מבוא בפני תיקים מאוחדים ת"א 489/96 ות"א 759/97, שעניינם שתי כתבות העוסקות בתובע (להלן: "מר לרנר" או "התובע"). הנתבעים בשני התיקים יחדיו מתבקשים לפצות את התובע בסכום כולל של 3.5 מיליון ₪ נכון למועד הגשת התביעות (שהם למעלה מ 8 מליון ₪ דהיום) , בשל הוצאת דיבה. רקע ביום 16.11.1995 פורסמה במוסף היומי של נתבע 6 (להלן: "ידיעות אחרונות"), "24 שעות", כתבה בת שני עמודים (ת/33) שניסתה להתחקות אחר ההיסטוריה המקצועית והאישית של מר לרנר בעקבות ביטול סדרת קונצרטים שתכנן ולאחר מסע פרסום רחב היקף שניהל התובע. הכתבה נכתבה על ידי הנתבעת גבירץ (להלן: "גב' גבירץ") הונתבעת בהיר (להלן: "גב' בהיר") ויחד עמן נתבעים מי שהיה עורך המוסף נתבע 3, עורך העיתון נתבע 4 והמו"ל של ידיעות אחרונות . כמו כן נתבעים דוברים שצוטטו בכתבה: עזבונה של פנינה זלצמן ז"ל כחליפה של הגב' זלצמן (להלן: "גב' זלצמן"); נתבעת 9, עוזרת דובר אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ בתקופה הנדונה (להלן: "גב' לפידות" ו"אל-על" בהתאמה); נתבעת 11, אביגיל ארנהיים האחראית על מדור המוסיקה במוזיאון תל אביב בשעתו ונתבע 10, מוזיאון תל אביב לאמנות (להלן: "גב' ארנהיים" ו"מוזיאון תל אביב" בהתאמה). הכתבה בידיעות אחרונות הכתבה בידיעות אחרונות משתרעת על פני שני עמודים ('כפולה', בלשון העיתונאים.) ובמרכזה מופיעה תמונת תקריב של מר לרנר ולצידה עותק מוקטן של אחת מהמודעות שפרסם. בשל טענותיו של התובע, מוצא אני לנכון להביא את הכתבה שפורסמה בידיעות אחרונות במלואה: כותרת: התרסקותו של "נסיך הפסנתרנים" כותרת משנה: המודעות כינו אותו "נסיך הפסנתרנים". גילארד לרנר, רק בן 23, הצליח לארגן לעצמו סידרת קונצרטים בהיכל התרבות ובנייני האומה, להתהדר בסופרלטיבים של מוסיקאים בכירים, ולגייס חסות של חברות מובילות במשק * כעת הבלון מתפוצץ: מתברר כי מאחורי מודעות הענק מסתתר פנסתרן אלמוני שנולד בכלל בשם חיים לרנר. מסע ההופעות בוטל ברגע האחרון * מיהו גילארד לרנר, מי השקיע בו מאות אלפי שקלים, ומדוע טורקים כעת את הטלפון בביתו? * תחקיר לידים (הטקסטים המופיעים בריבועים השחורים): "לרנר סיפר למבקרי המוסיקה כי פנינה זלצמן הכינה אותו לסידרת הקונצרטים. זלצמן התפלאה לשמוע על כך. לרנר, אמרה, לא היה תלמיד שלה. היא גם ביקשה ממנו שיפסיק להשתמש בשמה". "אנשים המכירים לרנר מתארים אותו כבעל נפש פגיעה ורגישה במיוחד. לפני כחצי שנה הוא ניגש לאיוו פוגורליץ' והציע לו לנגן ביחד. הפסנתרן הנודע הסתלק במהירות מהמקום" כיתוב תמונה (לצד תמונת התובע): "לרנר. במחירים הגבוהים שהוא דרש, אפשר היה לקנות כרטיס לקונצרט של ראדו לופו" כיתוב תמונה (לצד העתק המודעה): "מודעת הפרסומות לקונצרטים. אפילו חברת 'אל-על' נתנה חסות" טקסט: "כבר קרוב לשנה שהסיפור הזה מתנוסס במודעות צבע ענקיות בעיתונות וברחבי הערים, וכל ניסיון להתחקות אחריו נעצר מול חומת שתיקה. מיהו אותו גילארד לרנר המכנה עצמו "נסיך הפסנתרנים"? מי עומד מאחורי הקמפיין האדיר שלו, המוערך במאות אלפי שקלים? איך הצליח לרנר בן ה-23, פסנתרן צעיר ובלתי מוכר, לגייס לסדרת הקונצרטים המונומנטאלית שהבטיח באולמות הגדולים ביותר במדינה, את חסותם של "אל-על" מועדון "ויזה זהב" והעיתונים "ג'רוזלם פוסט" ו"מעריב"? ומדוע כל נותני החסויות האלה אינם יודעים לספר על לרנר דבר? כיצד קרה, שמי שמוזכרים על ידו כממליצים, מסתייגים מן השימוש בהמלצותיהם במודעות? מדוע טורקים בביתו את הטלפון בפני הפונים לקבלת פרטים על סדרת הקונצרטים? מדוע בוטל "פסטיבל הפסנתר", סידרת הקונצרטים היוקרתית שעמד לקיים החל מסוף השבוע בהיכל התרבות בתל אביב, בבנייני האומה בירושלים ובאודיטוריום בחיפה? אתמול, במודעה צנועה בעיתון "הארץ", שונה מאוד מהמודעות הקודמות, דווח על ביטול סידרת הקונצרטים, שאמורה הייתה להתחיל במוצאי שבת הקרובה בהיכל התרבות. "קונצרט גאלה במעמד שרים, ראשי ערים ואורחי כבוד מהארץ ומחו"ל" כפי שהבטיחו המודעות, וקונצרט נוסף שעמד להיערך ביום ראשון, "על פי דרישת הקהל". ביום שני וביום חמישי הבא עמדו להיערך הקונצרטים הנוספים בחיפה ובירושלים. הפסטיבל המסקרן הזה, שלא נודע כדוגמתו במדינת ישראל, הסתיים עוד בטרם החל. כל הניסיונות שערכנו להתקשר אל ביתו של לרנר ברמת אביב בשבועות האחרונים, על מנת לקבל מידע על האיש ועל סדרת הקונצרטים שלו, נענו על ידי בני משפחה בקול חרד, והסתיימו במהירות, בטריקת טלפון. לרנר סירב לספק את הרקע הביוגרפי והמוסיקלי שלו גם למבקרי מוסיקה קלאסית אליהם פנה בעצמו. הוא ציין באוזניהם את שמה של הפסנתרנית פנינה זלצמן כמי שהכינה אותו לסידרת הקונצרטים. זלצמן מכחישה את העובדה הזו. לרנר, אמרה זלצמן, לא היה תלמיד שלה. "לרנר", אמרה זלצמן, "רק הגיע אלי כמה פעמים להתייעצות בקשר לפרויקטים עתידיים שתכנן". זלצמן הודיעה, שביקשה לא אחת מלרנר שיחדל להשתמש בשמה. ידוע לנו גם שסירבה לבקשתו להכניס תמונה של שניהם לתוכנייה שהכין. למרות שלרנר המשיך להשתמש בשמה, ביקשה זלצמן שלא להתראיין בנושא זה, ושלחה אותנו אל מורתו לשעבר, הדסה ביריביס. לרנר היה תלמיד של ביריביס בנעוריו והשתתף כנער בקונצרטים שקיימה בביתה. גם היא סירבה להתראיין בנושא לרנר. היא ניאותה לומר רק כי מדובר בבחור צעיר ומוכשר שבחר בדרך שלו להגיע לתודעת הציבור. הדרך לפתרון חידת גילארד לרנר התגלתה כרצופת מוקשים. הפסנתרן יונתן ז"ק פירסם לפני כשבועיים מכתב חריג בחומרתו בנושא זה בעיתוני הערב. ז"ק, שצוטט במודעות של לרנר כמי שמעתיר עליו שבחים, חשף במכתבו רק את קצה הקרחון. "באחרונה", כתב ז"ק, "אנו עדים למסע פרסום אגרסיבי של פסנתרן צעיר בשם גילארד לרנר באמצעות מודעות גדולות ורבות, שבכולן מופיע ציטוט שלי כאחד הממליצים. הציטוט לקוח מתוך מכתב המלצה פרטי שנתתי לו לפני מספר שנים בהיותו נער צעיר, לצורך אודיציה שבה היה מעוניין להשתתף, ולא נועד לפרסום. השימוש בשמי ובציטוט נעשה ללא הסכמתי וללא רשותי. הוא מעולם לא פנה אלי כדי לקבל את רשותי להשתמש בו, מה גם שזה מספר שנים לא נזדמן לי להאזין לנגינתו". פרופ' עמנואל קרסובסקי, המלמד באקדמיה למוסיקה בתל אביב, צוטט במודעה כמי שמעיד על לרנר כעל "כשרון פסנתרני יוצא דופן". פרופ' קרסובסקי, שלימד את הבחור מספר חודשים כשהיה בן 14, משועשע מן העניין. "כנער, הוא לא היה נטול כישרון. יש לו צליל יפה, אבל לדעתי, יש הרבה יותר מוכשרים ממנו בתל אביב. לכל מסע הקונצרטים המיועד שלו היה קשה לי להתייחס ברצינות, לכן החלטתי פשוט לא להגיב". המוזיקאי ולדימיר אשכנזי שצוטט במודעה כמפאר את כישוריו הייחודיים של לרנר, נתן את חוות דעתו רק בשת 1986. גם פרופ' ברנבוים, אביו של דניאל ברנבוים, שכתב עליו, על פי המופיע המודעות, כי "פסנתרן כזה מחפשים בכל מקום...נגינה חלומית..כשרון טבעי", לא יכול היה, מן הסתם, לתת את חוות הדעת הזו לאחרונה, בהיותו חולה מאוד מזה זמן רב. כאשר פנינו לפני כשבועיים אל אהרון סופר, מנהל היכל התרבות, אל מתי דגן, מנהל אודיטוריום חיפה, ואל עדנה רמות, מנהלת בנייני האומה בירושלים, על מנת לברר כיצד ייתכן שהם מופיעים במודעות, בצעד חריג, כנותני חסות וכמי שגאים להציג פסנתרן בלתי מוכר – הובהר לנו כי האולמות הושכרו ללרנר במחיר מלא, והתשלום עבורם התבצע במזומן. איש מהמנהלים האלה לא שמע את נגינתו של לרנר לפני כן. לרנר שכר את היכל התרבות ואת אודיטוריום חיפה לארבעה מועדים שונים, ואת בנייני האומה למועד אחד, כל האולמות ומודעות הצבע הגדולות והמרובות שולמו על ידו במזומן, מראש. לצורך קבלת מידע על לרנר, היפנו אותנו גורמים אלה לחברה בשם "ליאור הפקות", שהוגדרה כ"חברת ההפקות המטפלת מטעמו בקונצרטים ובפרסומם". הטלפון של "ליאור הפקות", למדנו בהמשך התחקיר, היה הטלפון של לרנר בביתו. מי שהביא ביום שני בערב את המודעה על ביטול הקונצרטים לדפוס, היה אחיו של לרנר. הסיבה שמסר האח לביטול הפסטיבל היתה שלרנר נכווה בידיו לאחר שנשפכו עליהם מים רותחים. כאשר התעניינו אצל אהרון סופר, מנהל היכל התרבות, מדוע ביטל לרנר את שני הקונצרטים שהיו מתוכננים להיערך אצלו, השיב סופר כי "מתוך לויאליות לשוכר, אינני יכול לגלות את הסיבה. אני יכול רק להגיד שהוא הודיע על הביטול אישית ונשמע מאוכזב מאוד לאחר שעשה הכנות אדירות לקראתם". - האם עלות ביטול הקונצרטים תחול על לרנר? "כל שאני מוכן לומר הוא כי בימים האלה האולם יישאר ריק". * פסטיבל הפסנתר של נסיך הפסנתרנים הבטיח למנוייו 11 קונצרטים ו-139 יצירות. לרוכשי כרטיסי מינוי ניתנה אפשרות לבחור בין ארבע מתנות: כרטיס טיסה של "אל-על" לוינה, מנוי זוגי לסידרה הפופולארית של התזמורת הסימפונית ירושלים או מנוי שנתי ל"מעריב" או ל"ג'רוזלם פוסט". מחיר הכרטיסים שדרש לרנר היו גבוהים כמו הסופרלטיבים הממליצים שליוו את המודעות שלו, ולא כמחירי כרטיסים לקונצרטים של פסנתרן מתחיל. במחירים של 90-220 שקלים אפשר היה לשמוע את איוו פוגורליץ' או את ראדו לופו. הגופים הרבים שהעניקו