רקע כללי 1. מר התובע הועסק בעיריית קרית ביאליק (להלן "העירייה") כמהנדס, ובהמשך כמהנדס העיר, תקופה כוללת של 25 שנים. 2. במשך 9 שנים, בתקופה שמיום 1.4.1981 ועד 31.3.1990, הועסק התובע על פי דירוג המהנדסים. החל מיום 1.4.90 נקבעו תנאי עבודתו של התובע בהסכם אישי שיכונה להלן "חוזה נבחרים" או "הסכם המודל". מדובר היה בהסדר ניסיוני להעסקת נושאי משרה בכירים במספר רשויות, ביניהן העירייה. על פי הסכם זה, נקבע שכרו של התובע לפי שכר ראש הרשות בהפחתת 6%. בשנת 1993 בוטל ההסכם בהיותו הסכם חורג שלא קיבל אישורו של הממונה על השכר ובהיותו עומד בסתירה לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב תשמ"ה-1985. נקדים ונציין, כי גם התובע מודה בסיכומיו שאין מחלוקת כי הסכם המודל בוטל בהיותו נוגד את סעיף 29 לעיל. בחוזר מנכ"ל משרד הפנים מיום 23.3.93 פורסמו תנאי העסקת הבכירים כדוגמת התובע וביום 26.06.94 נחתם בין התובע לעירייה "חוזה מיוחד להעסקת עובד" (להלן "חוזה בכירים") אשר הסדיר מחדש את תנאי שכרו של התובע בעירייה החל מיום 1.4.94. לטענת התובע, את זכויותיו בעת פרישתו יש לבחון על פי הוראות חוזה הבכירים. 3. התובע פרש מעבודתו בעירייה ביום 1.04.06. מייד לאחר פרישתו, החל התובע לעבוד כמנכ"ל החברה הכלכלית של קרית מוצקין. 4. על פי קביעת הממונה על השכר, התובע זכאי לגמלה בשיעור משוקלל של 55.14% לפי דרוג בכירים דרגה 7. בשיעור זה כלולה תוספת קצבה עבור נכות בשיעור 5.14% (אשר מוקפאת עד גיל 62 או עד גיל 67 כל עוד מועסק התובע בקופה ציבורית) וכן הגדלת קצבה בשיעור 6%. בנוסף, הוחלט על ידי הממונה על השכר כי התובע יקבל מענק פרישה חד פעמי בסך 6.63 משכורות: 3.18 משכורות לפי 75% דרוג בכירים דרגה 7. 3.45 משכורות לפי דרוג בכירים דרגה 7. 5. עוד נקבע, כי התובע יהא זכאי לתשלום פדיון ימי מחלה מיד עם גמר שירותו בקופה ציבורית (החברה הכלכלית היא בגדר "קופה ציבורית") וכי אישור התנאים הללו מותנה בהעדר תביעות כלשהן של התובע על תנאי פרישתו ובכללם, אחוזי הקצבה, תוספת בריאות, מענק פרישה וקופה ציבורית (ראה סעיף 8 להודעת מר ישראל שפיצר). לאחר הגשת התביעה הודיע הממונה על השכר על ביטול אישור תשלום פדיון ימי מחלה לתובע טרם מלאו לו 55 שנה ומשהתובע הגיש תביעה לבית הדין (ראה ת/3). 6. על תנאי פרישה אלה שנקבעו לתובע על ידי הממונה על השכר, הגיש התובע את התביעה שבפנינו. כמו כן תובע התובע זכויות נוספות -פדיון ימי חופשה שלא ניצל, הודעה מוקדמת ופדיון ימי השתלמות אליהם לא יצא בפועל. 7. התובע טוען בתביעתו, כי יש להעלות את שיעור הקצבה לה הוא זכאי ל- 63.14%; לקבוע כי התניית תשלום הקצבה ע"י הממונה על השכר "בהיעדר תביעות" אינו תואם את חוק הגמלאות והוראות הדין הכללי; לקבוע כי התובע אולץ לפרוש מעבודתו ולכן הלכה למעשה- פוטר מעבודתו בנתבעת; לקבוע כי הוא זכאי למענק פרישה גבוה מזה שניתן לו; להורות על תשלום מלוא פדיון ימי המחלה הבלתי מנוצלים שנותרו לו; להורות על תשלום פדיון כל ימי חופשה שצבר התובע בשל אי מתן אפשרות לצאת לחופש; להורות על תשלום דמי הודעה מוקדמת ופדיון ימי השתלמות. טענה מקדמית- טענת התיישנות לטענת המדינה, בכל הנוגע לזכויות הפנסיה של התובע חל על התובע חוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל - 1970 מכוח סעיף 79 לחוקת העבודה אשר קובע כי: "בעניין פנסיה..תנהג הרשות לגבי העובדים על פי חוק הגימלאות של עובדי המדינה, עד לחקיקת חוק גמלאות מיוחד לעובדי הרשויות". לטענתה, בהתאם להוראת סעיף 43 לחוק הגמלאות ותקנה 1 לתקנות המועדים, המועד להגשת ערעור על החלטה או החלטת ביניים של הממונה או של נציב שירות המדינה הוא שישים יום מהיום שבו הובאה ההחלטה לידיעת המערער. מאחר שהחלטת הממונה על הגמלאות אותה מבקש התובע לתקוף כעת ניתנה עוד ביום 05.04.06, לא עומדת עוד לתובע זכות ערעור על אותה החלטה, ובית הדין אף אינו רשאי להאריך את המועד להגשת ערעור, שנקבע בחיקוק. לפיכך, דינה של התובענה לעניין שיעור הגמלה להידחות בשל האיחור בהגשתה. 9. לטענת התובע, סעיף 14 לחוזה הבכירים עליו הוא חתום קובע מפורשות: "מוסכם בין הצדדים, כי על תקופת עבודתו של העובד ברשות המקומית עפ"י חוזה זה לא יחולו הוראות חוק שירות המדינה (גימלאות) (נוסח משולב), התש"ל - 1970." לפיכך טוען התובע, כי אין הוראות תקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור) תש"ל - 1970 רלוונטיות בעניינו ולא חלה התיישנות על תביעתו. ככלל, המקור הנורמטיבי לזכאותו של עובד עיריה קבוע לפנסיה תקציבית מצוי בהוראות סעיף 79 לחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות, שהיא ההסכם הקיבוצי הכללי החל על עובדי הרשויות המקומיות. אלא, שבענייננו, מדובר בתובע אשר שימש בתפקיד בכיר של "מהנדס העיר" ועל פי הסכמי עבודה מיוחדים. 11. בפסיקה אשר יצאה לאחרונה נקבע, כי המקור להחתמת עובדים כאלה על הסכמים אישיים מצוי בהוראות סעיף 168 לפקודת העיריות: "...אכן, מן המפורסמות הוא כי הרשויות המקומיות נוהגות להחתים עובדים בכירים על הסכמי שכר החורגים ממסגרת סולם הדירוג/דרגה על פי חוקת העבודה. המקור להחתמת עובדים אלה על הסכמים אישיים מצוי בהוראות סעיף 168 לפקודת העיריות המורה כי - "אנשים שנתמנו כאמור בסעיף 167 (מזכיר/מנכ"ל, רופא וטרינר, מהנדס, יועץ משפטי, מנהל מחלקת חינוך, מבקר וגזבר (להלן "העובדים הסטטוטוריים") יקבלו את המשכורת שתקבע המועצה." [סע (ב"ש) 12047-02-10‏ ‏ יצחק הלמן נ' עיריית באר שבע , ניתן ביום 16.03.2010)] 12. כן נקבע: "העיריה היא גוף ציבורי. העיריה מפעילה תקציב משלה ובמסגרתו היא מעסיקה עובדים. עובדי העיריה מועסקים במסגרת של תקני כח אדם אותם קובעת העיריה. כמו בכל גוף ציבורי, קובעת העיריה בתקציבה לא רק את מספר משרות כח אדם שהיא מפעילה אלא גם את התנאים הצמודים לכל משרה. תנאים אלה, כנהוג בשירות המדינה, מוגדרים לכל משרה במונחים של דרגה נתונה בדירוג מקצועי מסויים. זוהי המסגרת ועל פיה מועסקים העובדים. גם למשרת המבקר בעיריה קיים תקן ומן הסתם אף הוא מוגדר כמשרה בדרגה נתונה של הדירוג המתאים למשרת המבקר. זה הכלל וזה הטרקלין. בצידו של הכלל - כמו בכל כלל - קיימים גם חריגים. קיומם של חריגים נובע מן הצורך לאפשר העסקתם של אנשים בכירים, או אנשים בעלי כישורים מיוחדים בתנאי עבודה שונים ומיטיבים. לשם כך קבעו גורמי הפיקוח במשרד הפנים, על דעת הממונה על השכר, מסגרת העסקה מיוחדת ואינדיווידואלית של "חוזה בכירים". תחילתו של ההסדר בשנת 1993 והוא מעוגן בחוזר משותף של משרד הפנים והממונה על השכר מיום 23.3.93 (נספח ע/6 לערעור הממונה). לפי חוזר זה הוסמכה רשות מקומית להעסיק מספר נושאי משרות בכירות בחוזה מיוחד ("חוזה בכירים") בתנאים מיוחדים ומועדפים שנקבעו בחוזר ובטיוטת החוזה האישי שצורפה לו. " [עע (ארצי) 312/05 מדינת ישראל נ' מחמוד חלאילה (2006) - פורסם במאגר משפטי] 13. על מהות ההתקשרות על פי תנאי "חוזה בכירים" ולפיו ונפקויותיה, נאמרו בין היתר הדברים הבאים - "האם העסקת עובדים אחרים בחוזה בכירים יצרה, לגבי המערערים, סולם שכר חדש או שינוי בסולם השכר הקיים? בית הדין האזורי השיב על שאלה זו בשלילה והצדק עימו. חוזה הבכירים יצר מעמד מיוחד לחלק מעובדי המדינה הבכירים שהסכימו לעבוד