במקרים של תאונת עבודה במלגזה יש לבדוק באילו מקרים ניתן לקבל פיצוי מחברת הביטוח המבטחת את המלגזה ובאילו מקרים יש להגיש תביעה נגד המעסיק או גורם אחר האחראי לקרות התאונה ברשלנות או מחדל. ##(1) נפילת ארגז ממלגזה על עובד כתאונת עבודה:## בת"א (שלום-עכו) 440/89, ליוס נ. מחלבות שטראוס נהריה בע"מ, מלגזה העבירה ארגזי אשפה למיכל גדול. לאחר שהארגזים הופלו מהמלגזה כחלק מתהליך הפריקה רוקנו פועלים שהיו במיכל את הארגזים שנפרקו ובסיום פעולה זו זרקו את הארגזים מעבר לדופן המכיל. הנפגע נחבל מאחד הארגזים בעת שהארגז נזרק על-ידי הפועל מעבר למיכל. נדחתה טענת המעבידה כי מדובר בתאונת דרכים ונפסק: הפגיעה אינה עונה על אף אחד משלושת משורי הבדיקה הבאים: א. מבחן הסיכון (הסיכון נוצר על-ידי הפועלים ולא על-ידי המלגזה שרק היתה נוכחת בזירת התאונה לפני התרחשותה). ב. הקשר של זמן, מקום ואופן (המלגזה היתה רחוקה ממקום ארוע התאונה ולא היא גרמה לנזק). ג. מבחן הפעולה המוגמרת (פריקת הארגז מהמלגזה נסתימה לפני זריקת הארגז מן המיכל). ההחלטה ניתנה לפני התיקון מס' 8 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ##(2) תאונת עבודה עם מלגזת יד:## בת"א (שלום-עכו) 415/90, חדש נ. "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, התאונה קרתה שעה שהתובע משך לאחור מלגזת-יד שאינה רכב, על-מנת להרחיקה מהמקום, וזאת מייד כאשר סיים לטעון משאית באמצעותה. בית-המשפט קיבל את טענת התובע כי מדובר בתאונת דרכים, שכן על-פי מבחן הסיכון וההגיון, הצורך להרחיק את המלגזה מהמשאית מהווה חלק ממכלול עבודות הטעינה. ההחלטה ניתנה לפני התיקון מס' 8 לחוק. ##(3) תאונת עבודה בזמן פריקת סחורה ממשאית באמצעות מלגזה:## בת"א (שלום-מסעדה) 11/92, אלוילי נ. "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' (פסק-דינו של כב' השופט ממן מה-12.4.95, ראה עמ' 2617). התובע נפל מערמת קש שהיתה מונחת על ארגז משאית שעה שבדק אם היא יבשה לקראת פירוקה באמצעות מלגזה. בית-המשפט דחה את טענת התובע כי מדובר בתאונת דרכים ופסק: 1. "טעינה ופריקה הן פעולות מתמשכות. יש והן אורכות זמן קצר בלבד – פריקת סל מצרכים שנקנה בסופרמרקט, למשל, ויש שהן מורכבות וממושכות יותר, כגון הפעולה שהיתה אמורה להתבצע במקרה זה – פריקת חבילות קש גדולות באמצעות מלגזה. במקרה של פעולה מתמשכת או ארוכה מטבע הדברים שהיא מכילה תת פעולות רבות ומגוונות שאין טעם ואפשרות למנות אותן ולצפותן… בדומה לפעולת הבדיקה אפשר לציין את ספירת הסחורה, פירוק הקשרים, השוואת הסחורה למפרט טכני או לתעודת משלוח וכו'. כל אלה פעולות הנלוות לפעולת הפריקה והמהוות חלק ממנה". 2. "העובדה שהפריקה הפיזית היתה אמורה להיעשות על-ידי מפעיל מלגזה שאינו התובע, אינה משנה את העובדה שהתובע נחשב כמי שנטל חלק בפעולה זו, בשלב מוקדם שלה". 3. אין להבחין בין טעינה ופריקה ידנית ובין פעולות שנעשות באמצעות הכוח המיכני. בשני המקרים מדובר בשימושים שאינם תאונת דרכים. ההלכה השונה נפסקה ב-רע"א 8061/95. ##(4) תאונת עבודה בזמן פירוק בסיס טרקטור על מנת לחבר אליו מלגזה:## בת"א (שלום-עפולה) 729/92 יונאי נ. "אררט" חברה לביטוח בע"מ, שעה שהתובע פירק בסיס טרקטור על-מנת לחבר אליו מלגזה, נפל בסיס המשקולת של הטרקטור ופגע באצבעות ידו. נפסק: כי אין מדובר בתאונת דרכים, שכן נפילה או הינתקות של חלק מהרכב מהווה שימוש על-פי ההגדרה, רק אם הם קרו שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו, ואילו במקרה הנדון, התאמת הטרקטור למלגזה היוותה חלק רגיל ושגרתי בעבודתו של התובע כחקלאי. ראה ההלכה ב-רע"א 2781/98. ##(5) תאונת עבודה של מלגזן - נפילת חלק ממלגזה## בת.א. (שלום-תל אביב) 34261/99 ביטון נ. ה"מגן" חב' לביטוח בע"מ, התובע שנתבקש ע"י מנהל העבודה להרים צינורות באמצעות המלגזה ולשם כך נהג עם המלגזה עד למקום העמסת הצינורות. שם השאיר את המנוע פועל, ירד מהמלגזה ניגש אל המזלג ומשך אותו עד הקצה, עד שהוא היה אמור להיעצר עפ"י פין הביטחון, מכיוון שלא היה כמתחייב פין ביטחון שיעצור את המזלג, הוא יצא ממסלולו ונפל על רגל שמאל של התובע וגרם לו שברים בקרסול. התאונה אירעה לפני שהתובע החל בעבודת הטעינה. השאלה לדיון היתה: האם יש לראות בנפילת חלק מהמלגזה על רגלו של התובע, במהלך הרחבת קלשוני המלגזה, משום "הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם במסגרת עבודתו", ואזי תחול החזקה המרבה, והאירוע יחשב כ"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, או שמא תחול החזקה הממעטת של "טעינה ופריקה" והאירוע לא יחשב כתאונת דרכים? ואם יש תחולה לשתי החזקות – מי מהן גוברת?. במקרה דנן התובע לא עוסק באופן מקצועי בתיקון כלי רכב, אלא היה פועל ועל כן לא חל הסייג של "טיפול של אדם במסגרת עבודתו" שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי". אך בכך לא סגי. על מנת שיחול חוק הפיצויים חייב "השימוש ברכב" שיהיה ל"מטרות תחבורה". הדרישה כי כל אחת מדרכי השימוש תיושם "למטרות תחבורה" היא פועל יוצא מן ההגדרה הבסיסית הקובעת כי תאונת דרכים היא מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב השימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. בענייננו, התובע נתבקש על-ידי מנהל העבודה להרים צינורות באמצעות המלגזה. בטרם החל בעברת הצינורות נדרש להרחיב ולפסק את קלשוני המלגזה, שכן בלעדי פעולה זו לא ניתן היה להתחיל בהליך של העברת הצינורות. אשר על כן הרכיב "למטרות תחבורה" מתקיים בענייננו. מכאן שנסיבות האירוע נופלות לגדר החזקה המרבה שבהגדרת ה"שימוש" בדבר נפילה או התנתקות מרכב חונה. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ##(6) התמוטטות פלטות בתאונת עבודה עם מלגזה:## תוך כדי העברת פלטות ע"י מלגזה, התמוטטו הפלטות ונפלו על התובע, מחצו את רגלו ופגעו בעוצמה בגופו, להלן פסק דין בנושא תאונת עבודה מלגזה: פסק דין רקע עובדתי 1. התובע יליד 17/8/45, נשוי ואב ל-4 ילדים, נגר לפי מקצועו, נפגע ביום 5/1/96 במהלך עבודתו אצל הנתבעת, להלן: "התאונה", והגיש תביעה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. אין מחלוקת כי התאונה מהווה תאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, להלן: "החוק", ולא בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגע תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. בזמנים הרלוונטיים לתביעה הנתבעת היתה מעבידתו בשכר של התובע, והבעלים ו/או המחזיקה של המתקנים והאביזרים שבהם ובאמצעותם ביצע התובע את עבודתו, לרבות הבעלים של המלגזה הידנית המונעת בכח חשמלי, מסוג 1250 - E.G.V מס' 14930593222, אשר היתה מעורבת בתאונה, להלן: "המלגזה". התביעה הוגשה תחילה ביום 16/7/96 לבית המשפט השלום, והועברה לבית משפט זה בהתאם להחלטת בית משפט השלום מיום 25/10/00, בעקבות בקשה, בש"א 18168/00, לתיקון כתב תביעה. כתב התביעה המתוקן הוגש לבית משפט זה ביום 13/11/00 להלן:"כתב התביעה". שמעתי את הראיות והוגשו סיכומים בכתב. אסקור ואנתח להלן את חומר הראיות וטענות ב"כ הצדדים. ההדגשות בפסק הדין הן שלי אלא אם נאמר אחרת. אקדים ואציין כי בסימון המוצגים של התובע נפל שיבוש: בע' 21 לפרטיכל סומן המוצג ת/2 ואילו בע' 33 סומן המסמך שהוצג, בטעות, כ-ת/4. בפועל לא הוצג מסמך שסומן ת/3. על נסיבות אירוע התאונה העידו התובע ועובד נוסף שעבד אצל הנתבעת, מר עזרא זבולון, להלן: "עזרא". הנתבעת לא הביאה עדים לעניין זה. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת נסיבות אירוע התאונה, אחריותה של הנתבעת ולגובה הפיצויים החייבת בהם, אם בכלל. אין מחלוקת כי התאונה ארעה תוך כדי הובלת "פלטות עץ", להלן: "הפלטות", ע"י התובע יחד עם עזרא על גבי המלגזה כדי להעביר את הפלטות מהמחסן למנסרה. תמונות המלגזה הוצגו וסומנו - ת/4, ת/5, ת/6 וכן נ/1, התובע תיאר את פעולתה בע' 59 ש' 1-7 כך: "ש. עזרא .... מושך עם הידית של המלגזה מצד אחד, שזהה לצורך העניין מקדימה, ואתה מאחור מהצד השני. ת. נכון. איפה שהסכינים של המלגזה זה הקדימה, ז"א איפה שיש בתמונה ת/4 את שני הסכינים (שבית המשפט סימן בחץ עם שני איקסים בתוך עיגול), זה נקרא החלק הקדמי של המלגזה. והחלק האחורי הוא הידית, שהיא ההגה שבית המשפט מסמן באות א' בתוך עיגול, נקרא החלק האחורי של המלגזה. כשנוהגים במלגזה ומחזיקים בידית והנסיעה היא כאילו שהמסיע חוזה רברס (לאחור), אני עומד בצד הימני הקדמי ותומך בפלטות." עזרא משך את המלגזה בידית שלה מצד ההגה, והתובע מהצד השני - ע' 59 ש' 7- 1. תוך כדי ההעברה הפלטות התמוטטו ונפלו על התובע, מחצו את רגלו ופגעו בעוצמה בגופו. התובע הובהל לבי"ח רמב"ם, שם אובחן כי הוא סובל מזעזוע מוח עקב הפגיעה בראשו ובנוסף נגרם לו שבר בקרסול ורגל ימין, חבלות ברגל שמאל ובגב. התובע אושפז שם עד תאריך 7/1/96. כפי שעולה מעדותו של התובע, ביום התאונה אמור היה מנכ"ל הנתבעת לבקר במקום ולכן הורה מנהל הנתבעת, מר גיורא, להלן" "המנהל", לתובע לקחת עמו עובד נוסף ולפנות את הפלטות מן המחסן אל אזור המנסרה. התובע פנה לעזרא ושניהם ביחד העבירו את הפלטות. היו מספר העברות עד שאירעה התאונה. הנתבעת לא הביאה ראיות כדי לסתור גירסה זו לטענתה, לא מדובר בפעולה חריגה כפי שטוען התובע. יתרה מכך, ממשיכה הנתבעת וטוענת כי התובע עצמו, במעמדו כמנהל המנסרה ומחלקת עץ ופרזול, היה מורה על העמסה ומנחה העובדים בנוגע לדרך ההעמסה וההובלה. עוד טענה הנתבעת כי בניגוד לגרסת התובע, היה בנמצא רצועות מתאימות לקשירת הפלטות. הנתבעת הכחישה את טענת התובע כי הפלטות היו בגודל כזה שלא התאימו להעברה במלגזה ולא היה ניתן להניחן במאוזן ובבטחה, אך לא הביאה ראיות לתמוך בטענותיה. מן הראוי בשלב זה להתיחס לטענת ב"כ הנתבעת בס' 2.3 לסיכומיו לפי "צמח לפתע" טענות בסיכומי ב"כ התובע שלא הועלו בכתב התביעה ומצביע על הטענה של "יום גשום שחייב כיסוי הפלטות ברצועות ניילון", הטענה בדבר "חוסר רצועות מתאימות לקשירת הפלטות" וכי "זו הפעם הראשונה שהתובע ביצע העברה של הפלטות מהמחסן למנסרה" והטענה בדבר גודל לא מתאים של הפלטות והעדר אפשרות לתמרן איתן. עיינתי בכתב התביעה וחזרתי ועיינתי בטענות ב"כ הנתבעת בסיכומיו ולא שוכנעתי כי התובע העלה בסיכומיו טענות עובדתיות חדשות שלא הועלו בכתב התביעה. בס' 17 לכתב התביעה פירט