שבר במרווח בין חוליות L2-L3

1. בפני תביעה אשר הוגשה על ידי התובעת נגד הדר חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת") ומר יוסי זאנו (להלן: "הנתבע") לתשלום פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). 2. על פי התביעה, ביום 31.1.04, נפגעה התובעת, ילידת 5.12.70 בתאונת דרכים כאשר רכב בו נסעה אשר היה נהוג על ידי הנתבע התהפך (אירוע זה ייקרא להלן: "התאונה"). הנתבעת ביטחה את הנתבע ורכבו בביטוח חובה. הנתבעת לא חלקה על שאלת החבות. פסק הדין יתמקד בשאלת הנזק. 3. הנכות הרפואית: מטעם בית המשפט מונו מומחים לקביעת נכותה של התובעת כתוצאה מהתאונה כדלקמן; א. (1) בתחום הפסיכיאטרי מונה ד"ר אלי קריצ'מן אשר בחן את עברה הרפואי הנפשי של התובעת וקבע; "לא ידוע על תחלואה נפשית בעברה ולאורך השנים... בעקבות התאונה התחילה לסבול מתופעות נפשיות שכללו ירידה במצב הרוח, מתח ועצבנות עם סף גירוי נמוך, סיוטי לילה והפרעות שינה. היא טופלה מספר חודשים בשיחות ולא נזקקה לטיפול תרופתי. בבדיקתה לא התרשמתי מתחלואה נפשית מג'ורית... תלונותיה מתאימים להגדרה של הפרעת הסתגלות עם תסמינים פוסט טראומטיים חלקיים, כנראה על בסיס של מבנה אישיותי לא בשל אשר הוגדר ע"י המרפאה לבריאות הנפש בה טופלה כארגון אישיותי גבולי. הפרעת הסתגלות זו התפתחה בעקבות תאונת הדרכים והפגיעה הגופנית. היא זקוקה כיום בעיקר לשיקום תעסוקתי אשר ניתן יהיה לבצעו לאחר סיום ההליכים המשפטיים...". בסיכום חוות הדעת קבע ד"ר קרי'צמן, כי התובעת "סובלת כיום מ: Disorder Adjustment עם תופעות פוסט טראומטיות חלקיות...". (2) ד"ר קריצמן העריך את נכותה הנפשית של התובעת על רקע הפרעה זו בשיעור של 5% לצמיתות לפי סעיף 34 א'-ב' לתקנות הביטוח הלאומי. (3) ד"ר קרי'צמן לא נחקר על חוות דעתו על ידי מי מהצדדים ולא נטענה טענה כנגד קביעת הנכות הרפואית. במצב דברים זה, אני מקבלת את קביעתו, כי נכותה הרפואית של התובע בתחום האמור היא בשיעור 5%. ב. (1) בתחום א.א.ג. מונה פרופ' מרשק אשר קבע בחוות דעתו בפרק דיון ומסקנות; "התובעת נפגעה בחבלה מסוג צליפת שוט וגם, קרוב לודאי, בחבלה ישירה בראש. במקרים אלה שכיח למדי למצוא פגיעה באבר חוש השמע המאוכסן בגולגולת. במקרה שלפנינו השמיעה אמנם שמורה, אך התובעת מתלוננת על צפצופים בשתי האוזניים מאז התאונה ובמהלך השנה שחלפה. הסימוכין "האובייקטיביים" לתלונה סובייקטיבית זו של צפצופים היא הירידה התחושתית עצבית בצלילים בגבוהים (כך במקור- ר.ש.) בשתי האוזניים. לכן נגרמה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% (עשרה אחוזים) בגלל צפצופים תמידיים באוזניים, לפי סעיף 72, 4, ד, II". (2) פרופ' מרשק לא נחקר על חוות דעתו על ידי מי מהצדדים. לאור האמור, בהתאם לחוות הדעת, אני קובעת, כי נכותה הרפואית של התובעת בתחום האמור היא בשיעור של 10% בגין טנטון מתמיד בשתי האוזניים. ג. (1) בתחום האורטופדי מינה בית המשפט תחילה את ד"ר אוחנה אשר קבע בחוות דעתו; "עקב התאונה, לוקה התובעת בנכות צמיתה בגין השבר (שהתרפא) בחוליה המתנית השניה ללא הגבלת תנועה ובאופן מלא. שיעור הנכות הוא 5% בהתאם לתקנה 37 (8) א' לתקנות המוסד לביטוח לאומי". בנוסף קבע ד"ר אוחנה נכויות זמניות ביחס לתקופה סמוכה לאחר התאונה (עמ' 5 של חוות הדעת). (2) ד"ר אוחנה נחקר על חוות דעתו ביום 8.6.06. במהלך חקירתו הוצגו לו מסמכים אשר לא היו לפניו כאשר נתן את חוות הדעת ובין היתר, תוצאות בדיקת CT. (3) בעקבות החקירה, הגישה התובעת בקשה למינוי מומחה נוסף. בית המשפט (כבוד השופטת שטמר) נעתר לבקשה. מפאת חשיבות הענין מצאתי להביא את עיקרי ההחלטה כדלקמן; "6. אמנם התנהלות התובעת מעוררת סימני שאלה, שכן ראוי היה להעמיד את המומחה על כך שקבועה בדיקת CT בקרוב, כך שימתין לקבלת תוצאותיה טרם שיתן חות דעתו, אולם אני סבורה שאין בכך כדי להכריע את הכף. השאלה הרלוונטית לדיון היא האם, אילו נחשף המומחה לממצאי הבדיקה טרם מתן חות הדעת, היתה חות דעתו שונה. אם התשובה לכך יכולה להיות חיובית, נראה כי יש צורך במינוי מומחה נוסף. 8. מבחינה עובדתית מתמקד דיוננו בשאלה הבאה: בחות דעתו קובע ד"ר אוחנה, כי בתאונה נגרם לתובעת שבר דחיסה בחוליה מתנית שניה; כי בזמן ההחלמה, עם התחברות השבר ידוע כי הנפגע סובל מכאבים; וכי עלול להיות עוות באיחוי השבר, אולם לא כך אצל התובעת. הואיל והשבר בחוליה המתנית השניה לא ערב את הדיסק שמעליו או מתחתיו, ולא נצפה בהם איזה נזק שהוא, לא מצא המומחה הסבר אובייקטיבי לקשיי הכיפוף של התובעת. לדעתו, השבר בחוליה המתנית השניה התאחה "ללא הפרעות עצביות או מוגבלות תנועתית". בגין השבר העניק המומחה לתובעת נכות בשיעור 5%. תשובת צילומי הרנטגן עליהם הסתמך המומחה קובעת: "עוות בחלק העליון של גוף חוליה L2 בעקבות שבר". ממצאי בדיקת CT כאמור לא עמדו בפני המומחה בעת שכתב את חות הדעת. מאוחר יותר נשלחו אליו, והוצגו שוב בעת מתן עדותו בבית המשפט. בפענוח הכתוב נרשם: "במרווח L2-L3: איבוד גובה קדמי ומרכזי של גוף חוליה L2... וקיימת סקלרוזיס דיפוזית קלה-שבר ישן... ... במרווח L4-L5: בלט דיסק אחורי הקיפי מינימלי המשיק על השק הטקאלי ועל השורשים משני הצדדים...". כלומר, שלענין שבר הדחיסה שנגרם בתאונה, ברווח L2-L3, השוני בין בדיקות הרנטגן שעמדו בפני המומחה (עוות בחלק עליון של החוליה) לבין בדיקת ה-CT (איבוד גובה קדמי ומרכזי) הוא בענין אחד: בבדיקת ה-CT נמצאה "סקלרוזיס דיפוזית קלה". המומחה אינו רואה הבדל ממשי במינוח בין "עוות" לבין "איבוד גובה" - ראה דבריו בעמוד 12 לפרוטוקול, החל מן השורה 17. המומחה הוסיף והסביר בחקירתו, כי סקלרוזיס (הסתיידות העצם) מלמדת במקרה זה על תהליך הריפוי הטבעי של השבר, ואין בה כדי לשנות מחות דעתו. עוד הסביר, כי הממצאים הניווניים אינם קשורים לשבר בחוליה L2 (עמוד 11, שורה 22 ואילך). מסקנת המומחה בחקירתו היא, כי אין בממצאים של בדיקת ה-CT כדי לשנות מחות דעתו. בתשובה לשאלה אם הממצא של בלט דיסק בגובה L4-L5 קשור לתאונה מסר המומחה כי רוב האוכלוסיה סובל מבלט דיסק (עמוד 11, שורות 25). אין הדבר מתייחס ישירות לתובעת. בצילום רנטגן שנערך 3 חדשים לפני בדיקת CT לא נרשם מאומה לגבי המרווח L4-L5. כיון שאין אירוע נוסף, יש להניח כי הסיבה לכך קשורה בסגולותיה של הבדיקה ולא בשוני במצבה של התובעת. על כן, הקביעה כי הממצא בגובה זה אינו קשור לתאונה איננה קביעה הכרחית, וגם לא היחידה ההגיונית בנסיבות הענין. על כן לא ברור כי בנסיבות תיק זה, אילו עמדו הממצאים מבדיקת ה-CT בפני המומחה טרם שנתן חות דעתו, לא היה בהם כדי לשנותה. (ההדגשה שלי - ר.