חסויות למסע הקונצרטים הזה, התקשו להסביר מדוע בחור להעניק את חסותם דווקא לפסנתרן צעיר וכמעט בלתי ידוע. איקי שובל ממחלקת המודעת של "מעריב" סיפר, כי הוחלט להעניק לו חסות "לאחר ששמענו את לרנר מנגן במסגרת 'שבת תרבות' שאנחנו מקיימים במוזיאון תל אביב, והתרשמנו מהתלהבות הקהל מנגינתו". לדבריו הציע ללרנר להגיב על מכתבו של יונתן ז"ק, אולם לרנר בחר שלא לעשות זאת, והמלצתו של ז"ק הוחלפה במודעות בהמלצה אחרת. שובל סרב להרחיב מעבר לכך והיפנה אותנו ללרנר. בעקבות הקשר של לרנר עם "מעריב" קיבל גם רן עצמון, מנהל המחלקה הקלאסית ב"הד ארצי", פניות כי החברה תוציא ללרנר שני דיסקים. עצמון סירב, בטענה כי לרנר אינו ידוע מספיק ואין לו פוטנציאל מסחרי שיצדיק את ההשקעה. עצמון אישר את דבר הפנייה אליו, אך סירב, כרבים אחרים, להתראיין בנושא. כל מנהלי המחלקות הקלאסיות של חברות התקליטים שאליהם פנינו, סיפרו כי לא שמעו מעולם את שמו של לרנר. השנה יצאו שני דיסקים של לרנר, ובהם יצירות של מיטב המלחינים הרומנטיים, בחברה עלומת השם "אורורה ארט". על הדיסקים אין שום מידע על החברה – לא כתובת, לא מדינה, לא טלפון או ת"ד. אי אפשר היה למצוא את הדיסקים באף אחת מחנויות התקליטים שבהן חיפשנו. ידוע לנו כי אדם מטעמו של לרנר הציע לחברות תקליטים בארץ לרכוש את הזכויות העולמיות לתקליטיו בסכום הלא לא צנוע של למעלה משני מיליון דולר, ונענה בשלילה. מעטים האמנים הזוכים לטיפול של מחלקת המבצעים של חברת "ויזה", אבל "ויזה זהב" הציעה בחודש אוקטובר לחברי המועדון שלה את פסטיבל הפסנתר של לרנר. לחברי המועדון, נמסר לנו ב"ויזה זהב", הוצעו כרטיס שני במתנה או דיסקים של לרנר, תמורת נקודות. מ"ויזה" נמסר לנו כי כמה אלפים רכשו את הדיל הזה. גם חברת "אל-על" הופיעה, יחד עם "מעריב" ו"ג'רוזלם פוסט", בין נותני החסות לקונצרט. כרטיס מטעמה הובטח במתנה לרוכשי המינוי. החסות של "אל-על" היתה חריגה, בהתחשב בעובדה כי לא מדובר בקונצרט של אורח מוסיקאי ידוע במיוחד, ששמו יכול לזכות אותה ביוקרה חריגה. לפנייתנו, מסרה אסנת לפידות, עוזרת דובר "אל-על" תגובה מדהימה: "גילארד לרנר עשה עסקה עם 'אל-על'. במסגרת העסקה קיבלנו כסף לא רע. אני לא יכולה להגיד כמה, אבל זו היתה עסקה טובה לשני הצדדים ואף הרווחנו מהופעת שמה של "אל-על" במודעות הרבות שלו". לרנר פנה גם אל אביגיל ארנהיים, האחראית על מדור המוסיקה במוזיאון תל אביב. הוא ביקש לבצע במוזיאון את ההרצה לפסטיבל שלו. ארנהיים הפעילה שיקול דעת מקצועי והחליטה להשיב בסירוב. בעקבות סירובה, פנו אליה מ"ליאור הפקות" והציעו שהמוזיאון יופיע כנותן חסות במודעה. ארנהיים לא נתבקשה להשקיע בכך כסף, ונאמר לה שבהתחשב ברשימת הגורמים המופיעים כנותני חסות, היא תצטרף לחבורה מכובדת. באגודה על שם רובינשטיין ובקרן התרבות אמריקה-ישראל התקשו לזכור את שמו של לרנר. הוא לא התמודד בתחרויות חשובות, לא זכה למלגות נדירות. הוא גם מעולם לא למד באקדמיה למוסיקה בתל אביב. * כדור השלג של גילארד לרנר, שרק מעטים ידעו את שמו, תפח כנראה בעזרת כסף גדול, מזומן, שגילגל את התעלומה. אנשים ששאלו אותו על מקור הכסף האדיר העומד מאחוריו, נענו בתשובה כי "יש מישהו שמאמין בי ומוכן להשקיע בי". לרנר היה האיש שעיצב את המודעות והביא אותן בעצמו לעיתונים. לפני חודשיים החל להעביר אותן דרך פירסום "בלקין". הכל שולם במזומן ומראש. הוא פנה בעצמו אל משרדי הכרטיסים ונהג לבקר בהם מדי יום. על פי הוראתו המפורשת, סירבו משרדי הכרטיסים לדווח על נתוני המכירה. רק משרד "הדרן", עימו הפסיק לעבוד לאחרונה, מסיבות שונות, מוכן היה לדווח על מכירה של כ-250 כרטיסים. כאשר מסע הקונצרטים בוטל השבוע, אמר מנהל המכירות בחברת "קסטל", אליה העביר לרנר את המכירות מ"הדרן" כי הקונצרטים מבוטלים כי "עד כמה שאני יודע הוא נכווה ביד". גילארד לרנר בן ה-23 נולד בכלל כחיים לרנר. בגיל צעיר החליט לשנות את שמו לגיל לרנר. לאחרונה רצה להיות קרוי בניחוח חוצלארצי ושינה את שמו לגילארד. הוא גדל ברמת אביב ולמד בבית הספר "אליאנס" בשכונה. אמו רופאת עור בקופת חולים מכבי ואביו מהנדס. שני אחיו הבכורים סיימו את לימודיהם בתחומי הרפואה והמשפטים. לרנר הוגדר על ידי אנשים המכירים אותו, כבעל נפש פגיעה ורגישה במיוחד. למכרים שפגשו בו לאחרונה סיפר כי שב לפני כשלושה חודשים משהות ממושכת בשוויץ לצורך פסטיבל הפסנתר שעמד לערוך. לאחר הקונצרט של איוו פוגורליץ', מי שכונה על ידי המבקרים "נסיך הפסנתר", במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, לפני כחצי שנה, ניגש אליו לרנר והציע לו לנגן איתו ביחד. מי שהיו עדים לאירוע, סיפרו כי פוגורליץ' מיהר להסתלק מהמקום. בני משפחתו של גילארד לרנר סירבו, כאמור, לספק כל מידע עליו, על מסע הקונצרטים שלו בשבועיים שקדמו לביטול, או על מקור המימון האדיר שהריץ את הקמפיין שלו. לאחר הודעת הביטול השיבו בני המשפחה לפניותינו בטריקת טלפון. כך הסתיים מסעו של נסיך הפסנתרנים אל פסגת התודעה שלנו, באקורד צורם ועצוב". הכתבה בעיתון הארץ הכתבה השנייה (ת/34), נשוא התביעה בתיק ת"א 759/97, התפרסמה במוסף גלריה מיום 15.11.1995 של הנתבע 4 הוצאת עיתון הארץ (להלן: "הארץ") ונכתבה על ידי נתבעת 1 (להלן: "גב' שוחט"). נתבעים יחד עמה נתבעים 2 ו-3 אשר שימשו כעורכים בהארץ בתקופה הנדונה. הכתבה מתפרסת על פני כשליש עמוד ומופיע בה העתק של אחת מהמודעות שהתפרסמו על ידי התובע ובו גם מופיע תצלום של פניו. כותרת: לאן נעלם הנסיך? כותרת משנה: גילארד לרנר, צעיר אלמוני, מילא בחודשים האחרונים את לוחות המודעות, בכרזות שבהן כונה "נסיך הפסנתרנים". לפני ימים אחדים ביטל פתאום את כל הקונצרטים. כל השאלות נשארו פתוחות כיתוב תמונה: "חלק ממודעת הפרסומת. 'נסיך הפסנתרנים'" טקסט: "מסע פרסומי חסר תקדים התקיים בחודשים האחרונים לפסנתרן צעיר, גילארד לרנר שמו. במודעות ענק בעיתונות ובשלטי חוצות פורסמו חודשים רבים סדרות קונצרטים בהיכלים הגדולים ביותר בארץ והובטחה גם הגרלת כרטיסי טיסה לרוכשי המנויים. הפרסום חסר התקדים נקטע בפתאומיות וללא כל הסברים ימים אחדים לפני מועדו המתוכנן של הקונצרט הראשון, והמסתורין שעטף את כל מסע הפרסום הזה, ואת הפסנתרן שעמד במרכזו, רק התחזקו כעת. במוצאי שבת אמור היה להתקיים בהיכל התרבות הרסיטל הראשון, ולאור הביקוש הרב לכרטיסים, כלשון המודעה, התווסף קונצרט ביום שלמחרת. לאחריו אמורים היו להתקיים עוד שני קונצרטים – באודיטוריום חיפה ובבנייני האומה בירושלים, ובסך הכל ארבעה קונצרטים בשבוע אחד. מעמסה אדירה, במיוחד כשמדובר בפסנתרן שכמעט לא הופיע בארץ. גם סדרת קונצרטים שיועדה לינואר בוטלה ללא כל הסברים. כל ניסיון לברר את הסיבה לביטול הקונצרטים העלה חרס. במשרדי הכרטיסים סירבו להסביר, ומנהלי האולמות אמרו שאינם יודעים. "אין לי אחריות לאירוע" , הודיע אהרון סופר, מנהל היכל התרבות. "זה לא מעניין אותי", אמר מתי דגן, מנהל האודיטוריום חיפה. למחלקת המודעות ב"הארץ": נמסר כי "לגילארד נשפכו מים חמים על הידיים והוא אינו יכול לנגן". גילארד עצמו מסרב להשיב. הוא, אגב, סירב להשיב או להתראיין עוד לפני שידיו נכוו במים חמים, לקראת הקונצרטים. הוא אפילו סירב למסור פרטים בסיסיים. על אף אלמוניותו, הסב מסע הפרסום חסר התקדים את תשומת לבו של המיליה המוסיקלי בארץ אל הפסנתרן, שכונה במודעות "נסיך הפסנתרנים". הבעיה, אם כן, מתמקדת בעיקר בשאלה היכן קו הגבול בין מסע שיווקי-פרסומי אגרסיבי לבין שאלת הדיוק בפרסום. ועל האמת הזאת היו ונותרו כמה תמיהות. למשל, הכינוי "נסיך הפסנתרנים". מי הכתיר אותו? בשיחה טלפונית, אמר לי לרנר, כי התואר ניתן לו על ידי מבקר מוסיקה שווייצי. את שם המבקר לא מסר. מעט ידוע על לרנר, ואיש לא מתנדב להרחיב את הידע. הוא בן 22, הוא מוכר למקורביו בשם גיל. הוא ישראלי, מתגורר עם משפחתו ברמת אביב, וידוע שלמד פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. מורים ששאלתי באקדמיה למוסיקה בתל אביב לא מכירים אותו, ובכל זאת הו לו כמה מורים ידועי שם לפסנתר. כמה מהם מצוטטים במודעות בעיתונים פרופר' יונתן זק, למשל, מצוטט במודעה כמי שאומר כי נגינת לרנר היא "מיוחדת ומקורית, רגישה וגדושה ברעיונות מקוריים, כדאי לשמוע". אבל זק מתנער מלרנר ומן הפרסום: "יכול להיות שלפני חמש-שש שנים נתתי לו מכתב המלצה לצורך אודיציה, הייתי נדיב", אומר פרופ' זק, "אבל הכנסת הציטוט נעשתה בלי הסכמתי וללא ידיעתי. אני באמת מאוד כועס". -ומה דעתך על כישרונו המוסיקלי? זק: "אני מכיר אותו כילד מוכשר, אבל הוא ודאי לא נסיך הפסנתרנים. ככל הידוע לי הוא אף פעם לא הופיע עם תזמורת ולא זכה בפרסים, ובגילו יש עשרות פסנתרנים טובים ממנו". בשלב מסוים ירדה מהמודעות ההמלצה של זק. גם פרופ' עמנואל קרסובסקי, המצוטט בפרסומות: "מעולם לא כתבתי מכתב לא עליו ולא אליו. לימדתי אותה תקופה מסוימת ואני מכיר אותו בשם גיל ולא גילארד. הוא מוכשר, אבל יש בארץ עוד הרבה