במעמד זה. חוזה הבכירים ניתק את העובדים הבכירים ממסגרת ההעסקה השגרתית שלהם, מסולם השכר החל עליהם ומתנאי הפנסיה שמקורם בחוק. חוזה הבכירים ביטל את הקביעות של העובדים הבכירים ומנגד קבע רמת שכר גבוהה מזו שהיתה לאותם עובדים על פי דירוגם. מכלול הנתונים הנוגעים לחוזה הבכירים (ראו סעיף 14 לפסק הדין של בית הדין האזורי) מלמד כי מדובר בהסדר מיוחד אשר נועד לנתק את העובד הבכיר ממתכונת העסקתו הקודמת וליצור לגביו מתכונת שונה הכוללת יתרונות וחסרונות, בבחינת חוחים ושושנים כאחד. מדובר במציאות העסקה שונה, חדשה ומיוחדת הכרוכה - במיוחד - בניתוק העובד הבכיר מסולם השכר הרגיל שלו. העסקת העובדים ב"חוזה בכירים" לא שינתה את סולמות השכר הרגילים, אלא יצרה מנגנון שניתק את העובדים מסולם השכר הרגיל וקבע להם מתכונת שונה - חילופית - של העסקה. לא יכול להיות ספק כי העסקה בחוזה בכירים, במתכונת בה מדובר, הינה שינוי מהותי במבנה ההעסקה ואין היא בבחינת שינוי בסולם השכר לגביו ניתן לבצע "תיאומים". בבחינת טיבו של חוזה הבכירים לעומת תנאי ההעסקה השגרתית יש להשקיף על מכלול הנתונים הנוגעים לאותו חוזה ולא להתייחס למרכיב אחד בלבד ממנו, כגון - מרכיב השכר. צדק אפוא בית הדין האזורי במסקנתו כי מדובר בהסדר העסקה חילופי לבעלי תפקידים מוגדרים, על פי קריטריונים שנקבעו, אשר אין בו משום ביטול, שינוי או החלפה של סולמות השכר בשרות המדינה". (ההדגשות אינן במקור). ( עע 1029/04, עמנואל דורנשטיין ואח' - מדינת ישראל, ניתן ביום 29/12/05, ) 14. ואכן, בבוחננו את לשון הסכם הבכירים עליו חתם התובע בשנת 94', אנו למדים על הכוונה המפורשת שלא להחיל לגביו את אותם הכללים כמו לגבי יתר העובדים ברשויות המקומיות. וכך צויין בהסכם: "5.א ההסכמים הקיבוציים, לרבות חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות, החלים על עובדיה האחרים של הרשות המקומית לא יחולו על העובד . ב. חוזה זה הינו הסכם אישי ומיוחד המסדיר את היחסים בין הרשות המקומית לבין העובד וקובע באופן בלעדי את תנאי העסקתו של העובד ." באשר לחלות חוק שירות המדינה (גמלאות) נקבע מפורשות בהסכם: "14.א. מוסכם בין הצדדים, כי על תקופת עבודתו של העובד ברשות מקומית עפ"י חוזה זה לא יחולו הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), התש"ל - 1970 (להלן: "חוק הגמלאות"). ... ח. למען הסר ספק-בסעיף זה "זכות לגמלאות" ו-"קצבה"-כל הזכויות החלות מכח חוק הגמלאות לעובד או לשאריו לרבות מענק, פיצויים בגין שנים עודפות וכו', הכל בכפוף לאמור בחוזה זה." מהאמור עולה, כי התובע הוחרג מפורשות מתחולת חוק הגמלאות אף כי זכויותיו לגמלה תקבענה על פי אותו חוק, בכפוף לתנאי החוזה. באופן דומה, נקבעו לתובע בחוזה זכויות מסוימות על פי חוקת העבודה, מבלי שזו חלה על התובע. 16. לפיכך, אין לקבוע כי חוק שירות המדינה (גימלאות) ותקנותיו לעניין המועד להגשת ערעור חלים על התובע ודין טענת ההתיישנות להידחות. שיעור הגמלה 17. את עבודתו של התובע אצל הנתבעת מחלק התובע לשלוש תקופות: בתקופה הראשונה, משנת 81 ועד 1990, הועסק התובע על ידי העיריה בדירוג המהנדסים והיה זכאי לפנסיה תקציבית מכוח החלת חוק הגימלאות על עובדי העיריות. בתקופה השניה, משנת 1990 ועד 1994, עבד התובע על פי הסכם המודל אשר העניק לו תנאים מטיבים, ביניהם: שכר בשיעור 94% משכר ראש הרשות וזכאות לגימלה בשיעור 4% לשנה במקום 2% כמקובל . לאחר שהוחלט על ביטולו של הסכם המודל, בהיותו נוגד את סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, חתם התובע על "הסכם בכירים" אשר מטרתו הייתה לקבוע סטנדרטים אחידים להעסקת בכירים ברשויות המקומיות, בהתחשב בגודלן של הרשויות המקומיות ובהתחשב במדיניות השכר בשירות הציבורי בכלל. בתקופה השלישית, משנת 1994 ועד 2006, עבד התובע על פי תנאי הסכם הבכירים שנחתם עימו. לטענת התובע בתביעתו ובתצהירו, זכאי הוא לשיעור גמלה של 63.14% וזאת מאחר שעבור התקופה הראשונה והשלישית זכאי הוא לגמלה לפי 2% לשנה (סה"כ 42%) ועבור התקופה השניה זכאי הוא, על פי הסכם המודל, לגמלה בשיעור 4% לשנה (סה"כ 16%), ולכך יש לצרף 5.14% בגין מצב בריאות, סה"כ 63.14%. גובה הגמלה צריך להיות מחושב, לטענתו, בהתאם להוראות סעיף 15 לחוזה הבכירים. מדובר, ככל הנראה, בטעות והכוונה היא לסעיף 14ב1 לחוזה הבכירים אשר קובע: "המשכורת הקובעת שעל בסיסה תשולם קצבתו של העובד עבור תקופת השירות שקדמה לתקופת חוזה זה תהיה המשכורת הקובעת, כהגדרתה בסעיפים 8 ו- 9 לחוק הגימלאות בדרגה שהייתה לעובד ערב החתימה על חוזה זה, היינו בדרגה 01 בדירוג 33 נבחרים." לטענת הנתבעים, עבור התקופה שמתחילת עבודתו של התובע ועד לשנת 1993, מועד ביטול הסכם המודל, חושבה גמלת התובע לפי 2% לשנה לפי דרגה 7 על בסיס 75% ממשכורת קובעת בדרוג בכירים. לתקופה מ- 1993 ועד 2006 חושבה הגמלה לפי דרגה 7 ממשכורת קובעת בדירוג בכירים. כמו כן, הוספו 5.14% בגין מצב בריאות ו-6% הגדלה נוספים. הקצבה המשוקללת עומדת על 55.14% לפי דירוג בכירים דרגה 7 בחלקיות משרה מלאה-100%. 20. בסיכומיו, לא חוזר התובע על טענתו כי זכאי הוא לשיעור גימלה של 63.14% ואינו דורש עוד כי גמלתו לתקופה השניה תחושב לפי 4% לשנה. חישוב גובה הגמלה 21. לטענת התובע, את זכויותיו עם סיום עבודתו יש לבחון בהתאם לחוזה הבכירים. על פי חוזה הבכירים, המשכורת הקובעת על פיה תחושב קצבת התובע עבור התקופה שקדמה לתקופת החוזה היא: "המשכורת הקובעת כהגדרתה בסעיפים 8 ו-9 לחוק הגמלאות בדרגה שהיתה לעובד ערב החתימה על חוזה זה, היינו בדרגה 01 בדירוג 33 נבחרים". מכאן, טוען התובע, כי לצורך חישוב גובה הקצבה הן לתקופה הראשונה והן לתקופה השניה, יש להביא בחשבון את דרגה 01 בדירוג 33 נבחרים. בסיכומי התובע עולה לראשונה הטענה כי דרגה זו הינה שוות ערך ל- "שכר הבכירים המלא". המדינה טוענת מנגד, בסיכומיה, כי מדובר בדרוג נבחרים- 100% שכר ראש רשות, אשר לא אושר מעולם ע"י הממונה על השכר. לטענת הנתבעות, בין הצדדים התנהלו דיונים ומו"מ באשר לתנאי פרישתו של התובע. הצדדים הגיעו לכלל הסכמה בדבר תנאי הפרישה ודרך חישובם. התכחשות התובע להסכמות שסוכמו עימו בדיונים עם המדינה ומרכז השלטון המקומי עולה כדי חוסר תום לב שיש בה להביא לדחיית התביעה. לטענת הנתבעות, התובע אישר בעדותו כי הוסכם שעבור התקופה שעד לחוזה הבכירים תחושב הגמלה לפי 75% משכר בכירים, כפי שנעשה. התובע אף אישר בעדותו, כי אינו תובע גימלה לפי 100% שכר בכירים לתקופה זו. עוד טוענות הנתבעות, כי בכל מקרה התובע אינו זכאי לחישוב הגמלה לפי שכר נבחרים, בהיות הדבר עומד בניגוד לסע' 29 לחוק יסודות התקציב ולנוכח ביטולו של הסכם המודל. לטענת המדינה, לתובע הוצע במהלך המו"מ עימו לחשב את הגמלה לתקופת הסכם המודל לפי 100% משכר בכירים, אולם אז, הגמלה לתקופה הראשונה, של עבודתו לפי דרוג מהנדסים, תחושב לפי דרוג ודרגה. והתובע העדיף את החלופה שסוכמה לבסוף, של 75% משכר בכירים לתקופה שעד לביטול הסכם המודל, בהיותה חלופה המיטיבה עמו. נקדים ונאמר, כי לאחר ששקלנו טענות הצדדים וראיותיהם מוצאים אנו לקבוע כי דין תביעת התובע באשר לשיעור וחישוב הגימלה- להידחות. התובע טען כי הפרישה, כמו גם תנאיה, נכפו עליו ולא היו על דעתו. איננו מקבלים טענה זו. ממכלול העדויות