ש.) 9. החלטתי להעתר לבקשה בשל כמה סיבות: ראשית, בשל הספק שמא היתה החלטת המומחה שונה, אילו עמדו בפניו הממצאים. שנית, כי ממצאי ה-CT לא היו בפני המומחה, וגם לא בפני הרופאים המטפלים, בתחילת הדרך. על כן, כלל לא נבחנה האפשרות, כי הבלט במרווח L4-L5 נובע אף הוא מן התאונה. לממצא זה עשויה להיות משמעות רפואית. (ההדגשות שלי - ר.ש.) שלישית, כי בנזק עקב תאונת דרכים עסקינן, ואין לתובעת כל דרך אחרת להוכיח טענותיה, אלא באמצעות מינוי מומחה. לבית המשפט אמון מלא במומחה, ד"ר אוחנה. ואולם, מקום בו קיימת אפשרות שמא בתום לב, ומתוך התנהגות התובעת, לא התייחס לממצאים נוספים - ראוי לאפשר לתובעת להציג עמדתה בפני מומחה נוסף" (החלטה מיום 21.9.06, בש"א 2356/06). (4) בקשת רשות ערעור אשר הגישה הנתבעת על החלטה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי אשר קבע; "דין הבקשה להידחות. ההלכה היא, כי ניהול המשפט וסדרי הדין הינם עניינים שבשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בהם, מלבד במקרים חריגים (רע"א 4775/04 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו, דינים עליון סט 100; רע"א 1315/07 פרופ' דב פלדברג ואח' נ' נחמיאס ואח', טרם פורסם). לא מצאתי כי המקרה שבפני הינו מקרה חריג המצריך את התערבותה של ערכאת הערעור. בית המשפט קמא נתן דעתו לאופן התנהלותה של המשיבה, אך סבר שמרכז הכובד בהכרעתו לא צריך להיות מונח בשאלה זו, אלא בשאלת השפעתה של בדיקת ה-CT על חוות דעתו של המומחה. גישה זו מקובלת עלי. כמו כן, אין בידי להתערב במסקנותיו של בית המשפט, אליהן הגיע לאחר שבחן לעומקה את חוות דעתו של המומחה ואת התשובות שנתן בעדותו. ראוי להדגיש, כי בית המשפט לא הטיל דופי במומחה ובחוות דעתו. נהפוך הוא, בית המשפט ציין שהקושי שהתעורר נבע מהתנהלות המשיבה..." [בר"ע 2746/06 (מחוזי ת"א) 24.5.07]. (5) נוכח האמור, מונה ד"ר רנד מומחה נוסף בתחום האורטופדיה. ד"ר רנד קבע בחוות דעתו; "... בבדיקה הגופנית הממצא העקרי הוא הגבלה בטווחי תנועות עמוד השדרה הצוואי והמתני, ורגישות בירך שמאל. הממצאים העיקריים בבדיקות הדימות הם בלט דיסק היקפי ללא לחץ משמעותי על מבנים עצביים במרווח דיסק L 5-4 וכן שבר דחיסה בחוליה L2. מעיון בתיעוד הרפואי שהוצג בפני עולים פרטים הרלוונטיים הבאים: קיים תיעוד לפגיעה בירך שמאל עם שטף דם בירך בתאונה ב- 1990 אך אין כל תיעוד להתמשכות הבעיה לאחר מכן. קיים תיעוד לפגיעה בתאונה ולאשפוזים ולרצף טיפולים שונים לאחר מכן. לא מצאתי עדות לבעיה דומה או זהה בעמוד השדרה טרם התאונה. לאור האמור יש לייחס את מלוא נכותה של התובעת בגין הפגיעה בעמוד השדרה הצווארי והמתני ובירך שמאל לפגיעה בתאונה נשואת התובענה הנוכחית. מצב התובעת כיום יציב ואיני צופה שינוי מהותי במצבה בעתיד הנראה לעין. יש לקבוע את נכותה באופן הבא: בגין הגבלה מזערית בטווח תנועות עמוד השדרה הצווארי - נכות צמיתה בשיעור 2.5% על פי סעיף 37(5) (א). בגין הגבלה מזערית בטווח תנועות עמוד השדרה המתני- נכות צמיתה בשיעור 2.5% על פי סעיף 37(7) (א). בגין שבר בחוליה בעמוד השדרה המתני- נכות צמיתה בשיעור 5% על פי סעיף 37(8) (א). בגין פגיעה בירך שמאל עם כאב מתמשך-נכות צמיתה בשיעור 1% על פי סעיף 35(1)א-ב". (ראו פרק סיכום ודיון, עמ' 4-5 בחוות הדעת). (6) בחינת חוות דעת המומחים בתחום האורטופדי והשוואתן מעלה שוני בשניים; ד"ר רנד קבע, כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בגין הגבלה מיזערית בטווח התנועה של עמוד השדרה הצווארי בשיעור של 2.5% ובטווח התנועה של עמוד השדרה המתני בשיעור של 2.5%, וכן קבע, כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בגין פגיעה בירך שמאל עם כאב מתמשך, וזאת בשיעור של 1%. (7) יש להדגיש, כי חוות דעתו של ד"ר אוחנה לא נפסלה, כך שלפני בית המשפט מונחות כיום שתי חוות דעת. ד"ר אוחנה לא זומן לחקירה נוספת בעקבות הגשת חוות דעת ד"ר רנד. בחקירתו הנגדית, עומת ד"ר רנד עם חוות דעתו של ד"ר אוחנה. (8) בסיכומיה, לא חלקה הנתבעת על קביעתו של ד"ר רנד, כי נותרה לתובעת נכות בשיעור של 1% בגין הפגיעה בירך שמאל (עמ' 4, פסקה 5 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת טענה, כי בחקירתו חזר בו ד"ר רנד מהקביעות בדבר ההגבלות המזעריות בטווחי תנועת עמוד שדרה צווארי ומתני, ולמעשה, הצטרף לקביעותיו של ד"ר אוחנה. עוד טענה הנתבעת בסיכומיה, כי במשתמע העיד ד"ר רנד, כי למעשה, הנכות בגין השבר בחוליה (5%) חופפת לנכות שקבע בגין ההגבלה בעמוד השדרה המתני. לחילופין, ביקשה הנתבעת לאמץ את חוות הדעת של ד"ר אוחנה על פני חוות הדעת של ד"ר רנד. (9) אין דעתי כדעת הנתבעת; (א) בחקירתו, הסביר ד"ר רנד, כי בבדיקה שערך ועל פי המסמכים והממצאים האובייקטיביים נותרה לתובעת נכות בגין הגבלות בעמוד שדרה מתני וצווארי: "ש. יש פה ממצאי בדיקה, אני מציג לך את חוות הדעת של דר' אוחנה ואת ממצאי הבדיקה של דר' אוחנה בעת שבדק את עמ"ש של