מוכשרים כמוהו". יעקב ביסטריצק, מנהל תחרות רובינשטיין אומר: "אני לא שמעתי על 'וונדר קינד' כזה". המלצות אחרות הן של "קונטקט מדיה" מצרפת (בבדיקה ברישומי העיתונות הצרפתית מופיע רק ירחון בשם "קונטקט" , היוצא ב-6,000 עותקים) ושל רילקה (מבקר? עיתון?) משווייץ. מכיר את לרנר אבי חנני, מנהל "קול המוסיקה". לדבריו, עבר הפסנתרן אודיציה באולפני רשות השידור בהיותו בן 12, ואודיציה נוספת לפני שנים אחדות. על סמך התוצאות החליט להקליט כעת את הקונצרט שאמור היה להתקיים בירושלים, אך בוטל. פסנתרנים מזוהים לרוב עם מורה, שגם מעניק להם מתמיכתו. במקרה של לרנר, נותר המורה הזה עלום. הדסה ביריביס, שהיתה מורתו, שומרת על טון מינורי:"זה לא כל כך מדויק שאני המורה שלו", היא אומרת לאחר שתיקה ארוכה, "כן ולא, זה לא פשוט. עכשיו הוא לא לומד אצלי. הוא מוכשר בצורה בלתי רגילה", היא מוסיפה, "אבל לכל אחד יש בעיות. הוא החליט להילחם כדי שיכירו אותו. חשב שאולי כך ייצא מהמחבוא. אני מתנגדת לצורה הזאת, כל זה זר לי ולא לפי טעמי". הפסנתרנית פנינה זלצמן אישרה שלרנר ביקר אצלה כמה פעמים, אך אינה מוכנה לנדב אינפורמציה נוספת מלבד זו ש"הוא מוכשר ומוסיקלי ויש לו צליל יפה". אחת השאלות שעלתה בכל שיחה על אודות לרנר – ונותרת חסרת מענה – היא מי מממן את כל מסע הפרסום הזה. בן עמי עינב, מנכ"ל הסימפונית חיפה, השתאה על גודל המודעות, וכמוהו אבי שושני מהפילהרמונית הישראלית, שמוסיף: "עד שלא התייצב אצלי לפני כמה חודשים והציג עצמו – לא שמעתי את שמו מעולם. מעולם גם לא שמעתי על מישהו בתחום המסיקה הקלאסית ששכר אולמות רבים כל כך". לרנר ניגן כבר בקונצרט בבית ציוני אמריקה ובערב ראיונות של "מעריב", אך לקראת סדרת הקונצרטים שאמור היה לבצע הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו לעסקים: הוא עצמו התדיין עם בעלי האולמות, הוא חתם על השיקים, הוא שלח את המכתבים והכל תחת הכותרת "ליאור הפקות". בפרסומים נכתב כי ההיכלים הגדולים בארץ – היכל התרבות, בנייני האומה והאודיטוריום חיפה – "גאים לארח" את הפסנתרן. הקהל, שאינו בקיא ברזי הז'רגון המקצועי, יכול היה להבין שיש כאן שותפות עם הפסנתרן, כעת מתברר שלא כך הדבר. עדנה רמות, מנכ"ל מרכז הקונגרסים בבנייני האומה, אינה מכירה כלל את לרנר, אבל "יכולתי להתרשם ממה שהאמרגן סיפר לי בזמנו". האמרגן הוא, לדבריה, "ליאור הפקות" שמספר הטלפון שלו הוא מספר הטלפון של בית משפחת לרנר ברמת אביב. לדבריה ביטול הקונצרטים הם הפסד כספי עבודה, שכן ניתן היה להשכיר את האולם בתאריכים ששוריינו לגילארד ו"ליאור הפקות" שילמו רק מקדמה. מנהל היכל התרבות וכמוהו מנהל אודיטוריום חיפה מודים כי מעולם לא שמעו אותו מנגן. לדעתם, במילים "גאים לארח" המופיעות בפרסומים, אין כדי להטעות את הקהל, ואין בהן נטיעת הרושם כאילו מדובר בשותפות שבין הפסנתרן לבין האולם המכובד. בסך הכל, הם אומרים, אנחנו משכירים את האולם לכל דורש, ובלבד שהשיקים לא יחזרו. השיקים של לרנר לא חזרו. אל הקמפיין השיווקי הצטרפו כמה חברות, ובהן חברת התעופה "אל-על", המופיעה כנותנת חסות. דובר החברה, נחמן קליינמן, אומר כי דובר ב"עסקת חליפין". קליינמן סירב לומר מהם הקריטריונים של החברה לנתינת חסות אך אמר כי הכל "תלוי בתנאי העסקה. אם אפשר לגרום לכך שנקבל הכנסות או גמול כלשהו, אנחנו נותנים חסות". יש כמה דרכים מקובלות לחשיפת מוסיקאי צעירים בעולם: כדי להתחיל קריירה פסנתרנית נזקק כמעט כל פסנתרן צעיר לפרס בינלאומי מתחרות, אלא אם כן הוא כישרון נדיר המתגלה בדרך כלל בגיל צעיר מאוד. יבגני קיסין ואיוו פוגורליץ', למשל, לא נזקקו לתחרויות על מנת להצליח. דרך נוספת היא להופיע באולמות הקונצרטים הקטנים – צוותא, מוזיאון תל אביב – ורק לאחר צבירת ניסיון ושם להופיע בהיכלים הגדולים. מבצע שהצליח בתחרות פרסנואה שפירא, למשל, מקבל כפרס, רסיטל במוזיאון תל אביב. אפילו זוכי תחרויות רובינשטיין במקומות הראשונים נותנים את הרסיטל שלהם בדרך כלל במוזיאון תל אביב. כשהם מגיעים להיכל התרבות, זה נעשה כמעט תמיד כסולנים, המוזמנים על ידי התזמורת. רסיטל בהיכל התרבות נותנים בדרך כלל רק אמנים מהשורה הראשונה בעולם. גילארד לרנר האמין כנראה בכוחו לעקוף את התור. אבל עוד לפני שסדרת הרסיטלים הראשונה אמור היתה להתקיים כבר פורסמה במודעות ענק הסדרה הבאה, שתחל בספטמבר 96' – 11 רסיטלים חודשיים שבהם ינגן 139 (1) יצירות בשנה אחת. מחירי הכרטיסים לא נופלים מאלו שדורשים פסנתרנים כראדו לופו, אלפרד ברנדל ומארי פרחיה. כעת לא ברור אם יתקיימו הקונצרטים האלה, ועד כה לא טרח איש להשיב על השאלה." דיון והכרעה אדון בשאלת הדיבה בשתי הכתבות בעת ובעונה אחת. לשון הרע ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, ולפי הנסיבות החיצוניות לביטוי והלשון המשתמעת ממנו. בשלב השני, יש לברר בהתאם לתכלית החוק ולאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, על-פי סעיפים 2-1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") בשלב זה, יש משמעות להיותו של הנפגע מלשון הרע דמות ציבורית, אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי. בשלב השלישי, יש לבדוק האם עומדת למפרסם ולו אחת מן ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. בשלב הרביעי, יש לקבוע הסעדים בגין פרסום הביטוי של לשון הרע. (ראו: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, להלן: "פרשת הרציקוביץ"). לשון הרע, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, היא דבר שפרסומו עלול: "(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." פרסום אין חולק על כך שהכתבות נושא התביעה הנן "פרסום" כמשמעו בסעיף 2 לחוק. לשון הרע מרומזת סעיף 3 לחוק קובע כי: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". לטענתו של התובע הכתבה מכילה לשון הרע מפורשת ומרומזת: המשפטים מלעיגים ומשפילים. הם הופכים את התובע למושא לבוז ולקלון חברתי ואמנותי; פוגעים באמינותו העסקית ומציגים אותו כשקרן, כחמקן, כמתחזה, כמעמיד פנים, כרמאי, ככשלון אמנותי, כקוריוז מגוחך וכדמות נלעגת. כמו כן טוען התובע כי בכתבה אין דבר שקר מפורש, אלא יש בה הלעגה מרומזת ושיטתית. לטענתו, הנזק גדול יותר, כיוון שאין בכתבה טענה עובדתית שקרית שניתנת להפרכה ועל התובע להתמודד עם תדמיתו הנלעגת, שנוצרה בעקבות ניסיון הכתבה לייצר אווירה של מסתורין סביב התובע, כישוריו המוסיקליים, פרטיו הביוגרפיים, התנהלותו העסקית והסיבות לביטול סדרת הקונצרטים. אציין כי המבחן לבחינת התקיימותה של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 33; ע"א לוי נ' הוצאת שוקן תק-מח 97(4), 870). המבחן אינו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט (ע"א 723/74 הארץ נ' חברת החשמל פ"ד לא(2) 281; ע"א 1104/00 דוד אפל נ' חסון). על כן יש לבחון האם מתוך הכתבה בכללותה ומתוך הקטעים המופיעים בה יש בכדי ליצור את הרושם אליו טוען התובע. העובדות התובע, בהיותו בן 23, יצא במסע פרסום רחב היקף שמטרתו לקדם את סדרת הקונצרטים שעמד לקיים בחודש נובמבר 1995 ואשר כללה שני קונצרטים בהיכל התרבות בתל אביב, קונצרט אחד באודיטוריום חיפה וקונצרט אחד בבנייני האומה בירושלים. מסע הפרסום כלל מודעות בעיתונות ושלטי חוצות. שבוע לפני מועד הקונצרט הראשון, פרסם התובע מודעה בעיתון הארץ אשר הודיעה על ביטול הקונצרטים. במודעה עצמה לא נמסרה סיבת הביטול. במהלך מסע הפרסום וביתר שאר עם ביטול הקונצרטים, מצאו לנכון מערכות העיתונים של ידיעות אחרונות ושל הארץ כי השתלשלות האירועים, יש בה הצדקה לפרסם כתבה אשר תנסה לתהות על זהותו של התובע, על הסיבות לביטול הקונצרטים ועל האופן שבו תוכננו. יש לציין כי התובע, אשר ערך פוליסת ביטוח לקראת הקונצרטים, תבע את חברת הביטוח שהטילה ספק במהימנות אופן התהוות הכוויות שהביאו לביטול הקונצרטים. בפסק דין שניתן ע"י כב' השופטת י' שבח בתא 103670/98 לרנר גילארד נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) הורתה השופטת לחברת הביטוח למלא את תנאי הפוליסה וקיבלה את גרסתו של התובע לגבי אופן היווצרותה של הכוויה. בכתב התביעה העלה התובע טענות רבות ומגוונות, החוסות תחת לשון הרע באופן משתמע ומרומז. לטענת התובע, הרושם הכללי הנוצר מקטעי משפטים, שמות תואר, אנלוגיות ומטאפורות מהווה בבחינת לשון הרע. אשר על כן, מצאתי לנכון להתייחס לקטעים בכתבות לשם בחינת טענותיו, וכן בבחינת כל כתבה בכללותה. עניין ציבורי בסיכומיו טוען התובע כי לא היה עניין ציבורי בפרסום הכתבות, טענה העשויה לעקר את הגנת 'אמת דיברתי' עפ"י סעיף 14 לחוק. התובע סומך ידיו על המבחן שנקבע בע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה ואח' פ"ד מח(3) 808,826: "עניין ציבורי המצדיק פגיעה בפרטיות אדם על ידי פרסום הינו עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בענינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו". לעומתו