והראיות שבפנינו שוכנענו, כי ראשיתו של תהליך הפרישה נבעה מיוזמתו של התובע אשר פנה לרופאה תעסוקתית לבחינת אפשרות פרישה לגמלאות על רקע מצבו הבריאותי וקביעת הנכות הרפואית לשם כך. 24. עדות התובע בעניין הפנייה לרופאה לצורך בדיקה רפואית בלבד ולא על רקע רצונו לפרוש היתה מתחמקת ובלתי מהימנה. משנשאל התובע בחקירתו על נסיבות הפנייתו לרופאה תעסוקתית השיב: "למה מצא לנכון מר שלמה להפנות אותי לבדיקה רפואית אני משיב שאני בקרית ביאליק משנת 81, עבדתי עד התקופה הזו של 2003 בתפקיד מהנדס העיר כ 21 שנה." משלא ענה התובע על השאלה, נשאל הוא בשנית: "לשאלתך האם נכון שבאתי לפני עובדיה והתלוננתי על מצבי הרפואי אני משיב שבאתי לעובדיה ואמרתי לו שכתוצאה מעבודתי המתמשכת בעיריה בתפקיד מהנדס העיר במהלך השנים התרחשו במצב בריאותי מספר שינויים שמחייבים את הבדיקה הזו. לשאלתך שלהערכתי בגלל אותם שינויים רפואיים אני לא יכול לעבוד כמהנדס אני משיב שלא הייתי במצב שאני יכול לתת לעצמי התשובה הזו, אך ללא ספק התפקיד כפי שנתפס בעיני שצריך למלאו היה גורם לי לבעיות לא פשוטות. לשאלתך למה איני יכול לומר שאני בשנת 2003 מרגיש שמצבי הרפואי הוא כזה שאיני יכול לתפקד כמהנדס העיריה מטעמים רפואיים אני משיב שלא נכון. לשאלתך אני בדיעה שלמרות מצבי הרפואי בשנת 2003 אין לי שום בעיה למלא תפקידי כמהנדס בהתאם לחוזה ולתפקידים המוטלים עלי אני משיב שלא, בשנת 2003 כשפניתי למר עובדיה בנושא זה אם הרגשתי שאיני יכול למלא את התפקיד זו היתה השאלה, לא הרגשתי שאיני יכול, הרגשתי שהתרחשו במשך שנים רבות שינוים במצבי הרפואי הקשורים בלחץ דם גבוה ותופעות אחרות שהדאיגו אותי וביקשתי בדיקה זו ביחס לנושאים אלו, עובדה שהמשכתי בתפקיד. לשאלתך מה אני צריך את מר עובדיה אני משיב שהמצב בעיריה היה מצב שההיררכיה זה מצב מאוד חשוב אך מאחר ועבדנו 20 שנה היה עניין של יחסי קירבה של עובדים, כשהתלוננתי במצב הזה הוא אמר שהדרך הנכונה לטפל בנושא לשלוח אותי לועדה רפואית ורק שם יוכלו לקבוע איזה סוג תפקיד אמלא. לשאלתך האם נכון שאני יודע שכדי לבדוק מצבי הרפואי אני לא צריך את עובדיה אני משיב שעניתי. לשאלתך מדוע בשנת 2003 אני לא יכול ללכת לבדיקה אצל רופא משפחה, בבית חולים אני משיב שעשיתי זאת, לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש, כתוצאה מבדיקות אלה כשאתה הולך לועדות רפואיות אתה הולך עם התיק הרפואי אצל הרופא, מה שהתלווה אלי לועדה הרפואית..... אני עושה בדיקות רפואיות כל 3,4 חודשים. לשאלתך 3,4 חודשים לפני 1/5/03 גם עשיתי בדיקה אני משיב שכן. לשאלתך התוצאות הרפואיות היו טובות אני משיב שלא. לשאלתך בגלל שהן לא היו טובות זה הטריד אותי באשר להמשך עבודתי ולכן הלכתי לרופאה תעסוקתית אני משיב שלא הטריד אותי, אלא את הרופא שלי בגלל שהוא ראה שהערכים של לחץ הדם שלי היו גבוהים וחריגים וידע מהכרות אישית של 20 שנה אופי עבודתי ואז המליץ לי ללכת לעיריה ולעשות את הבירור הזה בכל הקשור לעתיד בעיריה מבחינה רפואית בהקשר למילוי תפקידי בעיריה." 25. התובע אף נשאל מדוע ציינה הרופאה התעסוקתית כי נכותו הרפואית לצורך פרישה היא 51.4% אם לא ציין בפניה שברצונו לפרוש והשיב תשובה תמוהה : "לשאלתך שקיבלתי את המסמך נספח ד' לתצהירי ואתה מקריא ממה שאומרת ד"ר קרין שלום שהנכות הרפואית שלי לצורך פרישה היא 51.4, האם הרופאה מאיפה ידעה שאני רוצה לפרוש אני משיב שהיא התכוונה שמי שמגיע למקום כזה הרצון שלו אולי לפרוש. זה לא היה רצוני. " 26. התובע אומנם התעקש כי חרף פנייתו לרופאה תעסוקתית לא ביקש לפרוש: "לשאלתך אחרי שקיבלתי תשובה זו אולי הרצון שלי היה לפרוש אני משיב שעדיין לא...לשאלתך מתי גמלה בקרבי ההחלטה שעקב מצבי הרפואי אני רוצה לפרוש אני משיב שאף פעם לא. " אולם, אין בידנו לקבל טענות התובע. שוכנענו, כי פנייתו של התובע לרופאה תעסוקתית ולעובדי הנתבעת בדבר בעיותיו הרפואיות מלמדות כי ביקש לבחון אפשרות פרישה. לזאת מצטרפות עדויות מר שלמה עובדיה, מר ורטהיים ומר אמונה בדבר רצון התובע לפרוש ולעבור לעבוד בחברה הכלכלית לקרית מוצקין. ואכן, כבר באמצע שנת 2005 ניגש התובע למכרז לתפקיד מנכ"ל החברה הכלכלית בקרית מוצקין, תפקיד אותו החל לבצע בראשית שנת 2006. לפיכך, סיום עבודתו של התובע לא היה מתוך כפיה אלא מתוך בחירה. 27. ראש העיר דאז, מר ורטהיים, העיד בפנינו כי התובע הוא זה אשר ביקש לפרוש: "התובע בשנה הראשונה 2004 דיבר על כך שרוצה לפרוש מתפקידו בגלל סיבות בריאותיות. גם בע"פ שיחה שניהל איתי וגם ניירות שנתן בזמנו שביקש לפרוש. לשאלתך האם ראיתי נייר שנתן לי שביקש לפרוש מתפקידו ואתה אומר שלא היתה שום פנייה בכתב מצידו לפרוש אני משיב שלא בטוח, לא זוכר, אני יודע רק שהיה נייר בגלל סיבות בריאותיות כולל מסמכים שרפואיים שקיבלתי אותם וראיתי והם נשלחו למשרד הפנים אח"כ ומשרד הפנים קבע אח"כ אחוזי נכות בעקבות אותם דברים... ... אני יודע רק שהבעיות הבריאותיות היה ידועות לי משיחה עם התובע והציג ניירות ואני עמדתי על כך שהמסמכים יהיו רק בתיקים הסגורים ואני מניח שהנקודה עלתה ע"י התובע בשיחות". אומנם, מר ורטהיים הודה כי חייב את התובע לפרוש עפ"י הוראות משרד הפנים מאחר ולא היה כשיר עוד לעבודתו כמהנדס, אלא, שלטענתו, היה זה גם רצונו של התובע: " לשאלתך שאמרתי שכתוב שאינו יכול לכהן כמהנדס העיר נקבע בשנת 2003 לפני היותי בתפקידי, המכתב שלי משנת 2006, 3 שנים הוא עובד ופתאום בשנת 2006 משרד הפנים אמר לי משהו או כתב ואני אומר לו שהוא חייב לסיים תפקידו אני משיב שהיתה התקדמות עם משרד הפנים גם ב 2004,2005 כאשר הדרישה עלתה ע"י משרד הפנים מספר פעמים ועלתה הוראה לממש הנושא הזה של פרישה, מה גם שזה התאים למר סימון בעצמו שביקש לפרוש. " 28. מר שלמה עובדיה אישר אף הוא כי התובע מיוזמתו הביע רצונו לפרוש, בין היתר על מערכת יחסיו של התובע עם ראש העיר: " לשאלתך מדוע הוא פרש אני משיב שהוא פרש בגלל שלא הסתדר עם ראש העיר, אני חושב שגם ראש העיר לא הסתדר איתו, בזהירות אומר שראש העיר חיכה לכך שהוא יילך. לשאלתך האם לידיעתי הוא תרם לכך שיעזוב אני משיב שכן. לשאלתך במה תרם אני משיב שהיו אי הבנות ביניהם, התובע וראש העיר לא היו באותו הראש. ... לשאלתך האם נכון לומר שהוא אולץ לפרוש אני משיב שכן, לא מסתיר את זה. הוא הביא אותו למצב שהוא יילך. ... לשאלתך האם נכון שעובר לפרישתו של התובע מעבודתו בעיריה בשנת 2003 או 2004 אמר לי התובע שברצונו לפרוש עקב מצב בריאותי אני משיב שהביא אישור על הנכות, לא זוכר באיזה תאריך על אחוזי הנכות המגיעים לו, לא השכר ולא פרישה רק על נכות 52 אחוז אם איני טועה. אחרי זמן מה הביע רצונו לפרוש לא יכול לומר בדיוק תאריך . לשאלתך אם פרש בשנת 2006 נכון לומר שכבר בשנת 2005 הביע רצונו לפרוש אני משיב שלא יכול לומר, בין 2005 ל 2006. לא יכול לנקוב בתאריך מדוייק." 29. אף מעדותו של התובע עלה כי לא עלתה מפיו טענה באשר לפרישה עצמה אלא, לכך שנאמר לו כי יש צורך באישור של משרד הפנים לתנאי הפרישה שנקבעו לו על ידי העירייה: "לשאלתך כשהוא אומר לי זאת אני מערער על כך אני משיב שכן, אני אמרתי שמאחר ואני בתאריך מסוים, קיבלתי מכתב ממר עובדיה של הזכויות הפנסיוניות שלי, אמרתי לו שהוא חייב למלא אחרי מה שכתוב במכתב הזה, י' 8, אני עובד בעיריה מול אנשים של העיריה, אחרי שלא עמד בי 8 אמר שהוא כפוף לאישור משרד הפנים וזה היה אחרי המכתב הזה. ...