התובע את המעשים והמחדלים הרשלניים שהוא מיחס לנתבעת. אכן נכון הוא כי התובע לא העלה את ענין "היום הגשום" בכתב התביעה אך יתר הטענות "החורגות" שלטענת ב"כ הנתבעת העלה התובע בסיכומיו, אינן למעשה "חורגות". הן הועלו בס' 17 לכתב התביעה, ומכל מקום ניתן למצוא להן סמוכין בסעיף זה. טענות התובע לגבי האחריות לתאונה 2. בכתב התביעה וכן בסיכומיו טען התובע כי התאונה נגרמה כתוצאה ממעשיה ומחדליה הרשלניים של הנתבעת ו/או מי מעובדיה, המתבטאים, בין היתר, במעשים ו/או במחדלים הנטענים לחילופין או במצטבר: לא נקטה בכל אמצעי הזהירות הדרושים; לא הדריכה אותו בעבודתו ( ו/או את יתר העובדים); לא דאגה לקשירת וייצוב המטען על המלגזה; השתמשה במלגזה לא תקינה ו/או לא תקנית ו/או שאינה מתאימה לביצוע עבודות מסוג זה; לא הדריכה המשתמש בפועל בהפעלת המלגזה ו/או בנהיגתה ו/או לא נקטה באמצעי זהירות בזמן העמסה, פרוק המלגזה או הובלת המטען עליהם; לא דאגה לסביבת עבודה בטוחה ומתאימה לביצוע העבודה; לא דאגה להסרה ו/או סילוק מכשולים בדרכה של המלגזה; לא דאגה למתקנים שהיו מונעים את התאונה כגון כלוב הובלה ו/או מתקני ו/ או אביזרי הובלה לא נהגה לפי כללי הבטיחות, פקודת הבטיחות והתקנות שהותקנו לפיה; לא נהגה ולא נקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים ממעביד זהיר. עוד טען התובע בס' 3 ו - 4 לסיכומיו כי היתה זו הפעם הראשונה בה נדרש להעביר פלטות מהמחסן למנסרה, ואף על פי כן, לא ניתנה לו כל הדרכה או הנחיה טרם ביצוע העבודה . בכתב התביעה טען התובע, כי יש להחיל על נסיבות אירוע התאונה את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", אך על טענה זו לא חזר בסיכומיו. התובע טען, כי ככלל, הובלו הפלטות באמצעות מלגזה חשמלית שהיא גדולה יותר, וזאת עד פתח הכניסה למנסרה, משם הועברו ידנית אל המנסרה. כאמור, על נסיבות ואופן אירוע התאונה העידו התובע ועזרא. ב"כ התובע הפנה בסיכומיו לעדותו של עזרא בע' 6, בה תיאר את הפלטות, המשקל של כל אחת כ- 50-60 ק"ג, הגובה - 2.40 ורוחב - 1.20. הפלטה היא מסיבית עם ציפוי מלמין. בתשובה לשאלה האם הוא זוכר את מספר הפלטות אמר: "... אני לא זוכר בדיוק אבל אני חושב שבין 8-10 פלטות" . לאחר העמסת הפלטות על המלגזה, במהלך היציאה מהמחסן, התמוטטו הפלטות לעבר התובע אשר ניסה להדפן אך ללא הצלחה. בחקירתו הנגדית בתשובה לשאלה מה גרם להתמוטטות הפלטות ענה התובע, ולבשונו בע' 59 ש' 15 - 23: "ש. מה גרם לפלטות ליפול, הרי אתה אומר שהן כבדות, מועמסות ויש להם משקל שאמור להקנות להם יציבות. אז מה גרם אם כך לנפילת הפלטות. ת. ביציאה מהמחסן אחרי שהועמסו הפלטות, ביציאה מהמחסן לכוון המנסרה באמצע המחסן יש ניילונים עבים שזה מפריד בין החנות למחסן, המלמין, הרי הוא מיוצר עם סיבים וזה למעשה מה שגרם לתאונה, המלמין נתפס עם הניילונים וזה מה שדחף את זה לאבד את שיווי המשקל וחזרו אלי וכאשר ניסיתי לעצור את הפלטות מנפילה לא הצלחתי. המלמין זה כמו פורמייקה, הסיבים זה חלק שנשאר על הפלטה בשכבה העליונה שלה, דהיינו הצדדים של הפלטה לא נקיים, יש סיבים שהם בולטים ואז הם נתפסים בניילון. זה כמו סכין" וראה הסברו בהמשך בע' 60 ש' 1-3. כאמור, הנתבעת חולקת על גירסה זו, אך לא הציגה גרסה אחרת. יחד עם זאת מבקשת הנתבעת לא להאמין לגירסת התובע בקשר לנסיבות התמוטטות הפלטות וזאת לאור הסתירה לטענתה, בין גירסת התובע מצד אחד, לגירסת עזרא מהצד השני, שטען בע' 6 לעדותו כי עצר כששמע "צעקה עצור". התובע עומת עם "סתירה" זו אך לטענתו אין כאן סתירה - ע' 60 ש' 25-27. התובע אישר, בחקירתו הנגדית, כי מסר הודעה למל"ל, נ/13, ושם אמר כי "העמסנו פסלטות על מלגזה ותוך כדי נסיעה מסיע המלגזה בלם וכל הפלטות נפלו על שתי הרגליים שלי" ותשובתו היתה כי הוא לא זוכר מה שמסר במל"ל לפני כ - 7 שנים "אבל מה שכתוב בהודעה למל"ל אני מסרתי" - ע' 60 ש' 17 והוסיף כי "כאשר נתפסו הפלטות בניילונים, אז הוא בלם ואז הפלטות קיבלו תנופה ונפלו" - שם - ע' 60 ש' 18. לאחר שעיינתי בעדויותיהם של התובע ושל עזרא, לרבות ההודעות במל"ל נ/13 ו-נ/2 מצד אחד, ושקלתי את טענות הנתבעת בסיכומיה לעניין המשקל שיש לתת לעדויותיהם של התובע ועזרא מהצד השני, הגעתי למסקנה שאין להטיל דופי בעדויותיהם. אין בדבריהם סתירה מהותית ואין כל יסוד לטענת הנתבעת כי העדות של עזרא באה "לעזור" לתובע. גם עזרא וגם התובע השאירו עלי רושם של עדים דוברי אמת, גם אם נרצה לומר שיש סתירה ביחס לגורם שהביא להתמוטטות הפלטות, דבר שאינו מקבל עלי, עדיין מדובר בסתירה לא משמעותית ומכל מקום גם אם הבלימה היא שגרמה להתמוטטות עדין מדובר בפעולה רשלנית של עזרא שהוא עובד של הנתבעת. מכל מקום מחובתה של הנתבעת לספק לעובדיה אמצעים בטוחים להעברת והובלת הפלטות מבלי שהדבר יסכן את העובדים בהעברה, חובה שהנתבעת הפרה. לחיזוק מסקנה זו אני מפנה להודעתו של עזרא שמסר לחוקר המוסד לביטוח לאומי - נ/2. אביא כאן את עיקר הודעתו במל"ל, ובלשונו: "אני עובד כמוכר בחנות קנה ובנה בצומת קרית אתא מזה כשנתיים וחצי. בקשר לתאונה ביום 5.1.96 בה נפגע העובד פרץ ניסים הרי שהמקרה זכור לי וזה קרה בשעות לפני הצהריים בעת שהובלנו פלטות סיבית מהמחסן לחנות. באותו יום הובלנו מספר פעמים פלטות באורך 2.40X1.20 מ' באמצעות מלגזה חשמלית של החנות אותה מפעילים באמצעות ידית וכפתורי הפעלה. בזמן התאונה היו הפלטות כ - 7-10 מונחות לגובה על המלגזה ומוטענות על מתקן ההרמה והן לא היו קשורות. אני הובלתי את המלגזה בתוך המחסן כשאני הולך ומושך את המלגזה וניסים [התובע - ר.ג'] הלך מאחור או מהצד וכנראה שתמך בפלטות. הוא היה עובד ותיק ממני ושמש כמנהל המחלקה ומסיבה זו לא נתתי לו כל הוראות ועבדנו ..... [משפט לא ברור - ר.ג'] ולכן לא קיבלתי גם אני ממנו הוראות. מסיבה לא ברורה לי הפלטות נטו ליפול והוא ניסה לאחוז בהן ואגב כך הן נפלו עליו והוא נפגע. אני לא ראיתי מה גרם לפלטות לזוז מהמקום ובכל הפעמים הקודמות שהובלנו פלטות לא התעוררו כל בעיות אך זכור לי שבזמן ההובלה הוא אמר שמשהוא מפריע בדרך ויתכן שעזב את הפלטות בכדי להזיזו, אני לא ראיתי מה בדיוק קרה. את הפעלת המלגזה... לי מצפים... אחרים אך לא נתנו הנחיות מיוחדות, לא נדרשה ממני הצגת רשיון נהיגה או מעבר קורס מיוחד אך ברשותי רשיון נהיגה לרכב פרטי." [במקום הנקודות - מלים לא ברורות - ר.ג'] לאור חומר הראיות שבפני, בעיקר ציוד בלתי מתאים להעברת הפלטות מצד אחד, ולאור האמון שנתתי בעדויותיהם של התובע ועזרא מצד שני, הגעתי למסקנה כי הנתבעת הורתה לתובע על העברת הפלטות מבלי לספק לתובע ולעזרא את הציוד המתאים והראוי אשר יש בו כדי להבטיח את העברת הפלטות בבטחה ולא לחשוף את המטפלים בהעברה לסכנת פגיעה, וזאת בעיקר, בהתחשב בגודל הפלטות, המעברים הצרים, וכן אי נקיטת אמצעי זהירות סבירים שהיו מונעים התמוטטות הפלטות, לדעתי אילו היתה הנתבעת מספקת לתובע ולעזרא מלגזה יותר גדולה שניתן להעמיס עליה את הפלטות, בגודל שתואר, בבטחה יחד עם רצועות לקשירת הפלטות למלגזה ומאפשרת את המעבר במקום יותר בטוח, סביר כי הפלטות לא היו מתמוטטות והתאונה היתה נמנעת. הנתבעת היתה חייבת לצפות את האפשרות שהפלטות יתמוטטו, אפשרות שבהחלט ניתן לצפות מראש בהתחשב בכל הנסיבות של המקרה כפי שפורטו לעיל, מחד גיסא, וכי התובע ועזרא אינם יכולים, בכוחות עצמם, למנוע את נפילתן, לאור משקלן והגודל שלהן, מאידך גיסא. המסקנה היא כי חובתה של הנתבעת היתה לדאוג ולהעמיד לרשותם ציוד מתאים לביצוע המשימה שהמנהל הטיל עליהם. בחקירתו הנגדית, בע' 58 ש' 7-9, מסביר התובע כי לא קשר הפלטות למלגזה בחבל "...כי לא היו...", (הכוונה לחבלים - ר.ג'), והוסיף גם, כי הוא, התובע, אמר למנהל לעשות חגורות שיהיו במלגזה, והנ"ל אמר "לא צריך". כשעומת התובע עם טענת הנתבעת כי "חבלים לא חסרים בקנה ובנה", השיב התובע, בע' 58 ש' 11-13 כדלקמן: "לא זוכר אם היו חבלים אך החבלים שהיו זה ניילונים קטנים של קשירת חבילות. החבלים האלה אם נניח אתה קושר במלמין (כמו סכינים), משיכה אחת ואז החבל נקרע, הם לא מתאימים לקשירה בשל המלמין...". תיזה זו לא נסתרה. יש להעיר כאן כי הנתבעת לא הביאה לעדות את המנהל כדי להעיד על אמצעי הבטיחות שהיו במקום או להתיחס לטענותיו של התובע ועזרא על העדרם של אמצעים כאלה - כך למשל התובע טען, שבאופן כללי, גם במחלקת המנסרה לא היו כל נהלי עבודה, ומפנה לעדותו של מר בראלי - ממונה בטיחות אצל הנתבעת - אשר מונה לתפקיד זמן קצר לאחר התאונה. ראה גם דבריו של עזרא ב-נ/2, שאף הם לא נסתרו. עזרא אישר ב - נ/2 שלא היתה לו כל הכשרה בשימוש במלגזה וכי לא ניתנו לו, עד התאונה, הנחיות בטיחות כלשהן. מקובלת עלי טענת התובע שהפעולה שנתבקש לבצע היתה חריגה, וכי על הנתבעת היה לקחת בחשבון שיהיה קושי רב בפעולה כפי שנעשתה, במיוחד כאשר בין המחסן למנסרה מפרידים וילונות ניילון גדולים כפי שניתן לראות בתמונות - מוצגים ת/4, ת/5, ו - ת/6 . בתמונות אלה רואים את המעברים הצרים והחפצים הפזורים. לדעתי מדובר במתקן עבודה היוצר סיכון, מעביד סביר היה צופה סיכון כזה ונוקט באמצעי הגנה הדי למנוע פגיעה בעובדים. מוסיף התובע וטוען, וגם טענה זו לא נסתרה, כי היות ונדרשו להוביל הפלטות מן המחסן למנסרה ישירות דרך כביש צר מחוץ למבנה עד לפתח החיצוני של המנסרה, בניגוד לנוהל העברת פלטות על מלגזה גדולה, לא ניתן היה להשתמש במלגזה הגדולה, זאת מפאת המעברים הצרים יחסית בין המחסן לבין המנסרה. עקב כך נאלצו הוא ועזרא להשתמש במלגזה קטנה יותר - הידנית, ולהניח את הפלטות במאונך - דבר שהגביר את הסיכון להתמוטטות הפלטות. וכפי שעזרא העיד, ההעמסה אמנם היתה פעולה תדירה, אולם העברת פלטות בדרך הספציפית שנעשתה באותו יום, נעשתה רק כשהיה גשום (ראה ע' 8), התובע עצמו העיד כי "בחיים לא עשיתי זאת (הכוונה לדרך זו של העמסה - ר.