הסנקציה המוטלת מכוח הדין על בעל דין שאינו מגיש תצהיר במועד שנקבע לו היא זו שנקבעה בתקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") לפיה: "לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות". בפסיקת בית המשפט העליון נאמר בעניין זה כך: "הוראה הניתנת על ידי בית המשפט על הגשת תצהירים תקצוב לבעל הדין או לבעלי הדין מועד למסירתם לתיק בית המשפט. מסירת התצהירים לפי הוראת בית המשפט עדיין אינה הופכת אותם לחלק מן הראיות אלא היא תנאי מוקדם 'להגשתם' בשלב הבאת הראיות, לפי הסדר שנקבע בתקנות 158 ו-159. לפיכך אם הגיש התובע (שהתחיל בהבאת הראיות) את תצהירי עדיו בגדר ראיותיו וראיות התביעה נסתיימו רשאי עדיין הנתבע להודיע שאין הוא מביא עדים ובמקרה כזה אין תצהירי עדיו שנמסרו לתיק בית המשפט משמשים כחומר ראיה" (רע"א 6283/93 ד. דני חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף - מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 639, 643; אי הגשת תצהיראיחור בהגשת תצהיריםמסמכים