לשאלתך מ 5/04 ועד 31/3/06 אני מנהל משא ומתן האם הסכמתי לתנאים אלו אני משיב שכן." "לשאלתך אישרתי גם קודם שהתקיימו מגעים לאורך תקופה ארוכה כבר משנת 2004 סביב כל תנאי פרישתי מהעיריה אני משיב שנכון. " 30. גם מר אמונה אשר היה מעורב במו"מ סביב תנאי הפרישה העיד כי התובע היה מעוניין בפרישה ומעבר לעבוד כמנכ"ל החברה הכלכלית: "לשאלתך מה זה אומר אני משיב שמצד אחד מדברים על ימי חופשה וכו' אני לא תופס איך אני מקבל דיווח מאנשים שהוא כבר עובד בחברה כלכלית מ 1/06 והלאה. אתה צריך לשאול את התובע כי הציעו לו עבודה אחרת ורצה גם לפרוש. הוא התחיל לעבוד בחברה כלכלית של קרית מוצקין, רצה עבודה אחרת לשפר איכות חייו. לשאלתך אני אומר זאת מידיעה אישית אני משיב שידענו שהוא מועסק בחברה כלכלית של קרית מוצקין - קופה ציבורית" לאחר קבלת מכתב הרופאה התעסוקתית נמשכו הבירורים בנוגע לאפשרות פרישתו של התובע. עם התובע ובידיעתו נוהל מו"מ ממושך באשר לתנאי הפרישה להערכתנו, גם לנוכח ביטולו של הסכם המודל והבעייתיות בקביעת תנאי הפרישה בנסיבות שנוצרו. בסופו של יום הוסכם, כי הגמלה לתקופה שמשנת 1981 ועד למועד ביטול הסכם המודל תחושב לפי 75% שכר בכירים לפי 2% לשנה. התובע יכול היה להסכים לתנאים המוצעים או להחליט שאינו פורש מעבודתו. הדבר מוצא ביטוי במכתבו של מר אברהם אמונה מיום 7/6/05 למנכ"ל העיריה: "בעקבות הדיונים אצל מר אגמון, סוכם שמשרדנו יבדוק את שיעור המשכורת בדרוג המינהלי. הוחלט עם הממונה על השכר להעמידו על 75% דרוג בכירים כולל התקופה לפי תנאי נבחרים. אבקש להודיע על מועד פרישתו הצפוי או לחילופין ביטול תנאי פרישה." 32. ביום 20.11.05 יצא מכתבו של מר ישראל שפיצר בעניין תנאי הפרישה לתובע ובו פירוט החישוב בהתאם להסכמה לעיל. במכתב פורטו גם תנאי מענק פרישה שישולם לתובע וביטול תוספת הנכות אם התובע יועסק בעתיד בקופה ציבורית. כתגובה, נשלח ביום 19.12.05 מכתב ממנכ"ל העיריה, לאחר שיחתו עם התובע. במכתב נאמר: "הריני לאשר קבלת עותק מכתבך...ולאחר שיחתי עם המהנדס להסב את תשומת לבך בעניין כדלקמן..." במכתב מועלית הסתייגות באשר לאפשרות שלילת תוספת גמלה בגין נכות, וחישוב מענק הנכות. אין במכתב כל הסתייגות של התובע בעניין חישוב הגמלה. 33. גם ממכתבו של התובע מיום 16.2.06 לראש העירייה מר ורטהיים עולה כי מדובר היה במו"מ לקביעת זכויות התובע בהסכמה. במכתבו זה כותב התובע: "לאור כך שאני נמצא, בידיעתך, בהליך של בירור זכויותי הפנסיוניות. כידוע לך ובין היתר, נקבעה ישיבה ליום 20.2.06 בנושא בירור זכויותי הפנסיוניות במרכז השלטון המקומי בנוכחות כל הצדדים הרלוונטיים. בשלב זה, ועל מנת שלא להכשיל הליך זה וסיומו בדרך של הסכמה..." 34. התובע אישר בעדותו בפנינו, כי היה שותף למו"מ שהתנהל על תנאי פרישתו ולא מחה על הוצאתו לפנסיה: "לשאלתך אני יודע שמתחיל נוהל למשרד הפנים בקשר לתנאי פרישתי שהייתי שותף לו, האם נכון שמאז המכתב משנת 2003 עסקתי במשא ומתן ביחס לתנאי פרישתי אני משיב שבעל כורחי, הייתי חלק מזה. לשאלתך במשא ומתן הזה דיברו על תנאי פרישה בגלל אותו מסמך רפואי אני משיב שנכון. לשאלתך האם נכון שהייתי אצל מר אמונה בירושלים לפחות 3 פעמים לדיונים אני משיב שאני זוכר פעמיים אך יכול להיות שיש 3. אני לא זוכר באיזו תקופה זה היה, התקופה הזאת, לא יודע אם יש איזכור ביקורים אלו במסמכים. לשאלתך בשנת 2004-2005 אני מקיים דיונים אני משיב שכן. 35. התובע נשאל מדוע לא התנגד לפרישתו ולו במכתב. התובע טען כי כתב מכתב בו התנגד לפרישה באמצעות עו"ד שאינו זוכר את שמה ואינו יודע היכן הוא. מכתב כזה לא הוצג בפנינו. התובע גם נשאל האם יוכל להציג מכתב הסתייגות ממכתביו של מר ישראל שפיצר בנושא תנאי הפרישה מאפריל 2006 והשיב שיש מכתבים שיצאו ממשרד עו"ד בחיפה אולם המסמכים אינם מצויים בידו.(עמ' 11 לפרוטוקול). 36. מר אמונה אף העיד בפנינו כי הייתה בידי התובע האפשרות להגיש ערר על ההחלטה להוציאו לפנסיה, אולם התובע לא עשה כן: "לשאלתך איפה היו הבנות אלו אני משיב שכתוב שהתובע מכותב במכתב ת/4, אם לא היה מסכים היה מגיש הליך נגד העיריה שלא רוצה לפרוש, כבר מ 1/06 הוא עבד בחברה ויש לי עדות אם בהתנדבות ואם לא." 37. לנוכח כל האמור, איננו מקבלים את גרסת התובע כי מעולם לא רצה לפרוש מתפקידו. התובע היה זה אשר פנה לעובדיה בטענה על מצבו הרפואי והוא זה אשר פנה לבדיקות רפואיות ולרופאה תעסוקתית. כך לא מתנהג מי שמבקש להשאר בעבודתו ובתפקידו. התובע ביקש למצוא דרך נאותה לפרישה מוקדמת, וגייס לצורך כך את מצבו הבריאותי. התובע לא התנגד לפרישתו משום שזו היתה ברצונו ועל דעתו, והיה שותף מלא למו"מ על תנאי פרישתו. למעלה מכל זאת, התובע אישר בעדותו כי סוכם איתו ( לתקופה שלפני חוזה הבכירים) על גימלה בשיעור 75% ממשכורת בכירים במקום 100% וכי אינו תובע לפי 100% אלא לפי הסיכום. וכך העיד: "לשאלת בית הדין באף אחת מהישיבות שקשורות לתנאי הפרישה לא דובר בשום סעיף אחר חוץ מסעיף זה, ובסעיף הזה התקיימו דיונים עם מר אגמון ומשרד הפנים לא קיבל העמדה של הסתדרות המהנדסים ושלי ואמר שנעשה את זה 75% מהדבר הזה ועל הנקודה הזו היה דיון במרכז השלטון וגם הנקודה הזו רציתי לשנות ולהסתמך על חוזה הבכירים כשכתוב שם שבפרישתי לגמלאות ואני מפנה לסעיף 14 שם כתוב שאפרוש על פי הדרגה. סוכם איתי על נושא 75 אחוז ממשכורת הבכירים במקום מאה אחוז כפי שחשבתי, אני לא תובע לפי מאה אחוז אלא לפי הסיכום של 75 אחוזים שהוצע לי עם מר אגמון." חרף עדותו זו, והסכמתו לחישוב הגמלה לפי 75% שכר בכירים, חוזר ותובע הוא משום מה בסיכומיו קביעת גמלה לפי 100% שכר בכירים, וזאת לאחר שכבר חזר בו גם מטענתו בדבר שיעור הגמלה. בכך יש כדי ללמד על חוסר תום לבו של התובע אשר חרף הסיכום עמו וחרף עדותו הברורה בעניין מוסיף לנסות ולערוך מקצה שיפורים בגמלה המגיעה לו. לנוכח הסכמתו ועדותו המפורשת של התובע בעניין זה, דין תביעתו בכל הנוגע לחישוב הגמלה, להידחות. 38. למעלה מן הצורך, אף אם לא ניתנת היתה הסכמת התובע לחישוב הגמלה, כפי שהודה, הרי שלשיטתו, יש לחשב את הגמלה לתקופה שבמחלוקת על פי הוראות סעיף 14 להסכם הבכירים. אין לקבל את טענת התובע בעניין זה, ונבהיר. 39. סעיף 14 להסכם הבכירים עליו חתום התובע אשר דן ב"תשלום קיצבה" קבע: "תקופת שירותו של העובד לפי חוזה זה תצורף לתקופת שירותו הקודמת ברשות המקומית (להלן: "תקופת השירות הכוללת") לענין הזכות לגימלאות לו ולשאריו, בכפוף לתנאים הבאים: המשכורת הקובעת שעל בסיסה תשולם קצבתו של העובד עבור תקופת השירות שקדמה לתקופת חוזה זה תהיה המשכורת הקובעת, כהגדרתה בסעיפים 8 ו- 9 לחוק הגימלאות בדרגה שהייתה לעובד ערב החתימה על חוזה זה, היינו בדרגה 01 בדירוג 33 נבחרים...." התובע העיד, כי על פי סעיף 14 לחוזה הבכירים, הגמלה לתקופה שעד לחוזה הבכירים תחושב לפי דירוג נבחרים ואישר, כי מדובר בתנאי פרישה "כמו תנאי הפרישה של ראש העיר" ( עמ' 13 לפרוטוקול). אף לטענת המדינה, דרוג 33 נבחרים הוא דרוג אשר היה קיים בהסכם המודל ולא אושר על ידי הממונה על השכר. 40. ההצמדה לשכר נבחרים, כפי שנעשתה בהסכם המודל, עובר לחתימת הסכם הבכירים, עמדה בניגוד לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, ובוטלה. בע"ע (ארצי) 1445/02 אמריק יהודה פרידמן נ' עיריית מגדל העמק (2004) דן בית הדין בתנאים החריגים של הסכם המודל וקבע: "אין חולק כי הסכם המודל הוא פרי יוזמה של משרד הפנים אשר הפעיל אותו, כהסדר נסיוני, ב-12 עיריות ורשויות מקומיות ובהן עיריית מגדל העמק. הסכם המודל נועד לחול על שלושת בעלי התפקידים הבכירים בעיריה הם המזכיר, הגזבר והמהנדס. הסכם העבודה שנערך עם המערער על פי הסכם המודל העניק לו שכר בגובה 94% לשנה וגמלה בשיעור של 4% לשנה. אין חולק כי שני ערכים אלה כפולים מערכי רמת השכר ושיעור הגמלה לה היה זכאי המערער לפי הדירוג אליו הוא משתייך". 