התובעת. בהנחה שאלה היו ממצאי הבדיקה בעת בדיקתך אתה את הגברת, האם נכון שלא היית מעניק לגברת אחוזי נכות בגין הגבלה בתנועות עמ"ש צווארי? ת. קרוב לוודאי שלא. (דהיינו, נכון)" (ישיבת 29.10.08, עמ' 21, ש' 2-5). בהמשך; "ש. לגבי הקריטריונים שלך למתן אחוזי נכות נוכח תלונות, אתה מתבסס על ממצאים אובייקטיבים בבדיקה פיסקלית או בבדיקות הדמיה ת. אני מסתמך בעיקר על ממצאים בבדיקה פיסקלית אובייקטיבים ככל שאפשר לצפות הם אף פעם לא 100 אחוז" (עמ' 22, ש' 10-13). בהמשך, במענה לשאלות ב"כ התובעת; "... נשאלת הרבה שאלות על הנושא של מגבלה כזו או אחרת, אם היא מזערית או לא מזערית אם היא קשה או קלה, אמרת במקום אחר שהנושא הזה בסיווג של התקנות הוא נושא בעייתי משום שמה שנראה בפני רופא אחד כמזערי יכול להיראות כמגבלה קלה בפני רופא אחר וכבר נתקלנו במקרים כאלה ת. נכון ש. כי אין בהגדרה בתקנות קביעה של מעלות ודרגה בהתאם לכך ת. נכון" (עמ' 24, ש' 27-30, עמ' 25, ש' 1-3). ובהמשך; "ש. אני מתייחס כרגע לחומר שאני שלחתי לך, אתה מסכים איתי שאתה מעיין ורואה את סך הטיפולים מדובר בכמות משמעותית ונכבדה של טיפולים ת. נכון ש. בין היתר הגברת טופלה במרפאת כאב בבית החולים קפלן, בטיפולים שהם טיפולים פולשניים, זריקות, מפנה למשל למסמך 29 בתיק המוצגים, המלצה להמשך טיפול, מסמך 33 ו 34 בתיק המוצגים, מסמך 38 מתיק המוצגים 39 ו 40 בתיק המוצגים. האם זה נכון להגיד שאדם שלא סובל מכאבים בד"כ לא הולך לקבל טיפולים מהסוג הזה ת. נכון ש. האם זה נכון שפעמים רבות כאב נוצר לאו דווקא מהלחץ, אם אנו מדברים על בלט או פריצת דיסק, לאו דווקא מלחיצת הדיסק על העצב אלא דווקא על דלקת שהתפתחה כתוצאה מהלחץ ת. נכון ש. התרשמת בחוות דעתך שהתלונות של הגברת, ביחס לכאבים שמהם היא סובלת אמינות ת. נכון" (עמ' 25, ש' 7-19). ד"ר רנד השיב לשאלות באופן מעמיק ויסודי, וזאת גם לאחר שעומת עם חוות דעתו של ד"ר אוחנה. כאמור לעייל, הנתבעת לא זימנה לעדות את ד"ר אוחנה ולא עימתה אותו עם חוות הדעת של ד"ר רנד. (ב) גם על טענת הנתבעת בדבר כפל הנכויות השיב ד"ר רנד באופן ענייני ומעמיק ושלל אותה; "ש. הענקת לגב' 5 אחוזי נכות בגין השבר בחוליה המותנית שהתרפא, לפי סעיף 37(8) ת. כן. ש. תאשר לי שכתוב בסעיף ששבר בגוף החוליה שהתרפא בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלה בתנועות של עמוד השדרה בקרבת חוליה, נכון ששבר בחוליה המותנית יכול לגרום להגבלת התנועות ת. נכון ש. נכון שאם אתה מעניק אחוזי נכות עבור השבר שזאת הסיבה להגבלה בתנועות ואם אתה מעניק אחוזי נכות עבור ההגבלה בתנועה שזאת התוצאה, אז בעצם, אתה סותר את מה שכתבו בקובץ התקנות בגלל שאתה מעניק כפילות אחוזי נכות גם על הסיבה וגם על התוצאה. ת. שאלה זו עולה מחדש לדיון בכל פעם שיש דיון על נכות בגלל שבר בחוליה. לדעתי, בגלל ניסוח לא הגיוני של הסעיף הזה. אני מבין מה שאלת, תאמר לי אתה אם יש לי שבר בחוליה שהוא שבר קל בלי הגבלה, בלי תזוזה ניכרת וכו', אבל עם הגבלה בתנועה, איפה מבין שלושת הסעיפים על שבר הוא יכול להיכנס? באיזה מהם? ש. בחמישה אחוז ת. אבל שם מצוין בפרוש שהסעיף הזה ניתן כשאשר יש שבר שהוא ממצא רנטגני בלבד בלי הגבלה בתנועה. ש. אבל הסעיף מחייב שתהיה תזוזה מסויימת בחוליה, כי הוא אומר "שבר בחוליה שהתרפה בלי תזוזה ניכרת" זאת אומרת חייבת להיות איזשהי תזוזה בחוליה מה שאין כאן ת. יש. מי שניסח את התקנות לא היה חזק באורטופדיה, וגם כנראה לא בעברית, מפני שיש בשבר דחיסה לפי ההגדרה, יש תמיד תזוזה מסויימת, הפלטה העליונה של החוליה נדחסת אל התחתונה. שאלת בית המשפט: בריפוי מלא אדוני אומר יש ריפוי מלא אבל בכל זאת הייתה תזוזה, זה לא חוזר למקומו? ת. שבר בעצם ארוכה יכול להתרפא ולחזור בעצם למצב קודם בלי תזוזה בכלל. שבר בעצם ספוגית כמו בחוליה, לעולם לא חוזר למקומו בחזרה, העצם הספוגית נדחסת השבר מתרפא במובן זה שיש רצף של עצם ואין כאבים לאחר מכן אבל העצם לא חוזרת למקומה. המשך חקירה: ש. נכון שהשבר התרפא ריפוי מלא ת. כן ש. הנכות שהענקת בגין השבר עצמו הוא בעצם קלינית על עצם זה שהיה שבר והוא התרפא ת. נכון ש. להבדיל מהנכות של 2.5 אחוז הגבלה מזערית שזו התוצאה של אותו שבר ת. קרוב לוודאי שזו התוצאה של השבר ש. אתה בדקת את טווחי התנועה של הגברת בזמן כיפוף, יישור והטיות? ת. כן. כמצויין בחוות הדעת. ש. הנתונים האלו מצביעים שוב על הגבלה מזערית ת. נכון. ש. באיזה מובן היא מזערית ת. בעיקר בכיפוף קדימה שהיא הגיעה עד לפיקות הברכיים אבל לא מעבר לזה. ש. יתר התנועות בעצם היו מלאות ת. נכון" (עמ' 23, ש' 11-29, עמ' 24, ש' 1-21). (10) יש לציין, כי גם לעניין הנכות שקבע בגין הפגיעה בירך התייחס ד"ר רנד באריכות והסביר את קביעותיו. לא מצאתי להרחיב בעניין זה נוכח הסכמתה המשתמעת של הנתבעת לקביעתו (ס' 8 לעייל). (11) הכלל שנקבע בפסיקה הוא; "...אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש שיבא ואחר, פ"ד נו(2) 936, 949 (2002) (ההדגשה שלי - ר.ש.). בע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לץ ואחר, פ"ד מז(5) 170, 174 (2003), קבע בית המשפט העליון; "הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט: ...