טוענים הנתבעים כי מרגע שהחליט התובע לחשוף את עצמו לאור הזרקורים, הרי שיצר במו ידיו את העניין הציבורי במעשיו ובמחדליו. בקביעה האם ישנו עניין ציבורי בפרסום, עליי לאזן בין האינטרסים השונים והמתנגשים של חופש הביטוי והזכות לפרטיות ולבדוק האם האינטרס הציבורי בפרסום כפי שנעשה, הצדיק את הפגיעה בפרטיותו של הנפגע. צודק התובע כי איננו איש ציבור במובן הצר של ההגדרה, קרי איננו איש ציבור אשר להחלטותיו, מעשיו או מחדליו ישנה השפעה מרחיקת לכת על אורחות חיי אזרחי המדינה. עם זאת, אין לקבל את הגדרה צרה זו. לעניין זה יפים דבריו של המלומד שנהר: "בהחלטת אדם ליטול על עצמו מעמד חברתי מסוים, ניתן לראות במקרים מסוימים הסכמה מכללא מצידו לוויתור מסוים על פרטיותו. שיקולים אלה מצדיקים את התרת פרסומם של פרטים הנוגעים לדמויות ציבוריות אשר אילו היו נוגעים לאנשים פרטיים לא היה מקום לפרסמם. קיים קושי רב בהגדרת המונח 'דמות ציבורית', אך נראה כי בית המשפט יקבע האם נפגע הוא דמות ציבורית לאור השאלה באיזו מידה הוא הגיע מרצונו לאותה עמדה חברתית, ועד כמה ניתן לראות ברצון זה הסכמה לפרסום דברים אודותיו ואודות בני משפחתו. יש להדגיש כי היותו של אדם דמות ציבורית אינה הופכת כל פרסום אודותיו לכזה שיש בו עניין ציבורי. .. גם לסיבה שעשתה אדם ל'דמות ציבורית' יש חשיבות רבה בנוגע למידת העניין הציבורי בפרסום קונקרטי אודותיו". (א' שנהר דיני לשון הרע 1997, 234-235) אין ספק כי במקרה המונח לפניי, במיומנות ומקצועיות, שלא הייתה מביישת איש מקצוע בתחום, החליט התובע לפרוץ לזירה הציבורית ולמודעות של קהל חובבי המוסיקה בכלל וחובבי המוסיקה הקלאסית בפרט באמצעות קמפיין אינטנסיבי, אשר אי אפשר שלא להתרשם המאמץ המחשבתי והכספי שהושקע בו. במסגרת מסע פרסום זה, הציג התובע מצגים הן בנוגע לכישורי הנגינה שלו והן חשף את תמונתו ברבים (נ/10.1, נ/10.2, נ/10.3) התובע הוא זה שתכנן וויסת את היקף החשיפה שלו באמצעי הפרסום השונים. התובע העיד כי פרסם עשרות מודעות בגדלים שנים בעיתונים ידיעות אחרונות, מעריב והארץ. כמו כן פרסם עשרות שלטי חוצות בעיר תל אביב-יפו, ותשדירים ברדיו ובטלוויזיה בסכום של 100,000 ₪ (פרוטוקול 28.4.04, עמ' 67-69). מסע הפרסום הנרחב והקונצרטים המתוכננים היו הסיבה שבעטיה הפך התובע לדמות ציבורית, אשר על כן היה עניין ציבורי בכתבות שפורסמו. משקבעתי עניין ציבורי זה, יש לבחון האם הפרסומים חורגים מעבר לפרטים המוגנים על ידי אינטרס זה או האם היה בהם משום לשון הרע. יצירת מסתורין התובע טוען כי באופן שבו נכתבו הכתבות, ניסו הכותבים לייצר אווירת מסתורין מלאכותית לשם העצמת כוחו הדרמטי של הנראטיב המופיע בכתבות. לטענת הנתבעים, עת היציאה למסע הקונצרטים היה התובע בן 23, פסנתרן אלמוני ובלתי מוכר לחלוטין הן בקרב קהל חובבי המוסיקה הקלאסית בישראל והן בקרב הקהילה המוסיקאלית. לטענתם, התובע יצר במו ידיו את אווירת המסתורין אליה הוא טוען בפעולותיו ובמחדליו השונים. טענתם זו של הנתבעים מקובלת עליי והיא נתמכת בעדויות ובראיות נוספות שנמסרו לבית המשפט. מבקר המוזיקה נתן דונביץ' (להלן: "מר דונביץ'") העיד כי התובע סרב למסור לו פרטים על עצמו (פרוטוקול 19.11.07, עמ' 7). מבקר המוזיקה חנוך רון (להלן: "מר רון") הצהיר כי התובע נרתע מלתת פרטים על הקריירה המוסיקלית שלו ותשובתו הייתה 'אני יחיד ומיוחד' (נ/11, ס' 5-6). כמו כן מסתברת עדותה של גב' זלצמן ז"ל אשר הצהירה כי "...בקשתו של גילארד שלא אמסור פרטים כלשהם אודותיו בשל רצונו לשמור על מסתורין..." (נ/21, סעיף 7). גב' זלצמן חזרה על דבריה גם בראיון למוסף 'תרבות מעריב' (ת/88): "הוא רצה לשמור על מסתוריות, והתחנן שאני לא אגיד שום דבר". התובע תרם ליצירת המסתורין גם בסירובו העקבי לענות על שאלות העיתונאים על עניינים שאותם הגדיר כפרטיים, כך עולה גם מתצהירו (נ/5, ס' 12). כמו כן, לאחר התאונה שהביאה לביטול הקונצרטים סרב לענות לפניותיהן של גב' גבירץ, גב' בהיר וגב' שוחט. מקובלת עלי עדותה של גב' גבירץ שהעידה כי לא רק התובע סרב למסור פרטים ביוגרפים על עצמו, אלא גם אימו (נ/18, ס' 17). נדבך נוסף למסתורין שבו התעטף התובע היה בהפקת התקליטורים שבהם ביקש להציג את כשרון הנגינה שלו. אדגיש כי אין כל פסול בעצם הוצאת התקליטורים על ידי התובע. מותר לו לאמן להיות מוכשר הן בנגינה והן בהפקה ועל כך ארחיב בהמשך. התובע הודה כי התקליטורים נטולים סימנים מזהים (פרוטוקול 1.1.04, עמ' 38-39). מקובלים עלי ההסברים של מר דונביץ' בנוגע לנוהג של חברות התקליטים לקטלג את התקליטורים ולציין בהם אינפורמציה לגבי המנגן וחברת ההפקה וכי חסרונם הם בבחינת יצירת מסתורין. "איפה איזשהו פרט?... זה נראה לי כחלק מהבועה שניסו ליצור פה" (פרוטוקול 19.11.07, עמ' 12-13). המסתורין התעצם עם ביטול הקונצרטים במודעה שהופיעה בעיתון הארץ מבלי שניתן בה הסבר. מקובלת עלי עדותה של גב' שוחט כי ניסתה לברר את סיבת הביטול בכך שהתקשרה למשרדי הכרטיסים, לבעלי האולמות ולהיכלי התרבות (פרוטוקול 18.10.07, עמ' 45). כמו כן, אמינה עלי עדותה של גב' שוחט כי בביתו של התובע נענתה בטריקת טלפון (שם, עמ' 49). כמו כן, אמינה עלי עדותה של גב' בהיר כי פנתה לבית התובע וזכתה להיעדר תגובה ולטריקת טלפון (פרוטוקול 14.2.06, 108) וכי ביררה במשרדי הכרטיסים את סיבת הביטול (שם, 113). הנה כי כן, התמונה המצטיירת של התובע הוא של אדם, אשר החליט לפרוץ לתודעת הציבור. לשם כך בחר בדרך של פרסום מודעות בעיתונים ובשלטי חוצות תוך שהוא יוצר סביבו מעטה של מסתורין. דרכים אלה לגיטימיות לחלוטין. דא עקא, בעוד שהמפרסם מודעה בתשלום יכול לשלוט באופן מלא בתכניה, הרי שאין הוא יכול לשלוט על תוכנן של כתבות המתפרסמות בעיתונים. הניסיונות של התובע להסתיר כמה שיותר פרטים על עברו המוזיקלי והאישי הם גם כן לגיטימיים. בעמל רב נרכשת תדמית ציבורית ורבים הם אנשי המקצוע הגובים סכומים לא פעוטים עבור מלאכה זאת. חלק בלתי נפרד מתהליך זה הוא חשיפת טפח והסתרת טפחיים. וכל אלה, כאמור, לגיטימיים. עם זאת אסטרטגית המסתורין, יציר כפיו של התובע, שימשה אותו במסע הפרסום למכירת הכרטיסים, אך גם היתה בעוכריו לאחר קרות התאונה. דומני כי התובע לא לקח בחשבון כי יכולתו לשלוט בחשיפתו התקשורתית, בהיקפה, בנפחה ובעוצמתה איננה בלתי מוגבלת. הפרטים אותם הוא מעוניין לגלות או להסתיר הם רק צד אחד של המטבע. צידו השני הוא זכותה ואף חובתה של העיתונות שלא להסתפק במצגים מטעם המפרסם, אלא גם לחקור ולגלות את נכונותם של הפרטים המוצגים ולחשוף פרטים אחרים שהמפרסם אינו מעוניין בפרסומם. כל זאת כמובן במגבלות שבדין ובינהם צנעת הפרט ולשון הרע. ודוק, עבודת התדמית שעליה עמל התובע כללה גם יצירת מסתורין סביב דמותו והצבת מסך עשן בינו לבין הציבור. את הערפל הזה, יציר כפיו של התובע, ניסו 'הארץ' ו'ידיעות אחרונות' לפזר. על כן, אין לקבל את טענות התובע כי ביצירת אווירת מסתורין בכתבות סביב מסע הקונצרטים המתוכנן ודמותו שלו מגיע כדי הוצאת לשון הרע משתמעת. מטרת שתי הכתבות היא לפזר את אותו הערפל, שהוא נקודת המוצא להכנתן. מהלכיו אילו של התובע פועלים גם במשור הפיכתו לדמות ציבורית , דמות שבשל המסתורין, מתעצם העניין של הציבור בה. העצמה זו עשויה לקדם מכירת כרטיסים אולם מהווה בסיס לעניין בכתבות עיתונאיות העוסקות בדמות ובניסיון לפזר ולו מקצת ממעטה המסתורין. איכותו המקצועית של התובע בבסיס שתי הכתבות עומד הרצון, הלגיטימי שלעצמו, לתהות על קנקנו של מר לרנר, אשר עמד להעניק סדרת קונצרטים. בבואם לענות על השאלה התמקדו בתחילה בשתי הכתבות בבחינת הרקע המקצועי של התובע בתחום הנגינה בפסנתר. הנחת היסוד המונחת בבסיס שתי הכתבות היא כי עצם ההופעה באחד משלוש האולמות ששכר התובע, יש בה כדי להעיד על איכותו של המופיע. קרי, על מנת להופיע באותם היכלות, נדרש מהמופיע להיות אמן בעל רמה מקצועית גבוהה ביותר. נכון לזמן פרסום הכתבה, איכותו המקצועית של פסנתרן נמדדה במספר פרמטרים: המורים אשר הכשירו אותו, התחרויות בהן השתתף, הפרסים בהם זכה, האולמות בהם ניגן וחברות התקליטים שמצאו לנכון להפיץ את נגינתו. התובע טוען כי הנתבעים הציגו אותו כחסר כישרון וכישורים וכי מצג זה הוא בבחינת לשון הרע אשר נזקה פגיעה במכירת כרטיסים להופעותיו לאחר פרסום הכתבות. ב'ידיעות אחרונות' ניסו לברר את רמתו המקצועית של התובע על ידי פניה אל הממליצים שהופיעו במודעות שפרסם: גב' זלצמן, הדסה ביריביס, יונתן זק, פרופ' עמנואל קרסובסקי וולדימיר אשכנזי. כן פנו גם אל מנהלי האולמות ששכר, אך על פי עדותו של התובע הם לא שמעו את נגינתו (פרוטוקול 28.3.04, עמ' 56-57). גב' גבירץ וגב' בהיר לא הסתפקו בכך ואף פנו אל ארבעה מנהלי חברות תקליטים, אל האגודה על שם רובינשטיין ואל קרן התרבות-אמריקה ישראל. (נ/8, סעיף 10 ונספח ו'). ב'הארץ' ניסו ללמוד על רמתו המקצועית של התובע באמצעות פרופ' זק, פרופ' קרסובסקי, אבי