41. באשר לתוקפו של "הסכם המודל" נקבע: "... הממונה על השכר לא אישר את הסכם המודל, ולו במשתמע. אדרבה, הממונה על השכר פעל בנחישות כדי לאכוף על בעלי הסכם המודל את הסכם הבכירים שקיבל את אישורו, ובמרבית המקרים אף עלה הדבר בידו. בצדק ציין בית הדין האזורי כי - "ניתן להסיק באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי החל ממועד הנהגת "חוזה הבכירים" אשר אושר מפורשות גם על ידי הממונה על השכר, אין כל נפקות לתנאי העסקתם של בכירים ברשויות המקומיות על פי חוזים אישיים קודמים, לרבות הסכמי המודל, אלא אם קיבלו אישור הממונה להעסקתם בתנאי שכר אלה, שכן מדובר בהסכם בדבר שכר חורג" (עמ' 33 לפסק הדין). דברים אלא מקובלים אף עלינו. אין ספק שעם הנהגת חוזה הבכירים נפל דבר ובא הקץ על ההסדרים הקודמים שנהגו ברשויות המקומיות. לא זו בלבד שהסכם המודל לא אושר על ידי הממונה על השכר, אלא שניתן לאמר שהדרישה להנהיג הסכם במתכונת של חוזה הבכירים ביטלה - ולו גם במשתמע - את ההסדרים שנהגו על פי הסכם המודל. אכן, חוזה הבכירים יצר מציאות חדשה. הוא קבע סטנדרטים אחידים להעסקת בכירים ברשויות המקומיות, בהתחשב בגודלן של הרשויות המקומיות ובהתחשב במדיניות השכר בשירות הציבורי בכלל. מציאות זו מן הראוי שתחול על כלל העובדים הבכירים ברשויות המקומיות." באשר לתקופה בה היה הסכם המודל בתוקף נקבע: "... מדובר בהסכם נסיוני להיטיב עם תנאי השכר של העובדים הבכירים ברשויות המקומיות. ...אפילו אם אושר חוזה המודל לתקופה שבין 1990 לבין מרץ 1993 ובית הדין היה יכול לתת תוקף לתנאיו גם לאחר מכן, אין זה המקרה לעשות כן. חוזה המודל היה ניסיוני, חוזה הבכירים החליפו ואין ראיה שהממונה על השכר או האחראי במשרד הפנים חרגו מסמכותם או פעלו באופן שרירותי."ב (ע"ע 1183/01 עמוס אהרון - המועצה האזורית מרחבים ואח', סעיף 14 לפסק הדין, ניתן בתאריך 24/6/2003) 42. עינינו הרואות, וב"כ התובע לא חלק על כך שהסכם המודל וההטבות שניתנו מכוחו בטלו, והעובדים הבכירים הועברו כולם להסכם בכירים אחיד. 43. ביום 28.11.93 יצאה הודעת רענון מאת משרד הפנים אל כל ראשי העיריות והמועצות המקומיות והאזוריות, בה נדרשו המועצות המקומיות לעדכן את שכר העובדים הבכירים בהתאם לחוזר מיום 23.3.93. 44. מכאן, שהוראת הסכם הבכירים עליו חתם התובע, שקובעת למעשה כי חישובי הפנסיה שלו לתקופה הקודמת לחוזה יעשו על פי משכורת קובעת בדרוג נבחרים, אשר בוטלה בשל היותה חורגת, מהווה אף היא הוראה חריגה שאינה עומדת בתנאי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. ואכן, עוד במכתבו של מר ישראל שפיצר מיום 22.7.04 לעיריה בעניינו של התובע, כותב מר שפיצר כי: "הסכם הבכירים שנחתם ביום 26/6/94 בכל הקשור לתנאי הפרישה בהתאם לסעיפים 8 ו-9 לחוק האמור מבוטלים ובכללם שכר הנבחרים לפני חתימת חוזה בכירים…" לא ניתן על כן לקבל טענת התובע, שמשמעה קביעה המאשרת את האמור בסעיף 14 להסכם הבכירים, באופן העומד בסתירה עם ביטולו של הסכם המודל, עוקף את הביטול ומאשר קיצבה חריגה. הגדלת הקיצבה מטעמי נכות בשיעור 5.14% 45. אין חולק כי לתובע אושרה הגדלת קצבה בשיעור 5.14% עבור נכות ו- 6% פיצוי בגין חוזה נבחרים. במכתבו של מר שפיצר מיום 20/11/05, לאחר שהתובע זכה במכרז לתפקיד מנכ"ל החברה הכלכלית וידועה היתה כוונתו לעבוד בתפקיד זה עם הפרישה, צויין בסעיף 6: "רשמנו לפנינו שפרישתו של מר גרימברג עפ"י סעיף 20(ב) לחוק האמור, בגין נכות פוסלת אותו משרות בעירייה. אולם, במידה שיועסק בעתיד במקום עבודה כלשהו המוגדר כקופה ציבורית, המשרד יבטל רטרואקטיבית את תוספת 5.4% בגין הנכות" 46. בעקבות המכתב, התובע פנה באמצעות מר עובדיה ביום 19/12/05 והסתייג מהאמור בסעיף 6. לטענתו, האישור הרפואי סייג את יכולת עבודתו של התובע בתפקיד מהנדס העיר בלבד ולא מכל שירות בעירייה ועל כן ביקש, כי מכתבו של מר שפיצר יתוקן באופן שיכתב בו מפורשות כי המדובר בנכות הפוסלת את התובע משירות של מהנדס עירייה בלבד. 47. במכתב נוסף של מר שפיצר מיום 5/4/06, לאחר שהתובע עבר לעבוד בחברה הכלכלית נאמר: "6. בשל השתכרותו של מר גרימברג, במקום המוגדר כקופה ציבורית (להלן- קופה ציבורית), מיד לאחר פרישתו יחולו על תשלום קצבתו הוראות שלהלן: א.תוספת קצבת נכות בשיעור 5.14%, עפ"י הסעיפים 20(ב) ו- 100 לחוק האמור בגין נכות תוקפא עד גיל 62 או עד גיל 67 כל עוד מר גרימברג מועסק בקופה ציבורית לפי התאריך הרלוונטי. ב.במידה שמר גרימברג יפסיק את שרותו בקופה הציבורית לפני גיל 62 יופנה מטעם העירייה לוועדה רפואית של משרד הבריאות לקביעת כושר תפקודו מסיבה רפואית. כל החלטה של הוועדה הרפואית תחייב את משרדנו ואת העירייה לפעול על פיה בכל הקשור לשינויים שיחולו בתשלום קצבת הפרישה. ג.באשר לתשלום פדיון ימי מחלה, מר גרימברג יהא זכאי לתשלום זה, מיד עם גמר שרותו בקופה הציבורית. 7. עפ"י סעיף 35 לחוק האמור בדבר קופה ציבורית, קצבתו של מר גרימברג (ללא תוספת בריאות) ב- 2/3 מקצבתו ומגיל 55 עד גיל 60 ב-1/3 מקצבתו ללא תוספת בריאות 5.14%. מגיל 60 לא יחול קיזוז כלשהו." 48. התובע טוען בתביעתו, כי אין ולא הייתה סמכות למר שפיצר לקבוע כי במידה ויועסק בעתיד במקום כלשהו המוגדר כקופה ציבורית תבוטל התוספת אשר נקבעה לו כדין בגין הנכות. לטענתו, בחוות הדעת הרפואית שמיום 1/5/2003 אשר ניתנה ע"י רופאה תעסוקתית נקבע כדלקמן: "הגענו למסקנה שהוא אינו כשיר לתפקידו כמהנדס העיר וגו'". לטענת התובע, העולה מהאמור לעיל, כי על פי קביעה של מומחה רפואי הנכות שנקבעה לו ושבגינה נקבעה לו תוספת הנכות קשורה ו/או מתייחסת אך ורק לתפקידו כמהנדס העיר, הא ותו לא. לטענת התובע, אין ולא היה מקום שמר ישראל שפיצר, שלא על פי סמכות, ובהעדר חוות דעת רפואית של מומחה, יקבע כי עיסוקו של התובע בעתיד במקום עבודה כלשהו, המוגדר כקופה ציבורית, אף שאינו תפקיד של מהנדס עיר, יבטל ו/או יפגע בזכות המהותית שנקבעה לו לקבל תוספת בגין הנכות, לאור תפקידו כמהנדס עיר דווקא ו/או במיוחד. 49. מר אמונה הבהיר בפנינו, כי הקצבה שאושרה לתובע בגין נכותו בגובה 5.14% הוקפאה עד לגיל 62 או עד גיל 67 כל עוד התובע ממשיך לעבוד בקופה ציבורית מהטעמים הבאים: "...בשלב כלשהו במשרד הפנים לאחר 9/05 שכל עובד שפורש אחרי התאריך 30/9/05 פורש מסיבה רפואית הוא חייב ... לעבור ועדה רפואית של משרד הבריאות... האישורים שלנו עד 9/05 לא יושמו בעירייה, גם אם היתה קביעה של יעוץ רפואי שקבע 51.4 אחוז נכות כבר לא קבילה מ-9/05 והלאה, התובע פרש שנה ורבע אחרי המכתב הרפואי...