נהלי בטיחות הרמת משקל כבד

1. התובע, יליד 3.1.77, טוען בתביעתו כי ביום 5.1.06 עת עבד במאפיית ברמן בירושלים, נגרמה לו נכות צמיתה בגובה 10%. הנתבעת הייתה מעסיקתו של התובע באותה העת. לטענת התובע פגיעתו נגרמה עת הרים 10 ארגזי לחם לעגלה ביחד עם עובד נוסף. לדבריו תוך כדי הרמה הוטו הארגזים לעבר צידו הימני וכתפו נפרקה. התובע טוען כי יש להטיל אחריות על הנתבעת לנוכח רשלנות או הפרת חובה חקוקה. עוד נטען לתחולת סעיף 41 ו/או 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. 2. הנתבעת הכחישה בהגנתה את האירוע לחלופין טענה כי זה ארע עקב רשלנותו או פזיזותו של התובע. נטען כי התובע הסתכן מרצון. חוות הדעת הרפואיות: חוו"ד פרופ' פינסטרבוש: 3. התביעה נתמכה בחוות דעתו של פרופ' פינסטרבוש אשר ניתנה ביום 30.8.06, כלומר עוד בטרם חלפה שנה מהאירוע. פרופ' פינסטרבוש ציין כי ביום הפגיעה אובחנה נקיעה קדמית של הכתף שהוחזרה בחדר מיון, אך התובע המשיך לסבול מעבר למצופה ולא היה כשיר לחזור לעבודה במשך 3 חודשים. בבדיקות נוספות הסתבר שהפגיעה הייתה ניכרת וכללה שבר של הטוברוסיטי הגדול ופגיעה גרמית בראש ההומרוס, המאפיינת נקע מסוג זה. בבדיקת אולטרה סאונד נמצא כי הלברום הקדמי מעט מעוות וקטן יחסית וממצא זה מהווה פוטנציאל לנקיעה חוזרת בעתיד. 4. פרופ' פינסטרבוש ציין כי "בשלב זה" הוא מעריך את הנכות ב- 10% בהתאם לסעיף 35(1)ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן:"התקנות") וכי יש פוטנציאל להחמרה עתידית. גם כשקבע כי התובע מוגבל לעבודה הדורשת הרמת משאות ביד ימין כפי שעשה בעבר, הדגיש כי הגבלה זו היא - "בשלב זה". חוו"ד ד"ר קרסין: 5. הנתבעת מנגד תמכה את הגנתה בחוות דעתו של ד"ר קרסין, אשר נערכה ביום 4.6.07. ד"ר קרסין חלק על קביעות פרופ' פינסטרבוש בציינו כי מצא טווח תנועה מלא של הכתף ללא דלדול שרירי חגורת הכתפיים וללא סימני חוסר יציבות של הכתף. בהדמיה ניתן לראות נזק היל זקס קטן ועיוות של הלברום. ד"ר קרסין ציין כי אינו יכול לבצע השוואה ביחס לממצא פרופ' פינסטרבוש, משזה ציין רק באופן כללי הגבלה בתנועות כתף ימין, ללא שפירט הממצאים ביחס לטווחים המקובלים. 6. לדבריו מסת שריר נורמאלית, כפי שמצא, שוללת הגבלת תנועות או חוסר שימוש בגפה בשל כאב. לדידו הכתף הימנית של התובע טופלה היטב ושוקמה לחלוטין ללא שנותרו מגבלות או חוסר יציבות. הממצאים ב- MRI מעידים שנגרם נזק לראש עצם הזרוע אך לזה אין משמעות תפקודית והממצא ההדמייתי כשלעצמו אינו מקנה נכות. החזרה לעבודה פיזית למשך 7 חודשים לאחר ההחלמה, מעידה אף היא על מידת ההחלמה. המומחה סבר כי לא נותרה כל נכות. חוו"ד פרופ' סגל וחקירתו: 7. פרופ' סגל שמונה כמומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו כי הפריקה הייתה כנראה בעוצמה די חזקה, שכן גרמה לשבר דחוס קטן בחלק האחורי של ראש ההומרוס, שבר ע"ש היל-זקס. הפריקה הוחזרה ללא צורך בניתוח. על אף שבבדיקתו הודגמו טווחי תנועה מלאים של הכתף, הבדיקה לא הייתה תקינה במלואה. לתובע היו מחושים ואי נוחות בטווחים הקיצוניים בסיבוב חיצוני ופנימי וכן היו קריפיטציות בכתף. 8. פרופ' סגל ציין כי בקבוצת הגיל של התובע יש שכיחות יחסית גבוהה לפריקות חוזרות (40%-70%) ולכן למרות שטרם התרחשה אצל התובע פריקה חוזרת, אין הוכחה לכך שזו לא תתרחש כאשר יחזור לעבודה. צוין כי התובע הוא איש עבודת כפיים וסביר שכאשר יחזור לעבודה הוא יהיה "מוגבל במקצת" בגין הפריקה אשר קרתה. 9. המומחה המליץ לקבוע 100% נכות זמנית למשך חודשיים עוד 50% נכות זמנית לחודשיים נוספים לאחר מכן 20% נכות זמנית לעוד חודשיים ולבסוף נכות צמיתה בגובה 10% לפי סעיף 35(1)ב' מותאם לתקנות. מהאמור בשולי חוות הדעת עלה כי נכות זו נקבעה בהתחשב באפשרות של פריקות חוזרות ונוכחות הקריפיטציות בכתף. 10. במסגרת תשובות לשאלות הבהרה הסכים המומחה כי ממצא של קרפיטציות לבדו ללא תלונות וללא סיפור של חבלה אינו מקנה נכות. לדבריו ממצא של קרפטציות יכול להעיד עם זאת על נזק, אם הוא תולדה של טראומה. המומחה הבהיר כי פריקה חוזרת יכולה לקרות גם אחרי הרבה שנים אף אם טרם שבה וארעה והוסיף כי גם בפריקה בודדת קיים נזק לרקמות וקשה להעריך אותו במדויק, אולם הוא קיים. 11. המומחה אישר כי עת נתן את חוות הדעת לא היה מודע לכך שהתובע המשיך לעבוד לאחר התאונה אך ציין כי מכל מקום התובע הבהיר שהוא מגביל את עצמו בהרמת משא ונמנע מתנועות קיצוניות היכולות לגרום לפריקה חוזרת (ר' התשובות שהתקבלו בתיק בית המשפט ביום 9.4.08). 12. ביום 4.11.09 נחקר המומחה על חוות דעתו; בחקירתו הודה כי למעשה הממצא היחיד בבדיקתו היה של הקרפיטציות והוא מאשר שאלה לבדן אינן מקנות נכות. עם זאת הסביר כי למי שפרק כתף יש תחושת מוגבלות, תחושה שאם יוסיפו ויעשו תנועה נוספת עם הכתף זו תצא ממקומה (ר' עמ' 5 ש' 3-5). המומחה הוסיף והבהיר כי לא דומה אדם בריא עם קרפיטציות לאדם שעבר אירוע בסמוך להופעת הקרפיטציות ובמילותיו: "גם אם אין לו הגבלה בתנועה תהיה לו נכות אם התלונה הופיעה בקשר לתאונה בסמיכות..." (ר' עמ' 6 ש' 1). לטענתו כאשר אלה מופיעות בסמוך למקרה טראומטי, הנבדק יקבל נכות "תמיד". (שם, שורה 11). 13. מהחקירה עלה למעשה כי כעת אין נכות עקב הפגיעה אלא אחוזי הנכות נקבעו בגין פגיעה אפשרית עתידית, דהיינו הפריקות החוזרות. המומחה הבהיר בהקשר זה כי :" הרפואה, כן קובעת נכות מתוך ידיעה ברורה על התפתחות עתידית...". (שם, ש' 16). המומחה התייחס עוד לכך שפגיעה אצל צעיר שונה מבחינת הסיכוי להישנות הפריקה, מאשר פריקה אצל מבוגר. כאשר הופנה לכך שתקנות המל"ל דורשות מגבלות נלוות ולא מסתפקות רק באפשרות עתידית לפגיעה וכן כי אלה אינן נותנות כל אחוז נכות, אף בפגיעה קשה יותר עת אדם מוגבל באופן שאינו יכול להרים את ידו מעל גובה השכם - הבהיר כי התקנות הן מיושנות, נעשו ניסיונות לשנותן וכל עוד לא יושלם הדבר, אין מנוס אלא לעשות שימוש בסעיף כללי כפי שעשה (ר' עמ' 6-8 לפרוטוקול). 14. המומחה טען כי אין נפקות לכך שהתובע חזר לעבודה, שכן הנכות ניתנת על סמך נזק אובייקטיבי, בלי קשר לעבודה. בהמשך הבהיר כי הכוונה לשחיקה של מקום הפגיעה והחשש הסטטיסטי להישנות הפריקה. עם זאת, הסכים כי ככל שהתובע היה חוזר לעבודה קשה כסבלות היה המצב שונה (ר' עמ' 7 ש' 14). 15. מאחר והסיכון לפריקה חוזרת הוא למעשה סטטיסטי בלבד, הסכים המומחה שכמו שהוא לא יכול לקבוע בוודאות שלא תהיה פריקה חוזרת, כך גם אין הוא יכול לקבוע שזו תשוב ותתרחש (ר' עמ' 8 ש' 12). המומחה הסכים שכאשר יש ממצאים שהכתף יציבה יהא מקום לקבוע נכות נמוכה יותר. כלומר רק נכות בגין השבר ולא גם בגין החשש להישנות הפריקה. המומחה השיב כי במקרה ממין זה, היה מעמיד הנכות על מחציתה, כלומר על 5% (ר' עמ' 8 ש' 19). 16. המומחה הסכים שככל שהזמן חולף ללא פריקה חוזרת, הדבר מלמד על ריפוי טוב יותר. המומחה הופנה בהקשר זה לכך שאף פרופ' פינסטרבוש מטעם התובע שבדק אותו במועד סמוך יותר לאירוע ועת שהיו קיימים ממצאים, מעבר לקרפיטציות, לא מצא להעניק יותר מ- 10%. המומחה נשאל כיצד ייתכן אפוא שאף שבדק התובע במועד רחוק יותר, ללא פריקות חוזרות וללא שהיו חלק ממצאי פרופ' פינסטרבוש - הוא בחר להעמיד הנכות על אותו אחוז. המומחה השיב כי ייתכן שפרופ' פינסטרבוש גרם עוול לתובע או לחלופין שהוא העריך את המצב העתידי ולא הנוכחי. המומחה הוסיף בהקשר זה - "אם הייתי נותן נכות נוכחית הייתי אומר שהאדם הזה מגיע לו רק על שבר 5%, זה הנוכחית וכרגע היא לא תפקודית" (ר' עמ' 9 ש' 21). 