כמו כל חוות-דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, כך גם חוות-דעתו של מומחה רפואי: היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות לפני בית המשפט, ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול-דעתו... ואמנם, אם אין בחוות-דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות-הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעתים, מתוך עיון בחוות-הדעת עצמה או במכלול נסיבות העניין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, שעליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות-דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות-דעת". בפרשת יומה (ע"א 7617/07 יחזקאל יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, נבו (2008), מביא כבוד בית המשפט העליון את הנאמר בע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ ואחר, נבו (2005), כי "בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי". בפרשת יומה הנ"ל מציין בית המשפט, כי תוצאת ביקורת זו עשויה להביא לכמה מצבים; "בפסיקת בית משפט זה הותוו מצבים שונים בהם יראה בית המשפט לסטות מקביעות שבחוות דעת רפואית, הגם כי מטבע הדברים, אין הם ממצים את מכלול המצבים האפשריים, וההכרעה בכל מקרה ומקרה היא פרי נסיבותיו הקונקרטיות. כך ייעשה מקום בו התשתית ששימשה לחוות הדעת אינה מהימנה... כך יהיה מקום בו שגה המומחה בקביעת מסקנותיו. 'כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה' (עניין נהרי פסקה 6). כך יהיה, ככלל 'במקום שבו ממכלול הראיות המונח לפני בית המשפט עולה מסקנה השונה מחוות דעתו של המומחה הרפואי, בית המשפט רשאי שלא לקבל את מסקנתו של המומחה, אלא גם להגיע למסקנה שונה'". בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4) 77 (1991), קבע כבוד השופט אור את הדברים הבאים לעניין הבאת ראיות לסתור, דברים היפים גם לענייננו: "...כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה היתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הועדה הרפואית לבין מה שסבורים המומחים הרפואיים הנו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי - גוף יודע עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות - דעת שתהיה שונה ממסקנות הועדה הרפואית... " (עמ' 82) (ההדגשה שלי - ר.ש.). כל הדברים האמורים יפים שבעתיים למקרה דנן אשר בו עומדות לפני שתי חוות דעת ויש להעדיף אחת על פני השניה. (12) מבלי לפגוע במקצועיותו של ד"ר אוחנה, מצאתי לאמץ את חוות דעתו של ד"ר רנד וזאת מהטעמים דלקמן; (א) ד"ר רנד נחקר לפני ועומת עם חוות דעתו של ד"ר אוחנה. כאמור לעייל, ד"ר אוחנה לא עומת עם חוות דעתו של ד"ר רנד. (ב) לפני ד"ר רנד עמדה תמונה מלאה יותר באשר למסמכים ולתלונות התובעת (בין אם בעטיה של התובעת ובין אם לאו). (ראו החלטתה הנ"ל של כבוד השופטת שטמר) (ג) ד"ר רנד נחקר חקירה ארוכה על ידי ב"כ הנתבעת. התרשמתי מרצינות עדותו. לא מצאתי במהלך החקירה חסר כלשהו המחייב השלמה. דבריו של ד"ר רנד היו ברורים ומעוגנים בחומר הרפואי אשר היה בפניו. ד"ר רנד חזר על עמדתו. לא מצאתי לפקפק במומחיותו ולא מצאתי לסטות מקביעתו ההגיונית והסדורה. לא מצאתי כל מסקנה "שאינה יכולה לעמוד במבחן הביקורת השיפוטית", ההיפך, מצאתי דברים סדורים והגיוניים ועל כן אני מקבלת את קביעת המומחה במלואה. 4. הנכות התפקודית: א. התובעת טוענת, כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לה נכות "רב מערכתית" שבגינה נאלצה להפסיק לעבוד. לטענתה, כל נכויותיה הן תפקודיות וצירופן גרם לאי כושר מוחלט. התובעת הצהירה, כי מאז התאונה וכתוצאה ממנה הפכה מוגבלת ביותר, היא אינה מסוגלת לבצע עבודות משק בית קשות עבור עצמה וזו הסיבה שלא יכולה היתה לחזור לבצע העבודה כמטפלת סיעודית וכן העבודה במשך בית (ס' 20 לתצהירה). ב. הנתבעת טוענת, כי הנכויות שנותרו לתובעת בתחומים האמורים אינן תפקודיות כלל ועיקר. התובעת מאדירה את נזקיה ומבקשת להיבנות כלכלית כתוצאה מהתאונה. לביסוס טענותיה מפנה הנתבעת בסיכומיה לחקירתה של התובעת בבית המשפט ולחוות הדעת. ג. המונחים - נכות רפואית, נכות תפקודית ואובדן כושר השתכרות - הם בעלי משמעות שונה, ויש מקרים שלנפגע נכות רפואית שאינה גורמת להפסד השתכרות בפועל אך תשפיע על הפסדים בראשי נזק אחרים (ע"א 3049/93 סימה גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואחר, פ"ד נב(3) 792 (1995)). לעומתם, יש מקרים שהנכות הרפואית אינה מבטאת את הנכות התפקודית, ומכל מקום יש לברר בכל ענין וענין את הנסיבות המבססות את הנכות התפקודית - נכות שהשלכותיה מסורות לשיקול דעת בית המשפט בהתאם לנסיבות הפרטניות של כל תיק. "להבדיל אפוא מ"נכות רפואית" ומ"הפסד כושר השתכרות", אשר קביעתם נדרשת לצורך קביעת הפיצויים בתביעה כמו זו שבענייננו - תביעה בגין נזקי גוף בתאונת דרכים - אין הכרח לקבוע את שיעורה של "הנכות התפקודית". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות בלי שיידרש לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים שיבואו בפני בית-המשפט, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית. אך קביעת שיעור הנכות התפקודית יכול שתשמש כלי עזר לקביעת הפסד כושר ההשתכרות. ובמקרים רבים, היא משמשת מודד לקביעתם" (ענין גירוגיסיאן, שם, עמ' 800). עוד לציין, כי נקבע בפסיקה שבהיעדר ראיות אחרות יקבל בית המשפט, במרבית המקרים, שהנכות הרפואית היא גם הנכות התפקודית (ראה לדוגמא ע"א 2081/02 משה שטרית נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, נבו (2007). בענייננו, לאחר שבחנתי הראיות אשר הובאו לפני אני רואה להעמיד נכותה התפקודית של התובעת כשיעור נכותה הרפואית. ד. מהראיות אשר הובאו לפני, לא ניתן לקבוע שיעור נכותה התפקודית המדוייקת של התובעת. מצד אחד עלה, כי מאז התאונה לא חזרה התובעת לעבודה כמטפלת סיעודית ולעבודה מלאה במשק בית. מצד שני התרשמתי, כי התובעת ואמה אשר העידה מטעמה, לא מסרו תמונה מדוייקת אודות טיב והיקף עבודתה מאז התאונה ועד היום. עדויותיהן בעניין זה היו בעייתיות. התרשמתי, כי התובעת ואימה ניסו להעצים את מוגבלות תפקודה של התובעת. למרות הצהרתה של התובעת, כי מאז התאונה לא חזרה לעבודה למעט ניסיון חד פעמי אשר נכשל (עמ' 36), מעדותה עלה, כי עבדה בעבודות מזדמנות (עמ' 38-52). אמה של התובעת העידה, כי התובעת ניסתה לטפל בילד ונכשלה (עמ' 33-34). התובעת הכחישה, כי עשתה ניסיון כאמור. עם זאת, מחקירתו של ד"ר רנד עלה, כי גם אם התרפא השבר בחוליה המתנית ריפוי מלא, נותרה לתובעת נכות אורטופדית בגינו. ד"ר רנד הבהיר, כי שבר בעצם ספוגית כמו בחוליה לעולם לא חוזר למקומו בחזרה (עמ' 24, ש' 3-4). בנוסף, כאמור לעייל, קבע ד"ר רנד, כי נותרה לתובעת הגבלה בתנועות עמוד שדרה מתני וצווארי וכן נותרה לה נכות בגין הפגיעה בירך . במצב דברים זה, ראיתי להעמיד הנכות התפקודית על שיעור הנכות הרפואית. למען הסר ספק, אני דוחה טענת הנתבעת, כי לא נגרמה לתובעת נכות תפקודית כלשהי. 