חנני מנהל "קול המוסיקה", גב' זלצמן ומנהלי האולמות. מנגד מגיש התובע בסיכומיו חוות דעת של פרופסור בנימין אורן ראש חוג הביצוע וחוג כלי מקלדת באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים (ת/4); של פרופסור חיים אלכנסדר (ת/8), פסנתרן, מלחין ופרופסור אמריטוס של האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים; המלחין צבי אבני (ת/5), הפסנתרנית אורה רותם-נלקן (ת/3א) ושל מבקר המוזיקה רפי לביא ז"ל (ת/9). התובע מלין על כך שהנתבעים לא מצאו לנכון לתקוף את חוות הדעת האלו בסיכומיהם. אציין שבחלק מחוות הדעת מופיע תאריך שיכול ללמדנו באיזו תקופה ניתנו וחלקן נעדרות אסמכתא שכזו. לטעמי, אין זהו מרכז הכובד של תביעה זו. שתי הכתבות מנסות לרדת לשורש השאלה מיהו אותו מר לרנר שבחר בדרך לא שגרתית ויוצאת דופן להגיע למרכז הבמה של המוסיקה הקלאסית. הכתבות בודקות הן את מעשיו של מר לרנר והן את דרך ההתנהלות של הגופים עימם הוא בא במגע. לביהמ"ש אין את הכלים לבחון מה הייתה רמתו המקצועית של מר לרנר עובר לביטול הקונצרטים ואין הוא נדרש לכך הגם שהתובע, אשר ניהל בעצמו את מרבית החקירות הנגדיות, לא אחת כיוון במהלך חקירותיו את עדי ההגנה, לכך. מתוך שלל הביקורות על פסנתרנים אחרים אותן הגיש התובע ניתן אך ורק ללמוד כי הערכת איכותו של פסנתרן היא מלאכה סובייקטיבית ביותר, פרט למקרים מאוד בודדים של אמנים שיש קונצנזוס לגבי איכותם. יש לזכור שגם קונצנזוס זה שברירי ופריך עד מאוד ונתון לביקורת מתמדת, לחסד ולשבט. למותר לציין כי הגשת חוות הדעת בשלב הסיכומים, היא מהלך מוקשה בניהול תובענה. למעלה מן הנדרש יוער כי הצגת חוות הדעת או דומות להן בשלב שבו הייתה פניה אליו עובר להכנת הכתבות, היה בה טעם . הואיל והכתבות לא עוסקות אלא בהצגת דעותיהם של העוסקים בתחום, חלקם מי שאוזכרו על ידי התובע במסע הפרסום , כממליצים, חוות הדעת העוסקות בכישרונו , מקצועיותו או יכולת הנגינה של התובע אינן מהוות תשתית בכל הקשור בכתבות עצמן. באשר למרואיינים , הנתבעים האחרים, אילו הביעו את דעתם המקצועית או את טעמם המוסיקלי והבעת דעה זו מוגנת. כאמור, אין התובענה עוסקת בהכרה בכישרונו של התובע. מה גם שהמרואיינים לא תקפו את כישרונו או יכולתו המוסיקלית של התובע. זאת ועוד, בהביאם את דבריהם של המורים והמומחים השונים נהנים הארץ וידיעות אחרונות מהגנת סעיף 15(4) לחוק: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:... (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; ההגנה הנדרשת מציטוט זהה להגנה הנדרשת מדברים הנכתבים על ידי הכתב. לטעמי עומדת הגנה זו גם לכתבה ב'הארץ' וגם לכתבה ב'ידיעות אחרונות'. משציין את האישים הנ"ל במודעותיו, פתח התובע את השער בפני בירור מעמיק ויסודי, כפי שנעשה בכתבות, אצל אותם אישים האם עומדים הם מאחורי הדברים והאם הם מחזיקים בדעות אחרות, שלא התפרסמו במודעות. לטעמי, הגב' גבירץ וגב' בהיר הוכיחו את תום ליבן בכך שפנו לא רק לאישים המופיעים במודעות, אלא גם לגורמים אחרים שהיו עשויים לשפוך אור על רמתו המקצועית של התובע. כך עשתה גם הגב' שוחט. (פרוטוקול 18.10.07, עמ' 45). טוען התובע כי על רמתו המקצועית יכלו ללמוד הכותבות באמצעות האזנה לתקליטוריו המוכיחים כי הוא כשרוני ובעל זכרון פנומנלי. התובע מציין כי הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדיות לעניין האותנטיות של התקליטורים. יש לציין כי גב' בהיר, גב' גבירץ וגב' שוחט בשתי הכתבות לא התיימרו לבקר את כשרון הנגינה של התובע בעצמן, הן פנו אל מומחים שונים על מנת שיביעו דעתם. האזנה לתקליטורים, כפי שטוען התובע, לא הייתה משנה דבר. גם לו היו מאזינות וכותבות את דעתן, הרי שזו הייתה מוגנת מכוח סעיף 15(6) לחוק: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:... (6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה; אין בטענתו של התובע לסתור את הגנת תום הלב, בהתחשב בעובדה כי התקליטורים נעדרו כל סימני זיהוי אשר יכלו לאפשר לכתבות לעמוד על אמיתותם כפי שצוין לעיל. בכך יצר התובע במו ידיו את הסיטואציה בה לא נותר לכתבות ללמוד על איכותו אלא מפיהם של הממליצים המופיעים במודעותיו שלו ומפיהם של מומחים אחרים שהכתבות סברו שהם בלתי תלויים. על כן, בכל הנוגע לרמתו המקצועית של התובע, אין בכתוב בשתי הכתבות בבחינת הוצאת לשון הרע. אין התובע מציין זאת במילים מפורשות, אך דומני כי הוא חותר להפרכת חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 15 בחוק באמצעות סעיף 16(ב)(2 לחוק הקובע: (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15. אין אלא לקבוע במקרה המונח לפניי כי הנתבעות נקטו לפני הפרסום אמצעים למעלה מסבירים בבירור הפרטים טרם פרסום הכתבות. רוכלות וספסרות התובע טוען כי בכתבה בעיתון הארץ, יוצרת גב' שוחט תמונה בה מתואר התובע כרוכל קטן שחותם על המחאות, שולח מכתבים, מתדיין עם בעלי האולמות ומגייס חסויות וזאת על חשבון איכויותיו כאמן: "לרנר ניגן כבר בקונצרט בבית ציוני אמריקה ובערב ראיונות של "מעריב", אך לקראת סדרת הקונצרטים שהיה אמור לבצע הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו לעסקים: הוא עצמו התדיין עם בעלי האולמות, הוא חתם על השיקים, הוא שלח את המכתבים, והכל תחת הכותרת 'ליאור הפקות'" הנתבעת מתגוננת בטענת אמת דיברתי ומציינת, ובצדק כי התובע הודה כי הוא האמרגן של עצמו בכתבה שפורסמה במוסף תרבות מעריב (ת/88) אמר כי החליט להיות אמרגן וכן הודה כי הוא בעל השליטה במניות חברת "ליאור הפקות" וכי הוא ניסח את המודעות והיה שותף לעיצובן (פרוטוקול 18.6.03, עמ' 11). בעניין זה העידה גב' דליה בוקצ'ין ממשרד הפרסום "בלקין" כי התובע טיפל ברכישת המדיה, קבע את תוכן המודעות, מסר את שמות נותני החסויות, שמות הממליצים ותוכן המלצתם. הוא זה שניסח כי האולמות "גאים לארח" וטבע את הביטוי 'נסיך הפסנתרנים' (פרוטוקול 8.10.07, עמ' 18-19). כמו כן העיד יוסי בנדר, מבעלי משרד הפצת כרטיסים "הדרן השרון" כי התובע קבע את מחיר הכרטיסים ונהג להתעניין בקצב מכירת הכרטיסים (פרוטוקול 11.10.07, עמ' 46,50). כך גם העיד גרברד רוד, בעליו של משרד כרטיסים גרבר שהפיץ את הכרטיסים לקונצרט בחיפה (שם, 52). התובע מצביע אל הניסוחים "הכל שולם במזומן ומראש" ו"כסף גדול, מזומן, שגילגל את התעלומה" ככאלה שיש בהם לשון הרע משתמעת. באשר לניסוח הראשון, הרי שעומדת הגנת אמת דיברתי לנתבעות משהוכיחו כי זו הייתה התנהלותו הכספית של התובע. באשר לביטוי השני, הרי ש'כסף גדול, מזומן' זוכה להגנת אמת דיברתי, באשר ל'שגילגל את התעלומה' נהנה הביטוי מהגנת הבעת דעה בתום לב. התובע טוען כי ניסוחים אלה מציגים אותו כאדם שמבצע פעולות בשוק השחור ומגלגל כספים רבים במזומן שלא כדין וכי יש בכך תיאור כוזב ומשפיל, שפוגע באמן בעל שם המגלגל כספים באופן בלתי כשר. פרשנותו של התובע אינה מקובלת עלי. פרשנות זו אינה מתבקשת כלל מתוך הכתוב. אשר לעובדת היות התובע גם אמרגנו, עומדת להארץ ולגב' שוחט הגנת אמת דיברתי. ייתכן כי באמת בודדים הם הפסנתרנים שגם משמשים כסוכנים של עצמם. גם אם נניח כי אלה פני הדברים, הרי שפרשנות אובייקטיבית של הדברים מעלה גם כי כל מלאכה מכבדת את בעליה. באשר למנגינה העולה באוזניו של התובע כאילו הוא מוצג כמי שעוסק בפעולות לא כשרות, הרי שהדברים לא מעוגנים הן במלל והן בהקשר הכללי. אין בניסוח הדברים בצורה זה כדי לשון הרע, מפורשת או משתמעת. נהפוך הוא, ניתן לקרא את הדברים כהערכה לא מבוטלת של התובע נוכח יכולתו, בצד כישוריו המוסיקליים, לנהל את ענייניו העסקיים בעצמו. פרסום דבר הכוויה ומסירת מודעות הביטול ידיעות אחרונות: "מי שהביא ביום שני את המודעה על ביטול הקונצרטים לדפוס, היה אחיו של לרנר. הסיבה שמסר האח לביטול הפסטיבל היתה שלרנר נכווה בידיו לאחר שנשפכו עליהן מים רותחים" הארץ: "למחלקת המודעות ב'הארץ' נמסר כי 'לגילארד נשפכו מים חמים על הידיים והוא אינו יכול לנגן'" לטענת התובע היה הוא זה שמסר את מודעת הביטול, ולא אחיו (פרוטוקול 19.6.03, עמ' 5) ודיווחו של ידיעות אחרונות איננו דיווח אמת. כן, טוען התובע כי דרך הניסוח שבחרה גב' שוחט לוקה בכך שבחרה להשתמש במינוח 'חמים' והן בכך שהדברים מובאים במירכאות וכי יש בהם כדי לרמז על כך שאין מדובר בסיבה האמיתית. ראשית, אציין כי מקובלות עליי טענותיהן של הגברות גבירץ, בהיר ושוחט כי ניסו להשיג תגובה מהתובע או מהמקורבים אליו וללמוד מפיהם על סיבת ביטול הקונצרטים [(נ/11, ס' 6), (נ/8, ס' 17)]. התובע בחר שלא לספק נימוק לביטול הקונצרטים במסגרת מודעת הביטול (נ/4) ובחר שלא לענות לשאלותיהן של הנתבעות הנ"ל. בעשותו כך, נהגו נכון הנתבעות כאשר ניסו ללמוד בעצמן על סיבת הביטול. התוצאה, לצערו של התובע, אינה מתיישבת אחד לאחד עם הדרך שבה היה מנסח אותה. אך בכך אין כדי להגיע לכדי לשון הרע. השאלה מי מסר את מודעת הביטול היא בבחינת פרט לוואי, הנהנה