17. המומחה הסכים עוד כי ניתן לבצע ארתוסקופיה אשר יכולה לפתור 85% מבעיית חוסר היציבות בכתף לאחר פריקה ובלבד שזה יבוצע על ידי מנתח מעולה (דובר על ד"ר מוזס). המומחה לא נתן תשובה מספקת באשר לשאלה מדוע אפשרות זו לא צוינה בחוות דעתו. על אף שעלה מדברי המומחה כי קיימת חשיבות רבה למצב היציבות של הכתף, עת מעריכים אפשרות להישנות הפריקה, עלה כי הוא לא ביצע את המבחנים המאפשרים לקבוע את רמת אותה יציבות בוודאות מרבית (בהקשר זה ר' החקירה החל מעמ' 10 ובכלל זה הפניה למבחן חרדה, מבחן החזרה, מבחן מגירה קדמית ובדיקת סימן סולקוס. ר' גם נ/1). 18. - אף שמעדות המומחה עלה למעשה כי העובדה שחלף זמן מאז התאונה ללא פריקות חוזרות, היא עובדה בעלת משמעות, - אף שעלה כי המומחה בדק את התובע במועד רחוק יותר מפרופ' פינסטרבוש, - אף שעלה שבמועד בדיקתו נותרו למעשה רק הקרפיטציות, - ואף שמכלל דבריו עלה כי למעשה ראוי יותר להעמיד כיום הנכות על 5% ולא על 10% ולמעשה הוא אף אמר הדברים באופן מפורש - אמר המומחה בחקירתו החוזרת כי הוא עומד על קביעתו (ר' עמ' 11). ראיות התובע: תצהיר התובע ועדותו: 19. התובע, הצהיר כי ביום 5.1.06, שהיה ביום חמישי בשבוע, הוא הרים 10 ארגזי לחם לעגלה עם עובד נוסף (ולדימיר), במסגרת עבודתו אצל הנתבעת. תוך כדי כך, הארגזים נטו לעבר צד ימין של גופו והוא נפל לרצפה ופרק כתף. התובע פונה באמבולנס להדסה הר הצופים ושם אובחן כסובל מפריקה קדמית בכתף ימנית. בוצעה החזרה סגורה והזרוע קובעה במתלה למשך שישה שבועות. 20. האירוע התרחש ביום בו עומס העבודה, הוא הגדול ביותר ולטענתו מי שהורה להרים את הארגזים היה מנהל העבודה - מר מרדכי עוזר. לטענתו - ולדימיר, העובד הנוסף, הרים אף הוא מספר ארגזים יחד על העגלה והייתה זו דרך עבודה המקובלת. לדבריו כיום אין לו קשר עם ולדימיר. התובע הוסיף כי מיד לאחר קרות האירוע דווח לממונים שהפנו אותו לקבלת טיפול רפואי ראשוני ובהמשך לאבחון רופא תעסוקתי. לדבריו - עידית בן משה, מנהלת כ"א, מרדכי עוזר - מנהל המחלקה ומר חיים כהן ואחראים נוספים הגיעו מיד למקום האירוע. 21. התובע מדגיש בתצהירו כי לא הוזהר מפני הרמת משאות כבדים בכלל וארגזי לחם בפרט ולא סופק לו מכשיר מתאים לביצוע הרמת משאות. לדבריו "במועד אחר" ראה ושמע את האחראי יוסי שמעיה, מורה לעובד, להרים 9 ארגזים יחד על העגלה בהתאם לגובהה והוסיף והסביר כי את הארגז העשירי יש להניח מעל לגובה זה (ר' סעיף 8 לתצהיר). התובע מדגיש עוד כי חתם על הנחיות בטיחות ביום 19.5.05, אך אלו אינן כוללות את שיטת העבודה ונהלי בטיחות לגבי הרמת משאות בכלל. 22. התובע מתאר כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים בעיקר בכתף יד ימין ומתקשה להרים משאות מעל 5 ק"ג. חש רגישות וחוסר נוחות בכתף, הכוללת תחושת הירדמות וכאבים עזים עם שינויי מזג האוויר. כמו כן, הוא מוגבל בתנועת היד לגובה ובסיבוב. לטענתו נאמר לו כי עליו להימנע מכל תנועה העלולה לגרום לפריקה חוזרת, שכן הכתף רגישה יותר כעת. 23. התובע מציין כי עובר לתאונה הוא עבד אצל הנתבעת כפורק סחורה. מדובר לטענתו בעבודה פיזית הדורשת כושר גופני ופיזי גבוה. כתוצאה מהתאונה לא יכול היה לשוב לאותו תפקיד. בעקבות התאונה נעדר התובע מעבודתו עד ליום 1.4.06, משך שלושה חודשים, במהלכם לא שולם לו שכר ע"י המעבידה, אם כי קיבל דמי פגיעה. בשובו הופנה לרופא תעסוקתי להערכת מצבו ונקבע כי במומו אין הוא יכול לשאת מעל לחמישה ק"ג. כמו כן, הופחתו שעות עבודתו מ- 12-14 שעות עבודה ביום ל-8-9 שעות. 24. מששב לעבודה ולא יכול היה לבצע תפקידו, בצע מלאכות קלות כהדבקת מדבקות. דבר שלטענתו, גרם למרירות בקרב יתר העובדים ומנהלו. לטענתו, בשל כך פנה למנהלת כ"א וביקש העברה למחלקה אחרת, בה לא יידרש למאמץ פיזי. נאמר לו שבקשתו תישקל, אך לבסוף זו נענתה בשלילה והוא פוטר ביום 3.11.06. התובע טען כי על אף שבמכתב הפיטורים נכתב כי פיטוריו הם עקב בעיית משמעת, אין בכך ממש. בהקשר זה הדגיש כי החל בעבודתו אצל הנתבעת עוד בחודש ספטמבר 2005, כלומר 4 חודשים לפני האירוע ובמהלכם לא היו כל תלונות באשר לעבודתו. לטענתו, פיטוריו נבעו אך ורק ממצבו הרפואי, שלא אפשר לו לבצע מלאכתו. בתמיכה לדבריו הפנה לכך שביום 26.12.05, זמן קצר לפני האירוע, ניתן לו מכתב ממנהלת כ"א, עידית בן משה, לפיו בכוונת החברה לטפל בתהליך העברתו לעובד קבוע בחברה (ר' נספח ד'2 לתצהירו). 25. התובע הפנה עוד לעובדה שהוא למד בפנימייה צבאית של חיל החימוש בצריפין, מעולם לא נטען נגדו דבר בעניין בעיית משמעת והוא גם היה חניך יועץ לכיתות מתחילות בפנימייה. בהכשרתו התובע הוא טכנאי מכונות רכב, עסקינן בעבודה פיזית קשה הכרוכה במאמץ לידיים ולכתפיים ולכן אינו עובד במקצועו. לדבריו ניסיונותיו למצוא עבודה פקידותית עלו בתוהו, לאור דרישת הניסיון, שאין לו ולכן מאז פיטוריו הוא אינו עובד. 26. התובע הפנה לכך שעובר לתאונה הוא השתכר בממוצע כ- 5,000 ₪ נטו. בעקבות התאונה עבר סדרה של טיפולי פיזיותרפיה, טופל במשככי כאבים שונים ונדרש לביקורי רופאים. נשא בעלויות הטיפולים ובשל מגבלותיו נאלץ לממן נסיעותיו בתחבורה ציבורית ובמוניות. לדבריו גם כיום, כבעבר, הוא נושא בעלויות התרופות והטיפולים. 27. התובע טען שכיום הוא מתגורר עם הוריו, אך בעוד עובר לאירוע, סייע כלכלית בהוצאות הבית ובביצוע עבודות משק הבית, כיום הוא מהווה נטל כלכלי על הוריו המממנים אותו לחלוטין והוא זקוק לסיוע ועזרה בפעילויות היום יום ועבודות הבית הקשורות אליו. מאז התאונה נעצר קידומו המקצועי, מצבו הבריאותי אינו טוב, כך נפגעו גם מצבו האישי, עצמאותו הכלכלית והאישית ואיכות חייו, נפגעה באופן משמעותי. 28. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ולתובע נקבעה נכות בשיעור 7.5%. (לאחר הפעלת תקנה 15 ביחס לנכות של 5%) שולמו לו דמי פגיעה ומענק נכות חד פעמי. 29. ממסמכים שצורפו לתצהירו עלו, בין השאר, הדברים הבאים: * התובע חתם עם כניסתו לעבודה על הצהרה בה נאמר, בין השאר, כי קרא את נהלי הבטיחות הבין אותם והוא מתחייב לפעול בהתאם ע"מ למנוע תאונות עבודה. באותם תנאים אין התייחסות לעניין הרמת משקל כבד ודרך ההרמה. * ביום 5.3.06 ביקשה מנהלת משאבי אנוש אצל הנתבעת בדיקת רופא תעסוקתי לגבי אפשרותו לחזור לעבודה כעובד פריסה, עבודה המחייבת מאמץ פיסי והרמת משאות כבדים. הרופאה התעסוקתית קבעה כי התובע יכול לחזור לעבודה ללא מאמצים פיזיים, ללא הרמת משאות מעל 5 ק"ג. לתובע נמסרה הודעה ע"כ במכתב מיום 27.4.06 כן נאמר באותו מכתב כי עליו לקבוע תור לחודש יוני לבדיקת המגבלות. בחודש יוני חזרה אותה המלצה, תוך ציון העובדה שהעבודה עם המגבלות היא למשך חצי שנה לפחות ויש לערוך ביקור חוזר בתום התקופה. * התובע פוטר החל מיום 3.11.06 כאשר במכתב הפיטורים נכתב כי אלה הינם "בעקבות בעיות משמעת". * התובע הציג פניה שקיבל עוד ביום 26.12.05, דהיינו עובר לתאונה, ובה התבקש לפנות לקבלת אישור רפואי מהמרפאה התעסוקתית וזאת לצורך טיפול בתהליך העברתו לעובד קבוע אצל הנתבעת. * התובע סיים בי"ס במגמת מכונאות רכב. ציוניו בתעודתו גבוהים הן במקצועות המכאניים והן במקצועות העיוניים. 30. בכלל נספחי תצהירו הוצגו גם תלושי שכר ואלה מלמדים כי ממוצע שכרו, ברוטו בחודשים אוקטובר 2005 - דצמבר 2005, עמד על כ- 4,730 ₪. התובע לא עבד ממועד התאונה ועד לחודש אפריל 2006 וממוצע שכרו בחודשים אפריל 2006 עד יוני 2006 עמד על כ- 4,909 ₪. 