5. נזקי התובעת א. כאב וסבל בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית (23.558%), גילה של התובעת, מועד התאונה, ימי אשפוז (58) ולאור הוראות תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך -.68,007 ₪. ב. הפסדי השתכרות בסיס שכרה של התובעת (1) התובעת הציגה 3 תלושים מעבודתה בחברת דנאל. (2) התובעת טוענת, כי שכרה השנתי הוא 24,735 ₪, קרי ממוצע של 2,061 ₪ לחודש, וזאת בהתאם לתלוש השכר השנתי שהנפיקה לה חברת דנאל. עוד טענה התובעת, כי עבדה בעבודות נוספות במשק בית, אצל ה"ה טובה יוסף, מלי לוי, רותה חממי ואמה. לאור האמור, ביקש ב"כ התובעת להעמיד את שכר היסוד של התובעת על 3,850 ₪. (3) הנתבעת טוענת, כי ממוצע שכרה נטו של התובעת על פי תלושי השכר שצירפה הוא כ- 1,600 ₪ נכון לדצמבר 2003. יצויין כבר כעת, כי חישוב הנתבעת את שכרה הנטו של התובעת לוקה בחסר. ידוע, כי מדרגות המס בתביעה על פי חוק הפיצויים אינן זהות למדרגות המס על פיהן נגבה מס הכנסה מאזרחי מדינת ישראל. (4) ההלכה חזרה ושנתה, כי ראוי לבסס את הפסד ההשתכרות (עבר ועתיד) על ההצהרות על ההשתכרות שהתובע הצהיר לרשויות המס. כך ראה בע"א 5149/94 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אלברט לוי, נבו (2007) (להלן: "פרשת הסנה"), מסקנת בית המשפט היתה; "ראוי לבסס את החישוב על השתכרות שהתובע עצמו הצהיר עליה לשלטונות המס" (פסקה 7).   כב' השופט ד' לוין קבע שם: "... אכן, מטרת הפיצוי בתביעת נזיקין היא להעמיד את התובע במצב כלכלי, שהיה, לפי ההערכה, מצוי בו אלמלא התאונה, אולם חישוב הנזק הזה אינו יכול להעשות על פי הערכות והשערות, או על פי תחושות, אלא חישוב זה צריך להתבסס על ראיות בדוקות המאפשרות, ככל שניתן, מיצוי האמת. ולענין זה הודאת בעל דין שבהצהרתו לשלטונות המס משקל רב לה, אם לא מכריע... ההלכה היא כי הצהרתו של התובע לשלטונות המס בדבר הכנסתו, בדיווח המחייב, היא שתהווה בסיס לחישוב הכנסותיו, אלא אם כן הצליח התובע להוכיח בראיות משכנעות שהוא רימה את פקיד השומה, ושלמעשה היתה הכנסתו גדולה מזו שעליה הצהיר לשלטונות המס".   בת"א (מחוזי י-ם) 5087/03 פלונית ואח' נ' סהר חברה לביטוח בע"מ ואחר, נבו (2007) (להלן: "פרשת פלונית"), קבע כב' השופט יוסף שפירא: "... בעניין זה אציין שהקביעה לפיה יש להעמיד את שכרו של המנוח אף על פי השכר אשר לא דווח לרשויות המס, באם מוכח הדבר בראיות מהימנות ומשכנעות, אינה חפה מספק. כאמור בדברי המשנה לנשיאה, עקרון היסוד בדיני הנזיקין הינו השבת מצבו של הניזוק לקדמותו, משמע למצב שבו היה עומד לולא אירע הנזק. על כן ראויה להישאל השאלה מה היה מצבו האמיתי של הניזוק טרם קרות הנזק. דעתי היא כי אדם אשר אינו מדווח על הכנסותיו האמיתיות אינו יכול לטעון כי מצבו טרם קרות הנזק כלל אף את ההכנסות הלא מדווחות, מאחר והכנסות אלו יש לראותן כהכנסות זמניות בלבד, עד המועד בו יתגלה הדבר לרשויות המס. סיכון זה אינו כולל אך את סכומי המס אותם היה נדרש האדם לשלם מראש, אלא סיכון זה כולל אף חיוב בקנסות, ריבית והצמדה וייתכן שאף את העלויות המשפטיות הכרוכות בכך. כמו כן, מאחר ועסקינן בהליך פלילי, האדם מסכן עצמו אף בקטיעת מקור ההכנסה, בעת שירצה את עונשו, אם וכאשר יושת עליו מאסר בפועל או בעבודות שירות. לאור האמור, דווקא בהתחשב בעקרונות היסוד של דיני הנזיקין, לא ניתן לבחון את הכנסותיו הלא מדווחות של הניזוק, ללא גילום כלכלי של הסיכון בו הוא מצוי" (סעיף 8).   בפרשת פלונית הנ"ל הובא חלק מפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין (ע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006 (4), 312 (2006): "23. דוגמא למקרה אחר שבו מתעמת עקרון השבת המצב לקדמותו עם אינטרסים כלל-חברתיים הנוגעים במשפט הפלילי, מצאנו בשאלת זכאותו של ניזוק שהונה את שלטונות המס לפיצוי לפי הכנסתו האמיתית, הגבוהה מהכנסתו המדווחת (ראו ע"א 200/63 צוף נ' אושפיז, פ"ד יז' 2400). בתי המשפט אמנם הביעו אי-נוחות ורתיעה מקום בו הם התבקשו לשום את הפיצוי לפי נתונים גבוהים יותר מההכנסה המדווחת, והציבו בהקשר זה דרישות ראייתיות מחמירות; ואולם בסופו של יום, כך פסקו, על הפיצוי להיגזר לפי ההכנסה האמיתית שהוכחה (ע"א 5794/94 אררט נ' רחל בן שבח, פ"ד נא(3) 489)" (ההדגשה שלי - ר.ש.).   (5) התוצאה הינה כי בתי המשפט מקפידים על ביסוס הקביעה בראיות מהימנות ומשכנעות: "עם זאת, כדי לסתור הצהרה שנתן התובע לשלטונות המס וכדי להוכיח שהכנסתו היתה גדולה מזו שעליה הצהיר, עליו להביא ראיות משכנעות. נוכח המשקל הרב שיש ליתן להצהרה של התובע לשלטונות המס, המהווה גם הודאת בעל דין, מחד, ונוכח האינטרס שיש לו בתביעת פיצויים שהוא מגיש "להגדיל" את גובה הכנסתו לולא התאונה - לא די, בדרך כלל, באמירה כללית של התובע בעדותו בדבר שיעור הכנסתו בעבר, כשזו אינה מעוגנת לא במסמכים ולא בראיות משכנעות אחרות" (ע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מרדכי קרדוניס, נבו (2009) (ההדגשה שלי - ר.