ג') - ראה ע' 57, ש' 16-29, דברים אלה רק מחזקים את המסקנה אליה הגעתי. טענות הנתבעת לגבי האחריות לתאונה 3. כאמור, הנתבעת, מכחישה את טענות התובע לנסיבות אירוע התאונה, אך לא הביאה עדים מטעמה, וזאת לטענתה, עקב הזמן הרב שחלף וסגירת העסק "קנה ובנה" אשר מוזג עם חברת "אייס". עוד טענה הנתבעת, בניגוד לטענת התובע, כי העברת הפלטות במהלכה נפגע התובע הינה פעולה פשוטה של העמסת פלטות על גבי משטח רחב והצורך בקשירת הפלטות הינו בשיקול דעתו של התובע. לביסוס עמדה זו טענה הנתבעת כי התובע היה באותה עת מנהל המנסרה ומחלקת עץ ופרזול, כפי שעולה מעדותו של עזרא, ע' 8, והוסיפה כי, התובע עצמו, כמנהל המחלקה, הוא שנתן את ההוראות לעצמו, העמסת העגלה, והנחה את העובדים להובילה בשניים (ע' 11). עוד טענה הנתבעת כי מדובר בפעולה שגרתית הנעשית פעמים רבות כפי שאישר עזרא בעדותו. מסקנתה של הנתבעת כי התאונה נגרמה עקב מעשיו ומחדליו הרשלניים של התובע. אינני מקבל את טענות הנתבעת. עיינתי בע' 8 ו - 11 לפרטיכל ולא מצאתי סימוכין לטענות אלה למשל, במהלך החקירה הנגדית, בע' 11-12 אמר עזרא את הדברים הבאים: "ש. בפעמים הקודמות שהעברת כך פלטות במלגזה הזו מישהו הלך ותמך בהם או שהיית עושה זאת לבד. ת. אני יכול לדבר על עצמי, שמישהו אחר נהג במלגזה אז אני הייתי נוסע איתו ביחד. ש. כשאתה היית מולך המלגזה. ת. אז הייתי מוליך המלגזה. תמיד שניים הובילו את המלגזה. ש. זאת היתה הנחייה של מר פרץ. ת. זה היה סידור עבודה להוצאת סחורה. הרבה פעמים הוצאתי סחורה לבד, אם הייתי יכול לעשות זאת לבד. ההנחיה היה בד"כ לעשות את העבודה כך בתוך החנות. ש. כשאתה מדבר איתי על הנחיה אתה מדבר איתי על הנחיה של הוצאת סחורה בתוך החנות. ת. כן." מדברים אלה עולה כי אין בסיס לטענתה של הנתבעת שמדובר בפעולה שגרתית, "הפעולה השגרתית" התיחסה להעברת הסחורה בתוך החנות ולא להעברת פלטות. בנוסף, דוחה הנתבעת את טענת התובע המתייחסת להעדר רצועות מתאימות לקשירת הפלטות, או הטענה שהתובע נתבקש לבצע פעולה חדשה, מלגזה לא מתאימה לגודל הפלטות והעדר אפשרות לתמרן איתן. כבר התייחסתי לטענות אלה לעיל וסבורני שהנתבעת לא הניחה תשתית ראייתי לתמיכה בטענותיה והמסקנה היא שאני דוחה טענות אלה. כפי שכבר ציינתי הנתבעת היתה צריכה להעיד את המנהל והיא לא עשתה זאת. טענתה כי הזמן הרב שעבר מהאירוע והמיזוג עם חברה אחרת הקשו עליה להביא ראיות, נשארה טענה בעלמא ואף לטענה זו לא הובאה שום תשתית ראייתית. הלכה ידועה היא כי אי הבאת עד או ראיה מטעם בעל דין, והראיה אמורה היתה לעזור לו או לתמוך בגירסתו, פועלת לרעתו של אותו בעל דין וההנחה היא שאילו אכן העד או הראיה תומכים בגירסה היו מובאים בפני בית המשפט, אלא אם יש סיבות משכנעות המצדיקות אי הבאתו של העד. ראה בהקשר זה ע"א 8239/01 חישאם אבו זר נ. מדינת ישראל, תק-על 2002 (4) 606, וע' 1648 ואילך מספרו של כב' השופט קדמי "על הראיות" - חלק שלישי - הדין בראי הפסיקה מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד. ראה גם ע"א 4391/94 טייק דוד נ. קורן משה, תק-על 98 (4) ע' 147, וע"א 211/95 בתיה אושרוב נ. עליזה פרחי תק-על 97 (1) 251, בע' 253 בו נקבע כי "בנסיבות מתאימות רשאי בית המשפט להסיק מסקנות נגד צד להליך שנמנע מלהעיד עד מרכזי שלכאורה היה אמור לתרום תרומה משמעותית לחיזוק גירסתו של אותו צד". לחילופין טוענת הנתבעת, כי התובע היה עובד בכיר אצל הנתבעת ואם בית המשפט ימצא לנכון להטיל אחריות על הנתבעת, כי אז יש לקבוע אשם תורם ניכר על התובע, ששיעורו לא יפחת מ - 50%, כפי שנקבע בפסיקה: ע"א 413/62 רוזנצויג נ' מאפית רוזנצויג, פ"ד טז 2458 וכן ע"א 492/81 בן לב בע"מ נ' ברכה מגד, פ"ד לח (4), 70). דיון בשאלת החבות 4. עניננו ביחסי עובד - מעביד המקימים חובת זהירות של המעביד כלפי ההעובד. גרסתו של התובע נתמכת בעדות של עזרא, שלא נסתרו, וכאמור, אין לי כל סיבה לא להאמין לגירסתם במיוחד בהעדר ראיה סותרת מטעם הנתבעת. דעתי היא כי בנסיבות העניין הפעולה שנדרשו התובע ועזרא לבצע, דהיינו, להעביר את הפלטות במשקל וגודל כפי שתוארו במלגזה קטנה, במעברים צרים, בהעדר חגורה או תמיכה שתמנע את התמוטטות או נפילת הפלטות במהלך ההובלה, היא פעולה הטומנת בחובה סיכון שמעביד סביר חייב היה לצפות. גם אם אקבל את טענת הנתבעת כי העמסת הפלטות היתה פעולה תדירה, טענה שאין לה תשתית ראייתית, עדיין סבור אני שהעברת הפלטות בדרך הספציפית שנעשתה באותו יום, לא היתה פעולה תדירה ושגרתית כפי שהעיד עזרא בע' 8 והתובע בע' 57, ש' 29-16 שם אמר ש"בחיים לא עשיתי זאת" ( הכוונה לדרך זו של העמסה - ר.ג'). מעדותו של התובע ושל מר יעקב בראלי, אחראי בטיחות שהועסק לאחר התאונה, להלן: "בראלי", עולה כי הנתבעת לא נקטה באמצעים סבירים להנהיג שיטות עבודה בטוחות, הפרה חובתה לנקוט באמצעי בטיחות בסיסיים, כגון הנחיית העובדים, הספקת חבלים מתאימים לקשירת הפלטות הכבדות, או אמצעים אחרים שהיו מבטיחים יציבות הפלטות והובלה בטוחה שלהן - ראה ת/1 - שערך בראלי ובו פירט את "כל הליקויים הבטיחותיים אשר מסכנים את חיי העובדים", כדבריו בע' 14. מסקירת הפסיקה בעניין האחריות של המעבידים לבטחונם של העובדים עולה המגמה "להחמיר" עם מעבידים. כך למשל גם במקרה בו עובד פעל בניגוד להנחיות מעבידו, תוטל אחריות על המעביד אם לא פיקח על העובד כראוי, לא הדריך אותו כראוי, ו/או לא שם לב שהוא פועל בניגוד להוראות - ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא (4) 524), או כאשר הפעולה בוצעה בפעם הראשונה, או שהינה חריגה ו/או מדובר בפעולה מסוכנת, כפי שנקבע, בין היתר, בע"א 477/85, אפרים בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415, ע' 415. ומן הכלל אל הפרט. הוכח כי שתי סיבות גרמו לתאונה, האחת העברת פלטות עץ גדולות וכבדות משקל ממקום למקום על מכשיר שאינו מתאים להעברת ציוד כזה. לדעתי די להסתכל על התמונה של המלגזה, ת/4, ת/5 ו-ת/6 וכן נ/1, כדי להווכח שהיא לא התאימה למשימה שיועדה לה. מי שהיה חייב להמציא את הציוד המתאים להעברה היה המעביד. הסיבה השניה, לא פחות חשובה, היא, שהפלטות הועברו במקום שלא התאים למעבר, כפי שפירטתי וראה ע' 59 ש' 17-23 לפרוטוקול שם מתאר התובע את אשר התרחש: "ביציאה מהמחסן אחרי שהועמסו הפלטות, ביציאה מהמחסן לכוון המנסרה באמצע המחסן יש ניילונים עבים שזה מפריד בין החנות למחסן, המלמין הרי הוא מיוצר עם סיבים וזה למעשה מה שגרם לתאונה, המלמין נתפס עם הניילונים וזה מה שדחף את זה (את הפלטות - הבהרה) לאבד את שיווי המשקל וחזרו אלי וכאשר ניסיתי לעצור את הפלטות מנפילה לא הצלחתי .... הצדדים של הפלטה לא נקיים, יש סיבים שהם בולטים ואז הם נתפסים בניילון. זה כמו סכין.... הסיבים האלה הם חדים כמו סכין.. כאשר נתפסו הפלטות בניילונים אז הוא בלם ואז הפלטות קיבלו תנופה ונפלו". וראה הדגמה בע' 59 ש' 25 עד ש' 8 ובע' 60. אין לי שום ספק שהנתבעת כשלה באחריותה כלפי התובע ועזרא ולא המציאה להם הציוד המתאים להעברת הפלטות בנסיבות שפורטו ובכך התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנותה. אשם תורם 5. התובע מתייחס בסיכומיו לטענת הנתבעת בדבר אשם תורם וטוען כי אין כל מקום לייחס לו אשם תורם כלשהו, משום שפעל ע"פ הוראות המנהל, ועזרא אישר כי הוראות על העברת סחורה נהגו העובדים לקבל ישירות מהמנהל, (ע' 8). זאת בנוסף לעובדה כי זו היתה הפעם הראשונה בה העמיס התובע פלטות על גבי המלגזה והעבירן. הנתבעת לא הביאה ראיות לסתור גירסה זו. מן הראוי כאן להתייחס לדבריו של עזרא בע' 8, שם הכחיש שעבד במחלקת עץ ופרזול, אך הודה כי התובע היה מנהל המחלקה והיה גם מנהל המנסרה, וכי הוא, (עזרא), היה כפוף אליו. ב"כ הנתבעת ניסה להוציא מעזרא "הודאה" לפיה התובע היה המנהל שנתן לו את ההוראה להעמיס ביחד את הפלטות על המלגזה ולהעבירם ממקום למקום, אך עזרא דחה נסיון זה. אביא כאן את השאלות ואת התשובות בעניין: "ש. למעשה הוא זה שנתן לך את ההוראה להעמיס כך את הפלטות. נכון? ת. לא, כך העמסתי כל הזמן, זה הוראה שהיינו מקבלים ממנהל החנות, לא רק את הפלטות, כל סחורה שהיינו מקבלים. היינו מקבלים רהיטים כבדים ואז אני עם עוד מישהו היינו מעמיסים כך ומכניסים לחנות. ש. ממי קיבלתם את ההוראה הזו. ת. ממר פרץ, [התובע - ר.ג'] מר פרץ אמר שגיורא, שהיה מנהל החנות הוא שנתן את ההוראה. ש. מה היה תפקידו של מר פינטו. ת. הוא היה הסגן של גיורא, מנהל החנות. לשאלת בית המשפט השיב עזרא: "ש. מי נתן את ההוראה. ת. גיורא מנהל החנות נתן את ההוראה לניסים פרץ וניסים הוא בא אלי ואמר שחייבים להוציא את הסחורה כי המנכ"ל צריך להגיע. אני קיבלתי הוראה מניסים פרץ. ש. אתה לא שמעת מה גיורא אמר לפרץ ניסים. ת. לא, לא היתה לי אפשרות. ש. אתה רק שמעת שגיורא מבקש שהפלטות יועברו, נכון. ת. שמעתי זאת מניסים פרץ. ש. לגבי טכניקת ההעברה הם רק היו אומרים שהם רוצים שהפלטות יעברו ממקום אחד למקום אחר. ת. נכון. ש. אתה אמרת לנו שביצעת את ההעמסה בצורה זו, הרבה פעמים. ת. את הפלטות לא הרבה פעמים, אבל סחורה אחרת העברנו. פלטות העברנו כך רק כשהיה גשום. ש. מר פרץ הלך לידך בזמן שאתה הולכת את המלגזה. ת. לא, הוא לא היה לידי הוא היה בתוך המחסן. ש. זה לא שהוא הלך ליד המלגזה ותמך בפלטות. ת. את זה אני לא יכול להגיד כי אני הייתי מהצד האחר ולא יכולתי לראות מה היה מעבר לפלטות". עקרון "האשם התורם" מעוגן בס' 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], להלן: "הפקודה", שאין צורך לחזור ולצטט אותו. סוגית האשם התורם נדונה בהרבה פסקי דין וניתן לסכם את הקריטריונים שנקבעו בפסיקה כדלקמן: בע"א 9418/04 צוות ברקוביץ - מאגרי בניה בע"מ ואח' נ. ויקטור דמארי, פורסם ביום 9.4.06 אימץ בית המשפט העליון את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה: "המערערות אחראיות בנזיקין כלפי המשיב. נקבע כי המערערת 1 התרשלה בהגנה על המשיב, ולא נקטה באמצעים סבירים שהיו יכולים למנוע או לצמצם את הסיכון לתאונות. כן נקבע, כי בכך שלא סיפקה למשיב חגורת בטיחות על כל אביזריה הפרה המערערת 1 חובה חקוקה (תקנה 3(א) לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997). בית המשפט דחה טענות שהעלו המערערות בדבר אשם תורם מצד המשיב: נקבע כי לא הוכחה כל התנהגות חריגה מצד המשיב, שפעל "במסגרת הסיכון שיצרה הנתבעת, עקב התרשלותה והפרת חובות המוטלות עליה על פי דין. סבורני שהדברים שנאמרו שם יפים גם לענייננו: מצד אחד התובע ועזרא הציגו גירסה עובדתית שלא נסתרה ואשר האמנתי לה, ומצד שני, על פניו נראה, כי הציוד שהועמד לרשות התובע ועזרא אינו מתאים למשימה שהוטלה עליהם, כשחובתה של הנתבעת להעמיד ציוד כזה שיתאים למשימה שנתבקשו לבצע. שני מבחנים משמשים לבחינת שיקול דעת ביהמ"ש בפרשו הביטויים "לנכון ולצודק" בסעיף 68 (א): האחד, מבחן אובייקטיבי, האם האדם הדביר היה נזהר יותר מהתובע. השני, מידת האשמה. כלומר חלוקה לאחר העמדת מעשה הרשלנות של שני הצדדים, זה מול זה, ובחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד - ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ. אמסלם, פ"ד לח (1) 72, בע' 81, ע"א 542/87 קופת אשראי נ. עוואד, פ"ד מד (1) 422, ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ. מגד, פ"ד לח (4) ע' 70 בע' 75). בתאונות עבודה מקובל לאמץ דווקא את המבחן השני, בהיות המעביד מונע הנזק הזול, והיעיל יותר, נוכח העובדה כי בידיו מצויים אמצעי השליטה והיצור, וכן היכולת לנקוט באמצעי זהירות מפני רשלנותו של העובד. ר' לעניין זה ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון מה (2) 593, להלן, "עניין קרבון",וכן ע"א (י-ם) 2522/01 אורי שלם נ' הדר, חב' לביטוח בע"מ, תק-מח 2002 (2) 4976, בס' 14 לפסק הדין. בעניין קרבון, הנפגע שימש כראש צוות חשמלאים בתעשייה הצבאית, ונפגע תוך עבודתו על מכונה מתנייעת העומדת על ארבעה גלגלים. בית המשפט העליון קבע, מפיו של כב ' השופט אור, בע' 597 כי: "...