31. באשר להליכים במל"ל ניתן ללמוד מנספחי התצהיר כי בתחילה נקבעו לו 0% נכות וזאת בהחלטת אורטופד מיום 28.12.06, המומחה קבע כי לא מצא דלדול שרירים בגפה והתנועות של כתף ימין לכל הכיוונים לא שונות מתנועות של כתף שמאל ולא מוגבלות. המומחה ציין עוד כי אין לראות חוסר עצבי או וסקולארי, גידי שרוול מסובב שמורים. המומחה ציין עם זאת נגע קטן שנראה בבדיקת MRI. 32. לאחר שהתובע הגיש ערר על ההחלטה והציג את חוות דעתו של פרופ' פינסטרבוש, הוכרו לו חמישה אחוזי נכות. תוך קביעה כי אין מקום להפעלת תקנה 15, שכן יכול לעסוק במקצועו. נקבע שקיימת מגבלה קלה מאוד בתנועות הכתף. העדר דלדול השרירים מצביע על פגיעה קלה מאוד והממצאים הצמיתיים המזעריים שוללים קרע ומלמדים על דפורמציה קלה בלבד ברקמות הרכות והיווצרות מעל נוזל תגובתי. נקבע שאת עמדת פינסטרבוש, יש לקבל רק באופן חלקי שכן הממצאים הצמיתים והקלינים קלים מאוד. יוער כי החלטה זו שניתנה ביום 8.5.07 כללה צוות של שלושה רופאים ובהם שני אורטופדים, הן ד"ר ויסבורד והן ד"ר ברנע. 33. ככל הנראה בעקבות פסק דין, שבה ועדת העררים ודנה בעניינו של התובע ואז החליטה על הפעלת תקנה 15 במלואה. בהחלטה נקבע כי השינויים בכתף הם קלים מאוד ברם, אלה גורמים לראקציה דלקתית, שלדעת הועדה אינה מאפשרת עבודה במאפיה הדורשת הרמת ארגזים של דברי מאפה. סה"כ נקבעו אפוא בתום ההליכים 7.5% וזאת בהחלטה מיום 15.4.08. 34. התובע נחקר על האמור בתצהירו ביום 4.11.09; מהחקירה עלה כי על אף שבתצהירו נאמר כי הועסק כפורק סחורה אין למעשה מחלוקת שעבד במחלקת הפריסה בעוד פריקת סחורות היא עבודה המבוצעת על ידי אחרים ובשעות אחרות. עוד עלה כי על אף שטען לשכר של 5,000 ₪ נטו, לא הוצג תלוש שכר המעיד על משכורת זו (ר' עמ' 18 לפרוטוקול). 35. באשר לשיטת העבודה הייתה סתירה בדברי התובע כך - מצד אחד הסכים ששיטת העבודה הייתה למלא לחמים בארגז ולעלות כל פעם ארגז אחד ולהוסיף לחמים על הארגז שמעליו, עם זאת על אף שאישר מפורשות שזו הייתה שיטת העבודה הוא טען מצד שני שאותו לא לימדו להרים ארגז אחד אלא את כל הארגזים ביחד (באשר לאישור השיטה ר' עמ' 19 החל מש' 5 ומנגד ר' האמור בש' 19). משעלה מעדויות אחרות שמשקל ארגז הוא עד כ- 12.5 ק"ג, נשאל התובע מדוע ירים ביחד מספר ארגזים, בעוד ניתן להעביר הארגזים אחד אחד. התובע אישר כי ניתן להעביר הארגזים בנפרד, אך טען שלא לימדו אותו לפעול כן אלא להרים את הארגזים ביחד. 36. לטענתו בעת שהתכופף להרים הארגזים, נכח במקום מר דניאל מרדכי (עד ההגנה, ר' להלן) והוא ראה את אופן הרמת הארגזים. התובע לא חלק על כך שמר מרדכי סובל מבעיות לב אשר לאורן נאסר עליו להרים דברים כבדים וטען כי חרף האמור היה אף הוא מרים עימו ארגזים כבדים. כאשר נשאל האם מר מרדכי משקר כאשר הוא אומר שלא עשה זאת, השיב "הוא משקר, אפשר להביא עדים" (ר' עמ' 20 ש' 16). העד הסכים כי לא הביא עדים נוספים מכלל העובדים שבמקום וכי אף לא פנה למי מהעובדים. בעדותו בחר להסכים עם ב"כ הנתבעת שהיה ראוי שיביאם (ר' עמ' 20), אך חרף זאת לא ביקש להתיר לו השלמת עדויות, אף בתום אותו יום דיונים. 37. באשר לאמור בסעיף 8 לתצהירו כאילו מר שמעיה הנחה עובד להרים 9 ארגזים יחד על העגלה, הבהיר כי כוונתו שהנחה שני עובדים לפעול כך ביחד. התובע הסכים שבן אדם אחד לא יכול להרים 10 ארגזים (ר' עמ' 20 בשולי העמוד). 38. מהחקירה עלה שהבדיקה האחרונה של התובע אצל רופא תעסוקתי הייתה כחמישה חודשים לאחר האירוע ושם נקבע מצבו רק לעוד שישה חודשים. הוא ציין כי הוא נדרש לאטופן ונורפאן לכאביו ולא היה ברור מתשובתו האם פנה למל"ל בבקשה לקבלת החזר הוצאות רפואיות, משהאירוע הוכר כתאונת עבודה. עלה עם זאת כי הוא קיבל החזר של חלק מהוצאותיו באמצעות קופ"ח מכבי (ר' מעמ' 25). 39. במהלך החקירה עלה עוד כי התובע הוכר כבעל 30% נכות כללית במל"ל וזאת עוד עובר לתאונה ובשנת 2001 (ר' נ/2). מהמסמכים שהוצגו עולה כי התלונן בעיקר על כאבים ברגליים וכן ציין כי הוא סובל מכאבים בגב רעידות שרירים וחולשה ביד שמאל. התובע ציין עוד בתביעתו במל"ל כי הוא לא מצליח להתקבל לעבודה עקב מצבו. הנכות הוכרה בגין חולשה בגפיים עם הגבלה סובייקטיבית בתפקוד. התובע הסכים כי לא דיווח על מצבו הרפואי האמור למי מטעם הנתבעת (ר' עמ' 21 ש' 29). 40. על אף האמור בתצהירו הסכים התובע כי לא עבד כטכנאי מכונות מאז שסיים לימודיו אלא בעבודות שונות אחרות ועלה למעשה כי לא רצה לעבוד בכך. ממילא כי אין בסיס לטענה כאילו אינו עובד במקצוע זה מחמת פגיעתו. כאשר נשאל האם לא רצה לעבוד בכך בגלל כאביו, שבגינם קיבל 30% נכות בעבר, אמר שאין לו כלל את אותם כאבים וכל בדיקותיו היו תקינות. כאשר נשאל האם נכון שעובר לפיטוריו היה ויכוח קולני בינו ובין שומר אתיופי הכחיש הטענה (ר' עמ' 22 ש' 15), עם זאת במהלך החקירה החוזרת עלה כי לאחר התאונה הדרדר אליו היחס, לפי טענתו - "והיו לי שם וויכוחים, אלימות שאחד מהם אפילו כמעט שבר לי את הכתף השנייה..." (ר' עמ' 27 ש' 6). 41. מהעדות עלה שהתובע התגורר עם אימו עוד עובר לתאונה וללא קשר אליה וכן עלה כי אין ממש בטענתו כאילו עזר במשק הבית (ר' עמ' 22- 23). התובע לא נתן לטעמי תשובות מספקות באשר לשאלות מדוע לא יכל לעבוד כשומר או כמוכר בחנות לאחר התאונה וזאת בדומה לתעסוקה קודמת, בטרם החל לעבוד אצל הנתבעת (ר' עמ' 23). טענתו כאילו הופנה על ידי שירות התעסוקה לעבודות הדורשות מאמץ פיזי, על אף שאמר שאינו יכול לעבוד בהן לא הייתה משכנעת (ר' החל משולי עמ' 23). 42. התובע נשאל האם זה נכון שהמעבר למעמד של עובד קבוע הוא סטנדרטי אצל הנתבעת, לאחר תקופת עבודה מסוימת והוא הכחיש הדבר. התובע לא נתן תשובה מספקת באשר לשאלה מדוע הוא הועסק לאחר התאונה עוד כ- 7 חודשים, אף שעובר לה עבד אצל הנתבעת רק כ- 3 חודשים וזאת ככל שיש ממש בטענתו שרצו להפטר ממנו והפיטורים לא היו על רקע סכסוך ואופן התנהגותו. אעיר כי במהלך החקירה התפרץ העד על ב"כ הנתבעת ואיבד שליטה, בחלק מהדיון (ר' האמור בשולי עמ' 24) 43. אף שהתובע טען כי הפחית היקף משרתו לאחר התאונה, כאשר הוצגו לו נתונים מתלושי שכר אשר אינם תומכים בטענה, הוא לא יכל להסביר על גביהם טענתו ולא הבהיר כיצד מתיישבת הטענה עם נתונים אחרים העולים מהתלושים (ר' עמ' 25 ש' 11-14). 44. ניתן לומר באופן כללי כי עדות התובע לא הייתה מעוררת אמון רב; * כך טענתו כאילו הורו לו להרים עם אחר, משקל של מעל ל- 120 ק"ג על אף שאין כל קושי להרים את הארגזים בנפרד, אינה סבירה והאופן בו הוצגה על ידו לא היה משכנע. * דברי התובע הנ"ל לא היו משכנעים במיוחד לנוכח העובדה שהוא למעשה הודה במהלך חקירתו כי שיטת העבודה במקום הייתה למלא כל פעם ארגז אחד (ר' עמ' 19). * כך גם נמצאה סתירה בדבריו באשר לנסיבות עזיבתו את מקום העבודה ואף שטען כי פוטר מחמת מגבלותיו, בשולי חקירתו למעשה הודה כי היו לו סכסוכים במקום העבודה עם אחרים. * כך גם נמצאו אי דיוקים באשר לאמור בתצהירו - בכלל זה הימנעות מלציין שקיבל החזר של חלק מהוצאותיו, הטענות באשר להיקף שכרו והיקף הפגיעה בשכר לאחר התאונה שאינם מתיישבים עם התלושים שהוצגו, המצג כאילו בגלל התאונה אינו עובד בהתאם להכשרתו המקצועית, בעוד מבחירה לא עבד בכך וכיוצ"ב. * התפרצותו במהלך העדות, תמכה לכאורה בהסברי הנתבעת באשר לסיבת פיטוריו והיה ניכר במהלך העדות כי אכן לא מדובר בעובד שקל להעסיקו. 