ש.). רק לאחרונה (16.8.09) נתן בית המשפט העליון פסק דין בסוגיה דומה (ע"א 9813/07 טובה נעים ואח' נ' סהר חברה לביטוח בע"מ ואחר, נבו (2009)), והביע דעתו לעניין זה תוך קבלת עמדת בית המשפט המחוזי על כנה: "בית המשפט המחוזי נדרש ארוכות לנושא גובה שכרו של המנוח עובר לתאונה, לאור הטענה כי השכר האמיתי היה גבוה מהשכר שדווח לרשויות המס. בית המשפט המחוזי עמד על ההלכות שניתנו בסוגיה זו, שבתמצית קובעות כי הפיצוי ייגזר מן ההכנסה האמיתית שהוכחה, אולם ניזוק הטוען להכנסה גבוהה יותר מן ההכנסה המדווחת נדרש להציג ראיות מהימנות ומשכנעות. זאת, כפי שציין בית המשפט העליון באחת הפרשות, שכן "מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת" (ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח פ"ד נא (3), 489 (1995)). בית המשפט המחוזי הוסיף וציין בהקשר זה כי עיקרון השבת המצב לקדמותו עשוי לחייב התחשבות בנתון נוסף והוא האפשרות שרשויות המס היו מגלות את התרמית, והניזוק במקרה כזה היה מחויב לא רק בתשלום מס-אמת אלא גם בקנסות, בריבית והצמדה ובעלויות משפטיות. בית המשפט הטעים עוד כי אדם שאינו מדווח לרשויות המס עלול להיתפס ולמצוא את עצמו בבית האסורים, תוך גדיעת מקור הכנסתו. את כל אלה, סבר בית המשפט המחוזי, יש לגלם בסכום הפיצוי המשולם למי שהכנסתו האמיתית הייתה גבוהה מהכנסתו המדווחת. 4. הכלל הוא שיש לבחון את הכנסתו האמיתית של התובע עובר לתאונה וכי אין מקום להשבתו למצב מדומה כפי שהוא משתקף בדו"חות מס שנתגלו ככוזבים. אין להעניש את הניזוק, ובוודאי כך לגבי התלויים בו, בשל חטאיו. יחד עם זאת, כאמור, על מי שתובע מכוח טענה הנסמכת על כזב בדיווחי המס מוטל נטל ממשי להוכיח כי טענותיו החדשות אינן כוזבות גם הן. יתרה מכך, יש לשקול את האפשרות להעמיד את פקיד השומה על הטענות שנשמעו במשפט בדבר הגשת דו"חות כוזבים, על-מנת שיוכל לשקול את צעדי הגביה האפשריים - אם בכלל." ובהמשך פסק הדין קבע כבוד השופט רובינשטיין את הדברים הבאים: "מסכים אני לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה. אוסיף רק כי חלקי עם הקוראים לנהוג זהירות יתרה בטענות בדבר הכנסות לא מדווחות בתביעות נזיקין; הדברים נאמרים ככלל, מעבר למקרה הנוכחי. דומה הדבר במידה מסוימת להשתק שיפוטי, מקום שאל מול רשויות מדינה מסוימות מוצג מצג אחד, ובהליך שיפוטי-למרבה הצער בנסיבות עצובות-מוצג מצג אחר; גם אם המציאות האנושית אינה זרה לכגון דא, הדבר אומר דרשני, ומצדיק-כאמור-בדיקה מוקפדת על-ידי בתי המשפט הדיוניים". (6) לענייננו - התובעת הגישה תצהירים של אמהּ, גב' ציונה ענקי, ושל גב' טובה יוסף בלבד. לא הוגשו תצהירים על ידי ה"ה מלי לוי ורותה חממי. לאור זאת, דעתי היא, כי אין מקום לקבל טענותיה של התובעת אשר לעבודתה אצל הגברות האמורות. שהרי "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד... כלל נקוט... שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית משפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת כנגדו..." (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מז(2) 605 (1993)) (ההדגשה שלי - ר.ש.). בוודאי ובוודאי לנוכח הנטל הכבד המוטל על מי שטוען להכנסה בלתי מדווחת. ההסבר אשר מסרה התובעת לאי העדתן של המעבידות הנטענות (ס' 19 לתצהירה), כללי וסתמי ולא הניח את דעתי. ההלכה ברורה, יש להוכיח את ההכנסות שאינן מדווחות. משלא הוגשו תצהירים ואישורים כאמור, ומשלא הגיעו מלי לוי ו/או רותה חממי ליתן עדות, אני קובעת, כי התובעת לא הוכיחה טענתה, כי עבדה בשירותן של הגברות האמורות. (7) אשר לעדויות אֵם התובעת וגב' טובה יוסף; אמה של התובעת אמרה בעדותה, כי התובעת עבדה אצלה עובר לתאונה. "ש. תני לי הוכחה איזו שהיא ששילמת לה כספים עבור העבודה שלה אצלך? ת. אין לי הוכחה. אני מביאה לה כסף. היא מסיימת את העבודה ואני מביאה לה כסף. אני לא מביאה שיק" (עמ' 35, ש' 5-7). לעומת זאת, מעדותה עלה, כי עובר לתאונה סייעה האֵם לתובעת ללא קשר לעבודה של התובעת אצלה; "ת. לא היה לה כסף וזה מה שיכולנו לעזור לה. בעלה בכלל לא עבד, והוא לא אדם חיובי, הוא נהג להכות אותה, לא נתן לילדים שום דבר, בשביל זה היא יצאה לעבוד.. זה מה שהיה לה. לא יכלה. ואנו עזרנו כמיטב יכולתנו. גם טלי, לפעמים היינו עוזרים לה, ולפעמים טלי היתה עוזרת לי לעזור לה. כפי יכולתה היא היתה עוזרת, כשאני לא הייתי יכולה הייתי מבקשת מטלי לעזור לליאורה, הכוונה היא עזרה בכסף. וגם אחיותיה היו עוזרות מבחינת כסף. אחיה היו עוזרים לה מבחינה כספית כפי יכולתם, כי גם להם יש משפחה" (ישיבת 2.11.08, עמ' 24, ש' 10-15). ובהמשך; "... ביטוח לאומי שילם והכסף לא הספיק לה ולכן יצאה לעבוד במשק בית. ש. זאת אומרת שהיא בעצם חיה מביטוח לאומי, מהמזונות שקיבלה מהמל"ל ולא מהגרוש, ומהעבודה שלה? ת. מה שעבדה ומה שיכולנו לעזור לה. כשהם באים לחופשים, הם אצלי בשבתות ובחגים. הילדים" (שם, ש' 19-22). וכן; "... ת. עם הכסף שהיא מקבלת אי אפשר לחיות ככה, זה לא מספיק. ש. אני רוצה שתסבירי למה התכוונת כשאמרת, שעם הכסף של המל"ל והעבודה שלה במטב, כל זה לא הספיק לה. ת. הכסף שהיא קיבלה זה לא מספיק, בשביל זה אני עזרתי לה ואמרתי גם לאחותה שתעזור לה, אמרתי לה שאחותה בוכה וקשה לה, ואני לא יכולה לראות את הנכדים שאין להם מה ללבוש, קונה להם בגדים, אני גם שילמתי לה לפעמים חובות, אני תמיד הייתי לוקחת כספים ומביאה לה להקל עליה, הייתי לוקחת הלוואות מהשכן שיביא לי ואני אקח מפרעה, ומביאה לה. ש. תאשרי לי שמה שאת מתארת כאן לגבי השנים שלפני התאונה של ליאורה, היא במצב כלכלי קשה ביותר שבקושי יכולה לפרנס אפילו את עצמה. ת. קשה לה. לפני התאונה אתה מתכוון? ש. בין הגירושין לתאונה. שהיא במצב שלא יכולה לפרנס בקושי את עצמה. ת. היא היתה שורדת, מה שיש" (עמ' 