במובנים מסוימים היה סיכון בהפעלת המכונה, ולא היו בה סדרי בטיחות שיכלו למנוע את התאונה. כפי שנקבע לא אחת, במסגרת חובותיו כלפי עובדו, על מעביד לדאוג לספק לו כלי עבודה ומכשירי עבודה שלא יהיו בהם סיכונים, להדריכו כיצד להשתמש בהם ואף לפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים. (ראה לדוגמה, (ע"א 655/80 [1]. בע' 604 והאסמכתאות שם). ידוע הוא, ועל מעביד לקחת זאת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה ובלהט העבודה, אף אם הוזהר מפני סיכונים... " ראה גם את קביעתו של כב' השופט ד. לוין, ז"ל, בע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו (2) 592,בעמ' 604: "עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד. גם לגישה זו יימצא אישור בפסקי-דין, שניתנו במקרים המתאימים" בעניין אחר, בע"א 2522/01 אורי שלם נ' הדר חב' לביטוח בע"מ, תק-מח 2002 (2) 4976, המערער שימש כמנהל עבודה ראשי, ונפגע במהלך טיפוס על סולם. בס' 7 לפסק הדין נקבע כי "טיפוס על סולם בגובה של שלושה מטרים, המשמש גישה קבועה למחסן במקום העבודה, שדרכו העובדים נדרשים להגיע אל המחסן ולרדת ממנו, אין דינו כדין פעולה יום-יומית שגרתית... אמת נכון הדבר, בדרך-כלל אין צורך להרבות ללמד ולהדריך אדם כיצד לטפס על סולם. עם זאת, על המעביד לשנן מדי פעם בפעם הוראות בטיחות לעובד. עוד הוסבר שם כי בלהט העבודה עלול העובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות מסביב, וכי לא אחת העובדים נחפזים בעבודה ומבצעים קיצורי דרך מסוכנים, רצון להיטיב עם המעביד ועם מקום העבודה, כמקור פרנסתם. ור' גם ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה ,פ"ד מב425 (1)415, בעמ' 425. הפסיקה התייחסה גם לחובת המעביד לנקוט באמצעי זהירות כלפי עובדים בכירים, מנוסים ומיומנים, משום שלעתים דווקא הרוטינה והמונוטוניות של עבודתם במשך שנים על שנים עלולה להיות בעוכרם, כפי שנקבע ב - ע"א 4114/90 בן שושן נ' כרכיה קאופרטיבית בע"מ, פ"ד מח (1) 415, בעמ' 436 וב"ע 2522/01 אורי שלם נ' הדר ואח' ,תק-מח 2002(2) 4976). כמו בעניננו, התובע, מנהל מחלקת המנסרה והפרזול, עובד מצטיין ומקצועי, אך לדעתי אין בכל אלה כדי לפטור את הנתבעת מחובתה שלה עצמה לפקח ולנקוט באמצעי בטיחות המתחייבים. ראו פסק דינו של כב' השופט רובינשטיין, שניתן לאחרונה, בע"א 9418/04 + ע"א 10597/04, הפניקס הישראלי - חברה לבטוח בע"מ נ. ויקטור דמארי, תק-על 2002 (2) 162, פורסם באתר בית המשפט העליון ביום 9.4.06 בו דחה בית המשפט את הטענות שהעלו המערערות בדבר אשם תורם ואימץ את קביעתו של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי "לא הוכחה כל התנהגות חריגה מצד המשיב, שפעל במסגרת הסיכון שיצרה הנתבעת עקב התרשלותה והפרת חובתה המוטלת עליה על פי דין". בפסק דין אחר שכבר התייחסתי אליו, ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ. אטאג'י, פ"ד מא (4) ע' 524, נקבע כי בית המשפט יטיל אשם תורם על העובד רק מקום בו הפעיל העובד שיקול דעת עצמאי ויצר את הסיכון על ידי החלטתו החופשית, עד כי פגיעתו נבעה מן הסיכון שהוא עצמו יצר. בענייננו לא מדובר בשיקול דעת עצמאי של התובע אלא התובע פעל על פי הוראות שנתן המנהל, והוא, התובע, לא היה חייב, לדעתי, ליזום אמצעי בטיחות שמוטלים על מעבידו. לסיכום פרק זה סבורני, על פי העקרונות והקריטריונים שנקבעו בהלכה הפסוקה, שאין מקום בכלל ליחס לתובע רשלנות תורמת. בענייננו לא היתה התנהגות רשלנית כלשהי מצד התובע. הוא ביצע את העבודה שנתבקש לבצע במלגזה קטנה שאינה מתאימה ואינה ראויה לביצוע המשימה בהתחשב בגודל הפלטות מצד אחד ובהעדר ציוד מתאים לבצוע ההעברה בביטחה. הנתבעת לא הביאה שום ראיה לסתור את גירסת התובע לנסיבות אירוע התאונה ומעדותו של התובע ועזרא, שאף אחת מהן לא נסתרה, ברור הוא כי הנתבעת לא העמידה לרשות התובע ועזרא את הכלים הדרושים. יש להדגיש כי לתובע ולעזרא לא היה שיקול דעת בקביעת האופן או הדרך לביצוע ההעברה ומלאו אחרי הוראות המנהל לביצוע ההעברה באמצעות המלגזה שהועמדה לרשותם. בנוסף כפי שכבר ציינתי, לא היתה הדרכה בכלל ולא ננקטו אמצעי בטיחות במקום העבודה, כפי שעולה מעדותו של מר בראלי יעקוב מע' 14, וראה גם ת/1 - הדוח על מצב הבטיחות במקום. נזקיו של התובע - פגיעות הגוף 6. כאמור, התובע הובהל באמבולנס לבית החולים רמב"ם ואושפז לשלושה ימים. ראה סיכום המחלה מבית החולים רמב"ם מיום 7.1.96, הנמצא במוצג ת/8, הכולל אסופה של מסמכים רפואיים. מת/8 עולה כי התובע "נפגע בשתי כפות הרגליים וקרסול רגל ימין. אצבעות חמות, ירידה קלה בתחושה באצבע הראשונה. שאר האצבעות תקין. נפיחות קלה באספקט חיצוני של כף רגל שמאל. שפשופים בשוקיים" עוד נקבע כי בצילומי הרנטגן מיום 5.1.96 אובחן "שבר בעקב ימין ללא תזוזה. שינויים דגנרטיביים בטאולוס. שבר בנויקולה הימין ללא תזוזה", רגלו הושמה בגבס והוא שוחרר עם המלצה למנוחה בבית עם רגל מורמת, הליכה ללא דריכה, ולשימוש בהליכון או בקביים. לאחר התאונה עבר התובע טיפולים פיזיותרפיים אינטנסיביים. לטענתו מצבו החמיר עם הזמן עקב הופעת RSD - "תסמונת הכאב הכרוני" - ברגלו הימנית, המתבטאת בכאבים קשים ביותר בכף הרגל ובשוק רגל ימין, בכחלון, זרמים, נפיחות וחוסר תחושה בכף רגל ימין. בעקבות זאת עבר בביה"ח כרמל שני ניתוחים לקיבוע השבר, ואושפז למשך כשבוע - ת/8 - מכתב שחרור מבית חולים כרמל מיום 30.1.98 ומיום 2.8.98. לאחר ניתוחים אלו התגלתה אצל התובע פגיעה בעצבי כף הרגל, שגרמה לשיתוק בחלק מאצבעות כף רגלו ולהתעקמות הבוהן ואצבע מספר 2 - ראה תמונות במוצג ת/30. נסיונות טיפוליים רבים לא צלחו והתובע עבר ניתוח נוסף כ 3.5 שנים לאחר התאונה, בביה"ח "אסף הרופא" ביום 13.9.99 ושוחרר ביום 15.9.99 - ת/31 - טופס סיכום מחלה. לטענתו, גם ניתוח זה לא הביא לשיפור משמעותי במצבו והיה במעקב רציף בביה"ח באסף הרופא, הכולל ביקורים תדירים. במסמך רפואי נוסף, שצורף ל - ת/8, אך התאריך בו אינו ברור, אושפז ונותח התובע בבית החולים אסף הרופא וטופל במחלקה האורטופדית. התובע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי עקב מצבו הקשה נזקק לכסא גלגלים, ומאוחר יותר לקביים עד סוף שנת 2000, כלומר במשך כ- 5 שנים. מפאת מגוריו בקומה הרביעית, נעזר באחרים על מנת לרדת מביתו ולהגיע לטיפולים הרפואיים. לעיתים ירד מדירתו על ישבנו - ע' 35, ש' 19-25. לתמיכה בטענות אלה הגיש מסמכים רפואיים שונים שסומנו ביחד - ת/9. התובע עבר טיפולי פיזיותרפיה, שהופסקו מאחר והטיפול לא הניב תוצאות. כמו כן, נזקק לזריקות נגד כאבים ולתרופות משככי כאבים - ע' 37, 13-8. כיום, סובל התובע, לטענתו, מכאבים ומנפיחות בכף הרגל, שיתוק באצבעות 1,2, כחלון, ירידה בתחושה ברגל, צלקות מכוערות עקב הניתוחים שעבר - ת/3. כן, סובל לטענתו מצליעה קשה וכאבי גב שנגרמו בעטייה, מתקשה לעמוד וללכת, מתקשה בעליה ובירידה במדרגות, ואף בישיבה ממושכת, עקב נפיחות ברגל וכאבים עזים לאחר ישיבה ארוכה. גם לאחר הליכה של מטרים ספורים בלבד, המשיך התובע וטען כי רגלו מתנפחת, הוא סובל מכאבים איומים ונאלץ להרים את רגלו - ע' 36, ש' 31-30. התובע מתקשה להתרחץ בעמידה ולכן נדרש לבצע זאת בישיבה - ת/9 - בשל כאבי הגב, נזקק התובע לחגורה אורטופדית ולמדרסים. התובע טוען כי עקב מצבו הרפואי הקשה ומגבלותיו התפקודיות שקע בדכאון, כאשר לפני כן, לפי עדותו ועדויות אשתו ובנו, היה איש משפחה למופת, חלק עם אשתו עבודות הבית וגידול הילדים, והיה פעיל גם מחוץ לביתו, חרוץ ומסור בכל עבודה. לטענתו, מצבו לאחר התאונה, התלות שנאלץ לפתח בסובבים אותו וחוסר יכולתו לפרנס משפחתו, גרמו להיותו "מסוגר ועצבני" ובעל דימוי עצמי ירוד. כך, סובל מכאבי ראש, חוסר שקט, דיכאון ומצבי רוח משתנים - ע' 46, ש' 21-18. הנכות הרפואית 7. המל"ל הכיר בתאונה כ"תאונת עבודה". בשלב ראשון נקבעו לתובע נכויות זמניות ש"נעו" בין 20% ל - 100%. החל מ - 1/6/00, נקבעה לו, ע"י המוסד לביטוח לאומי, נכות צמיתה בשיעור של 75% המורכבת מ - 50% נכות אורטופדית לפי תקנה 47 (7) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956, להלן: "תקנות המל"ל", בצירוף תקנה 15 במלואה. התובע מציין כי זו הנכות המקסימלית שניתן לתת ע"פ תקנות המל"ל לנפגע גפיים תחתונות, וכי למעשה מצבו גרוע ממצבו של קטוע רגל, היות וסובל מכאבים עזים ואינו בר שיקום. לטענת הנתבעת, נזקי התובע פחותים במידה ניכרת מקביעת המל"ל ודין התביעה להידחות הן מטעם זה והן בהעדר אחריות בנזיקין. התובע הגיש שתי חוות דעת מטעמו - האחת, ת/32, של ד"ר גורדון, המומחה בתחום האורטופדי שקבע לו נכות לצמיתות בשיעור של 55.3% מהן נכות בשיעור של 5% בגין הצלקת והיתרה בגין הפגיעה האורטופדית והעצבית בעקב ובקרסול רגל ימין - לפי סעיפים בתוספת לתקנות המל"ל - ת/32; והשניה של ד"ר וייל, המומחה בתחום הנפשי, שקבע לתובע נכות בשיעור של 10% נכות צמיתה לפי ס' 34 (ב) לתקנות המל"ל - ת/33. ד"ר וייל אבחן הפרעת הסתגלות לשינויים עקב התאונה וסימנים לדיכאון; המומחים מטעם הנתבעת היו בדעה אחרת: ד"ר לוסטיג, המומחה בתחום הנפשי סבר בחוות דעתו - נ/15 - שאין לתובע נכות בתחום הנפשי בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה אך לדעתו - "ישנם סימנים קלים אך אין הפרעות בהתאמה הסוציאלית, כושר העבודה לא מוגבל" בהתאם לתקנה 34 (א) לתקנות המל"ל; פרופ' שטיין, מומחה בתחום האורטופדי, קבע בחוות דעתו - נ/4 - כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 30% לפי ס' 48 (3) ג לתקנות המל"ל. פרופ' שטיין קבע כי התובע סובל מ"קשיון לא נוח", וציין כי החלטת הועדה של המוסד לביטוח לאומי, "אשר ראתה במצב הרגל מצב הדומה לקטיעה והעניקה לו נכות בגובה 50%... מוטעית ולא ברור לי על מה היא התבססה... באופן קליני אין למצוא עדות לקיום פגיעה פריפרית בגף הימני התחתון, ואף לא חסר נוירולוגי. הבדיקה הקלינית היא הקובעת..." - נ/14. לאור הפער בין חוות הדעת ועל פי המלצת בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה הנכויות הרפואיות של התובע יהיו בשיעור של 42% לצמיתות בתחום האורטופדי והפלסטי ו - 5% בתחום הנפשי. סה"כ נכות רפואית משוקללת: 45% לצמיתות. מעיון בחוות דעתו של ד"ר לוסטיג, המומחה מטעם הנתבעת, בתחום הנפשי, והשוואה לחוו"ד ד"ר וייל, המומחה מטעם התובע, עולה כי התובע לא הניח בפני ד"ר וייל מסמכים רלוונטים הנוגעים לתאונות עבודה קודמות שעבר, ובעיקר בנוגע לאשפוזו מ-1994 לאחר שלדבריו הותקף ע"י עוברי אורח, והתלונן על כאבי ראש ומצב בלבולי, איבד הכרה ואובחן כסובל מחבלת ראש, חבלת מח פרונטלי משמאל ודימום, פרטים שהיו יכולים להשפיע על כאבי הראש והעצבנות מהם סובל. ד"ר לוסטיג הסיק, מעיון במסמכים הרפואיים, כי התובע לא מסר על החבלה המוחית בבדיקותיו לאחר התאונה, ביניהן בדיקת C.T בעקבות תלונותיו על כאבי ראש, ואף לא בפני ועדת המל"ל, שהפנתה לבדיקת C.T חוזרת. כמו כן, מצוין בחוו"ד ד"ר לוסטיג כי בתיקו הרפואי מקופ"ח נרשמה ב- 1982 אבחנה של דכאון תגובתי חריף. יש לציין שבחוות דעתו של ד"ר וייל לא צויין כי תיקו הרפואי של התובע היה בפניו (ר' תיקו הרפואי של התובע מקופ"ח כללית- ת/29). בחוות דעתו של ד"ר וייל נרשם כי היו בפניו אך ורק 2 מסמכים, ורק משנת 2000. זאת לעומת המסמכים הרבים והמפורטים שהיו בפני ד"ר לוסטיג. ההסכם הדיוני מתיחס אך ורק לנכות הרפואית המחלוקת המתיחסת לנכות התפקודית נשארה בעינה. הנכות התפקודית 8. התובע טוען בע' 13 לסיכומיו, לנכות תפקודית בשיעור של 100%, "בהתחשב בנכותו האורטופדית הקשה ובנכותו הנפשית, ובשים לב לגילו המבוגר (בן 60 שנה ושמונה חודשים ביום מתן פסק הדין), להשכלתו, (8 שנות לימוד בלבד), ולמקצועו כנגר", לפניו 6 שנות עבודה ועוד ארבעה חודשים. לטענתו אינו מסוגל לעבוד במקצועו כנגר, ולא בעבודה פיזית אחרת, כפי שעבד בעבר כאיש אחזקה וכמסגר. הנתבעת סבורה, וכך היא מציעה, כי נכותו התפקודית תעמוד בשיעור של 33%. התובע העיד בע' 40 ש' 17-20 כי נסיונותיו לשקם את עצמו ולשוב לשוק העבודה בחברת שמירה וכמחסנאי, לא צלחו בשל צליעתו והקושי לעלות במדרגות, ואף העובדת הסוציאלית מטעם המל"ל, בעקבות פנייתו מסרה לו מכתב מיום 22.5.01, בו קבעה כי "לאור נתונך ומצב העבודה במשק, אין אנו רואים אפשרות לשלב אותך בעולם העבודה" - ראו מכתבה של פקידת השיקום במל"ל מיום 22.5.01 במוצג ת/18. (ת/18 - הינו אסופה של מסמכים מהמל"ל שהוצגו וסומנו ביחד. ההתייחסות לכל מסמך ומסמך תהיה בנפרד, לפי הצורך). לטענתו יתקשה להיקלט גם בעבודה משרדית בשל חוסר נסיון מקצועי, גילו, נכותו הנפשית שתקשה עליו לעבוד בלוח זמנים צפוף ולא כל שכן בשירות קהל לקוחות וכו'. התובע נתלה גם בכך שהמל"ל הפעיל את תקנה 15 במלואה, וקבע לו נכות צמיתה בשיעור של 75%. אגף השיקום במל"ל, אליו פנה, גם קבע, כפי שעולה מחוות הדעת של מחלקת השיקום של המל"ל שצורפה למכתב המל"ל מיום 13.6.01 [ולא מיום 20.5.01 כמו שמציין ב"כ התובע בס' 7.4 לסיכומיו] - חוות הדעת הנמצאת בתיק, ת/18 - עולה, בין היתר, כי התובע "בעל עבר תעסוקתי עשיר בתחומי עבודה שונים כפועל.... אינו יכול לחזור שכן דורשות עמידה ממשכת..", כי אינו יכול להשתלב מחדש בשוק העבודה בשל אי התאמתו לעבודות בלתי מקצועיות, שהינן פיזיות בד"כ, ומצב שוק העבודה. בנסיבות אלה הומלץ "לראות בו כמי שאיבד מכושרו להשתכר בשיעור 75% וזאת לצמיתות". בנוסף הכיר המל"ל בזכאותו של התובע לקצבה מיוחדת ברמת "מוגבל מאוד" החל מיום 1.6.00 וזכאות לקיצבת ניידות בשיעור של 40% כפי שעולה מממסמכי המל"ל ב - ת/18. הנתבעת, החולקת על טענותיו של התובע המתיחסות למצבו הבריאותי ואי יכולתו להיקלט בשוק העבודה, מדגישה כי התובע לא הביא שום ראיה לבסס את טענותיו בעניין זה ולדעתה "פניתו למל"ל לשיקום היתה מס שפתיים בלבד" ויש לדחות את גירסתו ואת טענותיו בענין זה. לחיזוק עמדתה מפנה ב"כ הנתבעת לפסק דין עטיה נ. עטיה ע"א 663/84 פ"ד מד' (3) ע' 720, בו דחה בית המשפט העליון את הערעור על קביעתו של בית המשפט המחוזי ואישר כי אותו נפגע "בהיותו אדם צעיר שנגרמה לו נכות כבדה לא איבד את כושר העבודה באופן מוחלט". עיינתי בפסק דין עטיה אך אינני יכול לקבל את עמדת ב"כ הנתבעת באשר "להלכה", שהוא מבקש, כביכול, ללמוד ממנה. די אם אפנה לס' 6 לפסק הדין כדי לאבחן אותו מהמקרה שלנו - שם מדובר בבחור צעיר בעל "עבר חינוכי", כולל שלוש שנות לימוד בתיכון עיוני והמומחה מטעמו אינו שולל אפשרות שילובו של התובע בעבודה כל שהיא בעתיד, מה שאין בענייננו. בעניינו המומחים מטעם שני הצדדים לא התיחסו לאפשרות חזרתו למעגל העבודה. נהפוך הוא - כפי שעולה ממסמכי מחלקת השיקום במל"ל, ת/18, אינו מסוגל לעבוד. לדעתי מסמכי המל"ל, ת/18, מדברים בעד עצמם ותומכים בטענות התובע שלא הצליח למצוא עבודה מתאימה. מצד שני הנתבעת הגישה תע"צ עליה חתומה גב' בינדר - נ/8, החתומה על המכתב מיום 22.5.01, ממנה עולה כי התובע זכאי לשיקום מקצועי ובמידה והיה פונה בבקשה להכשרה מקצועית, בקשתו היתה נבדקת, כשיש להניח שהיה עובר אבחון מקצועי שבהתאם לתוצאותיו היתה נבנית תוכנית שיקום, אך התובע לא פנה בבקשה כזו. הנתבעת סבורה, לאור האמור ב-נ/8, כי התובע יכול להשתלב שוב בשוק העבודה,ומעדיף שלא, כדי שביהמ"ש יתפתה לקבוע כי איבד לחלוטין את כושר עבודתו. מכל מקום ממשיך ב"כ הנתבעת וטוען כי המל"ל לא יכל לקבוע כי התובע איבד כושר עבודתו, ללא עריכת אבחון כמפורט לעיל. עוד טוענת הנתבעת כי התובע לא הציג ראיות כי פנה למקומות עבודה, על דחיית בקשותיו, על פניה ללשכת העבודה וכיוצ"ב. בפנינו שתי תעודות שלכאורה סותרות אחת את השניה. ב"כ הצדדים לא מצאו לנכון להזמין את הגב' בינדר לחקירה. מעיון מעמיק בשתי התעודות ובהעדר חקירה נגדית של הגב' בינדר, סבורני שאין כאן סתירה: האישור ת/18 קובע כעובדה כי לאור מצבו של התובע ומצב העבודה במשק, אין אפשרות לשלב אותו "בעולם העבודה", בעוד נ/8 מצביעה על זכאותו של התובע לשיקום "מאחר והוא עונה על התנאים הנדרשים בחוק", אך לטענת הגב' בינדר התובע לא פנה. לדעתי הגב' בינדר מתעלמת מפניתו של התובע עוד בשנת 2001 [ת/18] ומיתר המסמכים של המל"ל הנמצאים בתוך המוצג ת/18. עיינתי במסמכים שבת/18 ונחה דעתי שקביעתו של המל"ל מבוססת על נתונים המבססים את קביעת המל"ל ומסקנותיו, לא רק זאת אלא, אם פקידת השיקום סבורה שיש מקום לביצוע הבדיקות מדוע לא הזמינה אותו לביצוע הבדיקות כשהוא פנה אליה ביום 13.5.01 או מדוע לא הסביר לו את זכותו בעניין זה. אין בפני הסבר למחדל זה של המל"ל. התובע עשה את המוטל עליו, פנה למל"ל אך נאמר לו כי לאור "נתונך ומצב העבודה במשק" אין אפשרות לשלב אותו בעבודה. פקידת השיקום כמו ב"כ הנתבעת לא טענו כי התובע הוזמן לבדיקות אך סירב. מדובר בפועל שזכויותיו במל"ל אינן ידועות לו ומחובתם של פקידי המל"ל, כחלק ממילוי תפקידם, להסביר לנפגעי תאונות העבודה את זכויותיהם. משלא עשו זאת ואין בפני ראיה המראה אחרת, אין לבוא לתובע בטענות על כך שלא פנה לשיקום, מה גם, כפי שכבר ציינתי, הוא כן פנה ומסמכי המל"ל בת/18 מוכחים זאת. ברצוני להוסיף, מעבר לדרוש, כעולה מת/18, כי נכותו ומצבו של התובע נבדק ונשקל ע"י יותר מגורם אחד במל"ל ובעקבות בדיקות אלה נערכו חוות דעת או סיכום ממצאים של הבדיקות והגיעו למסקנה כי התובע אינו מסוגל לחזור לעבודתו ונקבעו לו דרגת נכות, קצבה מיוחדת וקצבת ניידות וכו'. לענין טענתו כי נכותו הנפשית גם מגבילה יכולתו להשתלב בשוק העבודה, מפנה ב"כ הנתבעת בע' 10 לסיכומיו, לחוות דעתו של המומחה מטעמה, ד"ר לוסטיג, - נ/15, אשר קבע כי לדעתו "... מצבו הנפשי לא מונע ממנו לעבוד בכל עבודה במשרה מלאה וגם לא מגביל אותו מבחינת ההתאמה הסוציאלית..." ראיתי את התובע שעמד על דוכן העדים ונחקר בחקירה נגדית לא קלה וכפי שכבר ציינתי התרשמתי שהוא דובר אמת. התרשמתי גם כי טענותו בעניין מגבלותיו כתוצאה מהתאונה אינן מאפשרות להשתלב בעבודה שתתאים למגבלותיו. מדובר באדם מבוגר, כיום בן כששים שנה, המצוקה בשוק העבודה והאבטלה הגואה לא יאפשרו לו, במגבלותיו, להיקלט לשוק העבודה. כפי שעולה מחומר הראיות, התובע היה אדם חרוץ וזכה לאמון ממעבידו. לא התרשמתי כי הוא התחמק מלעבוד. אכן נכון הוא כי התובע לא הציג אישורים התומכים בטענתו שפנה לחפש עבודה אך פניתו נדחתה. מצד שני אין בכך כדי למוטט את גירסתו ולקבוע כי הוא שיקר בענין זה, מה גם ומסמכי המל"ל בת/18 תומכים בטענתו על הקושי שלו להשתלב בשוק העבודה לאור מגבלותיו ו"תנאי השוק". התרשמתי כי מוגבלותו של התובע אמיתית. התובע אינו מתחזה או מתחמק כפי שהנתבעת מבקשת להציגו במבוא לסיכומיה. העובדה כי הינו "עובד פיזי", יחד עם העובדה כי קיימת נכות אורטופדית לא נמוכה, וגילו, בן 51 במועד התאונה ובן כ - 61 כיום, ובנוסף העדר השכלה, למעט השכלה מקצועית בענף הנגרות, כל אלה, בנסיבות המקרה, לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים, עיינתי בתיעוד הרפואי, במסמכי המל"ל ובעדותו של התובע ושל אשתו על יכולת תפקודו ונכותו הרפואית ובמכלול הראיות שהובאו בפני כמפורט לעיל, ובהעדר ראיה לסתור, כל אלה הביאו אותי למסקנה כי נכותו התפקודית של התובע היא בשיעור של 75% לצמיתות. בסיס השכר 9. לטענת ב"כ התובע שכרו הממוצע ערב התאונה עמד על סך 3,668 ₪, כפי שעולה מאישור הנתבעת מיום 15/5/96 - ת/12 , תלושי המשכורת - ת/11 והצהרת ב"כ התובע בס' 7 לסיכומיו. קביעה זו, כפי שאסביר בהמשך, אינה מדוייקת. אקדים ואדון בטענת התובע בעניין העליה בשכרו. לטענתו שכרו היה עולה בשיעור של 50% לפחות, ועל יסוד זה ביסס את הפיצויים שתבע. סברה זו מבוססת, לטענתו, על מגמת עליה רצופה ועקבית בשכרו במהלך שנות עבודתו אצל הנתבעת ( ת/14, ת/15), שביעות רצון מצד לקוחות ומנהלי הנתבעת, בחירתו כעובד מצטיין של סניף הנתבעת בחיפה, הבטחה של מנהל חנות הנתבעת "ערב הפציעה", להעלות את שכרו ל 25 ₪ לשעה, כדי שיישאר בעבודתו - ע' 40 ש' 7-3 - כלומר להעלות את שכרו לשעה ב - 50%. לטענתו אין לגזור משכרם של עובדים אחרים, כפי שמנסה לעשות ב"כ הנתבעת, משום השוני המהותי בנתונים אובייקטיבים, כגון גיל, השכלה מקצועית ומעמד בנתבעת. הנתבעת מכחישה כי היתה כוונה להעלות את שכרו, כטענתו, מאחר והוא היה מבוגר יחסית, ומקום עבודתו חוסל, כאשר רק חלק מהעובדים נקלטו במקום העבודה החדש. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי גם אם ניתנה הבטחה להעלות את שכרו, הרי "קל יותר למעביד לומר לכמה עשוי להגיע שכרו של עובדו מאשר לשלם שכר כזה בפועל" - דברי כב' השופט אור בע"א 5532/90 קרנית נ' ליטנברג, תק-על 93 (1) 582 בע' 584 - דהיינו אין להסתפק באמירה או הבטחה סתמית אלא יש להוכיח באופן פוזיטיבי כוונה זו. בהעדר תשתית ראיתית התומכת בטענת התובע בעניין ההבטחה לתוספת השכר, למרות שהתובע השאיר עלי רושם של אדם אמין, לא אוכל לסמוך על עדותו בלבד בעניין זה. סבורני שעל התובע היה להביא את מי שהבטיח לו תוספת כזו, ומשלא הביא אותו "מבטיח", הדבר פועל לרעתו. נראה לי כי גם אם היה התובע ממשיך לעבוד במקום העבודה החדש, קשה להעריך, בהעדר ראיה אובייקטיבית בענין זה, שיעור ההעלאה במשכורתו כנטען. יחד עם זאת סביר להניח כי משכורתו היתה עולה יחד עם העלאת השכר של העובדים במשק בהתאם לתוספת היוקר.לא הובאה בפני שום ראיה ביחס לתוספת זו. בהעדר ראיה פוזיטיבית לשיעור התוספת ובהתחשב במעמדו של התובע אצל הנתבעת, הייתי קובע את שכר היסוד שלו על סך 3,868 ₪ החל מיום 29.4.97 יהיה על סך של 4,166 ₪. ער אני לכך כי התובע חזר למקום עבודתו אך פוטר לאחר תקופה קצרה בגלל מגבלותיו ולכן בחישוב הפיצויים יחושב שכרו החל מיום פיטוריו על בסיס של 4,068 ₪ לחודש. ביססתי את הנתונים הנ"ל על האמור בחוות דעתו של האקטואר שי ספיר, מיום 1.7.04, שהעתק מעודכן ממנה צורף לסיכומי ב"כ הנתבעת. מעיון בחוות הדעת עולה כי האקטואר חישב את הניכויים על בסיס קביעת המל"ל כי שכרו הרבע שנתי של התובע עמד על סך 11,605 ₪ , דהיינו 3,868 ₪ לחודש. לא נראה לי סביר והוגן לחשב את שכרו של התובע על בסיס שהוא נמוך ממה שנקבע במל"ל. סבורני שב"כ התובע לא שם לב לעניין זה מהתחלה וגם כאשר הסכים לנכות מהפיצויים את הסכומים המפורטים בחוות הדעת האקטוארית. לדעתי התעלמות מנתון זה אינו צודק. על כן יש לחשב את שכרו של התובע כמפורט לעיל. הפסד השתכרות לעבר 10. התובע טוען כי שהה באי כושר מלא למשך 10 חדשים, התקופות הוארכו מפעם לפעם, עד לתאריך 30/6/96 (ת/10). לאחר הניתוחים, בשנים 1998, 1999 התובע היה בתקופת אי כושר מלא נוספות. ראה לעניין זה מכתב המל"ל מיום 21.6.01 בתוך המוצג ת/18. לאחר 10 חודשים חזר התובע לעבודתו אצל הנתבעת, אך לאור המגבלות הרפואיות הרבות שהיו, לו כפי שעולה מ ת/9 ו- ת/10, מחד גיסא, ובהתחשב בטיב עבודתו כנגר שהצריכה מאמץ גופני שלא איפשר לתובע לתפקד כראוי, מאידך גיסא, הוא פוטר מעבודתו תקופה קצרה לאחר חזרתו, ביום 29/4/97 - ר' ת/7. לאחר מכן הוחמר מצבו עוד, נאלץ לעבור סדרת טיפולים וניתוחים ארוכה, שארכה 4 שנים, ולכן לא יכל לשוב ולעבוד. ראה אסופת תעודות רפואיות - ת/9 ואישורי המל"ל - ת/18. כך למעשה עד סוף שנת 2000 התובע היה באי כושר מלא, ולמעט התקופה בה חזר לעבודה, יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות מלא עד לסוף שנת 2000 ומאז ועד היום, ובהמשך, הפסד השתכרות בשיעור של 75%. 11. בחישוב הפיצויים נלקח בחשבון גילו של התובע, יליד 17.8.45, ויכול היה להמשיך לעבוד עד גיל 67, היום שבו אמור היה לצאת לפנסיה, כפי שטען בא כוחו. מיום התאונה ולמשך 10 חדשים התובע היה באי כושר מלא, אף על פי שאי כושר מלא לפי מסמכים שצירף, נקבע ב - 7 חדשים, אך לדעתי ניתן להניח, לאור התיעוד הרפואי ב - ת/9, לרבות תיעוד רפואי מרופא תעסוקתי, כי יכול היה לשוב לעבודה בחודש ספטמבר 1996 וגם זאת בכפוף להגבלות פיזיות רבות - ת/9. חישוב הפיצוי בגין נזקי העבר, מיום התאונה עד ליום מתן פסק הדין יהיה כדלקמן: [כל החישובים בתיק נערכו לפי המשערכת. העתק מחישוב המשערכת מצורף לתיק שופט ומהווה חלק מפסק דין זה. חתמתי על כל דף וציינתי את התאריך, במידה ויתברר שתוצאות החישוב אינן נכונות ואינן מדוייקות, ייערך החישוב ע"י ב"כ הצדדים בהתאם ועל פי הנתונים המפורטים בפסק הדין]. 1) התקופה הראשונה: מיום התאונה ועד לחזרתו של התובע לעבודה בתחילת חודש נובמבר 1996, סכום של 3,866 ₪ לתקופה של 10 חודשים. 2) התקופה השניה: בה חזר לעבודה ולכן לא היה הפסד בשכרו. 3) התקופה השלישית: מיום פיטוריו 29.4.97 , ת/7, ועד סוף שנת 2000, תקופה של 44 חודשים. חישבתי את הפיצוי לפי 100% אובדן כושר השתכרות על בסיס משכורת חודשית של 4,166 ₪. 4) התקופה הרביעית: מיום 1.1.2001 עד יום מתן פסק הדין, על בסיס שכר חודשי של 4,166 ₪ לפי נכות תפקודית של 75%. שלושת החישובים כמפורט לעיל, בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום התאונה ועד היום מגיעים לסכום של 653,485 ₪. מסכום זה יש לנכות את סכום פיצויי הפיטורין שקיבל התובע לפי נ/5, בסך של 10,827 ₪ ששולמו ביום 23.6.97. הסכום הזה בצירוף הצמדה להיום עומד על סך 19,365 ₪ . הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר הוא, אפוא על סך של: 653,485 ₪ - 19,365 ₪ = 634,120 ₪ להיום. דפי השיערוך צורפו לתיק השופט ומסומנים באותיות א' בתוך עיגול ו-ב' בתוך עיגול. אובדן זכויות סוציאליות 12. אלו הטבות שוות כסף אשר מוענקות לעתים ע"י מעבידים, ומהוות חלק משכרו של העובד. אחשב פריט זה בנפרד. התובע סבור כי יש לשלם לו סכומים מסויימים בגין הזכויות הסוציאליות המגיעות לו עקב עבודתו אצל הנתבעת. אנתח טענות אלה: פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה: המעביד מפריש לטובת חופשה שנתית כספים, שנועדו להבטיח תשלום שכר בתקופה כזו. מקובלת עלי טענת הנתבעת כי מאחר וחישוב הפסד ההשתכרות נעשה תוך הנחה שהתובע עובד בכל ימות השנה, ממילא כלולות הטבות אלה במשכורת כפי שנקבע ב - ע"א 2235/96 כלל נ' עזבון המנוח עבד שנאמרה, פ"ד נד (3) 615בע' 622, להלן: "פס"ד כלל", "ולכן לא נגרם לתובע הפסד בגין ימי חופשה או ימי מחלה" והוספת פריט זה משמעותה תהיה כפל פיצוי. ראה גם ספרו של כב' השופט קציר "פיצויים בשל נזקי גוף" מהדורה חמישית, כרך א' ע' 86. פדיון ימי מחלה: התובע לא הביא ראיה לכך כי היה זכאי לפדיון דמי מחלה מכח חוזה העבודה, ובהעדר ראיה כזו אין לפסוק לו פיצוי בגין סעיף זה, ראה פס"ד כלל, שם בע' 623-622. ראה גם קביעותיו של כב' השופט ברנזון, ז"ל, בע"א 77/67 מדינת ישראל נ' דהאן, פ"ד כא (2) 128, המצוטטות בפס"ד כלל, באשר יש לבחון לגבי כל תנאי מהתנאים הסוציאליים אם יש מקום להוסיפו כחלק מהכנסתו של העובד אם לאו. כך, נקבע בע' 622 בפס"ד כלל, כי "לא הובטחה לעובד תוספת של 4% לשכר אם הוא יעבוד במשך כל חודשי השנה. מכיוון שחישוב הפסד ...נעשה מתוך הנחה שהמנוחים היו עובדים 12 חודשים בשנה, לא היה מקום להוסיף לשכר את ה - 4% אשר באו להבטיח תשלום שכר בתקופת החופשה השנתית" פיצויי הפיטורין: בפס"ד כלל נקבע, כי "גם לתוספת ... לשכר בגין הבטחת פיצויי פיטורין על-ידי המעביד לא הייתה הצדקה. פיצוי כזה מגיע כשהעובד מפוטר, אך לא במקרה שהוא ממשיך לעבוד עד גיל פרישה מעבודה". בענייננו יצא בית-המשפט המחוזי מהנחה כי "...היו עובדים עד גיל הפרישה מעבודה". דעתי היא, אפוא, כי אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין חופשה שנתית ודמי הבראה, פדיון ימי מחלה ותוספת בגין פיצויי פיטורין, ואני דוחה את התביעה בראש נזק זה. באשר להפרשות המעביד לקרן השתלמות ולקרן ביטוח מנהלים ר' ת/16, ת/11, סבורני שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה. ההשתתפות בקרנות אלה מסתכמת בשיעור של 12.5% (חלקו של המעביד וחלקו של העובד). לגבי השתתפות המעביד בקרן השתלמות וביטוח מנהלים מגיע לתובע פיצוי בשיעור של 7.5%, שהם חלקו של המעביד בלבד: 5% חלקו של המעביד בקרן ההשתלמות ו - 2.5% חלקו של המעביד בביטוח מנהלים. לא ברור לי על סמך מה קבע ב"כ התובע בסיכומיו כי הזכויות הסוציאליות של התובע מגיעות ל - 18.5%, ולכן אני דוחה את החישוב שערך בראש נזק זה. חישוב הפסד זכויות סוציאליות לעבר. על פי נתוני השכר הבסיסיים כמפורט לעיל מגיע הפיצוי לסכום של 48,948 ₪ להיום, כמפורט בדף החישוב מהמשערכת, המסומן באות ג' בתוך עיגול ומצורף לתיק שופט. הפסד הזכויות הסוציאליות של התובע לעתיד על פי שכר היסוד, משוערך ליום מתן פסק הדין, עומד על סך 6,813 ₪. ראה דף שיערוך השכר המסומן באות ד' בתוך עיגול. על בסיס שכר זה יוצא כי הפיצויי בגין זכויות סוצאיליות בעתיד עומד על סכום של 26,163 ₪ להיום. העתק החישוב בגין ראש נזק זה מצורף לתיק בית המשפט ומסומן באות ה' בתוך עיגול. סה"כ אובדן זכויות סוציאליות לעבר ולעתיד הוא על סך: 26,163 ₪ + 48,948 = 75,111 ₪ להיום. כפי שהנתבעת טענה, יש לנכות החלק הנחסך משכרו של העובד שהוא מפריש לזכויות אלה (הפנתה ל ע"א 5532/90 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ליטנברג שושנה, תק-על 93 (1) 582 וכן ע"א 158/65 פורוין נ' תעשיות אבן וסיד ואח', פ"ד יט (2) 679). ור' בע"א 5532/90 הנ"ל, סעיף 6ג. לפסק דינו של השופט אור, המפנה לדברי כב' השופט ברנזון לעניין זה, ב - ע"א 158/65 כמפורט לעיל. יש לציין כי לקחתי בחשבון טענה זו ולכן השתתפות המעביד בתנאים הסוצאליים חושבה לפי 7.5%לאחר הניכוי של חלקו של העובד. הפסד השתכרות לעתיד 13. כפי שקבעתי נפגע כושר השתכרותו של התובע ב - 75%. לתובע נותרו עוד כ - 6 שנות עבודה, זאת לפי חזקת גיל הפרישה. הנתבעת לא סתרה חזקה זו, ואין לקבל את טענתה כי החזקה חלה רק על המגזר הציבורי. בסיס השכר לקביעת הפיצוי בעתיד הוא על סך 6,813 ₪ להיום, ראה דף חישוב של המשערכת המסומן באות ד' בתוך עיגול. בראש נזק זה מגיע לתובע סכום של 349,051 ₪. דף המשערכת בענין זה מצורף לתיק שופט ומסומן באות ו' בתוך עיגול. התאמת דיור 14. לטענת התובע, הנתמכת