הוא רצה להיאחז במסמך הרפואי שהיה לו...הוא המשיך לעבוד ולא פרש מסיבה בריאותית, זה היה חלק גיבוש תנאי פרישתו לקחת 5.14 אחוז אז לא רצינו לטרטר את התובע יותר מדי, אמרנו נקבע תנאים מגבילים שלא יוכל ליהנות מכל התנאים, קבענו שיישום הגדלת השירות יתחיל מגיל 62 בלבד וקבענו שאם לא היה עובד בקופה הציבורית ולא היה ממשיך לעבוד בחברה כלכלית, יכול להיות שהיינו רואים את סיבות הפרישה שלו בריאותית גרידא, היום אי אפשר לקבוע זאת, הסמכות היחידה לקבוע אם בן אדם כשיר לשירות או לא זה ועדה מחוזית של משרד הבריאות בלבד, לכן המכתב מיום 23/10/08 שולל תשלום פדיון ימי מחלה כי עובדתית לא פרש מסיבה בריאותית. ... לשאלתך אני ראיתי את האישור הרפואי שהמציא אני משיב שהיה אישור משנת 2003. אם לא הייתי רואה אישור לא הייתי קובע הגדלה עבור בריאות. לשאלתך שכתוב פה שאינו כשיר לתפקידו כמהנדס העיר ואתה מפנה למכתבי מיום 20/11/05 סעיף 6 - ת/2 מדוע כתבנו את זה אני משיב שכאשר אנו קובעים תנאים על פי סעיף 20 ב' המדבר על פסילה משירות, מדובר באדם שלא מסוגל לבצע תפקידו, באיזשהו מקום קומם אותנו הדבר שאנו הולכים להפריש עובד מסיבות נכות ומהדלת האחורית הוא מתקבל לעבודה בחברה כלכלית וזה קצת צרם באגף שלנו את אופי הפרישה שלו כי ידענו שהוא הולך לחברה כלכלית לעבוד ולכן לא יכול לגרום נזק לקופה ציבורית כשבן אדם אחד פסול לשירות ואוו גוף שלטון מקומי הוא כשיר, לא יכול להיות דבר כזה. כל האישורים שאתם רואים בתצהירים שלי זה היה מקח וממכר עם התובע, זה להשיג עוד תנאים ולכן נזהרתי מאוד, פה מצאתי את שביל הזהב בשביל לא להסתבך. " לתצהירו של מר אמונה צורף חוזר מנכ"ל 8/2005- "תנאי פרישה של עובדים ברשויות המקומיות- נהלים חדשים לבדיקות רפואיות לעובדים, לצורך הגדלת תקופת שירות בגין סיבה רפואית". במבוא לנוהל מאוזכר סעיף 100 לחוק המסדיר הגדלת תקופת שירות של עובד מסיבות שונות, בכללן סיבות רפואיות. במטרת הנוהל נכתב, בין היתר, כי זה בא על מנת להסדיר את נושא ההגדלה בגין סיבות רפואיות, וליצור אחידות בכל השלטון המקומי. בסעיף 3 לנוהל נקבע כי הוראות הנוהל יכנסו לתוקף מיום 1/9/05, ומתאריך זה יוכרו רק הגדלות שירות שיאושרו בהתאם לנוהל. בסעיף 4 לנוהל נקבע, כי הגדלת תקופת שירותו של עובד בגין מצב בריאותו ו/או מצב בריאותם של בן/בת זוגו תובא לדיון אם מתקיימים שלושה תנאים מצטברים מקדמיים והם: * בעת פרישת העובד העובד או בת זוגו סובלים מליקוי במצבם הבריאותי * אם בתקופת הליקוי, בהשוואה לשנה שקדמה לגילוי הליקוי, עומד העובד לפחות באחד משני התנאים הבאים: בתקופת הליקוי נפגע כושר השתכרותו (לפי תנאים שהוגדרו בנוהל); או שבשל מחלתו נגרמו לעובד או לבן/בת זוגו בשנה האחרונה הוצאות חודשיות קבועות, שאינן מכוסות על ידי ביטוח רפואי כלשהו, העולות על 10% משכר המינימום. * העובד או בן/בת זוגו אינם מקבלים תשלומים כלשהם ממקור אחר בגין מחלתם (כולל קצבת נכות מביטוח לאומי, ממשרד הביטחון או תשלום אחר מכל קופה ציבורית אחרת). 51. מהתנאים שבחוזר מנכ"ל עולה, כי גימלאי אינו זכאי לבחינת הגדלת אחוזי הפרישה שלו מטעמים רפואיים כל עוד הוא מקבל "תשלום אחר מכל קופה ציבורית". 52. לטענת התובע, מנוסח החוזר עולה כי המדובר בתשלום מקופה ציבורית אשר ניתן רק "בגין מחלתו" של הגימלאי. הזכאות נשללת אם הגמלאי מקבל תשלומים בגין מחלתו אם מקצבת נכות מביטוח לאומי, אם ממשרד הבטחון ואם מקופה ציבורית. התובע אינו מקבל תשלום "בגין מחלתו" ועל כן אין לומר כי אינו זכאי להגדלה. לטענת המדינה בעמדתה מיום 20/12/07, בתצהירו של מר אמונה מיום 5/8/08 (טרם סיום עבודת התובע בקופה הציבורית), ובעדותו, הגדלת הקצבה בגין נכות תוקפא כל עוד עובד התובע בחברה הכלכלית. ככל שעבודתו שם תסתיים לפני הגיל שנקבע - 62 או 67 (גיל פרישה), יוכל לעמוד בפני ועדה רפואית לקביעת הקצבה המוגדלת. כל עוד התובע עובד בחברה הכלכלית, הוא אינו עומד בתנאי הסף לבחינת תביעתו בפני ועדה רפואית. 54. אין חולק כי התובע סיים עבודתו בקופה הציבורית ב-10/08. לטענת המדינה בסיכומיה, התובע אינו זכאי לתוספת לפני הגיעו לגיל 62 מבלי שיועמד בפני ועדה רפואית וזאת, בהסתמך על מדיניות המשרד המבוססת על חוזר מנכ"ל 8/05. בהגיעו לגיל 62 יהיה זכאי לתוספת. 55. לטעמנו, כל עוד עבד התובע בקופה ציבורית לא זכאי היה לקבלת התוספת אם מכח החלטת מר שפיצר השוללת זכאות לפני גיל 62 אם מכח הנוהל, ואם משניהם גם יחד. מנוסח הנוהל עולה כי תנאי מקדמי לבחינת הזכאות הוא, שהעובד אינו מקבל תשלומים מסויימים ממקור אחר. איננו מקבלים פרשנות התובע כי יכול שהתובע יקבל תשלומים מקופה ציבורית שאינם "בגין המחלה". קביעה כזו מייתרת את המילים " או תשלום אחר" מכל קופה ציבורית אחרת. אם זו היתה כוונת הסעיף, ניתן היה לכתוב "כולל קצבת נכות מביטוח לאומי, ממשרד הבטחון או מכל קופה ציבורית אחרת". הוספת המילים "תשלום אחר" באה ללמד כי מדובר בתשלום מקופה ציבורית שאינו רק בגין המחלה. אנו סבורים כי כוונת ההוראה הייתה, כי כל עוד מקבל הגימלאי תשלום אחר כלשהו מקופה ציבורית הוא אינו זכאי להגדלת קצבתו מטעמים רפואיים. נציין, כי יש הגיון בכך שלא להגדיל לגמלאי גמלה בגין טעמים רפואיים אם הוא כשיר להמשיך ולעבוד ולא נפגע כושר השתכרותו. (כפי שטען מר אמונה). באשר לזכאות התובע לקבלת התוספת לאחר סיום עבודתו בקופה הציבורית. ההגדלה בשיעור 5.14% (10% מהנכות המצוינת במכתב שהציג התובע) אושרה עוד במכתבו של מר שפיצר ב-7/04, טרם כניסת הנוהל לתוקף ולפני שהתעורר ועלה נושא עבודתו של התובע בקופה ציבורית. משהתארך המו"מ, הנוהל נכנס לתקפו ואף הסתבר כי התובע מתכןן להמשיך לעבוד בקופה ציבורית, נשאר שיעור ההגדלה בתוקפו ללא שהתובע נדרש לעמוד בפני ועדה רפואית אולם הותנה כי התוספת תשולם בתנאי שאינו עובד בקופה ציבורית ולא לפני גיל 62. מר אמונה העיד בעניין זה: "אנחנו התייחסנו בכובד ראש לאישור הזה (הכוונה לאישור הרפואי מ.פ.) ובשביל לא לטרטר אותו התנינו תנאים מיוחדים לתת לו את התוספת הזאת..הורדנו 5.15 בגין בריאות עד גיל 62 אם אין ועדה רפואית אחרת, אם התובע רוצה לפנות אלינו לועדה רפואית יכול לעשות זאת" לא מצאנו בטיעוני המדינה הסבר לקביעת גיל 62 דווקא כגיל הסף לקבלת התוספת לגמלה. לטעמנו, משבאותו מועד כבר נכנס הנוהל לתקפו, נכון היה לקבוע את שיעור ההגדלה בהתאם להוראות הנוהל וככל שהתובע לא עמד בתנאי הסף באותו המועד, לקבוע כי בשעה שיסיים התובע עבודתו בקופה ציבורית, יהיה מקום לשקול הגדלת הגמלה מטעמי בריאות עפ"י הנוהל ולאחר שהתובע יעמוד בפנני ועדה רפואית. בע"ע (ארצי) 257/07 חברת החשמל בע"מ נ' שלמה מורד (2007) - התייחס בית הדין הארצי לחשיבות קביעתה של ועדה רפואית דווקא בנושא פרישה לפנסיית נכות מכח חוקת העבודה לעובדי חברת החשמל, ויפים הדברים לענייננו: "בית הדין האזורי הסתמך על רישומיו הרפואיים של הרופא החברה ד"ר סקסטין...