45. לא שוכנעתי כלל כי התובע לא עבד לאחר הפגיעה מחמת אותה הפגיעה ולא מחמת אופיו או בחירתו שלא לעשות כן. טענתו כאילו מלשכת התעסוקה שלחו אותו דווקא לעבודות פיזיות אף שאמר שאין הוא יכול לבצען גם היא לא הייתה משכנעת. העובדה שהתובע לא גילה את נכותו הקודמת לא בפני מעסיקיו ולא בעת הדיון בתביעה זו, אף הם פוגעים בטענותיו, כפי שיפורט להלן. תעודת עובד ציבור- ישראל שרייבמן: 46. מטעם התובע הוגשה גם תעודת עובד ציבור החתומה על ידי סגן מנהל המוסד לבטיחות וגהות, מר ישראל שרייבמן. מר שרייבמן מעיד כי ריכוז המידע שמופיע במסמך - "טלטול ידני של משאות - משקל מותר ללא נזק גופני" ממאי 2002, אשר צורף כנספח לתצהיר התובע, נלקח מתוך מאגרי המידע שנמצאים במרכז המידע. ויוטעם; התביעה לא הבהירה כלל מה מעמד אותו מסמך, מכוח מה הוא מחייב, מה ההוראה הרלוונטית בו לענייננו וכיוצ"ב. עדות מר יוסי שלוסמן: 47. התובע הזמין לעדות עוד את מר שלוסמן שהינו ממונה בטיחות חיצוני אצל הנתבעת. מעדות מר שלוסמן עלה כי הוא אינו עובד של הנתבעת אלא מייעץ חיצוני. העד מגיע למפעל הנתבעת פעם בשבוע והוא מייעץ בענייני בטיחות. כאשר יש אירוע הוא עורך בירור נסיבות. במקרה דנן דוח ראשוני נרשם על ידי מנהל המחלקה ולא נמצא מקום לעריכת דוח בירור מקיף יותר. 48. באשר לדיווח על תאונות הבהיר כי אלה נעשות על ידי מנהלת משאבי אנוש ולא על ידו. העד אמר עוד כי קיים אצל הנתבעת תיק בטיחות שהופץ לפני כ- 4 שנים עם זאת הבהיר כי באשר להרמת משאות כבדים אין חוקים ומשקלים מוגדרים. החומר הקיים בתחום זה הוא בגדר המלצות ונוהגים להסתמך על המלצות צרפתיות או אמריקאיות. 49. באשר לחומר שהוצג עם תעודת עובד הציבור דלעיל הסכים שהוא מהווה איזה ריכוז מידע ואמר כי זה אף משמש כחלק מהחומר בו הוא משתמש בעת מתן הדרכות הנוגעות להרמת משאות בעבודה. הובהר כי הדרכות אלה ניתנות בע"פ. העד נשאל כיצד הוא מוודא שההנחיות שלו אכן מיושמות בפועל ועל כך השיב : "אפשר להביא את הסוס אל השוקת אך לא להכריח אותו לשתות. כממונה בטיחות חיצוני אני נמצא שם יום בשבוע, במסגרת הביקור שלי שמשתרע על לפחות 8 שעות, אני נוהג להסתובב בתחנות העבודה בין העובדים אם יש דבר חריג אני מעיר הן למנהלי המח' ומנהלי היחידות" (ר' עמ' 14 ש' 24-25). 50. העד ציין כי עובד מרים למרב ארגז לחם אחד במשקל של עד כ- 12.5 ק"ג על עגלה כאשר תחתית הארגז בגובה של 30 עד 40 ס"מ. ערימת ארגזים מכסימלית היא בגובה של 12 עד 13 ארגזים. העד לא ידע להגיד מה אחוז הנפגעים מהרמת משאות אם כי הדגיש שקיימת ירידה בתאונות במקום. מהעדות עלה עוד כי במאפיה כ- 450 עובדים וכי מתבצעות הדרכות בטיחות מחלקתיות. 51. במהלך עדות עד זה הוצג מכתבו מיום 31.10.05 שם פנה אל ציבור העובדים כי מתחילת אותה שנה יש עליה בתדירות תאונות העבודה במאפיה. צוין כי התאונות המתאפיינות בפגיעות גוף הן רובן מחמת חוסר תשומת לב בביצוע פעולות שגרתיות כמו עגלות שנדחפו על פלוני, פגיעה באצבעות בעת הכנת עגלה לקירור, פגיעת גב עקב הרמה לא נכונה של משא וכדומה. המכתב מוסיף כי מדובר בתאונות טיפשיות חסרות סיבה והצדקה שניתן למנען לחלוטין בהקדמת מחשבה למעשה. בהמשך הדברים מבקש הכותב להתחיל שנה חדשה המלווה בתשומת לב והוא ממחיש בדוגמאות כיצד ניתן למנוע אירועים מהמין המצוין לעיל (ר' ת/1). לא הובהר במהלך העדות (ואף לא בסיכומים) איזו תרומה יש למכתב זה באשר לאירוע הספציפי נשוא התביעה (ר' החקירה בעמ' 12-16 לפרוטוקול). עדות מר חיים כהן: 52. התובע הוסיף וזימן לעדות את מר כהן המשמש כנאמן בטיחות ומנהל אחזקה אצל הנתבעת. מהעדות עלה כי מר כהן עובד אצל הנתבעת כ- 17.5 שנים ובעוד הממונה שהעיד לפניו מגיע למקום פעם בשבוע, מר כהן נמצא במאפיה כל ימות השבוע כעובד של הנתבעת. עד זה מילא את טופס הפגיעה בעבודה, לאחר האירוע וזה הוצג וסומן ת/2. 53. עלה כי העד אינו ממונה על מתן ההנחיות או הדרכת העובדים אלא על תחזוקה שוטפת דהיינו טיפול במכונה שמתקלקלת או הערה לעובד שלא פועל נכון. ההדרכה עצמה, כמו גם קביעת הנהלים, אינה בידיו אלא בידי הממונה על הבטיחות אשר פועל ביחד עם מחלקת כוח אדם, מנהלי המחלקות וגורמים מקצועיים רלוונטיים. משעלה כי העד לא נכח באירוע עצמו אלא הגיע למקום רק לאחר שזה הסתיים, מטבע הדברים הייתה חקירתו קצרה. ראיות הנתבעת: תצהיר עידית בן משה: 54. הגב' בן משה הצהירה כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה ואף כיום היא משמשת כמנהלת משאבי אנוש אצל הנתבעת.בהתאם לתצהירה החל התובע עבודתו במאפיה ביום 15.9.05, בתור עובד במחלקת פריסה. במסגרת התפקיד הוא היה אחראי על אריזת הלחם וסידורו בארגזים המונחים על עגלות. גב' בן משה העידה כי מתוקף תפקידה היא מבקרת פעמים רבות את העובדים במחלקות השונות ורואה את שיטות העבודה הנהוגות. במחלקת הפריסה לא נדרשים העובדים לבצע הרמות קשות, שכן פעולות אלו שמורות למעמיסים. העובדים במחלקת פריסה צריכים למלא את ארגזי הלחם ולהניחם זה ע"ג זה, על עגלות נמוכות לשם הסעתם למחסן. 55. עם הגיע התובע ובמסגרת קליטתו לעבודה הוא קיבל לידיו הוראות בטיחות כלליות העוסקות בבטיחות באש, הפעלת מכונות וטיפול במפגעי בטיחות. ההנחיות כלליות וניתנות לכל עובד חדש. את ההדרכה הספציפית ביחס לנוהלי העבודה ושיטותיה מקבל התובע ממנהל המחלקה. 56. העדה לא הייתה נוכחת באירוע אך כשקיבלה הודעה על פציעת אחד העובדים מיהרה למקום. בהגיעה היה התובע מוקף באנשים ונמסר לה כי הוזמן אמבולנס. העדה ציינה כי היא לא זוכרת עובד בשם ולדימיר וכיום לא מועסק במפעל אף עובד עם שם כזה. 57. בהתאם לתצהירה - התובע נעדר מהעבודה למשך שלושה חודשים ובחודש אפריל 2006 שב לעבודה סדירה במאפיה. התובע הופנה לרופאה תעסוקתית, שקבעה כי בשלב הראשון הינו מנוע מלהרים משאות מעל חמישה ק"ג, עד להערכה מחודשת של מצבו. בהתאם, שובץ התובע בתפקיד של מפעיל מכונה, אשר אינו כולל כל אלמנט פיזי. כמו כן, נתבקש לסייע לעיתים בסידור כיכרות הלחם בארגזים, הדבקת מדבקות וכו'. שכרו של התובע נשאר כפי שהיה קודם, והוסיף להיות מחושב לפי שעות עבודתו. לדבריה: "המטרה הייתה להשאירו בעבודה במחלקה" (ר' סעיף 9 לתצהיר). 58. לאחר התאונה החלה העדה לקבל דיווחים מהאחראים על התובע, אודות שינוי בהתנהגותו, מקרים של חוצפה, ניבול פה וחוסר משמעת. התובע קיבל מספר חודשים נוספים של חסד, אולם משהתנהגותו לא פסקה, פוטר מן העבודה. לפיטורים לא היה כל קשר למצבו הרפואי, אלא אלו היו קשורים להתנהגותו כלפי חבריו וכלפי הממונים עליו במחלקה. תצהיר יוסי שמעיה: 59. מר שמעיה הצהיר כי במועדים הרלוונטיים וכן כיום הוא משמש כאחראי מחלקת פריסה אצל הנתבעת. התובע החל עבודתו במאפיה בספטמבר 2005 ושובץ במחלקת פריסה. בתפקידו היה אחראי על סידור הלחם היוצא מן המכונות והנחתו בארגזים, הנערמים זה ע"ג זה. בסמוך למכונות מצויה עגלה שטוחה בגובה 15-20 ס"מ. כל עובד נדרש לסדר את כיכרות הלחם ולהניחם בארגז לחם המונח ריק על העגלה. לאחר שממלאים את הארגז הראשון מניחים עליו ארגז ריק נוסף וחוזר חלילה. לאחר שהעגלה מתמלאת בארגזים מגלגלים אותה למחסן. בסופו של יום מועברים הארגזים אל המשאיות ע"י פועלי סבלות בעוד עובדי מחלקת הפריסה אינם נדרשים להרים ארגזי לחם או משאות כבדים. 60. העד מציין כי שיטת עבודה אחרת, ע"מ לא להתכופף, הנה להניח ארגזים ריקים זה ע"ג זה עד שיגיעו לגובה נוח לעובד, למלא את הארגז העליון ואז להניחו על העגלה ולאחריו למלא את הארגז הבא ולהניחו על הראשון. למעשה נדרשים העובדים להרים ארגז אחד מלא בלחם בכל פעם. משקל הארגז 9-12 ק"ג ואין כל היגיון לפעול אחרת. 61. עם קבלת התובע למחלקה הדגים לו המצהיר את אופן העבודה. המצהיר אינו מסוגל להרים 10 ארגזים וע"כ מעולם לא הדגים או המליץ לפעול כך. מה גם, שלאור האמור עד כה, אין בכך היגיון. 