בחוות דעתו של ד"ר גורדון, ת/32 והתיעוד של המל"ל, זקוק הוא לעבור לדירה אחרת, לדירה נמוכה (קומה ראשונה בבנין עם מעלית), כדי שיוכל לצאת מביתו ולהקל על מצבו הנפשי. לטענתו, ניסה תחילה למכור את דירתו, אך ללא הצלחה, ולכן השכירה ושכר במקומה דירה אחרת. תקופת השכירות החלה ב - 1/8/99, והסתיימה ב - 1/7/01, כפי שעולה מת/20 [ולא ביום 1.7.02 כפי שטען ב"כ התובע בס' 6 לסיכומיו]. דמי השכירות בדירה ששכר עמדו על סך השווה ל - 650$ לחודש, ודמי השכירות שקיבל עבור דירתו עמדו על 420$-450$ בלבד, ר' ת/19. הסכום ששילם התובע עבור רכישת הדירה ביום 1.6.01, ראה ת/20, היה על סך 195,000$. הצדדים הגישו חוות דעת של מתווכי דירות לעניין עלות הדירות. הוסכם כי עורכי חוות הדעת לא ייחקרו בחקירה נגדית. בחוות דעתו, ללא תאריך, אשר הוגשה לבית המשפט ביום 10.6.03 מציין מר ברקוביץ שערך חוות הדעת עבור התובע, כי ביום 6.6.03 ביקר בדירה של התובע, הנמצאת בקומה הרביעית, עם 59 מדרגות, בשטח של כ - 80 מ"ר כולל מרפסת אך ללא מחסן צמוד וללא חניה. בהתבססו על המחירים של הדירות בשנת 1999 קבע כי שווי הדירה נע בין 95,000$ עד 100,000$ והוסיף כי "הערכת המחיר אינה משקפת את המחירים" - ביום עריכת חוות הדעת ביוני 2003. חוות הדעת של מר אלוני, מטעם הנתבעת מיום 26.6.03 מפורטת יותר. בחוות דעתו מציין מר אלוני שהדירה הקודמת היא שיכון שנבנה מלפני כ - 45 שנה, בשטח של כ - 80 - 70 מ"ר, במצב תחזוקתי אינו טוב והיא זקוקה לשיפוץ. מר אלוני העריך את הדירה "בתקופה הנוכחית" - שנת 2003 - ר.ג', בסכום בין 55,000$ עד 65,000$. בהתייחסו לשווי של הדירה בשנת 1999 קבע מר אלוני כי הוא מעריך את הדירה "בסביבות 90-95 אלף דולר", כפי שקבע מר ברקוביץ המומחה מטעם התובע. בחוות דעתו ציין מר אלוני שהדירות ברחוב חנה סנש הן דירות יותר צעירות, נבנו לפני כ - 20 שנה, ומרווחות וגם יקרות יותר עם מחסן וחניה צמודים. מעניין לציין כי התובע לא גילה לנו בכמה מכר את דירתו ומתי. ב"כ הנתבעת לא העלה טענה בעניין זה ולכן גם אני לא אתייחס לאותו עניין אך אצא מתוך הנחה, כפי ששני המומחים הסכימו, כי שווי דירתו של התובע היה בסך 97,500 $ - הממוצע בין 95,000$ לבין 100,00$. הנתבעת טענה, כי הלכה היא ש"אין הכרח לפסוק את מלוא ההפרש שבין מחיר הדירה הקיימת לבין המחיר של רכישת דירה אחרת, הן משום שלא הוכח כי המעבר היה רק בגלל הנכות והן משום שלא ברור היה אם ההפרש אינו מבטא הפרש בשווי הדירות, שאינו קשור בנכות", ר' ד. קציר בספרו פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, תשס"ג), בעמ' 785-784 המצטט מתוך ע"א 121/85 דן ליאור נ' טובה פרי תק-על 98 (2) ור' גם ע"א 247/87 אלירם נ' אלימלך ואח' תק-על 89 (3) 986; ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו (3) 794, פ"ד לו (3) 762, בע' 794, עליו מסתמכת הנתבעת בו נקבע: "כמובן, זאת רק לעניין אותן הוצאות נוספות, שהניזוק לא היה נושא בהן ממילא, ואשר נחוצות באופן סביר לשם השבת המצב לקדמותו. אין להפוך אב נזק זה למנוף לשינוי בתנאי הדיור של הניזוק, שאינם נובעים ממעשה הנזק. בצדק ציינה השופטת ח' אבנור, כי "הצורך בהחלפה או תוספת דיור צריך לנבוע מצורך פיזי של התובע והוא צריך לספק את הדרוש ולא להיטיב תנאי מגורים" (ת"א (ת"א) 265/73...". עם כל הכבוד, העיקרון מקובל עלי. לדעתי, בעניננו הדברים ברורים, שכן ההתאמה שהתובע היה זקוק לה הינה כתוצאה ישירה מהפגיעות של התובע בעקבות התאונה. בגלל המוגבלות שנשארה לו אינו יכול לעלות לדירה בקומה הרביעית אלא זקוק הוא לדירה בקומת קרקע או לדירה בבניין עם מעלית. לכאורה התובע היה צריך לחפש דירה בקומת קרקע באותה רמה של דירתו ולא "לקפוץ" לדירה צעירה ובשכונה אחרת עם שיפורים נוספים. וזאת ברצוני להדגיש, אינני חולק על זכותו של התובע לבחור דירה חלופית לפי שיקול דעתו, רק שלא יתבע את ההפרש בין השווי של שתי הדירות מנתבעת. לאחר ששקלתי את הנתונים בשתי חוות הדעת, וטענות ב"כ הצדדים בעניין זה, הגעתי למסקנה כי בהתחשב בנסיבות העניין סבורני שסכום של 50,000$ מהווה פיצוי נאות והוגן לתובע בגין התאמת הדיור. סכום זה, משוערך מיום 1.6.01 יום רכישת הדירה, עומד על סך 278,761 ₪ להיום. דף המשערכת צורף לתיק שופט וסומן באות ז' בתוך עיגול. התובע גם תבע הוצאות נלוות הכרוכות בהעברת דירה. הוצאות אלו הן עבור נזק מיוחד ויש צורך להוכיח אותו. התובע לא הביא ראיות להוכחות הוצאות אלה ומסיבה זו אינני יכול לקבל את תביעתו בראש נזק זה. אך מאחר וברור הוא שההעברה לדירה החדשה גורמת להוצאות, ובהעדר ראיה לגובה הוצאות אלה, אני פוסק לתובע סכום גלובלי על סך 3,000 ₪ להיום. בנוסף יש לשלם לתובע את ההפרש בין דמי השכירות ששילם לדירה החדשה לבין דמי השכירות שקיבל עבור דירתו הישנה. מדובר בתקופה מיום 1.8.99 עד ליום 1.6.01, המועד בו רכש את דירתו החדשה - תקופה של 22 חודשים. אין ספק שהיה צורך חיוני ודחוף לתובע לעבוד לדירה בקומת קרקע או בדירה בבנין עם מעלית. ההפרש בדמי השכירות בממוצע, בין דמי השכירות ששילם התובע עבור הדירה ששכר לבין הסכום שקיבל כדמי שכירות עבור דירתו, הוא על סך 215$ לחודש. לתובע מגיע, לדעתי, פיצוי עבור תקופה זו, סכום של 28,794 ₪ להיום. ראה דף המשערכת המצורף לתיק שופט המסומן באות ח' בתוך עיגול. סך הכל הוצאות התאמת הדיור כמפורט לעיל הוא כדלקמן: 278,761 ₪ + 28,794 ש" + 3000 ₪ = 310,555 ₪ להיום. הוצאות ניידות לעבר ולעתיד 15. עובר לתאונה, ועל כך אין מחלוקת, התובע הרבה להשתמש בתחבורה הציבורית, ולא החזיק רכב בקביעות, ע' 44 וגם נ/11 - ובתוכו, בין השאר, תע"ץ מיחידת עדכון ובקרה - אגף הרישוי. התובע טוען כי מפאת מצבו הרפואי הקשה, אינו מסוגל ללכת למרחקים, לא כל שכן להשתמש בתחבורה ציבורית, בשל העליה והירידה הכרוכות בכך, ומכאן טענתו כי הוא זקוק לרכב פרטי. לביסוס טענה זו הוא מפנה ל - ת/8 - נספח תפקודי להמלצה לקצבה מיוחדת - בו נקבע כי התובע זקוק להסעות שלא בתחבורה ציבורית, וכן לחוות דעתו של ד"ר קליין, מהמכון הרפואי לבטיחות בדרכים - ת/26 - בה נקבע כי: "בבדיקתו נמצא דלדול שרירי השוק מימין... קבעון ( העדר תנועות)...". גם ד"ר גורדון המליץ מפורשות ב - ת/32 לאור נכותו האורטופדית הקשה של התובע, על שימוש מוגבר ברכב. לאור הראיות שבפני, אני קובע כי התובע זקוק לרכב פרטי כדי שיוכל לנוע ממקום למקום דבר שאינו יכול לעשות בתחבורה ציבורית. התובע רכש בשנת 1998 רכב פרטי, מסוג פזו', אוטומט, שנת יצור 1989 והשתמש בו עד שעבר תאונה והרכב הורד מהכביש, עמ' 53, שורות 27-22, לאחר שתביעתו לניידות במל"ל התקבלה ונקבעה לו דרגת נכות בשיעור של 40%, רכש רכב מסוג מזדה - ת/23, בה התקין "מאיץ שמאלי", ע"פ דרישות משרד הבריאות - ת/26. שווי של ההתאמה כ - 1250 ₪ כפי שעולה מ - נ/12. התובע תובע עלות רכישת רכב המזדה בסכום של - 91,539 ₪ נכון ל - 3/10/02. השאלה היא אם הנתבעת חייבת לשאת בהוצאות רכב חדש או שמא ניתן להסתפק ברכב משומש שיספק את צרכיו של התובע. הנתבעת סבור שאין צורך ברכב חדש - ותוהה בס' 4.3.2 לסיכומיה "האם רכב במצב סביר הנמצא על הכביש 4 - 5 שנים אינו יכול לספק את צרכיו". הניתוח שערכנו לעניין התאמת הדיור יפה גם לעניננו - ראה ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' יצחק דרעי, פ"ד נ (3) 433, עמ' 438). ב"כ הנתבעת טען עוד כי סביר להניח כי התובע היה רוכש רכב ללא התאונה ומשתמש בו למטרותיו הפרטיות, שלו ושל בני משפחתו. כעקרון, טענתה של הנתבעת לעניין זה מקובלת עלי ואין צורך דוקא ברכב חדש. שוב, זכותו של התובע לרכוש רכב חדש אך אין לחייב את הנתבעת לשלם את מלוא שוויו של הרכב אלא אך ורק בסכום מופחת מאחר, וכאמור, רכב משומש יכול לשרת את צרכיו של התובע. נראה לי סביר לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי ב - 75% משוויו של רכב חדש וכן באחוז דומה לענין הוצאות ניידות שוטפות. כפי שהעיד בע' 45, ש' 16-15, ועדותו לא נסתרה, מגיעות הוצאות הניידות החודשיות ל - 970 ₪ (500 ₪ עבור ביטוח + 470 ₪ דלק). לסכום זה יש להוסיף את העלות של "המאיץ השמאלי" על סך 1,250 ₪ ליום הרכישה בנוסף לריבית והצמדה כחוק על סכום זה. התובע טוען כי מגיע לו בנוסף פיצוי סכום של 100,000 ₪ עבור נסיעותיו במשך השנים שלאחר התאונה, ביניהן נסיעות מחיפה לבית החולים "אסף הרופא". לדעתי, אין לפסוק לו סכום זה משתי סיבות - האחת - מדובר בנזק מיוחד המחייב המצאת קבלות, והשניה כל הוצאה בגין נסיעה לקבלת טיפול רפואי יש להפנותה למל"ל, דבר שלא נעשה בעניננו או מכל מקום לא הוכחה תשתית ראייתית לכך שהיתה הוצאה שהמל"ל חייב לשלמה ולא שולמה. בגין נזק שנגרם כתוצאה מתאונת העבודה ובתור שכזה זכאי הוא להחזר הוצאותיו בגין טיפולים רפואיים מהמל"ל. התובע לא טען כי פנה למל"ל בעניין הוצאותיו ובקשתו נדחתה. התובע גם לא הביא ראיות על ההוצאות שהוציא לצרכי נסיעותיו בתחבורה הציבורית מעבר לנסיעות לטיפול רפואי. בהעדר ראיות על הוצאות אלה מצד אחד, ומשהוכח כי אכן התובע היה זקוק לנסיעות ברכב פרטי, וראה הודאת ב"כ הנתבעת בס' 4.3.2 לסיכומיו, אני פוסק לתובע בגין נסיעותיו שלא לצורך טיפול רפואי, מאז התאונה עד לרכישת המזדה, תקופה של יותר משש שנים, סכום גלובלי על סך של 50,000 ₪ להיום. לעניין הוצאות הניידות לעתיד, התובע לוקח בחשבון ההוצאות החודשיות שיוציא בגין החזקת הרכב, וההפסדים שייגרמו לו בגין ירידת ערך הרכב וההוצאות שיוציא עבור רכישת רכב חדש. הוא מעריך הוצאות אלה בסך 400,000 ₪. לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים בעניין הוצאות הניידות לעבר ולעתיד אני פוסק לתובע את הסכומים הבאים: 1) 75% מסכום קניית המזדה על סך 91,539 ₪ - דהיינו סכום של 68,654 ₪. על סכום זה יש להוסיף ריבית והצמדה כחוק מיום 3.10.02 ועד ליום מתן פסק הדין, הסכום המתקבל הוא 81,455 ₪ להיום. ראה דף המשערכת המצורף לתיק שופט ומסומן באות ט' בתוך עיגול. 2) 75% מסכום הוצאות שוטפות על סך 970 ₪ כמפורט לעיל, דהיינו סכום של 728 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית והצמדה כחוק מיום 3.10.02 עד ליום מתן פסק הדין. הסכום המתקבל הוא 34,435 ₪ להיום. ראה דף המשערכת המצורף לתיק שופט ומסומן באות י' בתוך עיגול. 