25, ש' 15-26, עמ' 27, ש' 11-22). אגב, בשלב זה של הדיון ביקש ב"כ התובעת שב"כ הנתבעת ימקד שאלותיו, שכן סבר, כי האם אינה מבחינה בין המצב לפני התאונה לבין המצב שלאחריה (עמ' 27, ש' 27, 29, עמ' 28, ש' 3-4, 7). עדותה של האם בענין זה היתה בלתי ברורה ועוררה ספק, שכן בהמשך אמרה, כי עדותה ביחס לכספים שנתנה לתובעת לקנית לחם וירקות התייחסה לתקופה שלאחר התאונה (עמ' 28, ש' 12-14, 17-19). תשובה זו אינה מתיישבת עם תשובתה הקודמת לפיה "כמה" שעבדה התובעת זה לא "הספיק לה". (עמ' 27, ש' 12-13) לא שוכנעתי, כי התובעת עבדה אצל האם במשק בית לפני התאונה. אני סבורה, כי האם סייעה לתובעת אשר היתה במצוקה כלכלית קשה, כפי שמצופה מאֵם לדאוג לבתה ולנכדיה. (8) גב' טובה יוסף העידה, כי התובעת עבדה אצלה פעמיים בשבוע וכי שילמה לה הכספים במזומן משום שידעה, כי מצבה הכלכלי לא טוב והיא זקוקה לכסף. גב' יוסף העידה, כי התובעת עבדה אצלה כשנתיים וחצי, היא לא ידעה לנקוב תאריכים מדויקים אך אמרה, כי הדבר היה בשנים 2002 ו- 2003 (עמ' 29-31). (9) כאמור לעייל, התובעת טוענת, כי שכרה החודשי הממוצע עמד על -.2,061₪ לחודש, ואילו הנתבעת טוענת, כי עמד על סך של כ-.1,600 ₪. במחלוקת שבין הצדדים, נראית לי עמדת התובעת על פני עמדת הנתבעת. דעתי היא, כי מקום בו ניתן להסתמך על פרספקטיבה רחבה יותר, הכוללת נתונים רבים ואמיתיים יותר, יש להסתמך על נתון זה. לפיכך, אני קובעת, כי שכרה של התובעת בדנאל היה בסך 2,061 ₪ לחודש. סכום זה כשהוא משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על -.2,364 ₪. (10) אשר להכנסות הנטענות מעבודה במשק בית, לאור האמור לעייל, אני קובעת, כי התובעת הוכיחה, כי עבדה אצל גב' טובה יוסף בלבד. הגם שהתובעת לא פירטה בתצהירה סכומי השתכרותה המדוייקת מעבודתה הנ"ל, מקובלת עלי הצהרתה של גב' יוסף, כי שילמה לתובעת סך של 30 ₪ לשעה וכי התובעת עבדה 4 שעות כל פעם (ס' 3, 4 לתצהיר גב' יוסף וכן עדותה, עמ' 29-31). לפי חישוב זה השתכרה התובעת מעבודתה במשק בית אצל גב' יוסף סך של -.1008 ₪ לחודש. בשיערוך להיום -. 1,156 ₪. (11) לאור כל האמור לעייל, אני קובעת, כי השכר החודשי הבסיסי של התובעת לאחר שיערוך להיום עומד על -.3,520 ₪. ג. הפסדי השתכרות לעבר (1) כזכור, לטענת התובעת, במשך כל התקופה, החל ממועד התאונה ועד היום אינה עובדת. כאמור לעייל, מהראיות עלו נתונים אחרים. על אף ששוכנעתי, כי כמעט לאורך כל התקופה עבדה התובעת בעבודות מזדמנות כאלו ואחרות, אני סבורה, כי סכום השתכרותה החודשי לא הגיע לסכום השתכרותה לפני התאונה. אני סבורה, כי לכל היותר הגיע סכום השתכרותה מעבודות אלה לסך של כ-.750 ₪ לחודש בממוצע. לאור האמור, יש לפצות התובעת מיום 1.2.04 ועד היום - 69 חודשים X2770₪ = 191,130, ובצירוף ריבית ממחצית התקופה - סך של 209,481 ₪. (2) אלא שלטעמי, יש להקטין את הפיצוי האמור וזאת לנוכח חובת הקטנת נזק. בע"א 8639/04 וערעור שכנגד דולב חב' לביטוח בע"מ נגד גבוע סולימאן, נבו (2006), נקבע; "אכן, בקביעת הפיצוי יש להתחשב גם בנתונים הנוגעים לנפגע המסוים, ובהשפעת הנכות על יכולתו לעסוק במקצוע שרכש לעצמו עובר לתאונה (ראו עניין גירוגיסיאן הנ"ל). אולם ברי כי גם קושי ממשי או היעדר אפשרות לשוב לעבודה שמקדם, אינם מובילים מניה וביה לקביעת אובדן כושר השתכרות מלא. כך במיוחד שעה שהנפגע הוא אדם צעיר, אשר גם במומו, אין לומר כי כושרו הפיזי, הנפשי והמנטאלי מציב מחסום בלתי-עביר בפני מציאת עבודה כלשהי". (הדברים מתייחסים להפסד כושר השתכרות אך יפים גם לענייננו). כאמור לעייל, התובעת טוענת, כי לא שבה לעבודה גם לאחר תום תקופת אי-כושר מוחלט שנקבעה על ידי המומחים. מהראיות אשר הובאו לפני התרשמתי, כי התובעת אינה ממצה את יכולותיה בתחום זה מחשש, כי הדבר יפגע בפסיקת הפיצויים. הדבר עולה בבירור גם מחוות דעת ד"ר קריצ'מן. העדויות שהובאו לפני לגבי מצבה של התובעת, אפשרותה לשמור על אחייניה, העובדה, כי לקחה ילד מהגן וכו' מלמדות, כי התובעת לא עמדה בחובת הקטנת הנזק. לאור כל האמור, אני קובעת, כי על הנתבעת לשאת בשני שלישים של הסכום האמור לעייל, קרי, על הנתבעת לפצות התובעת בגין הפסדי שכר בסך של -.138,257₪. ד. הפסדי השתכרות לעתיד (1) התובעת טוענת בסיכומיה, כי נכותה התפקודית עומדת על כ- 50% (בשל כך מבקשת היא לקבוע, כי פיצוי התובעת באב נזק זה יעמוד על סך של -.447,057 ₪). לטענת הנתבעת בסיכומיה, אין לפסוק לתובעת כל פיצוי באב נזק זה הואיל ופגיעותיה אינן תפקודיות ויתירה מכך, היא הסתירה נתונים מבית המשפט. בכל מקרה, טוענת הנתבעת, כי אין לפסוק לתובעת פיצוי בסכום העולה על -.30,000 ₪ בגין אב נזק זה. במצב דברים זה, שאלת ההערכה הכספית של הפסד ההשתכרות לעתיד אינה פשוטה. המגמה הנוהגת היא לפצות את הנפגע על דרך של חישוב אריתמטי (למשל ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (פורסם באתר משפטי). (2) אני סבורה, כי במקרה דנן יש לקבוע הפסד שכר לעתיד בדרך האומדנא שתקח בחשבון גם את כאביה הנטענים של התובעת וגם את העובדה שגילתה טפח והסתירה טפחיים באשר לעבודתה. ראו בעניין זה פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 5148/05 ליאור קוגלמס נ' אביתר לוי ואח', נבו (2008); "9. אין בשימוש בחזקות עובדתיות ובנטייה לבצע חישוב אקטוארי מקום בו אפשרי הדבר כדי לחייב פסיקת פיצויים באמצעות חישוב מדוקדק שכזה בכל מקרה; ישנם מקרים בהם מתאימה יותר דרך חישוב הפיצוי הגלובאלי. גם בנסיבות המקרה שנדון בפנינו, המאופיינות בחוסר בהירות באשר למידת הנכות התפקודית ובאשר לבסיס השכר של המערערת, לא ראינו טעם להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי להעניק פיצוי על דרך החישוב הגלובאלי. עם זאת, בהערכת פיצוי גלובאלי זה מן הראוי לתת את הדעת