בית הדין האזורי ראה ברישומים אלה משום הסכמה בין רופא החברה לבין הרופא המטפל של המשיב, הסכמה היוצרת החלטה של "ועדה רפואית" לפי חוקת העבודה (סעיף 22). קשה לקבל קביעה זו. החלטה של ועדה רפואית הינה דבר מהותי והכרחי. החלטה של ועדה רפואית אינה חוות דעת רפואית בעלמא. החלטה של ועדה רפואית אמורה להתקבל על יסוד בקשה לפרוש בשל נכותו על בסיס תיעוד רפואי, כמו גם על יסוד בדיקה של העובד . החלטה שכזו צריכה להתייחס במפורש לתנאים הקבועים בחוקת העבודה בדבר היותו של העובד "נכה תמידי" באופן מלא או חלקי כבסיס להסכמה בדבר אי יכולתו להמשיך ולתפקד בחברה בשל נכותו זו. יש לזכור כי להחלטת הוועדה יש תוצאות מרחיקות לכת לעניין זכויות פנסיה בשל מצב בריאותו של העובד . מכאן שלא ניתן לראות ברישומים של רופא החברה שנעשו שלא במסגרת של ועדה רפואית מסודרת, משום תחליף להחלטה מוסמכת של ועדה רפואית המהווה תנאי מוקדם והכרחי לקביעת הזכאות לפנסיית נכות." מכל מקום, ככל שמבקש התובע לקבל את תוספת לגמלה בשל מצב בריאות שלא לפי קביעת מר שפיצר (לאחר גיל 62 ללא צורך בועדה רפואית), אין מניעה כי יפעל כדין, על פי הנוהל, ויעמוד בפני ועדה רפואית אשר תקבע גובה תוספת הנכות לגמלה. מענק פרישה 57. לטענת התובע הוא היה זכאי עם פרישתו למענק פרישה בסך 293,618 ₪, בעוד ששולם לו ע"י הנתבעת סך של 174,689 ₪ בלבד. התובע מסתמך על חישוב אשר נערך ע"י העירייה ולפיו מענק הפרישה של התובע הוא בגובה 278,154.10 ש"ח. 58. מעדויות העירייה עלה, כי התחשיב עליו ביקש התובע להסתמך בתביעתו הועבר לבדיקת ואישור משרד הפנים וזה לא אושר, ואח"כ נעשה חישוב אחר (עדות גב' צורף בעמ' 16 לפרוטוקול). בסיכומיו כבר לא הסתמך התובע על תחשיב זה אלא טען, כי יש לחשב את מענק הפרישה לפי דרגה 01 בדירוג 33 נבחרים או לפי דרגה 7 בדירוג בכירים. מסיכומי התובע עולה כי אינו חולק על כך כי המענק הוא בגובה 6.63 משכורות, אלא בשאלת גובה המשכורת לחישוב. 59. על פי הסכם הבכירים, עליו חתום התובע, לא חלות עליו הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל-1970 וזאת בגין תקופת עבודתו על פי הסכם הבכירים. לכן, התובע לא זכאי היה למענק פרישה מכוח סעיף 22 לחוק. גם בהסכם הבכירים, מכוחו יש לקבוע את תנאי פרישתו של התובע, לא נקבע כי התובע יהיה זכאי למענק פרישה עם פרישתו. יחד עם זאת, לפנים משורת הדין, ובמסגרת המו"מ על תנאי פרישת התובע הוחלט להחיל עליו את סעיף 22 לחוק הנ"ל ולהעניק לו מענק פרישה. 60. אין בסיס לדרישת התובע לתשלום המענק לפי בסיס שכר בנבחרים, ובכך כבר הרחבנו במסגרת דיוננו בקצבת הפרישה. 61. לטענת המדינה, התובע זכאי למענק פרישה חד פעמי בשיעור 6.63 משכורות. 75% משכר בדרוג בכירים דרגה 7 (מהנדסים) 3.18 משכורות. לפי דרוג בכירים דרגה 7 3.45 משכורות. 62. הוגשו לנו תצהירי מר אמונה ותחשיבים שערך עליהם נחקר. בהתאם להסבריו של מר אמונה, המקובלים עלינו, לא מצאנו כי נפלה טעות בגובה המענק ששולם לתובע. כפי שנעשה בקביעת הגימלה, גם כאן נלקחה המשכורת לתקופה הראשונה לפי 75% שכר בכירים, ולתקופת העבודה לפי שכר בכירים- 100% שכר בכירים באופן יחסי למשך העבודה בכל אחת מן התקופות. אשר על כן, דין התביעה ברכיב זה להדחות. הודעה מוקדמת 63. בכתב התביעה טען התובע, כי על פי סעיף 7ד' לחוזה הבכירים על הנתבעת ליתן לו הודעה מוקדמת של שלושה חודשים. סעיף 7 ד קובע: "החליטה מועצת הרשות המקומית בדבר פיטורי העובד , תינתן לו הודה מוקדמת של חודש ימים ואז יבוא הסכם זה לידי סיום. אם העובד יכהן בתפקידו מעל לשנה יהיה זכאי בעת הפסקת עבודתו לתקופת הודעה מוקדמת של שלושה חודשים". הנתבעת טענה כי מבלי להידרש לשאלת נסיבות סיום עבודתו של התובע, מועד פרישתו או מועד סיום עבודתו של התובע היה ידוע לו כבר ביום 04.07.04 ועל כן קיבל את כל ימי ההודעה המוקדמת. 65. לטענת המדינה, טענתו של התובע לפיה הוא זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת הינה חסרת תום לב שכן התובע הוא זה שבחר, מטעמיו שלו, להפסיק את עבודתו בעירייה קריית ביאליק ולעבור לעבוד בחברה הכלכלית בקריית מוצקין ולא פוטר מעבודתו כלשון הסעיף. בשל כך אף לא חל הרציונאל העומד מאחורי מתן הודעה מוקדמת לעובד והוא שלעובד תהיה אפשרות לחפש עבודה אחרת כשהוא עדיין עובד ומקבל משכורת. 66. התובע אישר בעדותו כי ידע על מועד הפרישה (31/3/06) בחודש ינואר (ר' עדותו בעמ' 4 לפרוטוקול). עם זאת, מתוך ההתכתבויות עולה בבירור כי לפחות בחודש 11/05 כבר סוכם על פרישה ביום 31/3/06 וזכאות לגמלה מיום 1/4/06. הדבר עולה ממכתבו של מר שפיצר מיום 20/11/06, לגביו ניתנה התייחסות התובע אולם, לעניין מועד הפרישה לא הועלו ע"י התובע כל הערות או הסתייגויות. גם תחשיב מענק הפרישה מיום 22/1/06 (נספח ז' לתצהיר התובע) מתייחס לפרישה מיום 1/4/06. 67. עוד יש לזכור, כי מייד עם פרישתו החל התובע לעבוד בחברה הכלכלית, דבר שהיה ידוע מראש. לאור קביעתנו כאמור לעיל, לפיה, התובע הסכים מרצונו לפרוש לפנסיה מוקדמת, ובהתאם לכך סוכם על תנאי הפרישה לרבות על מועדה לפחות מחודש 11/05, נדחית תביעתו של התובע לתשלום דמי הודעה המוקדמת. פדיון ימי מחלה הזכות לפדיון ימי מחלה מעוגנת בסעיף 14ט' להסכם הבכירים של התובע הקובע: "זכויותיו של העובד לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים עבור תקופת השירות הכוללת, אם יש כאלה, יהיו לפי המשכורת הכוללת לפי סעיף 8 לעיל, בכפוף להוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות". 69. סעיף 52.2 לחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות קובע כי הפיצוי עבור חופשת מחלה בלתי מנוצלת יינתן: "א. בפרישה לקיצבה בגיל שאינו נמוך מגיל 55 שנה, בהתאם לחוק או לתקנות, או בפרישה לקיצבה מחמת מצב בריאות לקוי, נכות או מחלה, על פי קביעת ועדה רפואית מוסמכת...". אין חולק, כי התובע פרש בגיל הנמוך מ- 55 שנה (התובע יליד 01.04.1952 ופרש ביום 31.03.2006). כמו כן, לא עומד התובע בתנאי המפורש של פרישה לקצבה על פי קביעת ועדה רפואית מוסמכת. הועדות המוסמכות לקביעה כזו הן הוועדות הרפואיות של משרד הבריאות במחוזות (ראה סעיף 2 לחוזר מנכ"ל מס' 8/2005) ואין די באישור של רופאה תעסוקתית כדי לקבוע כי התובע פרש מטעמי נכות. סעיף 96(ב) לחוק הגמלאות אף ציין מפורשות: ב"כל מקום בחוק זה שמדובר בו בנכה או בנכות, לגבי אדם הפורש מהשירות, תהא ראיה מכרעת ויחידה בדבר הנכות ודרגתה - קביעתה של ועדה רפואית, לרבות הועדה הרפואית לעררים, שנעשתה סמוך לפני הפרישה או לאחר מכן." משכך יש לקבוע, כי התובע לא זכאי היה לפדיון ימי מחלה. 70. על אף האמור לעיל, במסגרת הסכם הפרישה של התובע, אישר הממונה על השכר לתובע את קבלת פדיון ימי המחלה, מיד עם גמר שירותו בקופה הציבורית. בסעיף 8 להודעותיו של הממונה על השכר על תנאי פרישתו של התובע מיום 5/4/06 ו- 26/4/06 צויין מפורשות: "האישור האמור מותנה בהעדר תביעות כלשהן של מר גרימברג על תנאי פרישתו ובכללם, אחוזי הקצבה, תוספת בריאות, מענק פרישה וקופה ציבורית." ביום 23.10.08 שלח מר שפיצר הודעה לנתבעת על ביטול פדיון ימי מחלה לתובע מהטעם: "משהופר התנאי האמור ע"י מר גרימברג והגיש תביעה: ע"ב 319/07 נגד המדינה והעירייה, הריני מבטל בזה את תשלום פדיון ימי מחלה לאחר עזיבתו את החברה הכלכלית בקרית מוצקין, בטרם מלאו לו 55 שנים" (ת/3). 