62. גם עד זה לא נכח בעת האירוע, עליו שמע ממנהל המשמרת מר מרדכי דניאל. אם התובע אכן הרים עשרה ארגזים יחד, כפי שהוא טוען, הוא עשה זאת על דעת עצמו בלבד או מתוך רצון לסיים מהר יותר את העבודה, אך בניגוד לנהלים ושיטות העבודה , אליהם היה מודע. במועד האירוע התובע היה כבר עובד מספר חודשים במאפיה ולכן היה מודע לנהלים ולשיטות. 63. מר שמעיה הצהיר כי אין לו מושג מיהו ולדימיר אשר לפי הטענה עבד באותה משמרת, והגם שהוא יודע כי היו מספר עובדים בשם זה, כיום אין עובד בשם זה במאפיה. מעולם לא קיבל המצהיר כל תלונה מעובדי המחלקה אודות שיטות העבודה או הרמות קשות שנתבקשו לבצע. 64. כשלושה חודשים לאחר התאונה שב התובע למחלקת הפריסה בתור מפעיל מכונה. תפקיד זה כרוך בהשגחה על המכונה, סידור הלחם הנכנס אליה, במידת הצורך, הכנסת ניילונים לעטיפת הלחמים וכדומה. לאחר התאונה, חל בתובע שינוי מבחינת התנהגות. הוא סרב לבצע כל מטלה שנתבקש לעשות, התווכח עם עובדי המחלקה ועם המצהיר וענה בחוצפה. לפיכך, כשבעה חודשים לאחר שובו לעבודה הוא פוטר. הובהר כי מפעיל מכונה הינו תפקיד נדרש במחלקה ואף כיום ישנם מפעילי מכונה, ולפיכך היה צורך בתובע במחלקה וסיבת פיטוריו כלל לא הייתה קשורה למצבו הרפואי, הא ראיה שהמשיך לעבוד לאחר התאונה במשך חודשים רבים. תצהיר דניאל מרדכי: 65. מר מרדכי הצהיר כי בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה שימש כמנהל עבודה ואחראי משמרת במחלקת פריסה. אף הוא אישר את מועד התחלת העבודה של התובע ושיבוצו למחלקת פריסה, בה התובע אחראי על סידור הלחם היוצא מן המכונות והנחתו בארגזים, אשר נערמים על עגלה זה ע"ג זה. אף עד זה שב על שיטות העבודה הנוהגות כמתואר ע"י מר שמעיה והדגיש אף הוא כי עובדי מחלקת הפריסה אינם נדרשים להרים ארגזי לחם או משאות כבדים. המצהיר כפר בטענה שהורה לתובע ולעובד נוסף להרים מספר ארגזים ולהניחם על העגלה, כן כפר בטענה שזו שיטת העבודה הנהוגה. 66. מר מרדכי הצהיר כי הוא סובל ממגבלות רפואיות המונעות ממנו לעבוד במאמץ, וחרף זאת הוא עובד ללא קושי במחלקת הפריסה ולעולם לא הרים 10 ארגזים בבת אחת ואף לא היה דורש זאת מעובד. 67. בהתאם לתצהירו ביום התאונה הוא עבד במחלקה ולפתע שמע צעקה. לאחר שרץ למקום ממנו נשמע הקול, ראה את התובע שוכב על הרצפה. מייד דווח למנהל המחלקה - יוסי שמעיה ולמנהלת כ"א - עידית בן משה, כמו כן, הוזמן אמבולנס. ככל שהתובע אכן הרים עשרה ארגזים היה זה בניגוד לנהלי העבודה במחלקה - ולא בהוראת המצהיר. 68. העד ציין כי הוא זוכר עובד בשם ולדימיר אך הוא עבד תקופה קצרה בלבד ועזב ולמיטב ידיעת המצהיר טס לאוקראינה. מעולם לא קיבל כל תלונה מהעובדים אודות שיטות העבודה במחלקה והרמות קשות שנתבקשו לבצע. במועד האירוע, התובע כבר עבד מספר חודשים והיה בקיא בנהלים ובשיטות העבודה. 69. העד אישר כי כשלושה חודשים לאחר התאונה שב התובע למחלקת הפריסה בתור מפעיל מכונה ואף הוא אמר כי תפקיד זה כרוך בהשגחה על המכונה, סידור הלחם הנכנס אליה, במידת הצורך, הכנסת ניילונים לעטיפת הלחמים וכדומה. עד זה אישר אף הוא כי לאחר התאונה, חל בתובע שינוי מבחינת התנהגות. הוא סרב לבצע כל מטלה שנתבקש לעשות, התווכח עם עובדי המחלקה ועם המצהיר וענה בחוצפה. לפיכך, כשבעה חודשים לאחר שובו לעבודה הוא פוטר. 70. הוצהר כי גם כיום יש במאפיה מפעיל מכונה והתובע יכול היה להוסיף לעבוד בתפקיד זה. פיטוריו של התובע לא היו קשורים למצבו הרפואי, אלא להתנהגותו ויחסו לעובדי המחלקה ולממונים עליו. העד ציין עוד כי בתור אחראי משמרת נכח בהדרכות בטיחות, אשר התקיימו במאפיה, ואשר בין היתר נגעו להרמה נכונה ונשיאת משקל זאת ע"מ שיתמצא בנושא ויקפיד על עבודה נכונה. הערות באשר לעדויות עדי הנתבעת: 71. שלושת עדי ההגנה נחקרו ביום 22.2.10 על תצהיריהם. בניגוד לעדות התובע, עדויות אלה היו משכנעות ואמינות. שלושת העדים חזרו בעדותם למעשה על אותה הגרסה. העדים הסבירו כי במחלקת הפריסה אין צורך במתן הנחיות כתובות או אחרות באשר לאופן הרמת משקל כבד שכן העובדים שם אינם נדרשים להרמת יותר מארגז אחד המלא בלחם. עלה מהעדויות כי המשקל של הארגז תלוי בסוג הלחם כאשר משקל כל כיכר נע בין 500 גר' ל- 750 גר' ולמרב יש 10 כיכרות בארגז וזאת מעבר למשקל הארגז עצמו (ר' עמ' 31 בדברי גב' בן משה, עמ' 35 בדברי מר שמעיה ועמ' 39 בדברי מר מרדכי). 72. העדים עמדו על כך שקיימות שתי שיטות עבודה. האחת לשים ארגז ריק על גבי העגלה למלאו ולהוסיף מעליו ארגז נוסף והשנייה למלא ארגז העומד על מתקן להעבירו לעגלה כאשר הוא מלא ואז לשים ארגז ריק אחר על המתקן וחוזר. עלה עוד כי כל אחת מהשיטות מבוצעת באמצעות שני עובדים האחד שממלא הארגזים והאחר שעסוק בהזזת הארגזים למקום הנדרש (בין ארגז ריק בשיטה הראשונה ובין ארגז מלא, בהתאם לשיטה השנייה). (בעניין עבודת הצוות ר' לדוגמא עמ' 34 ש' 21 וכן עמ' 39 ש' 15). נטען כי כל שיטה אחרת רק תקשה על העבודה (ר' עמ' 37 ש' 1-2 וכן עמ' 40 ש' 1-2). מעדות מר מרדכי ומעדות מר שמעיה עלה כי בהתאם לשיטה שמוסיפים ארגז ריק על גבי ארגז שמילאו, שמים עד עשרה ארגזים ואף לגובה הארגז העליון ניתן להגיע ולהניח עליו כיכרות. מר שמעיה שאינו אדם גבוה הבהיר כי הדברים אמורים גם ביחס לגובה שלו ולגובה באת כוח התובע (ר' עמ' 35). 73. העדים לא יכלו לומר כמה ארגזים ממלאים בסה"כ ביום שכן מדובר על עבודה על בסיס שעות ולא על בסיס כמות ארגזים. עלה עם זאת, כי מעת לעת מתחלפים בניהם בתפקיד שני העובדים שעוסקים ביחד במילוי הארגזים (האחד שממלא הארגזים והאחר שמזיז אותם) ובנוסף הם מקבלים הפסקות לשתיה ועישון (ר' עמ' 35 ש' 29-30 וכן עמ' 39 ש' 15). 74. באשר לשאלה האם קיימים לחצי עבודה חריגים לעיתים, מר שמעיה היה נחרץ כי אין כל רלוונטיות ללחצים במאפיה עצמה על העובדים שכן לדבריו אף בעת לחץ העובד הספציפי ממשיך לעבוד באותו היקף עבודה ומשמעות הלחץ היא רק בכך שמוסיפים צוותי עבודה. לדבריו אם יש לחץ מביאים יותר תגבור ואז לעובד עצמו יש פחות עומס (ר' החקירה החל משולי עמ' 35). מנגד מר מרדכי הסכים שיש ימים יותר עמוסים (בציינו סופי שבוע או כוננות שלג או מלחמה) ואמר כי מדובר ב- "דבר ידוע" (ר' עמ' 39 ש' 27). ההתרשמות מעדותו בחקירה הנגדית הייתה כי אכן יש מועדים בהם יש לחץ גדול יותר גם על העובד כפרט. רק בחקירתו החוזרת בתשובה לשאלה מנחה, שנשאלה ללא התנגדות, הבהיר כי בעת לחץ בעבודה יש תגבור של כוח אדם. 75. הגב' בן משה התייחסה בעדותה גם לנסיבות פיטורי התובע. עלה מעדותה כי מדיניות הנתבעת היא לנסות לשמר עובדים וכי מעסיקים גם עובדים עם מגבלות כאשר ניתן להתאים להם עבודה המתיישבת עם מגבלתם. דבריה אלה שנאמרו באופן כללי קיבלו למעשה אישור בעדות מר מרדכי ממנה עלה כי בעבר היה בתפקיד בכיר יותר, אך עקב בעיית לב עבר לתפקיד קל יותר (ר' עמ' 38 בעדותו ור' דברי הגב' בן משה בעמ' 33). עוד הבהירה העדה כי משלוח טופס לעובד כי מטפלים בהעברתו לסטטוס של עובד קבוע, אין בו ללמד רבות על מצב העובד באותה עת. עלה מעדותה כי הטופס שנשלח לעובד ואשר בו מבקשים ממנו השלמת מסמכים לצורך אותו טיפול - נשלח כדבר שבשגרה במטרה לגרום לעובד להזדרז ולפנות לבדיקה אצל רופא תעסוקתי על מנת שימציא אישור רפואי. עלה כי תובעים רבים מתמהמהים בהעברת אותו הטופס רפואי ובדרך זו מזרזים אותם (ר' עמ' 32). עלה עוד כי אין במשלוח הטופס להבטיח דבר ועת קיימות בעיות התנהגות משהים את המעבר לעובד קבוע. עלה עוד כי גם עובד קבוע ניתן לפטר. 76. משלושת עדי ההגנה עלה כי לאחר שתובע שב לעבודה עלו בעיות התנהגותיות ועל אף ניסיונות להמשיך ולהעסיקו לא נותר מנוס אלא לפטרו. באשר לשאלה שנשאלו האם ייתכן שהתנהגות זו הייתה על רקע מגבלה גופנית, עלה כי אין ממש באפשרות זו שכן העבודה אליה הועבר היא מהקלות במקום. גב' בן משה שיערה כי ההפרעות היו דווקא על רקע מעברו לעבודה קלה יותר והתנשאותו עקב כך. 77. עלה עוד כי הגב' בן משה אחראית על קביעת הדרכות לעובדים וכי לכך אף נשכרים גופים חיצוניים. עם זאת הובהר כי אין עניין זה נוגע למקרה דנן שכן התובע הועסק במחלקת הפריסה ולא במחלקה בה נדרש להרים משקל כבד (שם אכן נדרשות הדרכות בעניין זה). באשר לשיטות הנוהגות במחלקת הפריסה ואשר לאורן יש רק להרים ארגז אחד בעתו, ניתנת הדרכה בפועל על ידי המנהל הספציפי, בתחילת העבודה, כאשר מדגימים את דרך העבודה. דברים אלה אושרו אף מייתר העדויות (ר' בעדות בן משה עמ' 24 ובעדות מר שמעיה עמ' 36). 78. שלושת העדים לא ראו את התאונה בעת התרחשותה אך עלה כי הגב' בן משה וכן מר מרדכי הגיעו בסמוך ועלה כי מר מרדכי למד מדברי התובע שלמעשה הוא בחר על דעת עצמו לסטות משיטות העבודה הנהוגות (ר' משולי מע' 38). מר מרדכי מצא לדמות זאת לאדם שהולך בכביש ויודע שאם יתפרץ אליו הוא עשוי להיפגע ממכונית (ר' עמ' 41). כאשר נחקר מר מרדכי על ת/1 כלומר המכתב שהעביר מר שלוסמן באשר לתאונות עבודה שהיו אצל הנתבעת, הבהיר כי לפי תוכן המכתב אלה נוגעות למחלקות אחרות ואף הוסיף והבהיר כי תאונה דומה לזו שארעה לתובע לא הייתה במשך 16 השנה שהוא שם (ר' עמ' 40 ש' 13). 79. באופן כללי אומר כי התרשמתי מאמינותם של עדים אלה ואף שב"כ התובע טענה כי ההתאמה בין דבריהם מלמדת על תיאום גרסאות, לא זו הייתה התרשמותי. עלה באופן ברור כי עדות מר מרדכי ועדות מר שמעיה הייתה עדות של פועלים מן השורה אצל הנתבעת המעידים על בסיס ידיעותיהם מהשטח. אכן, לא נסתר מעיני כי מדובר בשני עובדים וותיקים וממילא בעלי אינטרס לסייע לנתבעת מעסיקתם, ברם לא התרשמתי כי עדותם אינה עדות אמת מטעם זה. תעודת עובד ציבור מטעם מרכז גמלאות נפגעי עבודה במל"ל: 80. מטעם הנתבעת הוגשה עוד תעודה באשר לגמלאות שקיבל התובע לאחר שהארוע הוכר כתאונת עבודה. לתעודה צורפו המסמכים הנוגעים לתביעת התובע שם (כמפורט לעיל) ועלה מהם כי התובע קיבל בגין גמלת נכות מעבודה סך של 8,170 ₪ ביום 8.7.07 וסך של 4,214 ₪, ביום 20.5.08. הכרעה: אין אני מוצאת לקבל התביעה ואפרט להלן טעמיי; 81. שוכנעתי כי התובע לא עבד במחלקת הפריקה כפי שטען בתביעתו אלא במחלקת הפריסה. שוכנעתי עוד כי שיטת העבודה שנהגה במחלקה זו לא כללה הרמת עשרה ארגזי לחם מלאים אלא ארגז אחד במשקל של עד כ- 12 ק"ג. ויוטעם; התובע לא טען כי פגיעתו נגרמה מחמת הרמת ארגז בודד ו/או כי הרמה קבועה של ארגז בודד במשקל האמור, יש בה לגרום לתאונה כפי שארעה ו/או כי הדרך בה הונחה להרים ארגז בודד היא שגרמה לפגיעתו - אלא טען לשיטת עבודה ספציפית, של הרמת עשרה ארגזים, ברם הטענה באשר לשיטה זו לא הוכחה. לא רק שלא הובאו עדים להוכחת אותה שיטה, מעבר לעדות תובע (אשר כשלעצמה לא הייתה לטעמי משכנעת) - אלא בנוסף גם קשה לקבל קיומה של השיטה הנטענת, מקום בו עולה כי משקל של ארגז בודד הוא כ- 12 ק"ג וממילא משקל 10 ארגזים מגיע ל- 120 ק"ג. 82. היה מצופה שהתובע יבסס את טענתו כי דרך העבודה הנהוגה אצל הנתבעת היא הרמת מספר ארגזים ביחד, באמצעות עדים נוספים. הדברים יפים במיוחד כאשר הוא טוען ששמע את יוסי שמעיה מורה לפועל אחר לפעול כאמור. אף אם לא ניתן לאתר את ולדמיר שלטענת התובע עבד עימו באירוע עצמו או את אותו פועל אחר, שקיבל הנחיה ממר שמעיה - מכל מקום, היה ניתן לאתר ולו פועל אחד שעבד בעבר אצל הנתבעת, באותה השיטה (ככל שזו אכן נהגה, בין מכוח הוראה מפורשת ובין מכוח "עצימת עין"). ברם - כל עדות נוספת ממין זה, לא הובאה. "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד... כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו...הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ר' י. קדמי "על הראיות בראי הפסיקה" מהדורה תשס"ד - 2003 בעמ' 1649 והאזכורים שם. 83. התובע בחר כאמור שלא להביא כל עד נוסף לתמיכה בטענתו באשר לשיטת העבודה הנטענת וממילא נשמעה רק עדות יחידה של בעל דין ואף עדות זו לא הצטיינה באמינותה (באשר לאמינות התובע ר' הערותיי לעיל ור' גם האמור בסעיף 32 לסיכומי הנתבעת). משמדובר בעדות יחידה של בעל דין הנוגע בדבר ואף אותה עדות אינה משכנעת - אני דוחה הטענה כי נהגה שיטה של הרמת מספר ארגזים ביחד. משכנעת יותר טענת שלושת עדי ההגנה - כי נהגו שתי שיטות אשר באף אחת מהן לא נמצא פסול. לא רק שדובר בשלושה עדים שהעלו את אותה גרסה אלא שגם מצאתי עדות כל אחד מהם אמינה. לטעמי לא הובאו גם ראיות מספקות כדי לבסס טענה שאף אם הרמת מספר ארגזים ביחד לא הייתה שיטת העבודה המקובלת - מכל מקום, בפועל נהגו כך חלק מהעובדים, תוך עצימת עיניים של מי מטעם הנתבעת. עלה כי קיים פיקוח על העובדים, כי כאשר הנ"ל עובדים בדרך שגויה מעירים להם ומי מהעדים שנשמע לא ראה דרך פעולה כמו זו לה טען התובע. 84. ככל שהתובע היה טוען בתביעתו שעצם הוראה להרמת ארגז בודד במשקל 12 ק"ג מהווה רשלנות או הפח"ח והיה מוכיח כי נפגע מכך - היה מקום לדון בסוגיות אלה, ברם משטענתו כאמור הייתה אחרת והוא טען כי נפגע מהרמת עשרה ארגזים ביחד, בעוד לא הוכח כי דרך זו נהגה אצל הנתבעת - הרי שסטה מבחירתו ומטעמיו מדרך העבודה הנוהגת אצל הנתבעת ואין לקבל טענתו כי האחרונה התרשלה בהנהיגה שיטה לקויה. 85. אוסיף מעבר לדרוש כי אף אם היה התובע מעלה טענה אחרת, כלומר טוען כי הנזק ארע רק מחמת הרמת ארגז בודד ומשקלו - עדיין לא הייתה דרכו של התובע קלה. בע"א 5580/92 יוסף מרקוביץ נ' התעשיה הצבאית (לא פורסם), נדונה תביעתו של עובד התעשייה הצבאית שנדרש לטענתו להרים משאות כבדים במהלך עבודתו אצל הנתבעת. כבוד השופטת דורנר אמרה שם: "זאת ועוד: חיי היומיום בכללותם רצופים סיכונים, בכך שעובד מחליק ונופל במהלך עבודתו, או כפי שארע במקרה שלפנינו, גבו של העובד 'נתפס' תוך כדי התכופפות או הרמת משא, אין בהם כשלעצמם כדי לבסס טענה של רשלנות. כדברי השופט חשין בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349: 'סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם אך לא לכל נזק יש אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באופן תיאורטי), המשפט מטיל בעניינו אחריות נורמטיבית." ניתן למצוא בפסיקה גם הפניה לפס"ד שניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי בירושלים בע"א 1367/96 עטיה נ' עיריית ירושלים מיום 1.5.97 (לא פורסם), שם נאמר: "היווצרות נזק בגב, כתוצאה מהרמת משאות, הינה חלק בלתי נפרד מסיכוני החיים, והמעבידה לא תיחשב לאחראית לנזקו של כל עובד אשר ניזוק בגבו עקב הרמת משא. אין המעבידה חייבת בגין נזק אשר נגרם לנהג אוטובוס שגבו נתפס לאחר שהרים תיק נהגים במשקל 10 ק"ג (ע"א 2162/90 מצא נ' אגד, טרם פורסם) ולא בגין נזק אשר נגרם לעובד התעשיה הצבאית לאחר שהרים משא במשקל של 30 ק"ג יחד עם עובד אחר (ע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשיה הצבאית, טרם פורסם)" . (ברע"א 3339/99 שהוגשה על ידי התובע על הכרעה זו, לא התקבלה). ור' עוד פסק דינו של חברי השופט דראל בת"א (י-ם) 2730/05 מיכאל אוקסנגנדלר נ. מאפיית ברמן בע"מ (ניתן ביום 19.1.09), שם דחה תביעה באשר להרמת גושי בצק כבדים במהלך העבודה אף שקבע כי משקלם נע בין 10 ל- 15 ק"ג, וזאת לאחר שהובאו בחשבון כלל תנאי וקצב העבודה. 86. כשם שלא כל מקום בו מרימים משקל משמעותי יש אחריות למעביד עת נפגע גב העובד מחמת גודל המשא, כך גם לא בכל מקום בו נפגעת יד, לנוכח פעולה בעבודה, תוטל אחריות על המעביד. הדברים יפים בבחינת קל וחומר מקום בו התובע למעשה לא טען לנזק עקב הרמת משקל של ארגז באופן קבוע ושיטתי אלא ביסס את כל טענותיו על שיטה שלא הצליח להוכיחה. משלא הוכחה השיטה ממילא אין גם צורך לפנות לשאלה האם זו רלשנית או מהווה הפח"ח. 87. אפנה עוד לכך שלו היה נטען לרשלנות ביחס להרמת ארגז בודד וביחס למשקל המירבי המותר לנשיאה ע"י עובדים - עולה מהפסיקה כי יש הסדר חקיקתי רק לגבי נוער ולא לגבי מבוגרים. על פי תקנות עבודות הנוער (עבודות אסורות ועבודות מוגבלות) תשי"ד - 1954, המשקל המרבי המותר לנשיאה ע"י נער שטרם מלאו לו 18 נע בין 16 ל- 20 ק"ג ולגבי ילד בין 10 ל- 12.5 ק"ג. נראה כי מקל וחומר שאין פסול בהרמת ארגז אחד במשקל הפחות מ- 16 ק"ג לגבי אדם מבוגר. הנתבעת צודקת בהפנותה לכך שהתובע בחר שלא להסתמך בסיכומיו על המסמך שצורף לתעודת עובד הציבור של מר שרייבמן. לא הוסבר מעמדו של אותו מסמך ולא נטען כי הרמת ארגז בודד במשקל הרלוונטי, מהווה חריגה מהקבוע בו.   באשר לאימוץ הסטנדרט הקבוע בתקנות דלעיל, בדבר המשקל המירבי המותר לנשיאה על ידי נער שטרם מלאו לו 18 שנה ומשקלים אליהם התייחסה הפסיקה ר' ת"א (שלום חיפה) 9811/04 תורן אורלי נ' גל-על חרושת מנועי שריפה בע"מ ואח', מיום 25.11.04; ע"א (ת"א-יפו) 1089/01 אירובוט טכנולוגיות בע"מ נ' גרשגורין סימון, מיום 12.1.03; ת"א 3196/97 בהיג' קרואני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, מיום 2.4.00; ע"א 2162/90 יוסף מצא נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בישראל בע"מ ואח', מיום 9.2.93; וע"א (חיפה) 115/94 איסטחרוב אדניה נ' התעשיה הצבאית, מיום 25.6.95. 88. אכן, נראה כי המקרה דנן הינו בכלל המקרים עליהם נאמר כבר בע"א 371/90, פרשת סובחי דלעיל כי - "חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח ולחיובו בדין בגין תאונה שארעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה המוכרת בדין והמזכה אותו בתביעתו". התובע נכשל מלהוכיח עילה כאמור. מכלל הראיות שהונחו בפני עולה כי העבודה אותה נדרש התובע לעשות הייתה עבודה פשוטה ובטוחה והתובע אף היה מודע לשיטה הנוהגת (ר' חלקו העליון של עמ' 19 לפרוטקול, שם הודה למעשה כי הכיר השיטה ור' בהמשך העמוד נסיונו לטעון, אגב שינוי חזית, כי לפעמים אין עגלה במקום). 89. לא מצאתי גם ממש בטענות באשר להעדר הדרכה. מר שמעיה העיד כי הוא מראה ומדגים לעובד חדש את השיטות הנוהגות וכי לאחר מכן הוא גם מתבונן בעובד החדש לבחון את הפנמת ההנחיה (ר' עמ' 37). אין אני סבורה שמדובר במקרה בו יש צורך בהדרכה מקצועית מסודרת באשר לדרך הרמת משקל כבד, שכן אין מחלוקת שהתובע לא עבד במחלקת פריקה שם נדרשת אותה הדרכה, אלא במחלקה אחרת אשר העבודה בה שונה. ממילא אין נפקות לאופן ההדרכה במחלקה האחרת, תדירות אותה הדרכה והעובדה שעובדי מחלקת הפריסה אינם מחוייבים להששתף בהדרכה שם. 90. יש ממש בהפניית הנתבעת (ר' החל מסעיף 25 לסיכומיה) לפסיקה בה נקבע כי אין צורך להדריך פועל בעבודה פשוטה. כשם שבאותה פסיקה נקבע, בין השאר, שאין צורך בהדרכה מיוחדת למורה עת שהיא נדרשת להרים כסא או שולחן, כך לא מצאתי שיש צורך בהדרכה מיוחדת במקרה דנן ודי בהדרכה שניתנה בפועל על ידי המנהל הישיר באשר לשיטות דלעיל. עת הוסברה ואף הודגמה לתובע שיטת העבודה ועולה כי זו פשוטה ואין בה פסול - אין מקום לטענה שלא ניתנו הדרכות מקצועיות יותר. 91. הטענה כי התובע הודרך להרים הארגזים יחדיו לא רק שלא הוכחה אלא כאמור היא גם בלתי סבירה לנוכח המשקל של אותם ארגזים. יש גם אי סבירות בטענה שמר מרדכי הורה לעבוד כן כאשר עלה כי הנ"ל חולה לב והוא בעצמו אינו יכול להרים משקלים כבדים. משלא הוכח כלל שהיה צורך בהרמת מספר ארגזים ביחד, ממילא אין גם כל ממש בטענות כאילו היה צורך להביא מנוף למקום או מכשיר מכני אחר וכיו"ב טענות, כפי שנטען בסיכומי התובע. 92. הנתבעת התייחסה גם לאפשרות שיטען לפגיעה עקב הרמת הארגזים לגובה. אין אני מוצאת להרחיב בעניין זה משהטענה לא הועלתה אך מכל מקום מקובל עלי האמור בסעיפים 17-15 לסיכומי הנתבעת המאומצים על דרך ההפניה ובעיקר הטענה כי טענה ממין זה עולה כדי שינוי חזית. 93. באשר לטענות בדבר ליקויים הכרוכים בחקירת המקרה ודיווח עליו; לא היה ניתן להבין עד תום מסיכומי התובע - מה טענתו בהקשר זה. מכל מקום, נראה כי יש די בדברי מר שלוסמן שהיקף חקירת כל אירוע תלוי בנסיבות וכי במקרים פשוטים ממין זה אין צורך להוסיף ולחקור. בהמשך לבקשה שהועלתה במהלך החקירה אף הוצג טופס התחקיר שנערך ואשר בו נרשם כי עסקינן בהרמה לא נכונה של ארגזים כאשר העובד קיבל הדרכה במסגרת המפעל. אכן בשל הזמן שחלף לא אותר הטופס שנשלח למשרד העבודה, ברם מנהלת משאבי אנוש אצל הנתבעת, העידה כי היא מקפידה לשלוח הטפסים הנדרשים. התובע לא זימן מי מטעם משרד העבודה ולמעשה לא פעל בכל דרך לנסות להפריך טענה זו. התובע גם לא הבהיר איזה נזק, אם בכלל, נגרם לו ככל שלא היה דיווח כאמור. לא מדובר בנפגע שאיבד הכרתו או איבד זכרונו באופן שיש בהעדר דיווח לפגוע ביכולתו להוכיח תביעתו וממילא אין מקום לטענות גם בראש זה (אף ללא צורך שאדרש לפסיקה שהביאה ב"כ הנתבעת באשר לכך שחקירות משרד העבודה נועדו למנוע נזקים עתידיים ולא להוות מקור ראייתי לנפגעים, ר' טענותיה החל מעמ' 7). 94. ככל שלא די באמור עד כה אוסיף עוד כי התובע מטעמיו לא ציין כלל בפני הנתבעת, עת נשכר לעבוד על ידה, שהוא הוכר במל"ל באגף נכות כללית כנכה עם 30% נכות ולא ציין כל מגבלה שבגינה נקבעה לו אותה נכות. נראה כי כאבים ברגליים, כאבים בגב, רעידות שרירים וחולשה ביד שמאל - הם פרטים רלוונטיים שיש למסור במקום העבודה, עוד טרם לתחילת העבודה שם. בנסיבות בהן עובד לא מוסר האמור ומסתיר מצבו הרפואי, אזי אף לו היה מצליח להוכיח רשלנות בשיטת עבודה נוהגת, ייתכן והיה קושי להוכיח את הקשר הסיבתי, בהתחשב בעברו הרפואי, ומכל מקום - היה מקום לקבוע אשם תורם לא מבוטל. 95. בהמשך לכל האמור דין התביעה אפוא להדחות. עם זאת אתייחס בקצרה גם לגובה הנזק וזאת למקרה שדעתי לא תתקבל; לטעמי עלה באופן ברור מחקירת המומחה מטעם בית משפט, כפי שפירטתי לעיל, כי אף שקבע 10% נכות בחוות דעתו, הוא הסכים בסופו של יום כי הנכות הרפואית דינה לעמוד על 5% בלבד. עלה עוד כי אף באשר לאחוז זה, ספק אם תהא לו נפקות תפקודית ובנוסף גם ניתן לבצע ניתוח ארתוסקופיה אשר יוריד משמעותית את הסיכון האמור. אעיר כי גם על רקע דברים אלה מצאתי את עדות התובע לא משכנעת, שכן היה ברור לאחר חקירת המומחה כי אין בנכותו כדי לגרום לאדם המבקש לעבוד לשבת בביתו בחוסר מעש. 96. לא רק שעלה באופן ברור מעדות המומחה כי למעשה הפגיעה אינה גדולה, אם בכלל, אלא גם הוכח לטעמי באופן מספק שהתובע יכל להמשיך בעבודתו החלופית אצל הנתבעת ולהרוויח את אותו שכר. שוכנעתי כי אכן הסיבה לפיטוריו לא הייתה נעוצה בתאונה נשוא התביעה אלא בדרך התנהגותו והעדר השתלבות עם ייתר העובדים במקום. כפי שציינתי לעיל - אף שהתובע טען להעדר סכסוכים עם העובדים הוא הודה בהמשך לפחות באירוע של סכסוך אחד ובנוסף אף במהלך עדותו התפרץ באופן שתמך לכאורה בטענות באשר לאופיו. עלה באופן ברור כי אין לייחס משמעות לעובדה שנשלחה אליו הודעה על-פיה הוחל בתהליך להעבירו להיות עובד קבוע, אלא מדובר בהליך שגרתי, הנעשה כאמצעי לגרום לעובד לפנות לרופא תעסוקתי ולהמציא למקום העבודה אישור רפואי נדרש. יש לזכור שהתובע לא הספיק לעבוד אצל הנתבעת תקופה ממושכת עובר לתאונה וניתן לשער שבתחילת עבודתו שם עשה כל מאמץ להשתלב. 97. שוכנעתי כי אכן הייתה נכונות להעסיק התובע אף בעבודה קלה יותר וכי מקום העבודה נוהג באופן זה גם לגבי עובדים אחרים להם בעיה בריאותית (בין קבועה בין חולפת). הפיטורים לא היו אפוא תולדה של התאונה אלא תולדה של בעיות אישיות אחרות של התובע. יש לזכור עוד כי במוסד לביטוח לאומי סברו בתחילה שאין להכיר בכל נכות בגין האירוע ורק לאחר ערר הוכרו 5% נכות. אציין כי ההחלטה המאוחרת להפעיל את תקנה 15 (לאחר שבהתחלה לא נמצא שיש בכך צורך) התבססה על ריאקציה דלקתית, ברם המומחה מטעם בית משפט לא התייחס כלל לזו ולא ציין את קיומה. 98. לנוכח העובדה שהתובע עבד אצל הנתבעת חרף נכות קודמת בגובה 30% ולנוכח העובדה שגם לאחר התאונה שב לעבוד אצל הנתבעת באותו שכר ולמשך תקופת זמן לא מבוטלת - אני מתקשה לקבל את טענתו כי העובדה שמאז אין הוא עובד קשורה לתאונה. טענת התובע כי הופנה משום מה ע"י לשכת התעסוקה לעבודה שאינה מתאימה לו, לנוכח מוגבלויותיו, לא הייתה משכנעת. התובע גם לא הציג ראיות באשר לניסיונותיו ממשיים לשוב ולהשתלב במעגל העבודה. 99. הלכה ידועה היא כי חובתו של ניזוק לפעול להקטנת ניזקו כאשר בכלל חובה זו גם החובה לשוב לעבודה במהרה ובהיקף המכסימלי האפשרי.   "חזרה לעבודה אחרי ההחלמה, אף היא בגדר חובה המוטלת על הנפגע, במובן זה שאי קיומה יגרור אחריו שלילת הפיצויים בשל הפסד כושר ההשתכרות. גם חובה זו כמו החובה להיזקק לטיפול רפואי, אינה חובה שניתן לאוכפה על התובע. התוצאה היחידה שתצמח מהימנעות מקיומה, בבחינת "אכיפה שלילית" תהיה אי פסיקת הפיצוי בגין הפסד השתכרות מאת מי שהפר אותה. נפגע, שאינו משתמש בכושרו להשתכר, אינו זכאי לפיצוי עבור הפסדו שכן הפסד זה אינו נובע מן הפגיעה. ובלשון המשפטנים: אין קשר סיבתי בין הפסדו לבין העוולה. זהו לבוש אחד שיינתן לשלילת הפיצוי. לשון אחרת, שאפשר שתינקט לגביו היא כי הוא לא מילא את חובתו להקטין את הנזק, משנמנע מחזרה לעבודה".   ר' ד. קציר- פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית התשס"ג - 2003, כרך ב' בעמ' 1671. קשה לקבל את הטענה שנכות בגובה 5%, אשר אף היא הוענקה בגלל אפשרות לפריקה חוזרת של הכתף בעתיד, להבדיל מקיום מגבלה ממשית כעת - מצדיקים את מצב התובע אשר לא חזר לעבודה. 100. בהמשך לאמור אזי - ככל שהייתי מוצאת להטיל אחריות על הנתבעת וככל שלא הייתי מוצאת להטיל על התובע כל אשם תורם, חרף אי דיווחו על מצבו הבריאותי הקודם - הייתי מוצאת לפסוק הסכומים הבאים: הפסדי שכר בעבר:   משלא מצאתי שביסוד הפיטורים עומדת הפגיעה, משלא התרשמתי כי העדר עבודה עד היום כרוך בפגיעה, משעלה כי הנכות הרפואית עומדת למעשה על 5% ואף זו אינה תפקודית וניתנה רק מחמת אפשרות עתידית לפגיעה חוזרת - לא הייתי מוצאת לפצות התובע בגין הפסדי שכרו עד היום אלא למרב על בסיס 5% משכרו עובר לתאונה. כך - במשך שלושת החודשים הראשונים הייתי מוצאת לפצותו על בסיס 25% משכרו, כהשלמה לדמי פגיעה שקיבל ולאחר פיטוריו הייתי מוצאת לפצותו על בסיס התקופה שחלפה מיום 3.11.06, (עת פוטר), 5% נכות ושכר ברוטו של 5,000 (בהתחשב בשכרו לאחר התאונה, אף שאעיר כי בסיכומי התובע נטען רק לשכר בגובה 4,082 ₪). וביתר דיוק, הייתי מפצה התובע - בגין 43 חודש, 5% ו- 5,000 - בסך של 10,750 ₪,כאשר לכך יש להוסיף הצמדה וריבית מיום 18.8.08. ובגין 3חודשים 25% - בסך של 3,750 ₪, כאשר לכך יש להוסיף הצמדה וריבית מיום 20.2.06. פגיעה בכושר ההשתכרות: בגין פגיעה בכושר ההשתכרות, בהתחשב באפשרות לבצע ניתוח שאף מפחית עוד יותר את הסיכוי למשמעות כל-שהיא לפגיעה הרפואית, אשר בשלב זה אין לה אף ביטוי תפקודי - הייתי מוצאת לפצותו באשר לעתיד על בסיס מחצית תחשיב אקטוארי המבוסס על 5% ועל בסיס שכר בגובה 5,000 ₪ וזאת למשך 34 שנות עבודה שנותרו עד גיל 67. האמור מוליד פיצוי בסך מעוגל של 32,000 ₪. אעיר כי צודקת הנתבעת בטענה שלא הונחה תשתית ראייתית לטענה כי היה צפוי ששכר התובע יעלה ויגיע עד לגובה השכר הממוצע במשק. בנוסף עלה כי חרף הכשרתו המקצועית אין הוא עובד מבחירתו במקצוע אליו הוכשר ואף לא הובאו כל ראיות באשר להכנסה אפשרית באותו תחום עיסוק. כאב וסבל: משעיקר הפגיעה הוא החשש לפריקה חוזרת (שטרם ארעה במשך כארבע שנים מאז התאונה) ובהתחשב בנכות בגובה 5% והנכויות הזמניות שהוכרו - הייתי מוצאת להעמיד הפיצוי על 30,000 ₪. הוצאות בעבר ובעתיד: התובע לא הציג ראיה להוצאה או עלות נוספת בגין התאונה. באשר להוצאות בעבר - עסקינן בנזק מיוחד הדורש הוכחה ובהעדרה איני מוצאת מקום לפסוק פיצוי. ובאשר להוצאות בעתיד - בהעדר ראיות לכך שהתאונה גרמה עד היום להוצאות, אין מקום להניח גם כי תגרום להוצאות בעתיד. סיעוד ועזרת הזולת לעבר ולעתיד: לא שוכנעתי כי יש ממש בטענות התובע באשר לסיוע שנתן בעבר למשק הבית ולא שוכנעתי כי קיימת כיום מגבלה ממשית המונעת ממנו לסייע במשק הבית. בהתחשב באמור בחוות דעתו של פרופ' סגל ובעולה מחקירתו אני סבורה שניתן להסתפק בפסיקת סכום גלובלי המשקף אפשרות שהתובע יידרש לעזרה בעבודות בית קשות במיוחד ואת זה הייתי מעמידה על הסך של 15,000 ₪. הפחתות: מכלל הסכומים דלעיל היה מקום להפחית את תגמולי המל"ל (למעט דמי פגיעה שכן מלכתחילה לא נכלל פיצוי מאחר ואלה הובאו בחשבון) ואלה עומדים בערכם היום על כ- 14,000 ₪. סיכום: 101. לא מצאתי שיש מקום להטיל חבות על הנתבעת. אף כי אין חולק שארעה תאונה בה פרק התובע את כתפו לא מצאתי שיש מקום להטיל האחריות לנזקיו על הנתבעת. התובע טען לרשלנות עקב שיטת עבודה שנהגה אצל הנתבעת ברם נכשל בניסיונו להוכיח הטענה כי זו אכן נהגה במקום העבודה. עלה כי שתי שיטות העבודה שנהגו בפועל אצל הנתבעת היו סבירות ופשוטות והתובע אף הודה בקיומן. מכל מקום נדרשתי למען הזהירות גם לשאלת הנזק. בהקשר זה ציינתי כי לאחר חקירת המומחה ושמיעת עדות התובע, לא רק שעלה כי הנכות הרפואית נמוכה מזו שנקבעה בתחילה אלא גם לא שוכנעתי שיש לזו משמעות תפקודית ומכל מקום זו אינה גבוהה. ממילא לו הייתי מכירה באחריות היה ניתן הפיצוי בעיקר בגין כאב וסבל וסכום גלובלי בגין אפשרות לפגיעה בכושר ההשתכרות. ציינתי כי אם הייתי מטילה אחריות על הנתבעת ובמקרה שלא הייתי קובעת גם כל אשם תורם (הן לנוכח האופן בו ארעה התאונה והן לנוכח בחירת התובע שלא לציין את עברו הרפואי, בטרם החל לעבוד אצל הנתבעת) - הייתי מעמידה הפיצוי, לנוכח הראיות שנשמעו על סך של כ- 77,500 ש"ח (בתוספת הצמדות וריביות כאמור לעיל). 102. בהמשך לכל האמור התביעה אפוא נדחית. התובע יחזיר לנתבעת הוצאות חוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמה וכן חלקה במימון הביניים של המומחה מטעם בית משפט ועלות חקירתו בבית המשפט כאשר הסכומים האמורים נושאים ריבית והצמדה מהמועד הרלוונטי לכל הוצאה. בנוסף ישלם התובע בגין שכ"ט ב"כ הנתבעת סך של 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ. הרמת משקל