מהגנת אמת דיברתי כיוון שבפרט השגוי אין פגיעה של ממש, והפגיעה לכאורה שנגרמה ממנו אינה שונה באופן מהותי ומשמעותי מ'הפגיעה' שהייתה נגרמת לנפגע אילו תיאר הפרסום את המציאות העובד תית בצורה מדויקת (שנהר, 221). דומני, כי במקרה זה לו היה נכתב כי התובע הוא זה שהביא את מודעת הביטול לדפוס, היה מתעורר ספק לגבי חומרת מצב בריאותו שהוא היה הסיבה לביטול הקונצרטים. באשר לשימוש בשם התואר 'חמים' במקום 'רותחים', פרשנות אובייקטיבית של הדברים, במסגרת בה נכתבו, מעלה כי האדם הסביר מבין כי אין מדובר במי מקלחת חמימים, אלא במים חמים בדרגה כזו שפגיעתם מנטרלת פסנתרן מלנגן. מקובלת עלי טענתה של הגב' שוחט כי מדובר בפרט לוואי. ואם נדקדק, שהרי גם מים חמים בדרגת חום קרובה לרתיחה, שאינם מוגדרים מדעית כ"רותחים" (100C מעלות), יכולים להסב כוויות חום. באשר למירכאות, אילו לא הופיעו בנפרד כחובקים את המילה 'חמים' , אלא כציטוט שאולי אינו מדויק כפי שטוען התובע, להסבר שנמסר. לא מצאתי בניסוח זה משום הטלת דופי או פקפוק ומשכך אין בידי לקבל את עמדת התובע בנקודה זו. גאים לארח הארץ: "בפרסומים נכתב כי ההיכלים הגדולים בארץ – היכל התרבות בבנייני האומה והאודיטוריום חיפה – "גאים לארח" את הפסנתרן. הקהל, שאינו בקיא ברזי הז'רגון המקצועי, יכול היה להבין שיש כאן שותפות עם הפסנתרן. כעת מתברר שלא כך הדבר" ידיעות אחרונות: "כאשר פנינו לפני כשבועיים אל אהרון סופר, מנהל היכל התרבות, אל מתי דגן, מנהל אודיטורים חיפה ואל עדנה רמות, מנהלת בנייני הואמה בירושלים, על מנת לברר כיצד ייתכן שהם מופיעים במודעות, בצעד חריג כנותני חסות וכמי שגאים להציג פסנתרן בלתי מוכר – הובהר לנו כי האולמות הושכרו ללרנר במחיר מלא, והתשלום עבורם התבצע במזומן" בתביעתו קובל התובע כי מהכתוב עולה כאילו הוא התיימר לקבל את חסותם של בעלי האולמות, אך הדבר נעשה בהסכמה עם מנהליהם. אמינה עלי עדותו של מר סופר אשר העיד כי הנהלת היכל התרבות לא הייתה שותפה לניסוח המודעה (פרוטוקול 15.10.07, עמ' 37) וכן עדותה של גב' רמות כי התובע לא ביקש את רשותה וכן לא קיבל את אישורה לנוסח המודעה (שם, עמ' 44). כמו כן אישר התובע בעדותו כי הוא לא ניגן בפני מקבלי ההחלטות באולמות השונים בטרם או כתנאי לשכירתם (פרוטקול 28.3.04, עמ' 56-57). אשר על כן נהנות הנתבעות מהגנת 'אמת דיברתי' ואין בדברים משום הוצאת לשון הרע. בעל נפש פגיעה ורגישה במיוחד, תכנית גרנדיוזית ויומרנית ידיעות אחרונות: "לרנר הוגדר על ידי אנשים המכירים אותו כבעל נפש פגיעה ורגישה במיוחד". התובע טוען כי ביטוי זה יוצר קונוטציה לפתולוגיה נפשית, ובוודאי בהקשר של הכתבה. כמו כן מוסיף כי הנתבעים לא הביאו ראיות בנושא כדי להוכיח את אמיתותה של אמירה זו. עוד מוסיף כי בהקשר הכולל של הכתבה, הרי שמתגברת הפגיעה בו. הנתבעים טוענים כי בתחומי האמנות, רגישות ופגיעות ישמשו את האמן דווקא כמחמאה. עוד הם נסמכים על שיחתה של גב' גבירץ עם דליה בוקצ'ין (תמלול השיחה בין גב' גבירץ לבין גב' בוקצ'ין שהוגש ביום 22.7.04). כמו כן פרופ' קרסובסקי הצהיר כי התובע זכור לו כילד רגיש (נ/12 ס' 11). הגב' גבירץ טוענת כי ביטוי זה היה נחוץ להגדרתו של לרנר (פרוטוקול 1.6.04, 101). כמו כן, בכתבה ב'הארץ' מצוטטת הדסה ביריביס שהיתה מורתו של התובע, כאומרת "אבל לכל אחד יש בעיות. הוא החליט להילחם כדי שיכירו אותו. חשב שאולי כך ייצא מהמחבוא. אני מתנגדת לצורה הזאת. כל זה זר לי ולא לפי טעמי". מקובלת עליי עמדתם של הנתבעים כי אין בדברים האלה משום הוצאת לשון הרע. ראשית, התובע יגע וטרח לתבוע גורמים אחרים המצוטטים בכתבות, אך לא תבע את גב' ביריביס על דבריה בעיתון הארץ, שכוונתם המשתמעת דומה לביטוי המופיע בידיעות אחרונות. שנית, התובע מלין על כך שהכתבה מציגה אותו כסוחר ורוכל אשר עסוק יתר על המידה בענייני כספים באופן שאינו יאה לאמן. בכך מנסה התובע להחזיק במקל משני קצוותיו. הביטוי 'נפש פגיעה ורגישה במיוחד' הוא ביטוי מינורי שאינו מגיע לכדי הוצאת לשון הרע. בהקשר לעוסקים באמנות, ציון רגישותו או פגיעותו של אמן, יכולה להוות מעלה. כך, גם למעשה טוען התובע באופן משתמע בטיעוניו האחרים. אציין עוד, כי בטענתו להוצאת לשון הרע באופן מרומז ומשתמע, נתלה התובע בביטויים בכתבה בידיעות אחרונות כגון 'תכנית גרנדיוזית ויומרנית' אשר יוצרת רושם כאילו סדרת הקונצרטים שתכנן היא יציר כפיו של אדם השוגה בדמיונות. הנתבעים הצליחו להוכיח כי ההיקף הרפרטוארי שתכנן התובע היה חריג ונרחב מעבר למקובל בעולם המוזיקה הקלאסית. דבריו של מר דונביץ' כי אמנים מוכרים יותר מהתובע לא היו יכולים למלא את האולמות שנשכרו (פרוטוקול 19.11.007, עמ' 7), דבריו של מר רון כי לא נתקל בעבר בסדרה כל ארוכה (פרוטוקול 8.10.07, עמ' 3) דבריו של פרופ' קרסובסקי כי אף מוסיקאי לא עשה פרויקט בסדר גודל כזה (פרוטוקול 8.10.07, עמוד 16) דבריו של מנהל העסקים הראשי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אביגדור לוין, כי מדובר בתכנית מאד שאפתנית (פרוטוקול 8.10.07, עמ' 35) וכן דבריו של התובע עצמו כי לא הייתה לו כוונה למלא את האולם (פרוטוקול 1.1.04, 32-33). כמו כן, למותר לציין כי עדיין לא מאוחר וכי ביכולתו של התובע להעמיד את כל המומחים הללו על טעותם. אך עד שיעשה כן, נותרים אנחנו בגדר הפרשנות האובייקטיבית הנסמכת על מהלכם הרגיל של הדברים ועל התנהלותו של עולם המוסיקה הקלאסית נכון ליום הגשת התביעה. איוו פוגורליץ' בידיעות אחרונות נכתב: "לאחר הקונצרט של איוו פוגורליץ', מי שכונה על ידי המבקרים 'נסיך הפסנתר', במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, לפני כחצי שנה, ניגש אליו לרנר והציע לו לנגן איתו ביחד. מי שהיו עדים לאירוע, סיפרו כי פוגורליץ' מיהר להסתלק מהמקום". לטענת התובע הוא שוחח עם פוגורליץ' שהביע בו התעניינות רבה. אמרגנו הישראלי של פוגורוליץ', מר פוסטל, העיד כי הוא לא זוכר שפוגורליץ' הציע ללרנר לנגן יחדיו. כן, העיד כי פוגורליץ' לא הזכיר את התובע לאחר קבלת הפנים הנידונה (פרוטוקול 11.10.07, עמ' 36-37). הנתבעים טוענים כי טענתו של התובע היא בלתי סבירה (נ/5, ס' 28). אמינה עליי ומסתברת עדותו של מר פוסטל כי פוגורליץ' לא הזכיר את התובע. מאחר ואין מחלוקת בין הצדדים לגבי הצעתו של התובע לפוגורוליץ, הרי שהדיווח על הסתלקותו המהירה מהמקום אין בה כדי הוצאת לשון הרע וכי מדובר בפרט לוואי. לאור עדותו של מר פוסטל, מסתברת האפשרות כי התיאור המובא בכתבה משקף את מצב הדברים בו אמן ידוע חומק בנימוס ובמהירות מהצובאים לפתחו. מכל מקום מדובר בפרט לוואי, כאמור. אציין עוד כי בפני התובע עמדה האפשרות להציג את גרסתו לאירועים בפני הגב' גבירץ ובהיר, אך בחר לסכור את פיו. משלא ניצל הזדמנות זו, אין לו אלא להלין על עצמו על הצגת הדברים באופן חד צדדי, אף בעניין זה. הד ארצי בידיעות אחרונות נכתב: "בעקבות הקשר של לרנר עם 'מעריב' קיבל גם רן עצמון, מנהל המחלקה הקלאסית ב'הד ארצי' פניות כי החברה תוציא ללרנר שני דיסקים. עצמון סירב בטענה כי לרנר אינו ידוע מספיק ואין לו פוטנציאל מסחרי שיצדיק את ההשקעה. עצמון אישר את דבר הפנייה אליו, אך סירב כרבים אחרים, להתראיין בנושא. כל מנהלי המחלקות הקלאסיות של חברות התקליטים אליהם פנינו, סיפרו כי לא שמעו מעולם את שמו של לרנר". התובע הציג טיוטת חוזה הקלטות עם הד ארצי (ת/57) אשר לבסוף לא נחתמה. הדבר, מלמד לטענת התובע כי הד ארצי לא דחתה את הצעתו על הסף. כמו כן מציג התובע חשבונית מס (ת/58) עבור הד ארצי על שירותי הפצת התקליטורים שהעניקה לו. לטענת התובע התנהלותו נעשתה מול מנכ"ל הד ארצי דאז, שמואל סחר (להלן: "מר סחר") ולא מול מר עצמון שגם לא נכח בכל הפגישות, אלא רק בחלקן. כמו כן טוען התובע כי טענתו של מר עצמון על הפוטנציאל המסחרי של התקליטורים נסתרה בעדותו כי מדובר בהשקעה של כמה אלפי דולרים (פרוטוקול 22.10.07, עמוד 6). בעדותו מספר מר עצמון כי לא ראה צידוק כלכלי להוצאת תקליטוריו של התובע באומרו "אני אמרתי למנכ"ל הד ארצי שזה פשוט לזרוק כסף לים... לא ראיתי בזה שום הגיון כלכלי, מה גם שהסכומים שדרש היו מופרכים לגמרי" (פרוטוקול 22.10.07, עמ' 4). מקובלת עלי עדותו של מר עצמון ועומדת היא בקנה אחד עם הדברים המובאים מפיו בכתבה. באשר לטענותיו של התובע, הן נוגעות לשלב מקדמי ביותר למשא ומתן בינו לבין הד ארצי, בעוד שדבריו של מר עצמון נוגעים לשורה התחתונה. התובע לא הצליח גם להראות כי מר עצמון היה זר לחלוטין להתדיינות בינו לבין הד ארצי, ויש להניח כי כממונה על המחלקה הקלאסית היה מצוי בדין ובדברים בין התובע לבין מר סחר. התובע , אשר בחר לתבוע רבים מהמרואיינים בכתבות, לא מצא לנכון לתבוע את מר עצמון על דבריו אלה. גם במקרה זה יכול התובע בזמן כתיבת הכתבה להגיב על הדברים , אך בחר שלא לעשות כן. דבריו של מר עצמון הינם בבחינת הבעה דעה המוגנת מכח סעיף 15(4) לחוק ואשר על כן, נהנות הגב' גבירץ ובהיר