72. מר אמונה העיד בפנינו כי התנאים אשר הוצאו לתובע היו תוצאה של משא ומתן שנערך עם התובע ולא עפ"י דין. כן העיד מר אמונה: "ימי מחלה אני לא כותב בסעיף 8 כי קבענו שיקבל פדיון המחלה עם גמר שירותו בקופה הציבורית ומדוע בת/3 העמדה היא אחרת אני משיב שכפי שכתבנו במכתב של מר שפיצר מיום 23/10/08 הגשת הערעור ע"י התובע היא הפרה של ההבנות שאין לו תביעות, מאחר ויש לו תביעות גם משרד הפנים מרשה לעצמו לקבוע שהוא לא זכאי למענק פדיון ימי מחלה. 73. לטענת הנתבעת, יש לקבוע כי לאור הגשת התביעה על ידי התובע אינו זכאי עוד לפדיון ימי מחלה שכן אינו זכאי לכך על פי דין. 74. לדעתנו, לאור העובדה כי דובר בתשלום לפנים משורת הדין אשר הותנה בהעדר הגשת תביעות מצד התובע, הרי משהגיש תביעה וערער על תנאי פרישתו אנו קובעים, כי בהעדר זכאות חוקית לפדיון ימי מחלה, התובע אינו זכאי לפדיון ימי מחלה הן מהטעם שלא קיבל את "תנאי העסקה" אשר ניתנו לו, לפנים משורת הדין, והן מהטעם שהוא אינו עונה על התנאים לקבלת הזכות כדין. פדיון חופשה 75. בהתאם לסעיף 10 לחוזה הבכירים של התובע, היה התובע זכאי לחופשה שנתית של 22 ימי עבודה בשנה, עם זכות צבירה של עד מקסימום 55 יום. לטענת התובע, ביום עבודתו האחרון עמדו לזכותו 167 ימי חופשה בלתי מנוצלים. העירייה שילמה לתובע פדיון ימי חופשה עבור 77 ימים, 22 ימים מעבר לתקרת הימים המותרת, אולם התובע תובע פדיון מלוא ימי החופשה הצבורים, 90 ימים נוספים. 76. לטענת התובע, לא ניתנה לו האפשרות לנצל את ימי החופשה ועל כן יש לשלם לו עבור מלוא ימי החופשה שצבר. לטענת התובע, צורכי העבודה והעומדים בראש העירייה לא אפשרו לו לנצל את ימי החופשה. התובע ביקש לנצל את ימי החופשה במהלך השנים 2005-2006 ואישור לכך לא ניתן על ידי משרד הפנים. לתובע שולמו לבסוף פדיון 77 ימי חופשה בלבד. 77. לטענת העירייה, העירייה חזרה ודרשה מן התובע ניצול ימי החופשה העודפים על מנת שלא יימחקו. לתובע ניתנה שהות ארוכה לעשות כן והטענה כי לא התאפשר לו לצאת לחופשה היא היתממות. התובע ידע משמעות אי ניצול ימי החופשה העולים על המכסה המותרת של 55 יום. התובע לא הודיע על יציאה לחופשה ולו היה מודיע, לא הייתה העירייה עומדת בדרכו. התובע הציג בפנינו התכתבויות בנושא ניצול ימי חופשה, מכתבים אשר שלח למנכ"ל העירייה ולראש העירייה בדבר האפשרויות העומדות בפניו לניצול ימי החופשה הצבורים עקב החריגה מתקרת 55 ימי חופשה. מההתכתבויות עולה, כי כאשר רצה התובע לצאת לחופשה ידע הוא להודיע על כך לעירייה ולא התעוררה כל בעיה באישור החופשה. במכתב מיום 18/5/95 הודיע התובע כי לאחרונה יצא לחופשה של 16 יום. במכתב מיום 22/2/04 הודיע התובע כי הוא יוצא ל- 8 ימי חופשה. לא מצאנו כל סיבה מדוע לא ביקש ונטל התובע חופשות נוספות ממין זה לבד מפניותיו כי קיים עומס עבודה. לא הוכח בפנינו ולא שוכנענו כי הנתבעת התנגדה לבקשות יציאה לחופשה שהגיש התובע, אלא שזה בחר, ככל הנראה, שלא לצאת לחופש וחרף הדרישה החוזרת ונשנית מצד העירייה לנצל את ימי החופשה העודפים. העירייה אף הציעה לתובע להעביר חלק מן המטלות למהנדס נוסף שהועסק בעירייה. כמו כן הוסכם כי התובע יקח יום חופש מידי שבוע. העיד בפנינו מר ורטהיים, ועדותו מהימנה עלינו, כי לא היתה מניעה שהתובע יצא לחופשה כפי שנעשה בעבר : "לשאלתך האם נכון לומר שלא יצא לחופשה בגלל שלא אישרתי לו אני משיב שלא נכון, שנים לפני כן מהנדס העיר יצא לתקופות של שבועות בשליחות לדרום אמריקה וקובי צור החליף אותו בהצלחה." לא מצאנו, כאמור, כי העירייה סירבה לבקשות חופשה של התובע או מנעה ממנו לנצל ימי חופשה. אין זה מתפקידה של העירייה לתכנן ולהכתיב לתובע את חופשותיו. 80. בעצם קביעת הגבול המותר לצבירה, באה לידי ביטוי המדיניות לפיה, ימי חופשה "נועדו לניצול בעין". עמד על כך השופט שמואל צור בפסק הדין ע"ע 1281/04, סמי בן חמו-המכון לפריון העבודה והייצור (ניתן ביום 3.1.05, טרם פורסם), בקובעו: "אין זה ראוי ואין זה אנושי לעבוד שנים ארוכות בלא נטילת חופשה. משום כך, נקבע בתקשי"ר הוראות המגבילות את אפשרות הצבירה של ימי חופשה שלא נוצלו". "בהוראה בדבר הגבלת אפשרות הצבירה ובהעמדתה, ההסכמית, על מספר כזה או אחר של ימים, באה לידי ביטוי התכלית הסוציאלית העומדת בבסיס הזכות לחופשה שנתית, הבאה לעודד יציאה לחופשה של עובדים לרווחתם ולרווחת משפחותיהם, ולא לצבירת חופשה ופדיונה שתוצאותיה כספיות ולא סוציאליות (ראה פסק הדין בע"ע 1273/01 צבאן - המועצה הדתית נתיבות, ניתן ביום 10.4.03, לא פורסם; בר"ע 1366/02 ולנטין שור - רשות העתיקות, ניתן ביום 02/10/02; עע 1365/04 אפיק - מדינת ישראל משרד התשתיות, ניתן ביום 13/12/05, לא פורסם)." 81. משלא שוכנענו כלל ועיקר כי לתובע לא היתה אפשרות לנצל ימי חופשה צבורים, ההוראה בדבר צבירת 55 ימים בלבד אינה חורגת מסבירות ומידתיות והתובע אף קיבל פדיון 22 ימים נוספים על תקרה זו, תביעת התובע לתשלום פדיון ימי החופשה שנמחקו לו, נדחית. התביעה לתשלום גמול השתלמות 82. לטענת התובע, על העירייה לשלם לו ימי השתלמות אשר הגיעו לו עפ"י הסכם המח"ר והסכם המהנדסים, נצברו והסתכמו בזכאות של 3 חודשים. התובע מבסס תביעתו זו על אישור העירייה מיום 03.12.96 עליה חתומה הגב' מרים שפייזר (ראה נספח ח' לכתב התביעה) בה נרשם, כי עד חתימת הסכם הבכירים נותרו לתובע 3 חודשי השתלמות בשכר. הסכם הבכירים נחתם ע"י התובע בשנת 1994. לטענת התובע, לא התאפשר לו לצאת ולנצל את ימי ההשתלמות ועל כן, בדרך של היקש מפדיון החופשה, מבקש הוא פדיון ימים אלה (ר' סעיף י' לסיכומיו). לטענת העירייה, תביעת התובע לימי השתלמות שעמדו לזכותו בשנת 94 או על פי המכתב משנת 1996, התיישנה. במישור המהותי טוענת הנתבעת, כי לתובע אין זכות כספית לקבלת "ימי השתלמות" אלא זכות לקבלת שכר רגיל בעת שמנצל הוא ימי השתלמות במהלך עבודתו, ללא שהימים ינוכו מימי חופשתו. לפיכך, אין לתובע כל זכות לפדיון ימים אלה ודין התביעה להידחות. 85. משמדוברלטענת התובע בזכות שהתגבשה עוד בשנת 1994 עם סיום עבודתו בדרוג המהנדסים, הרי שדין התביעה להידחות מחמת התיישנותה. לגופו של עניין, עובד אינו זכאי לפדיון ימי השתלמות אף אם היה זכאי לנצלן בתקופת עבודתו, אלא אם הוקנתה זכות זו במפורש. התובע לא טוען כי חלה על העירייה חובה לשלוח אותו להשתלמויות בשכר ואף לא טוען כי קיימת לו מכח ההסכם זכות לקבל תשלום בגין מכסת ימי השתלמות שלא נוצלו. מדובר בזכות נלווית שאיננה ניתנת לפדיון אלא על סמך הוראה מפורשת בהסכם ( דב"ע נג/ 223-3 פלסטיין פוסט בע"מ נ' ג'ואנה יחיאל פד"ע כז' 436 בעמ' 446. דב"ע שנ/ 74-1 מיכאל זדה נ' שולמית לוי פד"ע כא' 475 בעמ' 478). זכות נלווית היא חלק מתנאי העבודה, והיא שרירה וקיימת כל עוד נמשכים יחסי עובד-מעביד וחדלה עם הפסקתם. מקום שרצה המחוקק או רצו הצדדים לאפשר פדיון לאותה זכות - קבעו כך מפורשות. משלא נקבעה זכות זו מפורשות חזקה שאינה קיימת. 86. משלא נקבעה בהסכם זכות לפדיון ימי השתלמות שלא נוצלו, דינה של התביעה ברכיב זה להדחות. סיכום 87. תביעתו של התובע על כל ראשיה נדחית. לנוכח תוצאת הדברים, וניסיונו של התובע בתביעה זו לשנות מתנאי הפרישה שסוכמו עמו תוך שינוי חזית הטיעון מפעם לפעם והכל במטרה להביא להגדלת התנאים המוסכמים, מוצאים אנו לחייבו בהוצאות משפט בסך של 750 ₪ ובשכ"ט עוד בסך 5000 ₪ לכל אחת מן הנתבעות. התשלום יבוצע תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. 88. באפשרות הצדדים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. חוזהרפואהחוזה בכירים