לשתי החזקות שנידונו לעיל הנוגעות למצבים של עמימות ראייתית: זו בדבר שיעור הנכות התפקודית וזו בדבר בסיס השכר. נתונים אלה הם כעין מצפן המסייע לבית-המשפט לכוון את הערכת סדרי הגודל של הפיצוי הראוי, גם בבוחרו בדרך חישוב הפיצוי הגלובאלי". כבר ציינתי לעייל, כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות להוכחת ההפסדים. התמיהות בעניינה של התובעת וטענותיה באשר לשכרה שאינו מדווח פועלות לחובתה. לאור האמור לעייל דעתי היא, כי הבחירה בדרך האומדנא כאמור, היא הבחירה הראויה. (3) לאחר שלקחתי בחשבון את כל האמור, וכן נתוני השכר, גילה של התובעת (ילידת 5.12.1970), העובדה, כי לא מצאה עבודה קבועה לאחר התאונה (או לפחות לא עבודה קבועה כפי שהיתה עובר לתאונה) וקורותיה של התובעת מאז התאונה וכן התחשבתי בשיעור נכותה התפקודית ובעובדה, כי לתובעת מספר נכויות בתחומי רפואה שונים, דבר היכול להקשות עליה במציאת עבודה חלופית, לאחר שלקחתי בחשבון המלצותיו של ד"ר קריצ'מן לפיהן התובעת יכולה וצריכה לפנות להפנייה תעסוקתית לאחר תום הדיון בתביעתה וכי אם התובעת תתקבל לעבודה קיים סיכון שתפלט משוק העבודה בשנית (ראו בהרחבה בע"א 237/80 שבה ברששת נ' יגאל האשאש, פ"ד לו(1) 281) - אני סבורה, כי יש לפצות את התובעת בסך של -.150,000 ₪. ה. עזרת הזולת (1) אין חולק, כי במועד הסמוך לתאונה סיפקה הנתבעת לתובעת עזרה סיעודית (נ/7). (2) התובעת הצהירה בתצהירה; "מאז התאונה אני מתקשה לבצע עבודות משק בית קשות. מפאת מצבי הכלכלי אני נעזרת באחיות שלי, או בחברה שלי בשם אורטל, שמדי פעם עושות עבורי את עבודות הבית הקשות כמו נקיון שרותים ואמבטיה, שטיפת הבית תוך הזזת הספות והמיטות. אם הם לא יכולות לעזור לי אני פשוט לא מנקה את הבית באופן יסודי, אלא רק "מלמעלה" וזה מאוד מפריע לי, ביחוד בסופי שבוע כאשר הילדים מגיעים הביתה ונאלצים לחיות איתי בבית מלוכלך" (ס' 22). התובעת לא הביאה ראיות להוכחת העזרה הנטענת. איש מהמסייעים הנטענים לא הובא לעדות ולא הוצגה ראיה חיצונית כלשהי לביסוס הטענה. עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות ממשיות. מחדלה של התובעת להעיד מי מהמסייעים האמורים פועל לחובתה. (3) מעבר לכך, בחקירת התובעת התברר, כי את קניותיה מבצעת התובעת לבד והוא הדין בנשיאת המצרכים לביתה (עמ' 43, ש' 21-29, עמ' 44, ש' 1-21). למרות ניסיונותיה של האֵם להציג מצג לפיו מוגבלת התובעת ביותר באופן פיזי, מעדותה עלה, כי התובעת מבצעת את עבודות הבית בביתה לבד (עמ' 31, ש' 10-24, עמ' 32, ש' 4-9, 19-20, 24-25, עמ' 33, ש' 1-2). לאור כל האמור לעייל אני קובעת, כי התובעת לא הוכיחה, כי מאז התאונה ועד היום היא מקבלת עזרה קבועה של מי מבני המשפחה. עם זאת אני מקבלת, כי בסמוך לאחר קרות התאונה, מעבר לתקופה בה נתנה הנתבעת לתובעת שירותי סיעוד, נזקקה התובעת לעזרה בתיפקודה. בהתחשב בתקופת אי-הכושר בה שהתה התובעת, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של -.8,000 ₪. אשר לעזרת צד ג' בעתיד - לא הוצגו או הובאו ראיות המלמדות על הצורך בעזרת צד ג' לעתיד. ו. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה ב"כ התובעת עותר לפסוק סכום של -.27,680 ₪!!! עבור הוצאות לטיפולים רפואיים ונסיעות. הנתבעת הציעה בפריט זה פיצוי בסך של 500 ₪ לאור החסר בתיעוד ובמסמכים. עיינתי בחוות הדעת. חוות הדעת אינן מלמדות על כל צורך רפואי בעתיד. לטענת התובעת, לא שמרה העתקי מלוא הקבלות בגין הסכומים שהוציאה. התובעת צירפה לתצהירה הקבלות שמצאה. הוצאות שהוצאו עד למועד מתן פסק הדין הן בגדר "נזק מיוחד", המחייב פירוט והוכחה (ד. קציר "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, התשנ"ח - 1997, עמוד 486). בנוסף, על התובעת מוטלת חובת הקטנת הנזק בדרך של פנייה לקופת החולים על פי חוק הבריאות הממלכתי לכיסוי הוצאותיה הרפואיות, כפי שנקבע בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אלחדד ואחר, פ"ד נא(2) 724 (1997). התובעת הוכיחה הצורך בטיפולים רפואיים ובמשככי כאבים בגין הפגיעות שנגרמו כתוצאה מהתאונה. מצאתי גם כאן לבחור בדרך הפיצוי הגלובאלי. דרך שהפסיקה ראתה לקבל ולהכיר בהוצאות סבירות בעבר גם ללא קבלות, ובהוצאות רפואיות שהוציא נפגע לפי טענתו ובלבד שהנזק והצורך בהוצאה - הוכחו (ע"א 307/77 אדריאן מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ ואחר, פ"ד לב(1) 654 (1978)) "... בדרך אומדנא... וזאת "על הצד הנמוך והבטוח" - לשמירה על האיזון הראוי" (ראו ספרם של כבוד השופטים אנגלרד, ברק וחשין - דיני הנזיקין-תורת הנזיקין הכללית, מהדורה שניה, עמוד 576), הבאתי במסגרת שיקולי באומדן גם את החומר הרפואי הרב שצורף ואני אומדת סכום זה (הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות), על 'הצד הנמוך והבטוח' בסך של -.10,000 ₪ לעבר ולעתיד (סכום זה כולל ריבית והצמדה). 6. סוף דבר: לאור האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: כאב וסבל סך של -.68,007 ₪ הפסדי שכר לעבר סך של -.138,257 ₪ הפסד כושר השתכרות סך של -.150,000 ₪ עזרת צד ג' לעבר סך של -.8,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות עבר+עתיד סך של -.10,000 ₪ סה"כ סך של -.374,264 ₪ בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך -.5,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ לפי הנקוב בחוק. מסכום הפיצוי יש לנכות תשלומים תכופים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק להיום. אם הסכומים לא ישולמו תוך 30 יום, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. ניתן היום ד' בחשון, תש"ע (22 באוקטובר 2009) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ריקי שמולביץ, שופטתחוליותשברעמוד השדרה