זה בין רווחים שמקורם במאמציו השוטפים של המנוח, כגון ניהול עסק או יוזמה עסקית כלשהי (ואין זה משנה אם רווחים אלו היו רווחים צפויים מנכס עתידי, או שהיו מתקבלים מנכס קיים כבר בעת מותו) לבין רווחים שמקורם בנכס עצמו. אובדן רווחים מן הסוג הראשון הוא אובדן השתכרות לכל דבר ועניין, ואין הצדקה להבחין בין הכנסה שמקורה בשכר עבודה לבין הכנסה שמקורה ביזמות עסקית. על כן מקבץ ההכנסות והרווחים מוגבל כולו בתקרה הקבועה בסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים. לעומת זאת, רווחים מן הסוג השני, אשר מקורם בנכס ולא במאמצי המנוח, אינם אובדים, ברגיל, עם מות המנוח, כפי שהנכס עצמו אינו אובד. אכן קיימת תמיד אפשרות תיאורטית כי מותו של אדם יגרום באופן ישיר לאובדנו של נכס, אך אין זה המקרה הרגיל והדבר לא הוכח כאן.") במצב דברים זה יש לחלק לטעמי את בסיס השכר ל- 3 תקופות. התקופה הראשונה בה אמור היה להשתכר כפי שכרו ערב התאונה, סכום העומד על 11,440 ₪ ברוטו וכפי ערכו משוערך להיום 13,213 ₪ ובניכוי מס הכנסה כפי מצבו דהיום 11,753 ₪. לחודש לתקופה של 5 שנים ממועד התאונה, לאחריה כפל השכר הממוצע במשק לתקופה של 10 שנים נוספות ולאחר מכן שילוש השכר הממוצע במשק עד גיל 70 בהיותו גם עצמאי. כל אלה יהוו כאמור את פוטנציאל ההשתכרות של התובע בתקופות השונות של חייו עד לפרישתו מעבודה. הפסדי שכר לעבר 22. אין חולק כי התובע שהה באי כושר מוחלט תקופה בת 107 ימים (כ- 3.5 חודשים). לטעמו של התובע, בתקופת אי הכושר המלא עמד בסיס שכרו צמוד ליום מתן פסק הדין בתוספת אש"ל ובניכוי מס על הסך של 19,137 ₪ נטו לחודש. לטעמה של הנתבעת, התובע לא המציא תלושי שכר עובר לתאונה, טענה שנדחתה כאמור ע"י ב"כ התובע בסיכומי תשובתה, כך גם אין להתייחס לדו"חות האש"ל שצורפו כנספח ה' לתצהיר התובע להם אין לטעמה כל משקל, ולכל היותר יש להתייחס לשכרו של התובע ככזה ששולם לו במשרד עו"ד אמזל לאחר התאונה, היינו בסיס השכר הינו 7,628 ₪ לחודש. 23. לטעמי, התובע מוכיח אל נכון מהו בסיס שכרו ערב התאונה בנספח ד' לתצהירו הכולל גם טופס 106 לשנת 2004, ולפיו משכורתו החודשית של התובע לשנת 2004 עומדת בדומה לשכרו החודשי בתלושים על 11,440 ₪ ברוטו. סכום זה משוערך להיום ולאחר ניכוי מס הכנסה עומד כאמור על 11,753 ₪. מעבר לסכום זה, סברתי, לאחר שהאמנתי לתובע כי הינו זכאי בעת שהותו בחו"ל לאש"ל בסכום של 58$ ליום, וכאשר מצאתי כי בממוצע ערב התאונה שהה בחו"ל משנת 2004 סך הכל 248 ימים בשנה, במכפלת 58$ ליום ובחלוקה שנתית מהווים ממוצע חודשי של 1,199$ במעוגל וכ- 4,800 ₪ לחודש כהחזר הוצאות מחיה בחו"ל, כי לסכום השתכרותו החודשית של התובע בסך 11,753 ₪ יש להוסיף אש"ל בסך 4,800 ₪ נכון להיום ובסך הכל עומד בסיס שכרו של התובע על 16,553 ₪ לחודש נטו נכון להיום. 24. ביחס לתקופה שמעבר ל- 107 הימים בהם שהה באי כושר מוחלט בהסכמה, סברתי כי אך הגיוני, בהעדר קביעת מומחה לסבור, שהתאונה הסבה לתובע פגיעה קשה ביותר שהצדיקה תקופת אי כושר מוחלט עד למועד חזרתו בפועל לעבודה בפברואר 2006. אמנם אין בחומר הראיות קביעה של מומחה תעסוקתי לעניין זה ואף לא קביעת מומחה בית משפט. יחד עם זאת, מוצדק בעיני לסבור כי התובע לא יכול היה לשוב לעבודתו הקודמת לאורך תקופה זו כשלכך תימוכין באישורים רפואיים המופיעים בנספח כ"ג לתצהירו, המציין סיכומי ביקור במרכז הרפואי רבין בתקופות שונות (10.3.05, 21.4.05, 6.10.05, 8.12.05) כשבכל אחד מהם חופשת מחלה לתקופה של 3 חודשים וחודשיים, כשהאחרונה ב- 8.12.05 מציינת חופש מחלה של חודשיים. סיכום הביקור לאחר תקופות אלה מ- 23.6.06 אינו מציין יותר חופש מחלה, ולפיכך יש לקבוע כי לתובע תקופת אי כושר מוחלט עד למועד חזרתו לעבודה בפברואר 2006. לאור האמור לעיל, תקופת אי הכושר המוחלטת עומדת על 13 חודשים, ממועד התאונה ועד לחודש פברואר 2006, ובמכפלת בסיס השכר 16,553 ₪, עומד הנזק על 215,189₪ ובתוספת ריבית מחצית תקופה יעמוד על 260,379 ₪. 25. לאחר תקופת אי הכושר המוחלט מפברואר 2006 ועד יולי 2006 משתכר התובע 5,200 לחודש נטו. בהינתן תלושי שכר חלקיים יש להניח כי מאוגוסט 2006 ועד אוקטובר 2007, משתכר התובע שכר נטו בסך 6,200 ₪, לאחר מכן מציגים תלושי שכר מאוקטובר 2008 שכר נטו בסך 7,000 ₪ עד לינואר 2009, כשלאחר מכן לא צורפו תלושי שכר נוספים. לפיכך, יש להניח כי מנובמבר 2008 ועד היום עומד השכר על 7,000 ₪ נטו לחודש. בסיס שכרו של התובע נכון להיום נמוך לאין שיעור מבסיס שכרו ערב התאונה בתוספת האש"ל אותו קיבל עבור שהותו בחו"ל ושהביא להקטנת שיעור הוצאותיו (בדומה לעובד שארוחותיו מסובסדות ע"י המעביד ואינו נזקק להוצאה לשם רכישת המזון כחלק מזכויותיו הסוציאליות שנפגעות לאחר התאונה). יחד עם זאת, לא סברתי כי היה מקום להפסיק את פעילותו של התובע בחברה לחלוטין. ציין מפורשות מר עמיחי לוסטיג בעדותו כי לו ביקש התובע לשוב לעבודה בחברה היה מחזירו אליה (עמ' 32 מול 28), ואף היה שוקל להשיבו לו היה מתקשה בעבודתו אף אם לסוג עבודה שונה (עמ' 33 מול 2), לפיכך סביר בעיני כי לאור המשך נסיעות התובע לחו"ל מחד בקצב לא מבוטל לאחר התאונה, אם כי הקצב הנמוך בכ-65% ביחס לתקופה שקדמה לה, מול אפשרות חזרה לעבודה בחברה מאידך מצדיק עריכת החשבון בהתאם לשיעורי הנכות התפקודית להבדיל מהפער שבין הכנסות התובע ערב התאונה ולאחריה בצירוף ריבית ובאופן גלובאלי. מאחר וסברתי מלכתחילה כי שכרו של התובע לולא התאונה אמור היה להמשיך באופן זהה לתקופה של 5 שנים, כי אז לתקופה של יתרת 47 החודשים לאחר תקופת אי הכושר המלא ובנכות תפקודית בשיעור של כ-36% יעמוד הפסד השכר לעבר כולל ריבית גלובאלית על 200,000 ש"ח. סכום זה אינו כולל את האשל מאחר ולטעמי כאמור קיימת היתה אפשרות לחזרת התובע לעבודתו בחברה ולו חזר אליה כאמור, היה גם מקבל את האשל אפילו לא חזר לאותה עבודה עקב קשייו. 26. בחלוף 5 שנים פוטנציאל השתכרותו של התובע עומד כאמור לעיל על כפל השכר הממוצע במשק ולאחר ניכוי מס על 13,930 ₪ נכון להיום. באופן גלובאלי ותוך התייחסות לנזקיו על בסיס נכותו התפקודית סברתי כי לתקופה שמתום 5 השנים לאירוע התאונה ועד היום היינו לתקופה של 10 חודשים יעמוד הפסד השכר גלובאלית כולל ריבית על 40,000 ₪. סך כל הפסדי השכר לעבר עומדים על 500,379 ₪. הפסדי השתכרות לעתיד 27. כאמור לעיל, הנחתי כי התובע היה משתכר כפל השכר הממוצע במשק בחלוף 5 שנים ממועד התאונה. מאחר ויכולתי להניח שהתובע ישביח את שכרו דהיום גם כן, כי אז סביר בעיני לאמוד את נזקיו לעתיד לבוא באופן גלובאלי כאשר לנגד עיני עומד בסיס שכר זה ושיעורי אחוז הנכות התפקודית שנקבעו לעיל, היינו לתקופה של 15 שנים מיום מתן עדות ד"ר הלפרין 36% נכות תפקודית ולאחר מכן על 45% נכות תפקודית. לתקופה שממועד פסה"ד ועד 15 שנים לאחר התאונה, היינו תקופה של 110 חודשים מהיום על בסיס כפל השכר הממוצע במשק, נכות תפקודית בשיעור של 36% ובאופן גלובאלי יעמוד הפסד השכר לעתיד על 500,000 ₪. 28. 15 שנים לאחר התאונה קבעתי כי בסיס השכר יעמוד על שילוש השכר הממוצע במשק בניכוי מס הכנסה ולפיכך על 19,259 ₪. סכום זה ישמש בסיס השכר לתקופה שמתחילה 15 שנה ממועד התאונה היינו 12/2019 ועד למועד בו שיעור הנכות התפקודית יעמוד על 45% כפי שקבע ד"ר הלפרין להחמרת מצבו הרפואי של התובע היינו 15 שנים ממועד עדותו (היינו ב-6/2025) בהיוון כפול ובאופן גלובאלי יעמוד על 300,000 ₪. 29. לתקופה שמ- 6/2025 ועד יציאת התובע לגמלאות בהיותו גם בעל משרד עורכי דין, היינו עצמאי ולכן בגיל 70 (1/2044) באופן גלובאלי ותוך התייחסות לשילוש השכר הממוצע במשק נטו ונכות תפקודית בשיעור של 45% ובהיוון כפול יעמוד הפיצוי על הסך של 900,000 ₪. אין מקום כאמור לסכומים נוספים בגין הפסד דיבידנד ממשרד עוה"ד שבבעלותו. סה"כ הפסדי ההשתכרות לעתיד עומדים על 1,700,000 ₪. הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות 30. לטענת התובע בסיכומיו, עומד ההפסד העתידי בתקופת הפנסיה על 8,593 ₪ לחודש, כסכום ההפרש שבין 13,073 ₪ כשיעור הפנסיה לו זכאי התובע אלמלא התאונה ל- 4,480 ₪, שהוא שיעור הפנסיה לו זכאי התובע היום ולכן בסך הכל הינו זכאי ל- 1,495,382 ₪ בתוספת הפרשות לחברות ביטוח שנמנעו ממנו בסכום של 150,000 ₪. הנתבעת מצידה שוללת מכל וכל אופן חישוב זה כאשר התובע אינו מוכיח מהו שיעור הפנסיה אותו עתיד לקבל לפי השכר אותו הוא מרוויח כיום, כמו גם את הפרשותיו והפרשות מעבידו לפנסיה כנזק חב הוכחה. לכל היותר לטעמה יש לפסוק 70% מ- 25% מבסיס שכרו להיום בהיוון כפול ובסך הכל 77,320 ₪. 31. לטעמי, אמנם התובע אינו מוכיח מהם השיעורים המופרשים עבורו לקרן פנסיה נכון להיום, יחד עם זאת ידוע מהו שיעור הנזק הצפוי לתובע במועד יציאתו לפנסיה, היינו 70% לערך מ- 45% נכות תפקודית המוכפלים בשילוש השכר הממוצע במשק נטו, לתקופה שמיציאת התובע לפנסיה בגיל 70 עד תוחלת חייו בגיל 80, כאמור בטבלאות תוחלת החיים לאדם בגילו של התובע. בהתחשב בעובדה ולפיה החישוב בגין הפסדי ההשתכרות נעשה באופן גלובאלי, גם החישוב בגין הפסדי הפנסיה יעשה באותה דרך ותוך התחשבות בבסיס הנתונים דלעיל. באופן גלובאלי התוצאה הינה 250,000 ₪. מעבר לכך לא מוכח כל נזק בגין הפרשות לחברות ביטוח שנגרם לתובע כטענתו. הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד 32. בסיכומיו מציין התובע, כי הינו נזקק לטיפולים הרפואיים, לרבות תרופות כמו גם מזון מיוחד אותו הוא רוכש, תוך התייחסות לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), תשס"ט-2009 (להלן:"חוק ההסדרים") ומעבר לכך הינו נזקק לרכישת נעליים וטיפולים קוסמטיים בסכומים שהוערכו על ידו בסך של 750,000 ₪. תימוכין מסוימים צרף במסגרת קבלות ונספחים י"ד - י"ח לתצהירו. הנתבעת מנגד מתנגדת מכל וכל לסכומים אלה, ומציינת כי כל שצירף התובע לתצהירו הן קבלות בגין הוצאות רפואיות ונסיעה בשיעור כולל של 16,000 ₪ מתוכם 3,000 ₪ עבור טיפולי פנים קוסמטיים שלטעמה אינם קשורים לתאונה וכן קבלות כפולות, ומכל מקום הסכומים בראש נזק זה מכילים עדויות וראיות כאשר איש מהמומחים לא המליץ על טיפולים רפואיים בתחום מומחיותו למעט ד"ר גונן, הפסיכיאטר, שלטעמו התובע נזקק לטיפולים תרופתיים והתנהגותיים, אלא שהתובע בחר שלא לממש זכות זו ולפיכך אין מקום לפצותו בגינם. הנתבעת היתה מכונה לפצות לכל היותר בסכום של 10,000 ₪. בכל הקשור עם עזרים רפואיים כמו נעלי אפוס להם טען התובע לא הוכח לטעמה הצורך באלה ובשים לב לתיקון לחוק ההסדרים האמור, לפיו קופות החולים הן אלה שתישאנה בהוצאות הרפואיות והן בלבד, אין כל מקום לחיוב הנתבעת בהוצאות אלה. 33. לטעמי, אין ספק שהתובע הוציא הוצאות לרפואתו בעבר. יחד עם זאת, קיים ספק אם יהא צורך בטיפולים רפואיים בעתיד, כשאין לשכוח שחוק ההסדרים האמור הינו לתקופה של שנתיים בלבד ואין לדעת מה יוליד יום בנושא הטיפולים הרפואיים והגורם שישא בעלותם. בשים לב לאלה ובשים לב לעובדה ולפיה התובע צולע ולפיכך סביר בעיני כי הינו נזקק להוצאות עודפות ברכישת נעליים מיוחדות, כי אז סביר בעיני שבהוצאות הרפואיות לעבר ולעתיד בהתחשב בקבלות שהוצגו ובצרכים אפשריים לעתיד לבוא, תישא הנתבעת כמו גם בנעליים מתאימות למצבו הרפואי, ולפיכך יעמוד הפיצוי על הסך של 100,000 ₪ באופן גלובלי, הן לעבר והן לעתיד נכון להיום. הוצאות בגין נסיעות בעבר ובעתיד וניידות מוגברת 34. התובע אומד נזקיו בגין נסיעות לעבר ולעתיד וניידות מוגברת בסכום של 800,000 ₪. מעבר לכך, ולמעט הפניה לפרוטוקול הדיון, עמ' 18 ו- 19 וכן קבלות חלקיות - נספחים ל"ז, ל"ח וכן מ"ז לתצהירו - לא פרט דבר. הנתבעת מצידה טענה, כי מדובר בסכומים מופרזים שאינם עומדים בקנה המידה העולה מהפסיקה, תוך שהפנתה לדוגמאות בעניין זה. הנתבעת הדגישה כי לא צורפה כל חוות דעת מומחה לעניין הניידות, מה גם שהקבלות שצורפו לתצהיר התובע הינן בסכום של כ- 16,000 ₪ בלבד ומתייחסות להוצאות רפואיות ונסיעה גם יחד. מעבר לכך, התובע היה ערב התאונה בעל רשיון נהיגה ובעל מכונית פרטית ולא סביר כי היה מחליף את רכבו בעתיד, כך גם לא פנה בתביעה לניידות למוסד לביטוח לאומי, ויותר מכך - לא נראה מחומר הראיות כי התובע מוגבל בניידותו. לבסוף, הציעה הנתבעת סכום של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד בראש נזק זה. 35. אין חולק כי נכות התובע הינה גם תפקודית. עובדת היותו של התובע הולך, נוסע, בין ברכב ובין ברכבת וטס כשצריך, אינה מלמדת על כך שמצבו הגופני אינו מחייבו להוצאות נוספות בגין נסיעה מעבר לאלה להם היה מורגל ערב התאונה. כאמור, ערב התאונה בבעלות התובע רכב ורשיון הנהיגה מטעמו עדיין בתוקף באופן המאפשר לו להמשיך ולנהוג בו, יחד עם זאת סברתי כי מצבו הגופני ונכותו התפקודית מחייבים שימוש נוסף ומוגבר בכלי הרכב, שימוש אותו לא בהכרח עשה ערב התאונה, בין בעת שהותו בישראל ובין בנסיעות עבודה בחו"ל. מאחר ואין בחומר הראיות קבלות המלמדות על שיעור ההוצאות החודשיות, כי אז סברתי שלעבר יעמוד הסכום על הסך של 45,000 ₪ נכון להיום, ולעתיד יעמוד הסכום על הסך של 200,000 ₪,והכל באופן גלובאלי. הוצאות בגין עזרת זולת לעבר ולעתיד 36. בסיכומיו עותר התובע לפיצוי בסכום של 650,000 ₪ לעבר ולעתיד בהתייחס לנכותו וטיבה, כמו גם לצורך בעזרה מוגברת והפסדי הכנסה שנגרמו וייגרמו לאשתו בגין עזרת הזולת אותה היא מושיטה לו. הנתבעת מצידה מציינת, כי הסכום המבוקש הינו מופרז ומופרך, במיוחד כשלתובע אין כל מגבלה בידיו. לטעמה, התובע מתנייע ומתנייד באופן מלא ועצמאי, עושה שימוש מלא בידיו, טס לחו"ל חדשות לבקרים, לרבות לנופש עם אשתו, לן בבתי מלון ובדירות שכורות לבדו, מתקלח בכוחות עצמו, לוקח את הילדים לחוגים, לגן וכיו"ב. כך גם מציינת הנתבעת כי התובע לא עתר למינוי מומחה בתחום השיקומי, ויש להניח כי טעמיו עמו. בכל מקרה, אין להביא בחשבון את 107 ימי אשפוזו בראש נזק זה. הנתבעת הפנתה בנוסף לעדות אשת התובע ולפיה מי שמסייע בידה כשבעלה בחו"ל הם הוריה ואחיה שגרים בסמוך לה, כך גם כיום לאחר התאונה, באופן שככל שאשת התובע תיזקק לעזרה, היא לא תפנה לתובע אלא לבני משפחתה. עוד ציינה, כי לא צורפה כל קבלה בגין העסקת עזרת זולת. לאור כל אלה, היתה מוכנה הנתבעת לפיצוי גלובלי בשיעור 80,000 ₪ לעבר ולעתיד. 37. אמנם בחינת חומר הראיות אינה מלמד על כך שהתובע נזקק לעזרה חיצונית, למעט עזרת רעייתו, כפי העולה מתצהירה (ת/4), בו הינה מציינת כי נדרשה לסעוד את בעלה בתקופה שלאחר התאונה ולבטל חלק מעבודתה כעצמאית (סעיף 11). אשת התובע הדגישה כי היא מרגישה שנטל הבית נופל כולו עליה, שכן התובע לא יכול לעזור לה בצורה ממשית ודברים שהיה עושה ערב התאונה אינו מסוגל לעשות כעת (סעיף 27 לתצהירה). אשת התובע הוסיפה כי בדברים טכניים הדורשים מאמץ פיזי ולו הקל ביותר, הינה נדרשת לעזרת אביה ולו היתה יכולה להרשות לעצמה כלכלית היתה שוכרת שירותי עוזרת בית (סעיף 30 לתצהירה). בחקירתה הנגדית חזרה אשת התובע וציינה כי הינה נזקקת לעזרת בני משפחתה, כך למשל כשאינה בביתה הינה משתדלת שלא להשאיר הילדים לבד עם התובע בשל הקושי בטיפול בהם (עמ' 43 מול ש' 7) והיא מעבירה את הילדים לאחותה או לבת דודתה, מה גם שהתובע אינו מסוגל להרים את הילדים על הידיים ולקלח אותם (שם, מול ש' 11). אשת התובע הדגישה כי הינה נעזרת רק בבני משפחתה בשל חסרון כיס. 38. על פי הדין, אין חולק עוד כיום כי עזרת אשת הניזוק הנדרשת לסייע לבעלה מחייבת פיצוי ועל המזיק לשאת בעלות העזרה אותה מעניקה אשת הניזוק לבעלה בשל התאונה, עזרה שלא היתה נדרשת לה לולא התאונה. עזרה זו גם מוצאת ביטוי גם בהעדר יכולת התובע לסייע בידה כפי שנהג בעבר ובמסגרת אותה פעילות כבעבר אפילו אתחשב בהיותו התובע תקופה לא מבוטלת של השנה בחו"ל ערב התאונה. לאחר שבחנתי חומר הראיות ותוך התייחסות לשיעור נכותו התפקודית של התובע, תוך הנחה מובנית כי התובע נמצא חלק מהשנה בחו"ל באופן שמחייב את אשת התובע להסתדר בעצמה ממילא, כשלכך צרפתי את העובדה ולפיה נאלצת התובעת להתמודד כמעט לבדה עם גידול הילדים ואינה זוכה עוד לעזרת התובע כבעבר, כי אז סברתי שלעבר יעמוד הפיצוי בגין עזרת הזולת על סכום גלובלי בסך של 100,000 ₪ ולעתיד על סכום גלובאלי בסך של 300,000 ₪. התאמת דיור 39. בסיכומיו עותר התובע לסכום גלובלי בסך 500,000 ₪. הנתבעת בסיכומיה מציינת כי על מנת לזכות בפיצוי בראש נזק זה, היה צורך כי מומחה שיקומי מטעם בית המשפט יבדוק ויבחן קיומו של הצורך ומשמומחה שכזה לא מונה, אין מקום לפיצוי בראש נזק זה. 40. אמנם, לא הומצאה כל ראיה המצדיקה פיצוי בגין ראש נזק זה. יחד עם זאת, הפציעה שהינה פציעה אורטופדית באזור מפרק הירך והשוק, יוצרת הגבלת תנועה ותזוזה של מפרק הירך (ראה עמ' 48 לפרוטוקול מול ש' 23-24), כאשר מומחה בית המשפט אף צופה החמרה במצבו (עמ' 50 מול ש' 17) לפיכך סברתי, שלאורך השנים ובמיוחד לאור גילו הצעיר יחסית כי אז התובע יזקק לאביזרים בתחומי הפרט בחדרי השירותים והאמבטיה ולהתאמתם של אלה לקשייו שאך ילכו ויתגברו כאמור, ולצורך כך יידרש להוצאות אותן יש להעריך בסכום גלובלי על הצד הנמוך, בהעדר ראיה, בסכום של 30,000 ₪, נכון להיום, לעבר ולעתיד. נזק לא ממוני 41. על פי נכות רפואית בשיעור של 61.31% ותקופת אשפוז בת 107 ימים, יעמוד הפיצוי לפי משערכת על הסך של 162,000 ₪ נכון להיום. ניכויים 42. אין מחלוקת כי התובע קיבל תשלומים תכופים בתאריכים שונים כדלקמן: 1.5.05 - 32,808 ₪. 10.8.05 - 27,000 ₪. 1.7.06 - 15,000 ₪. 30.1.07 - 50,000 ₪. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ועד ליום מתן פסק הדין עומד על הסך של 155,246 ₪. מסכום זה, ככל שהינו כולל שכ"ט עוה"ד, ינוכה סך שכ"ט עוה"ד ויתווספו לו 13% + מע"מ כשכ"ט עו"ד, כשאת ההפרש תצרף הנתבעת לסכום החוב כאמור מטה. סיכום 43. לאור כל האמור לעיל, תישא הנתבעת בנזקי התובע כדלקמן: א. הפסדי שכר לעבר 500,379 ₪. ב. הפסדי השתכרות לעתיד 1,700,000 ₪. ג. הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות 250,000 ש"ח. ד. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד 100,000 ₪. ה. הוצאות נסיעה וניידות מוגברת לעבר ולעתיד 245,000 ₪. ו. הוצאות בגין עזרת זולת לעבר ולעתיד 400,000 ₪. ז. התאמת דיור 30,000 ₪. ח. נזק לא ממוני 162,000 ₪. סכום הנזק עומד על הסך של 3,387,379 ₪. מסכום זה ינוכו הניכויים כאמור בסעיף 17 לפסק הדין וליתרה לתשלום בסך 3,232,133 ₪ יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות אגרת המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסה"ד. המזכירות תשלח עותק פסק הדין בדואר לצדדים. ניתן היום, י"א חשון תשע"א, 19 אוקטובר 2010,בהעדר הצדדים. פמורצווארשבר