מהגנת 'אמת אמרתי'. מחיר הכרטיסים הארץ: "מחירי הכרטיסים לא נופלים מאלו שדורשים פסנתרנים כראדו לופו, אלפרד ברנדל ומארי פרחיה" ידיעות אחרונות: "מחיר הכרטיסים שדרש לרנר היו גבוהים כמו הסופרלטיבים הממליצים שליוו את המודעות שלו, ולא כמחירי כרטיסים לקונצרטים של פסנתרן מתחיל. במחירים של 90-220 שקל אפשר היה לשמוע את איוו פוגורליץ' או את ראדו לופו". התובע טוען כי הניסוחים הנ"ל מרמזים על כך שמחיר הכרטיסים היה יקר מדי. מקובלת עלי טענת הנתבעים כי עומדת להם הגנת תום הלב מכח סעיף 15(4) לחוק וכי הביטויים הנ"ל הם בבחינת הבעת דעה. סדרת הקונצרטים ופסטיבל הפסנתר התובע מלין על כך שבכתבות נעשה ערבוב בין סדרת הקונצרטים שאמור היה להעניק בחודש נובמבר 1995 ושכללה ארבעה קונצרטים: שניים בהיכל התרבות בתל אביב, אחד באודיטוריום חיפה ואחד בבנייני האומה בירושלים, לבין פסטיבל הפסנתר שתוכננו לחודש ספטמבר 1996 הנתבעות מפנות אל מודעת הביטול של התובע כפי שהתפרסמה בעיתון הארץ (נ/4) שלשונה: "הודעה הקונצרטים של גילארד לרנר בוטלו יש להחזיר את הכרטיסים למשרדים בהם הם נרכשו" בכתבה בידיעות אחרונות נכתב "מדוע בוטל פסטיבל הפסנתר?" ובעיתון הארץ נכתב "גם סדרת קונצרטים שיועדה לינואר בוטלה ללא כל הסברים". התובע מלין על כך שבשתי הכתבות לא הבחינו נכונה בין סדרת הקונצרטים לבין פסטיבל הפסנתר. מעבר להיות הדבר פרט לוואי, הרי שמתוך המודעה שפרסם התובע המבטלת את כל הקונצרטים יכול היה הקורא הסביר, וביניהן הנתבעות, להבין כי בוטלו גם סדרת הקונצרטים וגם פסטיבל הפסנתר. על כן, אין בכך משום הוצאת לשון הרע. שינוי שמו של התובע בתעודת הלידה של התובע הוא נרשם כ"שביט לרנר". ב-29.3.1983 שונה שמו ל"גיל-חיים" וב-12.8.1991 שינה את שמו הפרטי ל"גילארד" (נספחים א1, א2, א3 בהתאמה לתצהיר התובע). בכתבה בידיעות אחרונות נכתב: "גילארד לרנר בן ה-23 נולד בכלל כחיים לרנר. בגיל צעיר החליט לשנות את שמו לגיל לרנר. לאחרונה רצה להות קרוי בניחוחו חולצאלרצי ושינה את שמו לגילארד". טוען התובע כי הנתבעות אינן נהנות מהגנת 'אמת דיברתי' בנוגע לפסקה זו, וכי תיאור מטעה זה של הדברים נועד להציגו כנוכל ושקרן. דומני כי יש לסווג את אי הדיוק המצוי בפסקה זו כ'פרט לוואי'. שוב, המבחן המנחה אותי הוא האם היו הדברים מדויקים, היה משתנה הרושם העולה מפסקה זו. חוסר הדיוק טמון בכך ששמו הפרטי של התובע בלידתו היה שביט, ורק לאחר מכן שונה לחיים-גיל. מן העדויות והתצהירים שהונחו בפני ביהמ"ש עולה כי רוב הסובבים את התובע הכירו אותו בשם גיל. באשר לכך כי השם שונה ל"גילארד" חמש שנים לפני פרסום הכתבה ולא 'לאחרונה'. שוב, מדובר בפרט לוואי. עמידה על דיוקם של דברים לא היתה משנה את הרושם העולה מן הפרסום שעיקרו היה להציג לציבור כי שמו של התובע שונה לשם בעל צליל זר שאינו ישראלי בין אם "לאחרונה" הכוונה בסמוך למסע הפרסום בהיות התובע בן 23 ובין אם בהגיע התובע לגיל 18. הכותרת, כותרת המשנה ופסקת הפתיחה טוען התובע כי בידיעות אחרונות בחרו בכותרת ובכותרת משנה המושכות את עין הקורא וכי רוב הקוראים אינם קוראים את כל הכתבה ורק מתרשמים מהמסגרת. לדידו, מאחר ורוב הקוראים אינם טורחים לרדת לעומקם של דברים ולקרוא את הכתבה כולה, הרי שיש חשיבות מוגברת לאופן בו מנוסחות הכותרת וכותרת המשנה. אכן, בנסיבות המתאימות יכול להתייחס בית המשפט לכותרת הידיעה בלבד ולהתעלם מהאמור בגוף הידיעה, גם אם יש בדברים המופיעים בגוף הכתבה כדי לשנות או למתן את משמעות הכותרת. (שנהר, 118). אך אם קריאת הפרסום כמקשה אחת, היינו: הכותרת והכתבה, הייתה מביא לידיעת הקורא את האמת העובד תית, תעמוד למפרסמים ההגנה. ראה ת"א (ת"א) 2411/84 קליש נ' גנות ואח', פ"מ תשנ"א (ב), 461, 465-466. עיקר הטענה של התובע יוצאת נגד השימוש במונח "התרסקות" בכותרת בידיעות אחרונות. הנתבעים טוענים כי כותרת זו הייתה מתבקשת לאור השתלשלות האירועים שהולידה את סדרת הקונצרטים ופסטיבל הפסנתר המתוכנן והדרך המהירה והחפוזה שבהם הם בוטלו. אין בא אני להתערב בעבודתו של העורך ועל מלאכת תמצותן של מאות מילים לחצי משפט קצר וממצה המושך את עינו של הקורא. במקרה זה אין הכותרת מנותקת מהמתואר בכתבה עצמה או בחלקה, ועל כן אין היא בבחינת הוצאת לשון הרע. הדברים יפים גם לכותרת המשנה אשר מתארת, אם כי בצורה ציורית ודרמטית משהו, את העובדות לאשורן. כותרת משנה זו אינה באה בגדר לשון הרע בהקשר הדברים שבכתבה. טענה דומה משמיע התובע לגבי פיסקת הפתיחה בכתבה ב'ידיעות אחרונות', המתאפיינת בסימני שאלה רבים. כיוון שבמקרה המונח לפנינו לא מדובר בשאלות רטוריות המותירות רושם אצל הקורא כי התשובה טמונה בגוף השאלה, ובשל העובדה כי התשובות לשאלות אלה ניתנות בכתבה עצמה אין בכך כדי לשון הרע. ראה ת"א (י-ם) 19769/91 קורפו נ' התנועה לשינוי שיטת הממשל בישראל ואח', פ"מ תשנ"ד (ד) 309,324. פרסום תמונתו של התובע התובע טוען כי פרסום תמונתו בכתבות מחריפה את הפגיעה שנגרמה לו. לעניין זה, אסתפק בכך שאומר כי התובע היה הראשון לחשוף את תמונתו ברבים במודעות פרסום ובשלטי חוצות. משעשה כך, פתח את הדלת בפני פרסום תמונתו. אין בתמונות המפורסמות פגיעה בפרטיותו של התובע מעבר לזו שהוא יצר בעת שוויתר עליה. תביעת לשון הרע נגד נתבעת 7 – עיזבון פנינה זלצמן ז"ל התובע סומך ידו על הציטוט מתוך עיתון הארץ: "לרנר סירב לספק את הרקע הביוגרפי והמוסיקלי שלו גם למבקרי מוסיקה קלאסית, אליהם פנה בעצמו. הוא ציין באוזניהם את שמה של הפסנתרנית פנינה זללצמן כמי שהכינה אותו לסדרת הקונצרטים. לרנר, אמרה זלצמן, לא היה תלמיד שלה. "לרנר, אמרה זלצמן, "רק הגיע אלי כמה פעמים להתייעצות בקשר לפרויקטים עתידיים שתיכנן". התובע טוען כי כן למד אצל זלצמן בתמורה מלאה וכי היא הכינה אותו לקראת סדרת הקונצרטים. עם זאת, לא התייעץ איתה לגבי פרויקטים עתידיים שתכנן כביכול. לטענתו, דבריה של גב' זלצמן מעמידים אותו כבדאי, כמי שמתהדר בנוצות לא לו ומשתמש בשמה של פסנתרנית דגולה שלא כדין ובניגוד לבקשתה המפורשת לא לעשות כן. גב' זלצמן טענה כי התובע נטל אצלה מספר שיעורים בילדותו וכי בשנת 1995 נטל עוד 20 שיעורים לבקשתו ולבקשת אמו. לטענתה, "תלמיד" הוא מי שלומד באופן שיטתי, רציף ועקבי לאורך שנים. המורה מעניקה לתלמיד תמיכה בהופעות פומביות ו'פתיחת דלתות', מעורבת בבחירת היצירות הנלמדות והמושמעות וכן עובדת עם התלמיד על היצירות. כל שעשה איתה התובע הוא להשמיע באוזניה מספר יצירות של שופן, בכל פעם השמיע יצירה אחרת ושונה. גב' זלצמן העירה הערות לגבי קריאת היצירה, תיקנה טעויות בקריאת התוויים אך לא התערבה בפירושן המוזיקלי (נ/11, ס' 4-6). תפיסת עולם זו נתמכת גם בעדותו של פרופ' קרסובסקי (פרוטוקול 8.10.07, עמ' 12) באומרו "יחס של מורה ותלמיד הוא יחס כזה שקודם כל הוא קבוע והוא נמשך משך זמן סביר...שזה בערך משהו כמו שנה... תוך כדי בין שיעור לשיעור ויצירה ליצירה מורה מפתח את דמותו האמנותית של התלמיד, כל השאר זה 'קואצ'ינג' ולא הוראה ולא למידה" לביהמ"ש הוגש תמלול השיחה של הגב' גבירץ עם הגב' זלצמן בה חזרה על טענות אלה ולכך מצטרפים גם דבריה בדבר בקשתה שלא יכלול אותה ברשימת הממליצים לסדרת הקונצרטים. בתה של גב' זלצמן, הגב' יאירה אוריין (להלן: "גב' אוריין") העידה כי עשרים שיעורים אינם בבחינת תלמיד כהגדרת אמה (פרוטוקול 15.10.07, עמ' 49). על מנת להוכיח כי היה תלמידה של גב' זלצמן הגיש התובע חוברת תווים (ת/201) עליה מופיעות הערות בכתב ידה של גב' זלצמן. גב' אוריין הצהירה כי אמה נהגה להשאיל תווים עם הערות לאנשים שונים (פרוטוקול 15.10.07, עמ' 50) ואין בכך כדי להפוך את התובע לתלמידה של זלצמן. גב זלצמן המנוחה הציגה את תפיסת עולמה באשר להגדרת 'תלמיד' שהוא "לתמיד שלה" ולשאלה האם התובע היה אחד מתלמידיה. דומה כי אין הגדרה אוניברסאלית אובייקטיבית קשיחה באשר למונח תלמיד. הגב' זלצמן לא הכחישה כי התובע נועץ בה ונטל מספר שעורים. עובדתית אמת דיברה. פרשנותה את ה'מונח' "תלמיד של פנינה זלצמן" הרי שמדובר בדעתה של הגב' זלצמן ז"ל, הדעה צוטטה ללא עיוותים ולכן מדובר בהבעת דעה מכוח 15(4), על כן הציטוט של דבריה ע"י הגב' גבירץ ובהיר גם מוגן מכוח מסעיף 14 לחוק. התובע לא מכחיש כי לא נטל רשות מעם זלצמן לעשות שימוש בשמה. דבריה בעניין זה, המגנים על זכותה לבחור למי להעניק את התואר "תלמיד" ולמי לא, על אף שנטל מספר שעורים וקיבל הנחיה, אינם לשון הרע. בצריך עיון תיוותר השאלה, האם אי נטילת רשות הגב זלצמן כאמור, משמיט את בסיס עילת התביעה ומה מידת תום הלב הנדרשת מתובע בנסיבות שכאילו. אשר על כן, דינה של התביעה נגד הנתבעת 7 להידחות. תביעת לשון הרע נגד נתבעים 8 ו-9 בכתבה בידיעות אחרונות נכתב: "לפנייתנו, מסרה אסנת לפידות, עוזרת דובר על אל, תגובה מדהימה: גילארד לרנר עשה עיסקה עם אל-על. במסגרת העיסקה קיבלנו כסף לא רע. אני לא יכולה להגיד כמה, אבל זו היתה עיסקה טובה לשני הצדדים ואף הרווחנו מהופעת שמה של אל-על במודעות הרבות שלו". התובע טוען כי העדה מטעם אל-על לא הייתה נוכחת בפגישות שקיים עם החברה ועדותה מיום 19.6.03 היא עדות שמיעה. כמו כן, לטענתו הוא לא שילם לאל-על ולכן הפרסום אינו נכון. כמו כן, טוען התובע כי לא הוגשה שום קלטת בה נשמעים הדברה שצוטטו בכתבה והוכחשו על ידי גב' לפידות. לטענת אל-על עומדת לה הגנה מכח סעיף 15(11|) לחוק: הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת; כמו כן מוסיפה אל-על וטוענת כי גב' לפידות נשאלה שאלות על ידי גב' גבירץ ואמרה דברי אמת. לטענת אל-על כל שאמרה גב' לפידות לגב' גבירץ הוא כי בין התובע ולבין אל-על התנהל מו"מ על פיו ביקש התובע לרכוש כ-1,000 כרטיסי טיסה לווינה על מנת לתיתם כמתנה מטעמו למינויים לקונצרטים שלו. עבור כל כרטיס היה אמור התובע לשלם סך של 300$. לפידות סברה כי עסקה זו, אם תתממש, היא טובה לשני הצדדים. הלכה פסוקה היא כי "אם עיתון מייחס במאמר או בכתבה או במודעה דיבור פלוני לאדם פלוני, אין בכך שמץ ראיה, אפילו לכאורה, שאותו דיבור אמנם יצא מפי אותו אדם" ראה ע"א 114/64 תיק נ' קריניצי פ"ד יח(ב) 387 וראה גם ת.