3) עבור רכישת מאיץ שמאלי על סך 1250 ₪ מיום 29.9.02. על סכום זה יש להוסיף ריבית והצמדה כחוק מיום הרכישה עד התשלום המלא בפועל. לא מצאתי לנכון להפחית מסכום זה 25% מאחר והמכשיר הותקן ברכב כתוצאה מנכותו של התובע. הסכום המתקבל הוא 1,484 ₪ . 4) ביחס להוצאות הניידות בעתיד מיום מתן פסק הדין ועד הגיעו לגיל 82, ובהתחשב בעליות בהחזקה השופטת של הרכב והעדר ראיה או חוות דעת בעניין זה, אני מעריך הוצאות אלה על סך 1,000 ₪ לחודש כשהבסיס להערכה זו הם ההוצאות השוטפות כפי שקבעתי לעיל.לא נלקח בחשבון ירידת ערך הרכב מאחר ולא הניח התובע תשתית ראייתית לכך, מצד אחד, ולאור ההקצבה שמקבל מהמל"ל לעניין הניידות מצד שני. על כן הוצאות ניידות בעתיד יחושבו אף הם בשיעור של 75% והסכום המגיע בגין הוצאות ניידות לעתיד הוא על סך 187,858 ₪ להיום. ראה דף המשערכת המצורף לתיק שופט ומסומן באות יא' בתוך עיגול. סה"כ הוצאות ניידות לעבר ולעתיד הם: 187,857 ₪ + 34,435 ₪ + 1,484 ₪ + 81,485 ₪ + 50,000 ₪ = 355,232 ₪ להיום. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 16. בראש נזק זה התובע מתייחס להעסקת עוזרת בית. הוא מסביר את הצורך בהעסקתה כממלאת תפקידו בעזרה במשק הבית שביצע בעבר, ואינו יכול לבצע כעת עקב התאונה, כגון קניות, ספונג'ה וכד'. אפשר להניח כי מילא תפקיד כלשהו בעבר במשק הבית, הכרוך במאמץ שאינו יכול לשאת כעת, במסגרת מצומצמת של שעות ספורות בשבוע, היות ועבד כל יום, במשרה מלאה ולכן אין לומר שלפני התאונה מילא התובע תפקיד של "עוזרת" שטיפלה במשק הבית בצורה שמחייבת העסקת מחליפה לו. אין בפני ראיות לעניין זה. לא רק זאת, אלא התובע קיבל קיצבה לעזרת הזולת מהמל"ל ולא הביא ראיות במידה מספקת כדי לתמוך את טענותיו ובאיזה מידה עזרת צד ג' שהוא מבקש לקבל פיצוי בגינה קשורה לנכותו כתוצאה מהתאונה. הוא גם לא הבהיר, וב"כ הנתבעת היה שותף לאי בהירות זו, אם עזרת צד ג' המבוקשת היא מעבר להקצבה שנתן המל"ל לתובע עבור עזרת צד ג' כפי שעולה ממסמכי המל"ל ומחוות הדעת של האקטואר - שי ספיר. מחדל ראייתי זה מונע ממני את האפשרות לפסוק לתובע סכום כלשהו בראש נזק זה. המסקנה המתבקשת היא, אפוא, כי אינני יכול לפסוק לתובע שום תשלום בראש נזק זה. וממילא גם אין אפשרות ואין מקום לנכות את התשלומים שנתן לו המל"ל בגין עזרת צד ג'. התביעה ביחס לראש נזק זה נמחקת בזה. הוצאות רפואיות 17. נקבע בתקנות הביטוח הלאומי [מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה] תשכ"ח-1968, להלן: "תקנות הטיפול הרפואי". תקנות אלה מספקות למעשה, למי שנפגע בתאונת עבודה את כל הצרכים הדרושים לו, ראה סיכום ההלכה בספרו של המלומד קציר, פיצויים של נזקי גוף, מהדורה חמישית, כרך א' בע' 704והפסיקה אליה מפנה. לדעתי, אין היום מחלוקת שבמונח "טיפול רפואי" שבתקנה 1 לתקנות הטיפול הרפואי, נכללים גם "האביזרים והטיפולים שהתובע דורש בגדר האביזרים המפורטים באופן מפורש ואינם בגדר אביזרים שהם אחרים" שלגביהם יש צורך באישור "רופא השירות". כפי שעולה מתקנה 2 לתקנות הטיפול הרפואי, ניתן להניח כי הוצאותיו הרפואיות, לרבות הנסיעות לשם קבלת טיפול רפואי כאמור, כוסו ויכוסו ע" המל"ל היות והתביעה היא בגדר "תאונת עבודה" - קציר, שם בע' 705. בסוגיה זו מן הראוי להביא כאן את קביעותיו של כב' השופט אור בע"א 2596/92, הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן, תק-על 95 (1) 576, בע' 581: "... לכאורה, על כן, יכול היה התובע לקבל את כל הטיפולים הרפואיים, התרופות, האביזרים והשיקום הרפואי שהוא זכאי לו מהמוסד. התובע לא פעל למימוש מלוא זכויותיו מהמוסד בעניין זה, והחליט להעדיף לקבל טיפולים רפואיים, אביזרים רפואיים ועזרה בשיקומו - בעבר ובעתיד - באופן פרטי כנגד תמורה כספית. בגין הוצאות ונזק כאלה אין הוא זכאי להיות מפוצה על ידי המזיק או מבטחו." כפי שהתובע עצמו מציין, ההוצאות הרפואיות בגין התאונה ממומנות ככלל על ידי המל"ל. הוא דורש סכום המשקף הוצאות שנגרמו וייגרמו לו בראש נזק זה בגין השתתפות עצמית ברכישת תרופות ו"עזרים רפואיים", בסכום גלובלי לעבר ולעתיד, על סך 45,000 ₪ ליום עריכת חישובו. הוא לא פירט מה לא מומן לו ו/או צופה כי לא ימומן. התובע הציג קבלות והצעות מחיר בעניין טיפולים ועזרים אורטופדים לשיכוך כאבים והקלה , ר' ת/24, כגון רכישת נעלי ספורט, רכישת קביים - על סך 120 ₪, מיום 1/2/98, הצעת מחיר למערכת להשתלת אלקטרודה זמנית לשיכוך כאבים מיום 3 בספטמבר 1997, על סך 3,300 ₪. ד"ר גורדון, בחוות דעתו, ת/32, ציין כי התובע זקוק לשימוש קבוע בנעליים אורטופדיות עם מדרס פנימי לפי מידת הגבס, קלות ובלמי זעזועים. כך גם ניתן לראות במסמכים הרפואיים תמיכה בצורך שהיה לו בקביים. אין נתונים לגבי הצורך באלקטרודה, אולם יש תימוכין לקיום תופעת RSD - תסמונת הכאב הכרוני, בחוות דעתו של ד"ר גורדון. כל אלה הן הוצאות שניתן לקבל בחזרה מהמל"ל מאחר והתאונה, כאמור, היא תאונת עבודה כמפורט וכאמור בתקנות הטיפול הרפואי. התובע לא הראה כי פנה למל"ל להחזר הוצאותיו לצרכים אלה, ונענה בשלילה ולא הציג חוות דעת לפיה יזדקק לטיפולים רפואיים או לאביזרים ופריטים שלא ניתן לקבל במסגרת זכויותיו במל"ל. בהעדר ראיה על הוצאות רפואיות בפועל שלא מומנו ע"י המל"ל, מצד אחד, או חוות דעת של מומחה מצד שני, הקובע איזה טיפולים או איזה תוצאות אינן מכוסות ע"י המל"ל, אין מנוס מלמחוק את התביעה בראש נזק זה. כאב וסבל 18. התובע מתייחס למצבו הנפשי הדכאוני הנובע מן הקושי שלו להסתגל לשינויים בחייו בעקבות התאונה ובשל הפגיעה בדימויו העצמי, לנכותו הקשה, והאשפוזים הרבים שעבר. הוא מבקש פיצוי בראש נזק זה בסך 300,000 ₪, ליום הגשת התביעה בשנת 1999. הנתבעת טוענת כי התובע מגזים בתיאור פציעתו וסבלו, ומפנה שוב לחוות דעתו על ד"ר לוסטיג. לטענתה, הפיצוי ע"פ חוק הפלת"ד בהתחשב בניכוי גיל הוא 72,466 ₪ לצורכי התביעה בשים לב לכך שאין מדובר בתאונת דרכים מציעה להעמיד את הפיצוי ע"פ הסכום המלא בלא ניכוי גיל קרי 90,582 ₪ נכון ליום עריכת החישוב. אני דוחה את טענת הנתבעת לחישוב הפיצוי בגין כאב וסבל, על פי הקריטריונים שנקבעו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975. כבר נפסקה ההלכה, ראה ע"א 515/83, בשיר עגור נ. דב איזנברג ואח', פ"ד לט (1) 197 (בתקדין הוא מופיע תחת מס' 315/83) והאסמכתאות שם, שהקריטריונים של חוק זה אינם חלים על תביעה לפי פקודת הנזיקין, שכידוע לא קבעה תיקרה לפיצוי בגין כאב וסבל, הפיצוי נקבע לפי מהות הפגיעה, הטיפולים הרפואיים שעבר התובע מאז התאונה, הנכויות הרפואיות שנקבעו וכו'. הטיפול והנתוחים גרמו לתובע כאב וסבל רב. לאחר ששקלתי את מצבו של התובע, במיוחד לאורך תקופת הטיפול שנמשכה כ - 4 שנים, את מגבלותיו ונכותו בעיקר בתחום האורטופדי והקשיים בהם הוא נתקל בחיי היום יום כתוצאה מכך דעתי היא שהפיצוי בסכום של 300,000 ₪ להיום מהווה פיצוי הולם, הוגן וראוי. הוצאות משפט 19. התובע עותר להשבת מלוא הוצאות המשפט לרבות עבור חוות הדעת מטעמו נגרמו לו הוצאות בסך 9,450 ₪ - לת/27. אקדים ואעיר כי ת/27 אינו מתייחס כלל לתשלום הוצאות ע"י התובע ועניינו בתשלומים של המל"ל בגין נכות בעבודה. לסיכומיו צירף ב"כ התובע קבלות עבור תשלום כספים לרופאים. אני רוצה לצאת מתוך הנחה שתשלומים אלה אכן שולמו עבור בדיקות רפואיות והכנת חוות דעת רפואיות לצורכי תיק זה. סך כל הקבלות שצורפו לסיכומי ב"כ התובע הוא 7,250 ₪ שהוצאו ע"פ התאריכים הרשומים בהם, במועדים שונים, בשנת 1997 ובשנת 2000. אני מקבל את התביעה בסעיף זה. מאחר והסכומים שולמו בתאריכים שונים לקחתי את סך כל הסכומים ששולמו ושיערכתי אותם לאמצע התקופה, מתאריך 27.10.00 עד היום. הסכום המשוערך שווה ל - 10,078 ₪ להיום. דף המשערת צורף לתיק שופט וסומן יב' בתוך עיגול. 20. לאור כל האמור לעיל אני פוסק לתובע את הסכומים כמפורט להלן: 1) הפסד השתכרות בעבר (לאחר ניכוי פיצויים) 634,120 ₪ 2) הפסד השתכרות בעתיד 349,051 ₪ 3) התאמת דיור 310,555 ₪ 4) הוצאות ניידות לעבר ולעתיד 355,232 ₪ 5) זכויות סוציאליות לעבר ולעתיד 75,111 ₪ 6) כאב וסבל 300,000 ₪ 7) הוצאות משפט 10,078 ₪ סה"כ 2,034,147 ₪ ניכויי תשלומי המל"ל 21. הנתבעת צירפה לסיכומיה חוות דעת של האקטואר מר שי ספיר, נ/10, שהעתק מעודכן ממנה מיום 1.7.04, צורף לסיכומי ב"כ הנתבעת. על פי חוות דעת זו, סה"כ ניכויי המל"ל כמפורט בשלושת חוו"ד, מגיע לסכום של 1,668,643 ₪ ליום 1.7.04. בסיכומיו אישר ב"כ התובע שיש לנכות את תשלומי המל"ל בצירוף הפרשי הצמדה בלבד. מהצהרה זו עולה, וכך ניתן להסיק, שאינו חולק על נכונות החישובים וניכויים. להלן הסכומים שיש לנכות על פי חוות הדעת של מר שי ספיר: הסכום המהוון של קיצבת נכות מעבודה על סך 503,657 ₪ קיצבת נכות מהעבודה כולל פיצוי הלנה 307,608 ₪ שיערוך תוספת הצמדה לתשלומי העבר 22,363 ₪ סה"כ: 833,628 ₪. 4) הסכום המהוון של קיצבה מיוחדת לעזרת הזולת 427,783 ₪ 5) הסכום המהוון של קיצבה מיוחדת לאחזקת רכב 113,169 ₪ 6) קיצבאות מיוחדות כולל פיצוי הלנה 159,653 ₪ 7) שיערוך תוספת הצמדה לתשלומי העבר 5,024 ₪ סה"כ: 705,629 ₪ 8) הסכום המהוון של קיצבת ניידות 58,304 ₪ 9) קיצבאות ניידות ששולמו 13,719 ₪ 10) שיערוך (תוספת הצמדה) 318 ₪ סה"כ: 72,404 ₪ סה"כ כולל: 1,611,661₪ ולא סכום של 1,668,643 ₪ כפי שטען ב"כ הנתבעת בס' 4.9.1 לסיכומיו. מאחר ולא פסקתי לתובע פיצויים בגין עזרת צד ג', אין לנכות מהפיצויים את הסכום של 427,783 ₪ ששילם המל"ל לתובע , כמפורט בחוות דעתו של האקטואר מר שי ספיר, בע' 2 נספח ד' לסיכומי ב"כ הנתבעת - ראה בהקשר זה ספרו של קציר, כרך א', בע' 778. על כן, הסכום שיש לנכותו מהפיצויים הוא 1,611,661₪ - 427,783 ₪ = 1,183,878 ₪ . סכום זה צריך להיות מנוכה מהפיצויים שפסקתי לטובת התובע. לא מצאתי לנכון להוסיף לסכום זה הצמדה וריבית מאחר ובסכומים שקבע האקטואר יש סכומים מהוונים לעתיד, במידה וב"כ הצדדים יבקשו לעדכן את חוות הדעת של האקטואר הם יכולים לפנות אליו. הסכום שיש לשלם לתובע: 2,034,147 ₪ - 1,183,878 ₪ = 850,269 ₪ . אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 850,269 ₪ להיום, בצירוף הוצאות המשפט (אגרה והוצאות אחרות, אם ישנן) ועוד 12.5% שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ. אם הסכומים הנ"ל לא ישולמו תוך 30 יום מהיום, ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)מלגזהתאונת עבודה