א. 5719 פרופ' כשר נ' בר טוב דינים שלום כב 867. הנטל מוטל על התובע להוכיח כי הדברים שצוטטו אכן נאמרו על ידי הנתבע וחובת הבאת ראיות בעניין זה מוטלת על התובע. ראה ע"א 1010/01 צימרמן נ' זאב (לא פורסם). עוד לטענת אל-על, גב' לפידות הכחישה את הדברים, תצהירה של גב' גבירץ כלל אינו מתייחס לענין זה ובחקירתו את גב' גבירץ ואת גב' לפידות לא שאל התובע אם הדברים המצוטטים בכתבה אכן נאמרו ע"י גב' לפידות. קרי, לא עשה התובע כל מאמץ להוכיח כי הדברים שנאמרו אכן נאמרו על ידה. מקבל אני את טענתם של הנתבעים 8 ו-9 באשר לגרסת הדברים שנאמרו ע"י גב' לפידות. האם יש בכך לקבוע כי הנתבעים 1-6 חבים בהוצאת לשון הרע? דומני שלא. בדבריה התייחסה גב' לפידות לעסקה, לגיטימית לחלוטין, שנרקמה בין התובע לבין חברת אל-על, במסגרתה תמורת חשיפה במודעותיו של התובע, יזוכה התובע בהנחה על רכישת כרטיסים לווינה. אין בעסקה שכזו כל פסול, ועסקאות מסוג זה נערכות כדבר שבשגרה. לשם הגנת אמת דיברתי על "המשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות, שכן מתן המשקל הראוי לחופש הביטוי מחייב 'שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע" (שנהר, 221-222). בחינה של המנגינה העולה מהציטוט של גב' לפידות בידיעות אחרונות מעלה כי אין בפרסום משום לשון הרע. אין כל דבר מבזה או משפיל את התובע בכך שבמסגרת העסקה עם אל-על, קיבלה האחרונה 'כסף לא רע'. סוג כזה של התבטאות נוגע גם לעסקאות שטרם התגשמו על כל פרטיהן. יש בדברים אלו אמירה היכולה להתפרש כמחמאה לתובע על יכולתו לרתום אל המיזם שלו, גוף ציבורי גדול ומכובד במשק. זאת ועוד, אם כבר מופנית ביקורת בכל הנוגע להתקשרות של התובע עם אל-על, הרי שהיא מופנית לעבר האחרונה, שבעת פרסום הכתבה הייתה עדיין חברה ממשלתית ועל כן היה עניין ציבורי בבחינת השיקולים המנחים אותה בפרישת כנפיה על אירועי תרבות ואמנות. מהטעמים האמורים, דינה של התביעה נגד נתבעות 8 ו-9 להידחות. התובע לא נשא בנטל לשכנע כי המדובר באמירות שהן בבחינת לשון הרע. נתבעת 10 ונתבעת 11 בידיעות אחרונות נכתב: "לרנר פנה גם אל אביגיל ארנהיים האחראית על מדור המוסיקה במוזיאון תל אביב. הוא ביקש לבצע במוזיאון את ההרצה לפסטיבל שלו. ארנהיים הפעילה שיקול דעת מקצועי והחליטה להשיב בסירוב. בעקבת סרובה, פנו אליה מ"ליאור הפקות" הציעו שהמוזיאון יופיע כנותן חסות במודעה. ארנהיים לא נתבקשה להשקיע בכך כסף, ונאמר לה שבהתחשב ברשימת הגורמים המופיעים כנותני חסות, היא תצטרף לחבורה מכובדת". (ההדגשות אינן במקור) בכתב תביעתו טוען התובע כי לא ביקש לעשות 'הרצה' לפסטיבל במוזיאון, אלא רצה לקיים קונצרט באולם הקונצרטים. לדבריו הדברים יוצרים בלב הקורא תחושה כאילו רמתו האמנותית אינה מספקה להופעה באולם של מוזיאון תל אביב, ועל כן על אחת כמה וכמה אינו ראוי לנגן בהיכל התרבות בתל אביב. לדבריו, כל שהציע למוזיאון תל אביב הוא לערוך עסקת ברטר, במסגרתה תמורת אזכור המוזיאון במודעותיו, יוכל לתלות המודעות במוזיאון. הצגת הדברים בכתבה מתארת אותו לדבריו, כאדם בלתי אמין, כאמן בדרגה נמוכה, המוכן לפרסם את המוזיאון ללא תמורה רק בשביל לנגן בו. מנגד, טוען המוזיאון כי גב' ארנהיים הפעילה שיקול דעת מקצועי (נ/19, ס' 5-7) ואין בכך משום הוצאת דיבה. עוד מציינים הנתבעים 10 ו-11 כי הקטע שפורסם בידיעות אחרונות הוא בגדר תמצית של חלקים משיחה שנערכה בין גב' גבירץ לבין גב' ארנהיים (תמליל שהוגש ביום 22.7.04), ותמצית זו אינה משנה באופן מהותי את הדברים שנאמרו בשיחה. ממשיכות הנתבעות 10 ו-11 ומביאות אסמכתאות מן הפסיקה ומן החקיקה לכך שאין לראות בדברים כהוצאת דיבה. אין אני נזקק לאסמכתאות אלה. יש לקבל את טיעוני נתבעות 10 ו-11. אין בדברים לשון הרע משתמעת או מפורשת. באשר לניחוח המבזה אשר עולה באפו של התובע, אציין כי בשלב זה של קריאת הכתבה, יודע כבר הקורא כי אין בהכרח קשר ישיר בין איכותו של המופיע לבין יוקרתה של האכסניה בה הוא מבקש להופיע. זאת לאחר שבעלי האולמות הגדולים מודים כי הם משכירים אותו לכל דורש, המסוגל לעמוד בדמי השכירות. על כן, מתייתרת טענתו כי יש בפרסום הדברים ככל הנוגע למוזיאון תל אביב כדי להציגו ככזה שאינו ראוי לנגן בהיכל התרבות. העובדה שהתובע ביקש לנגן במוזיאון לא הוכחשה . השימוש במונח "הרצה" לפסטיבל הפסנתר לא רק שאינו פוגע אלא משקף בהקשר הדברים תאור של הדברים כהוויתם. הצגת יזמותו השיווקית-פרסומית של התובע , בהקשר עם הקשר שניסה לרקום עם המוזיאון אינה בבחינת לשון הרע. עמדתי על כך בהרחבה לעיל ואין מקום לשוב על הדברים. על כן, דינה של התביעה נגד נתבעים 10 ו-11 להידחות. טענות נוספות עוד טוען התובע כי המערכות של העיתונים הארץ וידיעות אחרונות עשו יד אחת נגדו. סמך הוא על רוח הדברים הזהה בשתי הכתבות ובעובדה שפורסמו באותו יום. כמו כן טוען התובע כי לגב' שוחט היה אינטרס אישי בהכשלתו של מר לרנר, זאת על מנה לקדם את הקריירה של בנה. התובע לא הציג בדל תשתית ראייתית להוכחת טענותיו אילו, ודינן להידחות. אחרית דבר חלפו כמעט חמש עשרה שנים מאז פרסום הכתבות נשואות התובענות. 'כוכבים' נולדים ודועכים סביבנו כעניין שבשגרה, דומני כי שיטות שיווק ועלויות ההפצה של מוסיקה השתנו ללא היכר וגם יחסה של החברה לממשק שבין אמנות ולבין כספים אינו כפי שהיה. שתי הכתבות נבחנו בידי בית המשפט, ככל הניתן, ברושם שעשו הדברים ביום פרסומן. כמו כן, דומני כי בתביעתו מנסה התובע ליהנות משני העולמות. מחד, ביקש הוא לבחור בדרך שונה מזו הנהוגה (או שהייתה נהוגה) בעולם המוסיקה הקלאסית על מנת להגיע לתודעת הציבור ולחשוף בפניו את כישרונו. בכך, אין כל פסול. מאידך, מתרעם הוא שמתעוררות שאלות על הדרך הייחודית שבה בחר. מקובל לומר כי זה גורלו של פורץ דרך, של המחליט לשבור את המוסכמות, לשנות סדרי עולם ולסלול נתיב משלו. העידה גב' גבירץ שהתחקיר על התובע היה אמור להתפרסם לאחר קיום הקונצרט בצירוף ביקורת (פרוטוקול 1.6.04, עמ' 95). משהתרחשה התאונה המצערת, הרי שנותרה דרכו המהפכנית של התובע ללא אפשרות להציב בצידה את חשיפת כישרונו נכון ליום פרסום הכתבות או בדמות תגובה משלו. "אני לא טיפוס ממסדי. אני טיפוס של אמת והצלחה שאתה משיג בעשר האצבעות שלך. אני מתייעץ עם אנשים, אני לא חושב שאני הכי חכם, אבל אני כן טיפוס שהולך עם האמת הפנימית ועם תחושת הבטן שלו עד הסוף". כך אמר מר לרנר לתרבות מעריב (ת/88). גישה זו בהחלט מעוררת השראה והערכה , אך הצגתה כמו גם הביקורת עליה איננה בבחינת הוצאת דיבה. לאור הקביעות והמסקנות דלעיל דינן של התביעות בתיקים ת"א 489/96 ות"א 759/97 להידחות. פסיקת הוצאות התובע יישא בהוצאותיהם של הנתבעים בתיק ת"א 489/96 נתבעים 1-6 (גבירץ, בהיר, לן, ורדי, מוזס וידיעות אחרונות) – סך 5,000 ₪ נתבעת 7 (עיזבון פנינה זלצמן ז"ל)- סך 2,000 ש"ח נתבעים 8-9 (אל-על ואסנת לפידות) – סך 2,000 ש"ח נתבעים 10-11 (מוזיאון תל אביב ואביגיל ארנהיים) – סך 2,000 ש"ח התובע יישא בהוצאותיהם של הנתבעים 1-4 בתיק ת"א 759/97 – סך 2,000 ₪. כן יישא התובע בהוצאות שכר טרחת עורכי דין הנתבעים 1-6 בת"א 489/97 והנתבעים בת"א 759/97 בסכום כולל של 200,000 ₪ בתוספת מע"מ. בהוצאות שכר טרחת עורכי דין הנתבעים 8-9 בת"א 489/96 בסכום של 80,000 ₪ בתוספת מע"מ. בהוצאות שכר טרחת הנתבעים 10-11 בת"א 486/96 בסכום של 80,000 ₪ בתוספת מע"מ. הסכומים כולם יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום אלא אם ישולמו בתוך 45 יום מהיום. פסיקת ההוצאות מביאה בחשבון בן השאר, את היקפן של התובענות, הליכי הביניים המרובים, מספרם הניכר של הדיונים וישיבות ההוכחות והעדויות שנצרכו לשם בירורן לאור החזית שיצרו התביעות. עיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה