כוויה ממים רותחים - תביעת פיצויים

כוויה ממים רותחים - תביעת פיצויים 1. בפני תביעה אשר הוגשה על ידי התובעת (להלן: "התובעת") כנגד בית שמואל האגוד העולמי ליהדות מתקדמת (להלן: "הנתבע") וכלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת") לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף. 2. א. על פי התביעה, ביום 29.6.03 בשעות הערב, השתתפה התובעת באירוע משפחתי אשר התקיים באולם אירועים שבבעלות ו/או המוחזק ו/או המופעל על ידי הנתבע. התובעת הלכה לעבר שולחן ארוך מכוסה במפה עליו הציב הנתבע מיחם עם מים רותחים. התובעת חלטה מים רותחים מהמיחם אל הכוס וניגשה לקחת סוכר, כשלפתע נפלה רגל השולחן, שעמד קרוב למדרגה, המיחם התהפך וכמות עצומה של מים רותחים נשפכו על גופה ובעיקר על ידיה ורגליה (האירוע האמור יקרא להלן: "התאונה"). התובעת טוענת, כי השולחן הארוך הורכב למעשה משני שולחנות שעמדו זה לצד זה וכי המיחם הוצב על השולחן הקטן יותר אשר עמד בקצה המשטח לפני המדרגה באופן בלתי יציב. ב. בעקבות התאונה אושפזה התובעת בבית חולים הדסה עין כרם למשך 18 ימים כשהיא סובלת מכוויות מדרגה שלישית ועברה מספר ניתוחי השתלות עור. לאחר שחרורה מבית החולים, טופלה התובעת בטיפול אמבולטורי ממושך במרפאה לכירורגיה פלסטית במקום מגוריה. בעקבות התאונה סובלת התובעת מכאבים וגרד בצלקות, וכן מטראומה נפשית קשה, דיכאון, חוסר ריכוז, בושה, חרדות ומתח שבעטיים פנתה לקבלת טיפול פסיכיאטרי. רופאים מומחים מטעם התובעת העריכו את נכותה כתוצאה מהתאונה בשיעור של 20% בתחום הפלסטי ו- 30% בתחום הפסיכיאטרי. ג. בעקבות התאונה נזקקה התובעת ועודנה נזקקת לעזרת הזולת בטיפול בה. התובעת טוענת, כי עקב התאונה היתה באי כושר ממושך. רק לאחרונה החלה לעבוד בעבודה חלקית שגם אותה מתקשה לבצע. בגין אלה נגרמו לה הפסדי שכר. ד. התובעת טוענת, כי בנסיבות העניין יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו", לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), וכי הנזק נגרם על ידי 'דבר מסוכן' כהגדרתו בסעיף 38 לפקודה. לפיכך, חלה חובת ההוכחה על הנתבע שלא היתה רשלנות מצידו. ה. התובעת טוענת, כי התאונה אירעה בשל רשלנות הנתבע המתבטאת בין היתר בכך שלא מנע את פגיעת ופציעת התובעת, לא דאג להציב את המיחם במקום בטוח, לא דאג לנוהלי בטיחות מתאימים, לא פיקח כלל ו/או כנדרש על הנעשה במקום ולא נהג כפי שבעלים ו/או מחזיק סביר של מקרקעין ואולם אירועים היה פועל בנסיבות העניין. ו. במועדים הרלבנטיים לתביעה ביטחה הנתבעת את הנתבע בפוליסת אחריות כלפי צד שלישי ו/או כל פוליסה אחרת, לנזקי הגוף שנגרמו לתובעת. ז. לאור כל אלה טוענת התובעת, כי על הנתבעים לפצותה בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה עקב התאונה. 3. א. בכתב הגנתם מכחישים הנתבעים את קרות התאונה ונסיבותיה, הפגיעה בתובעת, הטיפול הרפואי שקיבלה, המסמכים שצורפו לתביעה, הנזקים, הנכות הנטענת וכן הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות הנטענת. ב. הנתבעים מכחישים, כי התאונה אירעה בשל רשלנות ו/או מחדל ו/או פזיזות של הנתבע ו/או מי מטעמו. לטענתם, הנתבע אינו אחראי לתאונה בכל צורה ואופן. ג. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי התאונה הנטענת אירעה בשל רשלנותה ו/או חוסר זהירותה ו/או אשמה הבלעדי ו/או המכריע ו/או התורם של התובעת ונטל הראיה להוכחת התביעה מוטל על התובעת. ד. הנתבעים מכחישים את ראשי הנזק הנטענים, אומדנם, דרך חישובם וכן את הקשר הסיבתי בינם לבין התאונה. לטענתם, לא עשתה התובעת כל שלאל ידה על מנת להקטין נזקיה וכן לא הפחיתה תשלומים שקיבלה ו/או שהנה זכאית לקבל ואשר יש לנכותם על פי דין, לרבות תשלומי המוסד לביטוח לאומי. 4. א. הנתבעים הגישו הודעת צד שלישי כנגד סזאן קייטרינג (1999) בע"מ (להלן: "הצד השלישי"). ב. ביום 31.7.08 הודיעו ב"כ הנתבעים וב"כ הצד השלישי, כי הגיעו להסדר דיוני באשר לחלוקת האחריות ביניהם ואין צורך לדון בעניין זה. לפיכך, פסק הדין יתמקד בשאלת האחריות לתאונה וגובה הנזק. 5. נסיבות אירוע התאונה א. כאמור לעייל, בכתב התביעה תוארה התאונה כדלקמן; "ביום 29.6.2003 בשעות הערב, בזמן שהתארחה התובעת באולם הארועים, בו התקיים ארוע משפחתי, ביקשה התובעת להכין לעצמה כוס קפה. התובעת הלכה לעבר שולחן ארוך, שהיה מכוסה במפה, עליו עמד מיחם עם מים רותחים, שהוצב ע"י הנתבעת 1. התובעת חלתה (צ"ל -חלטה - ר.ש.) מים רותחים מתוך המיחם אל הכוס וניגשה לקחת סוכר כשלפתע רגל השולחן, שעמד קרוב למדרגה, נפלה והמיחם ובתוכו כמות עצומה של מים רותחים התהפך וקרס לכיוון התובעת, וכמות עצומה של מים רותחים שהיו במיחם נשפכו על גופה של התובעת, במיוחד על רגליה וידיה, וגרמו לפציעתה הקשה" (סעיף 5) (ההדגשות שלי - ר.ש.). ב. בתצהיר עדותה הראשית שונתה במעט גירסת התובעת; "במהלך האירוע ניגשתי להכין לעצמי שתיה חמה. ניגשתי לשולחן ארוך, מכוסה במפה לבנה, שהיה במקום, על השולחן עמד מיחם גדול עם מים רותחים ...מזגתי מים רותחים מהמיחם ופניתי לקחת סוכר כשלפתע קרס השולחן, נפל והמיחם ובתוכו כמות עצומה של מים רותחים התהפך ונפל לכיווני. כמות עצומה של מים רותחים שהיו במיחם, נשפכו על גופי, במיוחד על רגליי וידיי וגרמו לפציעתי הקשה" (סעיפים 4 - 5) (ההדגשות שלי - ר.ש.). ג. לעומת זאת, בטופס תביעה לתשלום דמי תאונה מיום 5.8.03 אשר הגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי (נ/1) תוארה התאונה כדלקמן; "במהלך אירוע משפחתי הלכה להכין קפה, מעדה במדרגה סמוכה לשולחן קפה וכל המיחם עם המים הרותחים נשפך עליה" (עמ' 2) (ההדגשות שלי - ר.ש.). ד. גרסה דומה פורטה בטופס איבחון רפואי מיום 18.4.04, כדלקמן; "נפלתי והמיחם עם מים רותחים נשפך עלי..." (ההדגשה שלי -ר.ש.). ה. בחקירתה נשאלה התובעת לגבי הרישום בטופס התביעה למל"ל (נ/1); "... האם את זוכרת ויודעת לומר לבית המשפט על ידי מי נכתב המסמך הזה?" והשיבה; "... זה מה שרציתי להגיד, שאני לא יודעת. אני לא מכירה את כתב היד הזה. אני חתמתי. ש. האם את זוכרת הרי זה ברור שזה דברים שנאמרו מפיך, האם את זוכרת למי סיפרת את הדברים ולמי חתמת? ת. באופן כללי אחרי האירוע הזה הייתי כזאת באאוט. הרבה שאלו אותי מה קרה. ש. אבל לצורך התביעה? ת. אני לא יודעת. לא יודעת עם מי דיברתי. אני דיברתי עם הרבה. לא הייתי בשיקול דעת. הייתי באאוט כזה, מרוחה כולי בשמן ומסוחררת כל היום במיטה". (עמ' 47, ש' 3 - 10) ובהמשך; "ש. כשאני מראה לך את המסמך ואני מבקש שתקראי רגע זה לא ארוך המסמך. הפרטים האחרים שמצויינים בו כמו שמות העדים, כמו תאריכי האשפוז, כמו שם רופא המשפחה, הם פרטים מדוייקים ונכונים? ת. אני חושבת שהם מדוייקים. ש.הפרטים לגבי נסיבות האירוע כמו שכתובים כאן בטופס התביעה שהגשת לביטוח לאומי הם לא נכונים? ת. תראה באיזה סגנון זה כתוב "במהלך אירוע משפחתי הלכה". הלכה, זה לא אני כתבתי. אולי מישהו שאל את בעל האולם, את צד שני, אני לא יודעת. זה כתוב בלשון הלכה, מעדה. לא הלכתי או מעדתי. אני לא מספרת את זה. אז תלוי איך כתבו את זה" (עמ' 47, ש' 13 - 21). ו. תיאור התאונה בכתב התביעה ובתצהיר אינו מתיישב עם תיאורה בטופס המל"ל. ניסיונה של התובעת להרחיק עצמה מהרישום בטופס, אינו אמין ואינני מקבלת אותו. התובעת חתומה על הטופס, היא אישרה זאת בחקירתה (עמ' 46, ש' 21 - 23). הגרסה בטופס המל"ל ניתנה בסמוך לאירוע התאונה וחרף הלשון בה נרשמו פרטי התלונה ("הלכה", "מעדה"), אני סבורה, כי אלו נמסרו מפי התובעת עצמה, גם אם בפועל נרשמו על ידי מי מטעמה. יש לציין, כי כאשר נשאלה מי האדם אשר רשם את הדברים השיבה, כי אינה זוכרת (עמ' 47, ש' 24 - 25). בלתי סביר בעיני, כי כל יתר הפרטים בטופס המל"ל נכונים ומדויקים ודווקא פרטי האירוע אינם נכונים. יש לשים לב לכך, שגרסה זו פורטה גם בטופס האבחון הרפואי (כשמונה חודשים לאחר מכן) ושם נרשמו פרטי התאונה בגוף יחיד נוכח ("נפלתי"). ז. התובעת נשאלה באשר לרישום בטופס איבחון רפואי מיום 18.4.04 והשיבה; "אולי ככה הגדרתי ולא הסברתי את עצמי נכון. אבל אני יודעת שזה קרה כשהשולחן היה ערוך והלכתי להכן (צ"ל - להכין - ר.ש.) את הקפה. לא הרגשתי שנפלתי. הרגשתי באותו רגע שהמים הרותחים נפלו עלי והרגשתי את עצמי מוטלת על הרצפה" (עמ' 49, ש' 1 - 3). ובהמשך; "יכול להיות שלא התבטאתי נכון וכך הוא רשם את זה" (עמ' 49, ש' 5). וכן; "אני אמרתי ככה, כאילו בכללי, זה מה שקרה. זה הדיבור שלי כזה. לא פירטתי לפרטי פרטים. זה מה שקרה לי ובצורה כזאת הסברתי את עצמי" (עמ' 49, ש' 13 - 14). ח. איני מקבלת טענת התובעת, כי לא סיפרה נכונה את נסיבות אירוע התאונה לרופא מטעם המל"ל. אני סבורה, כי התובעת ניסתה ליישב בין גרסאותיה השונות. משלא עלה בידה להסביר את השוני בלשון בה נרשמו פרטי האירוע בטופס 'איבחון רפואי' ניסתה לתרץ זאת בנימוק אחר. דבריה של התובעת, לפיהם "יכול להיות" שלא הסבירה את עצמה נכון אצל עורך הדין (עמ' 49 ש' 29), מדברים בעד עצמם. ט. עיון בתמונה מס' 10 אשר צורפה כנספח לתצהירו של עד התובעת מר משה חסון והסימונים שסימנה עליה התובעת בבית המשפט וביתר התמונות שצירף לתצהירו, מעלה, כי השולחן עליו הוצב המיחם עמד על שפת המדרגה. כך טענה התובעת בכתב התביעה, כך הצהירה בתצהירה ובחקירתה (עמ' 49, ש' 20 - 21) וכך הצהירו גב' ורדה עמר בתצהירה (סעיף 7) ומר אילן ראובן בתצהירו (סעיפים 7 ו-10). דעתי היא, כי מיקום השולחן על שפת המדרגה תומך דווקא בגרסת התובעת בפני המל"ל, היינו, כי מעדה במדרגה ואז נפל המיחם ונשפכו עליה המים הרותחים. התובעת לא הצביעה על סיבה אחרת בעטייה יכול היה השולחן לקרוס (עמ' 49, ש' 15 - 17). התובעת לא ראתה מאן דהוא דוחף את השולחן, מתיישב עליו או גורם לנפילתו (עמ' 46, ש' 1 - 8, עמ' 50, ש' 7 - 9). עיון בתמונה מס' 10 מעלה, כי השולחן ניצב על ארבע רגליו ולא ניתקה ממנו רגל כלשהי. י. יש לציין, כי איש מעדי התביעה לא ראה את התאונה. העדים שהובאו היו רחוקים ממקום התאונה וממילא לא יכלו לתרום לבירור קרות התאונה (עמ' 50, ש' 18 - 20, עמ' 63, ש' 10 -12, עמ' 65, ש' 15 - 16 וכן עמ' 72, ש' 13 - 14). התובעת אמרה בחקירתה, כי בעת שניגשה להכין קפה "באו יחד איתי שתיים שלוש, גם כן להכין קפה. ואני הייתי בין הראשונים" (עמ' 50, ש' 10-9). סביר, כי אותן נשים יכולות היו לשפוך אור על אופן קרות התאונה. התובעת לא הביאה מי מהן לעדות. הימנעות זו מקימה חזקה שבעובדה, כי היה בעדותן כדי להזיק לה (יעקב קדמי על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, התשס"ד - 2003, עמ' 1649). יא. ממכלול הראיות שהובאו בפני, דעתי היא, כי סביר יותר שהתובעת מעדה במדרגה הנראית בתמונה מס' 10, לעבר השולחן הקטן עליו הוצב המיחם. כתוצאה ממעידת התובעת, השולחן אשר הוצב על שפת המדרגה זז ונפל וכתוצאה מכך נפל המיחם ונשפכו המים הרותחים על התובעת. 6. א. טרם דיון בשאלת הרשלנות, אתייחס לטענות התובעת בדבר העברת נטל הראיה. ב. התובעת טוענת, כי נטל הראיה מוטל על הנתבע לאור סעיף 41 לפקודה שעניינו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו". ג. אני דוחה הטענה. דעתי היא, כי במקרה דנן לא מתקיימים כל התנאים הדרושים להחלת הכלל האמור. בנסיבות העניין, בשים לב לקביעתי, כי התובעת נפלה במדרגה, גרמה לנפילת השולחן והמיחם, לא ניתן לומר, כי לא היתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו לתאונה. הכלל בסעיף 41 לפקודה לא נועד להשלמת ראיות מקום שהן ברות השגה עבור התובע [ראו ע"א 813/06 גיא פאול ג'ונס נ' בית הספר האזורי עמק החולה ואחר, תק-על 2008(1), 1763 (2008)]. במקרה דנן, קיימת גרסה עובדתית לעניין נסיבות התאונה, ולפיכך אין מקום להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". ד. כאמור לעייל, התובעת טוענת, כי יש להעביר את נטל הראיה ברשלנות לשכם הנתבע לפי סעיף 38 לפקודה, הקובע; "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על-ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". ה. בע"א 7877/02 ג'וויליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ ואחר, פ"ד נח (2) 279 (2003) נקבע; "כדי להעביר את חובת הראייה ברשלנות לגבי דבר מסוכן לשכם הנתבע, על התובע לעמוד בחובת הוכחה ראשונית של שלושה יסודות: (א) אירוע נזק; (ב) גרימתו על-ידי דבר מסוכן (ג) הנתבע הינו בעליו של הדבר המסוכן או ממונה עליו. רק אם עמד בנטל ההוכחה הראשוני כאמור, נטל הראיה עובר לנתבע להוכיח כי לא הייתה לגבי הדבר המסוכן שבפיקוחו התרשלות שיחוב עליה" (עמ' 285). ובהמשך; "הוכחת שני היסודות הראשונים מחייבת הוכחת נזק אשר נגרם מדבר המוגדר כ"דבר מסוכן". שני יסודות אלה מחייבים הוכחת קשר גרימה ישיר בין הדבר המסוכן לבין הנזק. קשר הגרימה הנדרש כאן הוא בין החפץ לבין הנזק, להבדיל מקשר סיבתי בין ההתנהגות הרשלנית של האדם לבין הנזק. קשר הגרימה בין החפץ המסוכן לבין הנזק שנגרם לתובע הוא ביסודו: "קשר המוסדר על ידי חוקי הטבע. נוכל, איפוא, להגדיר את החפץ שגרם לנזק... כאותו חפץ שחולל את שרשרת האירועים שהביאו לידי הנזק על פי חוקי הטבע"... יש לבחון את קשר הגרימה העובדתי בין החפץ המסוכן לבין הנזק. ...ואחרון, על התובע להצביע על כך שהחפץ המסוכן שבעטיו נגרם הנזק מצוי בשליטתו או בפיקוחו של הנתבע.... עובדות האירוע מצויות בדרך כלל בידיעתו המיוחדת של הנפגע. עליו לפרוש עובדות אלה כל שהן נוגעות לשלושת היסודות הראשונים האמורים בסעיף 38, בטרם יועבר הנטל לנתבע... עמד התובע בנטל להוכיח את היסודות האמורים, נטל הראיה עובר לנתבע להוכיח כי לא התרשל בשמירה על החפץ המסוכן שגרם לנזק" (עמ' 285 - 286). ו. (1) במקרה דנן אין חולק, כי נגרם לתובעת נזק. הגם שבכתבי הגנתם הכחישו הנתבעים והצד השלישי את קרות הנזק, בסיכומיהם לא חלקו, כי התובעת נפגעה ונכוותה בגפיה (ס' 15 לסיכומים). לפיכך, התקיים היסוד הראשון של סעיף 38 לפקודה. (2) היסוד השני הוא היות החפץ "דבר מסוכן". ב-ע"פ 74/62 צבי פישמן ואחר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1478 (1963) נתן מ"מ הנשיא אגרנט (כתוארו אז) הגדרה ממצה למונח 'דבר מסוכן': "בדרך סיכום יש לומר, שאם מחמת תכונותיו המיוחדות של החפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שענין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות, אזי יהיה מקום לראותו בגדר הדברים שהם מסוכנים 'מטבעם' " (עמ' 1506). מים חמים מטבעם הם 'דבר מסוכן' ועל כן מתקיים גם היסוד השני. בנוסף, מתקיים גם קשר גרימה בין ה"דבר המסוכן" לנזק, שכן הנזק נגרם כתוצאה מהמים הרותחים אשר נשפכו מהמיחם. (3) גם היסוד השלישי של סעיף 38 לפקודה מתקיים בענייננו. הנתבע היה הבעלים של המיחם והממונה על השימוש בו (כזכור, הנתבעים והצד השלישי הגיעו להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט באשר לחלוקת האחריות ביניהם). בפרשת פישמן הנ"ל צמצם כבוד השופט אגרנט את תחולת סעיף 38 לפקודה למקרים בהם "נעזב" הדבר המסוכן או "נמסר". לדעת כבוד השופט אגרנט יחול הכלל רק כאשר הבעלים עזב את הדבר המסוכן ללא השגחה או כאשר בעליו מסר אותו ללא אמצעי זהירות. עם זאת, בפסיקה אחרונה, שבו נדון סעיף 38 לפקודה, התנאי לא אוזכר כלל [ע"א 7877/02 ג'וויליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ פ"ד נח (2) 279 (2003). בנוסף, ראו דברים מפורשים שנאמרו בע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד ואח' נ' מדינת ישראל תק-על 2006(1), 1746 (2006)]. מכל מקום, תנאי זה חל בעניינו; מר אילן ראובן הצהיר "...ראיתי, כי על אחד השולחנות, בפינת הקפה והשתייה החמה, הוצב מיחם מים רותחים גדול בלתי מאובטח..."(סעיף 7). גרסתו של מר ראובן בעניין זה לא נסתרה בחקירתו. בנקל יכלו הנתבע ו/או הצד השלישי להראות האם הוצב המיחם על השולחן ללא השגחה, אם לאו. איש מהם לא הביא לעדות עד כלשהו על מנת שיבהיר ענין זה. הימנעות זו, פועלת לחובתם. יש לציין, כי הנתבעים הגישו תצהיר עדות ראשית של גב' לזלי זקס אלא שבישיבת ההוכחות ביקש ב"כ הנתבעים למשוך את התצהיר נוכח ההסדר עם הצד השלישי. בנוסף, הנתבעים ביקשו לזמן לעדות בין היתר, את מר גיא קבלו, קצין הביטחון שנכח במקום במועד התאונה. בסופו של יום לא העידו הנתבעים עד זה. הצד השלישי ביקש לזמן לעדות את גב' דורית רותם ובסופו של דבר ויתר על עדותה נוכח ההסדר עם הנתבעים. (4) לאור האמור לעייל מסקנתי היא, כי מתקיימים תנאי סעיף 38 לפקודה ולפיכך, הנטל על הנתבע להוכיח שלא היתה לגבי הדבר המסוכן התרשלות שיחוב עליה. 7. בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואחר פ"ד לז(1), 113 (1982) נקבע: "בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות: האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). מבחן זה כולל בחובו שני היבטים. "ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסויים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות"... ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית" ... ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית" ... השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטאנדארט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? ..." (עמ' 122). 8. א. כבר נפסק בעבר, כי בעל מקרקעין חב חובת זהירות מושגית כלפי מבקרים במקרקעין: "... הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלות במקרקעין יוצרת לעתים אפשרות למנוע סיכונים, גם לאחר שהשליטה נסתיימה. מכאן הצידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין" (עניין ועקנין הנ"ל, עמ' 124 - 125). ב. על כן, במקרה דנן, חלה על הנתבע, כמפעיל אולם אירועים, חובת זהירות מושגית כלפי מוזמני האירוע. לשם הטלת אחריות על הנתבע, יש לבחון אם מוטלת עליו חובת זהירות קונקרטית. 9. א. "במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה ... חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית באופיה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה, שכן באין אפשרות צפייה בפועל, אין חובת זהירות ... השאלה השנייה היא נורמאטיבית באופיה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי)" (עניין ועקנין הנ"ל, עמ' 126-125). כבר קבעתי לעייל, כי התאונה ארעה כתוצאה מנפילת השולחן עקב מעידת התובעת במדרגה ובשל הצבתו על שפת המדרגה. בסיכומיהם טענו ב"כ הנתבעים והצד השלישי, כי הואיל ונפילתה של התובעת היוותה "אבן דומינו ראשונה" וגרמה לשרשרת האירועים שבאו בעקבותיה, אין הם אחראים כלפיה אחריות כלשהי (סעיף 10). איני מקבלת הטענה. מהראיות התברר, כי השולחן עליו הונח המיחם מוקם על שפת מדרגה. יש לציין, כי גירסת התביעה בעניין זה לא נסתרה. הנתבע לא הביא לעדות את קצין הביטחון ומי מנציגות הצד השלישי אשר נכחו במקום במועד התאונה (כך עולה מתצהיר תשובה לשאלון של גב' לזלי לקס, עובדת הנתבע, אשר צורף לתצהירי עדות ראשית ותיק מוצגים מטעם התובעת. הנתבע לא התנגד להגשתם). הימנעות זו פועלת לחובתו. מתצהיר התשובה לשאלון עולה עוד, כי קצין הביטחון דאז, גיא קבלו מילא דו"ח תאונה אודות האירוע. למותר לציין, כי היה בדו"ח האמור כדי לשפוך אור על נסיבות התאונה. למרות זאת, נמנע הנתבע מלהציגו והדבר פועל לחובתו. אני סבורה, כי הצבת השולחן ועליו המיחם על שפת המדרגה מבלי שהנתבע נקט צעדים להבטיח מניעת תזוזה של השולחן עולה כדי רשלנות. הנתבע יכול וצריך היה לצפות, כי הצבת השולחן במקום בעייתי זה מהווה סיכון בטיחותי לבאי המקום. על הנתבע היה לדאוג למקם את השולחן במשטח ישר רחב ידיים, הרחק מהמדרגות ולהבטיח מניעת תזוזתו, במיוחד בשים לב לכך, שהונח עליו מיחם ובו מים רותחים. דעתי היא, כי לוּ הציב הנתבע את השולחן במקום אחר כאמור, התאונה היתה נמנעת. מה פשוט וסביר היה מאשר לעשות כן. אני סבורה, כי יש לייחס את הנזק שנגרם לתובעת למיקום השולחן בעת האירוע. מסקנתי היא, כי האחריות לתאונה רובצת על הנתבע. 10. עם זאת, אני סבורה, כי לתובעת אשם תורם לקרות התאונה; אני סבורה, כי התובעת מעדה במדרגה בשל חוסר תשומת לב. מהתמונות עולה, כי מדובר בשלוש מדרגות רחבות ובהפרשי גובה בלתי מבוטלים. מצופה מאדם סביר להסתכל לאן הוא הולך. לוּ עשתה כן התובעת נראה, כי ניתן היה למנוע המעידה. במבחן חלוקת האשמה- כאשר מציבים את מעשיו ו/או מחדליו של הנתבע בהצבת השולחן עליו הונח המיחם על שפת המדרגה באופן בלתי בטיחותי מול חוסר זהירותה של התובעת שלא שתה ליבה לכיוון הליכתה, אני סבורה, כי לתובעת אחריות לקרות התאונה ואין היא פטורה ממנה. אני קובעת, כי לתובעת אשם תורם לקרות התאונה בשיעור של 30%. 11. הנכות הרפואית א. ביום 24.12.07 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה, כי נכותה הרפואית של התובעת בתחום הפלסטיקה היא בשיעור 17.5%. הצדדים נותרו חלוקים בשיעור הנכות הרפואית הפסיכאטרית. ב. ד"ר גרינברג, מומחית מטעם התובעת בתחום הפסיכיאטריה קבעה לתובעת נכות זמנית בשיעור של 50% בשנה הראשונה ו- 30% נכות לצמיתות. ג. בחוות דעתה מבססת ד"ר גרינברג את הנכות שלדעתה יש להעניק לתובעת על סעיף 34ד' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, התשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות המל"ל") לפיו, "ישנם סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה - 30%" (ההדגשה שלי - ר.ש.). בחקירתה שינתה ד"ר גרינברג את דעתה וסטתה מקביעות שקבעה בחוות הדעת; "ש. האם הסיטואציה של התובעת היא סיטואציה של הגבלה בינונית? ת. ההגבלה שלה אם בנאדם עובד כל היום זה בטח שאין נכות, בנאדם שלא מסוגל לעבוד חצי יום ועובד כמה שעות וסובל מחלומות, לא ישן טוב, ממצב רוח לא טוב, ועבודה זה שיקום כדי לצאת מהבית ולשפר את המצב הנפשי. ש. זה בינוני? ת. אני חושבת שהמצב שלה לא קל. זה בינוני" (עמ' 36, ש' 11 - 16). היינו ד"ר גרינברג הסכימה, כי ניתן לסווג נכותה של התובעת במסגרת סעיף 34ב' לתקנות המל"ל, הקובע נכות בשיעור של 10%. בהמשך שינתה טעמה וטענה "אם בנאדם עובד 4 שעות זה בין בינוני לניכר" (עמ' 36, ש' 25). גם במצב דברים זה אין מדובר בנכות בשיעור של 30%, כפי שקבעה ד"ר גרינברג בחוות הדעת, אלא לכל היותר 20% על פי סעיף 34ג' לתקנות המל"ל הקובע; "ישנם סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה - 20%". ד"ר גרינברג נשאלה בחקירתה על השינויים בגרסה בקשר לשיעור נכותה של התובעת והשיבה: "אני בדקתי אותה לפני שנתיים ובאמת היתה תסמונת פוסט טראומתית, כתבתי כל מה שהיא סיפרה לי וראיתי שיש לה 30%. אתה עכשיו מתחיל לבלבל אותי עם הפלאפל וזה וזה הכניס אותי לבלבול, אבל אני רופאה שלא משקרת, מה שראיתי כתבתי. היא נראתה לי עצובה, חלשה, סיפרה לי הכל וכל מה שתיארה לי כתבתי בחות הדעת, וסיכמתי שראיתי שזה ניכר. אני לא יודעת, אתה עכשיו אומר שחקרתם ושהיא עובדת כל יום, אני לא יודעת מה עכשיו. אז ראיתי שהיא רק חזרה לעבוד 3-4 שעות וסיפרה לי על עייפות" (עמ' 37, ש' 1 - 8) (ההדגשות שלי - ר.ש.). בחקירתה אמרה התובעת, כי היא עובדת החל מ-9:00 (עמ' 56, ש' 7) ועד 17:30 - 18:00, לעיתים גם עד שעה 19:00 (עמ' 58, ש' 24 - 26). ברי, כי אין מדובר במשרה חלקית. העובדה, כי התובעת עובדת שעות רבות במקום עיסוקה טרם קרות התאונה ובאותה עבודה ללא הימנעות ממים חמים ו/או שמן חם [כך עולה מעדותו של החוקר, מר עופר גלבוע, התקליטור המתעד מהלך החקירה (נ/1), ועדות התובעת עצמה (עמ' 56, ש' 13 - 15, עמ' 58, ש' 5 - 8)] אינה מתיישבת עם הוראת סעיף 34ד' הנ"ל (נכות בשיעור 30%) וממילא אינה מתיישבת עם קביעת ד"ר גרינברג בחוות דעתה. אם לא די בכך, מהראיות התברר, כי ד"ר גרינברג לא נתנה דעתה לגורמים נוספים משמעותיים אשר אינם קשורים לתאונה והיה בהם כדי להשפיע על שיעור נכותה הרפואית של התובעת, וכפי שיפורט להלן. ד. בחוות הדעת בפרק הדן בהיסטוריה הרפואית של התובעת נאמר, כי "ב-22.12.04 עברה כריתה חלקית של שד שמאל עקב גידול סרטני, עברה הקרנות"(עמ' 4). אין כל התייחסות לשאלה האם היה במחלה כדי להשפיע באופן כלשהו על מצבה הנפשי של התובעת, אם לאו. ד"ר גרינברג נשאלה על כך בחקירתה והשיבה; "בבדיקה שנערכה בקליניקה שלי, קיבלתי מידע על כל מה שהתרחש מהתחלת האירוע ועד גילוי הסרטן ואחרי זה, כל התלונות היו קשורות בעיקר לאירוע הטראומתי. לגבי הסרטן היא תיארה שהיה גילוי מוקדם, והיא קיבלה תמיכה מטיפול קבוצתי של חולי סרטן והתגברה, והרופא אמר לה שבזמן ניתחו אותה ושיש לה מקרה של הצלחה והיא בזה השלימה עם זה ולמחלת הסרטן היתה השפעה חולפת שלא מקנה נכות" (עמ' 30, ש' 18 - 22). כאשר נשאלה מדוע הדברים הנ"ל לא מצוינים בחוות דעתה, אמרה "אין לי תשובה" (עמ' 30, 27 - 28). בהמשך אמרה; "...לא שמתי לב שאני צריכה לדון בטראומה שחלפה. היא לא התלוננה, לא הביעה תלונות בזמן הבדיקות שלי שהיא חושבת שהמחלה יכולה לחזור" (עמ' 32, ש' 1 - 3). כאשר הסב ב"כ הנתבעים את ד"ר גרינברג לגיליון רפואי מיום 20.1.05 בו נאמר; "עברה ניתוח עקב סרטן שד. מצב רוחה ירוד. קיימות הפרעות בשינה...", אמרה, כי שאלה את התובעת אם מצב רוחה הירוד נבע ממחלת הסרטן. היא לא ציינה זאת בחוות הדעת אך זוכרת "...שהיא סיפרה, שהיא עברה ניתוח והיתה בקבוצת תמיכה ורופא נתן לה הסבר שהניתוח נעשה מוקדם ושלא יהיה השלכות והשלימה עם זה ולא חזרה לסבול. הסבל שלה היה לפני כן, וגם בעיות השינה" (עמ' 32, ש' 22 - 24) אני סבורה, כי גם אם לשיטת ד"ר גרינברג למחלת הסרטן לא היתה כל השלכה על מצבה הנפשי של התובעת ודובר ב-"השפעה חולפת" בלבד, היה עליה להתייחס לכך בחוות הדעת במפורש. ה. זאת ועוד, בחוות הדעת אין התייחסות להשלכות התערערות היחסים הזוגיים בין התובעת לבין בעלה על מצבה הנפשי אלא התייחסות עובדתית בלבד. אני סבורה, כי נכון וראוי היה לדון בעניין זה בשים לב לעדות במסמכים הרפואיים באשר לקשיים משמעותיים במערכת הזוגית והמשפחתית: "...יש ויכוחים בבית על כספים - מציק מאוד (בוכה)...בעלה איש טוב אך אימפולסיבי מאוד, אני טיפוס שלוקח ללב עכשיו יש הרבה פעמים שמתפרצת ובוכה. תוך כדי ויכוח עם בעלה גם מתפרצת בבכי בעלה שותק בד"כ...השתיקה בבית נוראית, רווי מתח, משדר בעיניים את הכעס, מכניס את כולם למתח" (גיליון רפואי, נספח ג' לכתב התביעה). ו. בחוות הדעת נרשמו מפי התובעת תלונות אשר אין להן זכר במסמכים הרפואיים, בין היתר תלונה על חוסר חשק מיני, פחד להישאר לבד, ביעותים (יש לציין, כי התובעת התלוננה על חלומות זוועה במסגרת תביעתה במל"ל אך כאמור, אין לתלונות זכר במסמכים הרפואיים של קופ"ח ו/או במרכז בריאות הנפש). ד"ר גרינברג נשאלה על כך והשיבה: "...אני יכולה לקרוא את התיק ולמצוא את המקומות שרשומות התלונות. אני בהפסקה ימצא נקודות איפה זה כתוב. אני רופאה מקצועיות ולא פעם ראשונה שאני עומדת במשפט . אתה שואל שאלות לא הגיוניות . כמה פעמים באיזה תדירות" (עמ' 29, ש' 7 - 9). ז. בנוסף, קיימות בעיות רפואיות מהן סבלה התובעת עובר לתאונה אשר לא בא זכרן בחוות הדעת בפרק היסטוריה רפואית, בין היתר, כאבי גב, כאבים ברגליים וסחרחורות. ח. יתירה מכך, בחוות הדעת נרשמה מפי התובעת תלונה הסותרת דבריה בפני הגורמים המטפלים. על פי האמור בחוות דעתה של ד"ר גרינברג, סיפרה התובעת למומחית, כי "הפסיקה לארח אורחים ולא מתארחת אצל ילדיה, חברות ומשפחה... ומתחמקת מכל הצעה לארח או להתארח" (עמ' 7). לעומת זאת, בגיליון הרפואי נרשם: "...כועס (בעלה - הערה שלי - ר.ש.) על הבן שבא עם אשתו כל יום לאכול אצלם, שואל את תקוה עד מתי...? תקוה שואלת מה אני אשמה? אני רגילה להכין צהריים...תקוה מרגישה שבין הפטיש לסדן, עושה לה טוב שהבן בא, בעלה כועס" (גיליון רפואי - נספח ג' לכתב התביעה). ט. כך גם בחוות הדעת בפרק דיון ומסקנות נאמר, כי התובעת "נמנעת לעסוק בעבודות המצריכות שימושים במים חמים" (עמ' 9). מהראיות התברר, כי אין בדברים אלה ממש. לאחר התאונה המשיכה התובעת לטגן פלאפל בשמן חם ולהכין שתיה חמה ללקוחות (עמ' 56, ש' 13 - 15, עמ' 58, ש' 5 - 8). כאשר נשאלה ד"ר גרינברג על הסתירה בין תלונת התובעת בפניה לבין מצב הדברים העובדתי הנ"ל השיבה באופן מתחמק ומתחכם. תחילה אמרה, כי לא יודעת מי הכין את הפלאפל, לאחר מכן אמרה, כי אינה יודעת איך מכינים את הפלאפל ולאחר שהובהר לה מספר פעמים, כי הכנת פלאפל כרוכה בטיגון שמן רותח, פעולה שנעשתה על ידי התובעת עצמה, שינתה שוב טעמה ואמרה, כי יש הבדל בין פחד ממים רותחים לבין שמן רותח (עמ' 35, ש' 27 - 29, עמ' 35, ש' 1 - 22). לבסוף חזרה בה מטענה זו ואמרה, כי "אני לא יכולה להסביר את זה, אני לא יודעת מה היא עושה בדיוק בקיוסק" (עמ' 35, ש' 21 - 22). י. התרשמתי, כי ד"ר גרינברג קבעה את קביעותיה בהסתמך על תשתית עובדתית בלתי מדויקת, לנקוט לשון המעטה, אשר נמסרה לה על ידי התובעת תוך ניסיון להאדיר ולהעצים את נזקיה ובהתעלם מגורמים נוספים אשר סביר, כי היה בהם כדי להשפיע על שיעור נכותה הרפואית של התובעת. לפיכך, דעתי היא, כי קיימת הטיה משמעותית של המסקנות וספק רב אם הקביעות בחוות הדעת משקפות נכונה מצבה הנפשי של התובעת. יש לשים לב, כי בחקירתה הסכימה ד"ר גרינברג, כי שיעור נכותה של התובעת נמוך מכפי שנקבע בחוות דעתה ולכל היותר עומד על 20%. לאור כל האמור לעייל, לא מצאתי לקבל חוות דעתה של ד"ר גרינברג. יא. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' אבנר אליצור. בחוות דעתו קבע, כי כיום לתובעת נכות בשיעור של 20% על פי סעיף 34ג' לתקנות המל"ל. פרופ' אליצור ייחס מחצית מאחוזי הנכות הנ"ל לתאונה הנטענת וקבע לתובעת נכות בשיעור 10%. כמו כן קבע, כי לא מצא תמיכה לנכות נפשית בשנה הראשונה, שכן התובעת הגיבה בתקופה זו לכאבים, גרד ולקשיים התפקודיים הקשורים בכוויה. יב. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו, כי חוות דעתו של פרופ' אליצור לוקה בחסר, שכן לא עמדה בפניו חוות דעתו של ד"ר מלר, מומחה בתחום הפלסטיקה מטעם הנתבעים. פרופ' אליצור נשאל על כך בחקירתו; "... כששאתי (צ"ל - כששאלתי - ר.ש.) את פרופ' מלר שחוו"ד לא עמדה בפניך לגבי המשמעות של כוויה, אני שואל האם הביאו בפניך את התיאור של פרופ' מלר כאן לגבי החוויה הטראומטית שאותה עברה התובעת ביום הארוע ת. לא קראתי את זה ש. אני אקרא לך ... מפנה לעמוד 20 בפרוטוקול מצטט ... מבחינת אותה טראומה שהתייחסת בהתחלה אני מבין שאתה מקבל מפיו של פרופ' מלר תמונה לגבי הטראומה שעברה התובעת ת. מה שאתה קורא לי זה תיאור של כוויה מאד קשה. דרך אגב איוב סבל משחין. צריך לבדוק אם יש סימנים של פוסטראומה, אפילו אם שהיא עברה חוויה טראומית לא פשוטה, אני צריך למצוא את שני הקריטריונים הנוספים שהפלסיטקאי לא מכיר, שחזור והימנעות. שחזור מצאתי חלקי בלבד, והמנעות לא היתה בכלל. נתתי לה נכות ולא התעלמתי. בהתחלה היא הגיבה יותר חמור ואמרתי שיש תגובה שאני יכול לאתר אותה אחר כך זה הלך ונרגע. זה ירד מ- 20 אחוז ל- 10 אחוז" (עמ' 84, ש' 31-20, עמ' 85, ש' 2-1). הגם כי ראוי היה שחוות הדעת תהיה בפני פרופ' אליצור, איני סבורה, כי יש בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת חוות דעתו. יג. עוד טוען ב"כ התובעת, כי פרופ' אליצור בחר לייחס אך מחצית מאחוזי הנכות לתאונה מטעמים זרים ומלאכותיים. בחוות הדעת נאמר; "בשלהי 2005 התגלה סרטן שד. היא נזקקה נתוח וטפולים אונקולוגיים. הארוע היה קשה ביותר. שולבה בקבוצת תמיכה לנשים חולות סרטן. לא קיבלתי תעוד זה. המשיכה לבקר כפעם בחודש א חודשיים בתחנה לבריאות הנפש. דווח כי אין שינוי משמעותי במצבה. על-פי הערכתי הגיבה הנבדקת בשנה הראשונה לכאבים, לגרד ולקשיים התפקודיים הקשורים בכוויה בלבד. על כן לא מצאתי תמיכה לנכות נפשית בשלב ראשוני זה. בהמשך הגיבה הנבדקת בהפרעת הסתגלות ודכאון עם אלמנטים בודדים של תופעות פוסט טראומטיות. הופעה מאוחרת כזו שכיחה בפגיעות גופניות. בשלב זה להערכתי חומרת הנכות היא 20% על-פי סעיף 34 ג' מתקנות בטוח לאומי. אולם בהמשך החלה לסבול גם מתגובה רגשית למחלת הסרטן. על כן להערכתי ניתן לזקוף לצמיתות רק את מחצית הנכות הנפשית לארוע הנדון." פרופ' אליצור נחקר בעניין זה; "ש. איזה תגובה רגשית או טפולים נפשיים עברה הגב' בעקבות מחלת הסרטן וכמה זמן ת. לא קיבלתי את כל התיעוד, וציינתי בחוות דעתי שלא קיבלתי את התיעוד, היא מסרה לי שבמסגרת הטפול בסרטן היא היתה בקבוצת תמיכה, את התוכן לא קיבלתי ש. הנתבעים לא המציאו לך חומר רפואי או סיכומי פגישות מקבוצות תמיכה של מחלת הסרטן ת. ביקשתי ולא המציאו, בדקתי את התגובה הרגשית שלה, זה באחריותי. ... ש. לא עמדו בפניך מסמכים מרופא פסיכיאטר, פסיכולוג, עו"ס אולי שמתייחסים לבעיות נפשיות בעקבות מחלת הסרטן ואתה מסיק מעצם זה שהמחלה לא סימפטית ת. ב- 11/2004 היא מדווחת על מצוקה בבריאות הנפש על התגלות מחלת הסרטן, זה הדבר היחידי שקיבלתי, לכן ראיתי צורך לבדוק איתה אישית את התגובות שלה, ואני מדווח רק על התגובות שלה מ- 6/2006, יכול להיות שהיא הבריאה גם מזה, אתה פורץ לדלת פתוחה ... ש. האם עמדו בפניך עד למועד חוו"ד מסמכים רפואיים נוספים הנוגעים לתלונות נפשיות בגין מחלת הסרטן ת. הדווח שקיבלתי על מחלת הסרטן היה בקופ"ח כמו שאמרתי ב- 11/2004, ב- 12/2004 היא עברה הקרנות בבי"ח כרמל, בתחילת 2005 ובמהלך השנה היתה בטפולים אונקולוגים והקרנות בגין מחלת הסרטן. לאחר שאתה חוזר על השאלה, אני משיב בשלילה ... אתה פורץ לדלת פתוחה מעבר לבדיקתי בשנת 2006 לא קיבלתי שום מסמך. ש. הפחתת את הנכות בגין מחלת הסרטן על יסוד הערכה שלך ת. נכון ש. שזה מפחיד, טראומטי ולא צריך להיות פרופ' ופסיכיאטר ת. זאת לא הערכה סוביקטיבית שלי, זאת הערכה מקצועית אוביקטיבית לתגובה של המתלוננת, איך היא מגיבה למחלת הסרטן ש. כשאין לזה שום ביטוי במסמכים רפואיים פסיכיאטריים ת. זה לא מדוייק, ב- 9/9/2005 החליפו לה את התרופה אנטידפרסיבית למירו, תרופה נוגדת דכאון אחרת, ראו שיש לה עדיין דכאון והיא זקוקה לטפול נוגד דכאון..." (עמ' 85, ש' 26-22, עמ' 86, ש' 11-7, 28-14). בהמשך נשאל על ידי: "זה עדיין לא אומר שזה שייך למחלת הסרטן" והשיב: "נכון, אני איש מקצוע חייב לבדוק זאת ולא יכול להתעלם מזה ולעשות יחד איתה שקלול בין התגובה רגשית שקשורה לכוויה ובין התגובה הרגשית החדשה שקשורה לסרטן" (עמ' 87, ש' 2 - 4). טו. פרופ' אליצור הסביר את קביעותיו ודבק בממצאים אשר בחוות דעתו בכל הנוגע להפחתת מחצית מהנכות בשל מחלת הסרטן. לאחר שבחנתי חוות הדעת ושמעתי חקירתו, לא שוכנעתי באשר לבסיס שבגינו ייחס פרופ' אליצור מחצית מהנכות למחלת הסרטן. עם זאת, לא ניתן להתעלם מקביעתו, כי יש לייחס חלק מהנכות למחלת הסרטן. אני רואה להעמיד חלק זה על 5%. טז. לפיכך אני קובעת, כי נכותה הרפואית של התובעת עקב התאונה היא בשיעור של 29.875%, משוקלל: נכות פלסטית - 17.5% נכות נפשית - 15% 12. הנכות התפקודית א. ב"כ התובעת עותר בסיכומיו לקבוע, כי לתובעת נכות תפקודית כנכותה הרפואית המשוקללת. ב. הנתבעים טוענים, כי לא נותרה לתובעת נכות תפקודית כלשהי. ג. התובעת הצהירה, כי בעקבות התאונה סובלת מכאבים וגרד בצלקות (סעיף 11) וכן מטראומה נפשית קשה, דיכאון, חוסר ריכוז, בושה, חרדות, מתח רב וירידה במוטיבציה (סעיף 12). כמו כן, אינה מסוגלת לחמם מים ומבקשת מאחרים להכין לה שתיה חמה (סעיף 22). עוד נטען, כי הצלקות המכאיבות מקשות עליה את התפקוד והתנועה, הן מגרדות, כואבות ומציקות במשך כל שעות היום והלילה והיא זקוקה לעזרה יומיומית (סעיפים 24-23). התובעת הצהירה, כי כתוצאה מהתאונה לא עבדה תקופה ממושכת עד לחודש 4/2004 ובחודש 5/2004 שבה לעבודה באופן חלקי בלבד, מספר שעות ביום ולא כפי שעבדה עובר לתאונה (סעיפים 19-18). ד. התובעת לא הביאה כל ראיה חיצונית מכל סוג שהוא לביסוס טענותיה באשר למגבלותיה התפקודיות בשל נכויותיה הרפואיות. מהראיות שהובאו בפני עלתה מסכת עובדות שונה מזו אשר עליה הצהירה בתצהירה. כאמור לעיל, בחקירת התובעת התברר, כי אינה עובדת באופן חלקי כטענתה אלא עובדת שעות מרובות במזנון, כ- 9 שעות ביום (עמ' 56, ש' 7, עמ' 58, ש' 22 - 26). בנוסף, בניגוד לנטען בתצהירה, בחקירתה התברר, כי אינה נמנעת מהכנת שתיה חמה ו/או טיגון בשמן רותח (עמ' 56, ש' 13 - 15, עמ' 58, ש' 5 - 8). כך גם עולה מתצהירו וחקירתו של החוקר, מר עופר גלבוע, והתקליטור (נ/1), המתעד מהלך החקירה בו נצפתה התובעת מטגנת כדורי פלאפל בתוך השמן. מחקירתה התברר, כי היא מבצעת עבודות ניקיון בעסק ובבית (עמ' 61, ש' 8-2). התובעת טענה, כי את העבודות הקשות בעסק מבצע בעלה ואת רוב העבודות בבית מבצעת עוזרת, אך לא הביאה מי מהם להעיד על כך. הימנעות זו מקימה חזקה שבעובדה, כי היה בעדותם להזיק לה. התובעת לא הוכיחה, כי נכותה הנפשית משפיעה על תיפקודה בכל צורה ואופן. במצב דברים זה, אני סבורה כי אין לתובעת מגבלה תפקודית שהיא. ה. חיזוק לכך מצאתי בחוות דעת המומחים מטעם הצדדים וחקירותיהם, וכפי שיפורט להלן: ד"ר דביר, מומחה מטעם התובעת, בתחום הפלסטיקה, ציין בחוות דעתו מיום 18.8.04, כי בדק את התובעת ביום 12.8.04. בבדיקתו מצא: "צלקות קלואידיות במרפק שמאל וברך ימין. צלקות היפרטרופיות בקדמת ירך שמאל וצקות (צ"ל - צלקות - ר.ש.) שטוחות וכהות באמה שמאל וירכיים. יש לציין שאזור שטח תורם העור בירך הפך להיות צלקתי" בפרק הדיון נאמר: "...הצלקות הנרחבות עם הגרד הנלווה המטריד, גורמים לה לסבל גופני ונפשי כה עמוק , עד כי אינה מסוגלת לחזור לעיסוקה הקודם!..". ו. ד"ר דביר לא ציין בחוות דעתו מגבלות תפקודיות כלשהן, ואף הודה בכך בחקירתו (עמ' 16, ש' 5-4). לא ניתן לקבל את קביעתו בחוות הדעת לפיה, התובעת אינה מסוגלת לחזור לעיסוקה הקודם נוכח סבל נפשי וגופני, שכן הוא אינו מומחה בתחום הפסיכיאטריה ואינו רופא תעסוקתי, וממילא אינו בר סמכא לקבוע בעניינים אלו (ראו עמ' 9, ש' 19-9). ז. מהראיות התברר, כי אין ממש בקביעתו האמורה, כי התובעת "אינה מסוגלת לחזור לעיסוקה הקודם". חוות דעתו של ד"ר דביר ניתנה ביום 18.8.04 (לאחר בדיקה מיום 12.8.04). מהראיות התברר, כי במועד זה כבר עבדה התובעת במזנון כשלושה חודשים. בתצהירה הצהירה, כי עוד בחודש מאי 2004 שבה לעבוד במזנון, עבודה חלקית (סעיף 19 לתצהיר). בחקירתה לא זכרה את המועד המדויק בו שבה לעבודה וטענה, כי הדבר היה במהלך קיץ 2004 (ראו עמ' 55, ש' 27-21). עדותה ניתנה לאחר חקירתו של ד"ר דביר. אני סבורה, כי הייתה ערה לבעייתיות במועדים וניסתה לעמעם את המועד המדויק בו שבה לעבוד. כאשר נשאל ד"ר דביר האם ברר עם התובעת אם באותו מועד עבדה, השיב, כי אינו זוכר וכי הסיק מהמסמכים הרפואיים שהתובעת בחופשת מחלה ואינה עובדת (עמ' 10, ש' 1 - 6) . ד"ר דביר נשאל: "יפתיע אותך אם אומר לך שבזמן בדיקה היא כבר עבדה?" והשיב: "אכן יפתיע אותי" (עמ' 10, ש' 10-9). כאשר הפנה ב"כ הנתבעים לאמור בתצהיר התובעת, חש ד"ר דביר בבעייתיות קביעתו בחוות הדעת וניסה לעדן את הסתירה בינה לבין גרסת התובעת: "הנחתי שהיא לא עובדת. השאלה היא כאשר היא אומרת עבודה חלקית, למה הכוונה?" (עמ' 10, ש' 15-11). ובהמשך; "...השאלה שכאשר היא אומרת שהיא חזרה לעבודה חלקית , האם היא עשתה את אותה עבודה שעשתה קודם, משום שכאשר אם קודם הייתי קונה את הפלאפל אצלה לפני מועד הכוויה , היא עמדה והכינה את זה . השאלה היא אם אתה אומר שהיא כן עבדה, האם היא עשתה אותו דבר" (עמ' 11, ש' 25-23). איני מקבלת תשובתו. מחקירתו התברר, כי הסיק המסקנה לפיה התובעת אינה מסוגלת לעבוד ממסמכים רפואיים שהוצגו בפניו מבלי שבדק העובדות לאשורן. קביעתו האמורה סותרת מצב הדברים העובדתי שהוכח בבית המשפט כאמור לעייל. ח. בחוות דעתו קבע עוד ד"ר דביר "דרכן של צלקות להשתפר עם הזמן, אך במקרה זה, גם בהנחה שיהיה עוד שיפור נוסף, הרי תמיד ישארו צלקות היפרטרופיות במרפק שמאל וברך ימין". ד"ר דביר בדק את התובעת כ-13 חדשים לאחר מועד התאונה. אני סבורה, כי בנסיבות העניין קביעתו האמורה הייתה מוקדמת מדי. נוכח דבריו, כי דרכן של צלקות להשתפר עם הזמן, היה עליו לשוב ולבדוק את התובעת לאחר חלוף פרק זמן נוסף ולהגיש חוות דעת משלימה. זה המקום לציין, כי בחקירתו התברר, כי פגש את התובעת וראה את הצלקות פעם נוספת מספר חודשים לפני הדיון בבית המשפט ומשום מה לא ערך כל רישום רפואי אודות פגישה זו ומימצאיו בנימוק, כי התובעת לא ביקרה אותו במרפאה: "היא לא ביקרה אותי במרפאה, במקרה היא ראתה אותי שאלתי אותה איך נראות הצלקות והיא הראתה לי" (עמ' 12, ש' 27-26). בניגוד לאמירה זו, בהמשך התברר, כי המפגש בין השניים נערך בקופת החולים בחדרו של ד"ר דביר (עמ' 12, ש' 28 - 29). כאמור, ד"ר דביר לא ערך כל רישום רפואי בעניין זה. לדבריו גם לא עדכן את עוה"ד ולא מסר חוות דעת משלימה (עמ' 13, ש' 8-1). עובדה זו מעלה ספק רב בנכונות קביעותיו של ד"ר דביר נכון להיום. ט. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' דן מלר מיום 2.4.06. פרופ' מלר ציין, כי בדק את התובעת בתאריכים 15.7.04, 2.2.06 ו- 2.4.06. בבדיקתו מיום 2.4.06 מצא: "צלקות שטוחות, שצבען קרוב לצבע העור, משולבות בכתמים של שינוי גוון בעור ללא צלקות, קיימות בשתי האמות ובשתי הירכיים... הצלקות אינן דבוקות לעומק, הן רכות ואינן רגישות למגע, והן אינן מפריעות ואינן מגבילות את כושר התנועה של הגפיים"(ההדגשות שלי - ר.ש.). בהמשך בפרק דיון ומסקנות קבע: "...הצלקות השטוחות והרכות שנמצאות כיום...מהווים עדות ברורה להעדר הפרעה פיסית או תפקודית, כשהצלקות הקיימות אינן מגבילות את גב' תקווה יחזקאל בשום פעילות גופנית או בעבודה"(סעיף 5) (ההדגשות שלי - ר.ש.) בהתייחס לממצאי בדיקתו של ד"ר דביר כאמור בחוות דעתו כתב פרופ' מלר: "בבדיקתי ב-2.4.2006 לא מצאתי שום צלקת קלואידית או צלקת מעובה מסוג אחר כלשהו, ואינני מוצא כל בסיס לתיאוריו של ד"ר דביר בחוות-דעתו המתייחסים לצלקות כאלו. לא זו בלבד, אלא שגם הצפי שנכתב באותה חוות-דעת, לפיו "גם בהנחה שיהיה עוד שיפור נוסף הרי תמיד ישארו צלקות היפרטרופיות במרפק שמאל וברך ימין" לא עמד במבחן המציאות" (סעיף 3). י. חוות דעתו של פרופ' מלר לא נסתרה על ידי הנתבעים בכל צורה ואופן. אני מעדיפה את חוות דעת פרופ' מלר על חוות דעת ד"ר דביר. פרופ' מלר בדק את התובעת ביום 2.4.06, דהיינו למעלה משנה ושבעה חודשים לאחר בדיקת ד"ר דביר וציין, כי מימצאי ד"ר דביר אינם משקפים את מצבה של התובעת כפי שהיה במועד בו נבדקה על ידו. קביעתו מקובלת עלי. בנוסף, כאמור לעייל, התרשמתי ממגמתיות בחוות הדעת ובחקירתו של ד"ר דביר. לא התעלמתי מטענת ב"כ התובעת בסיכומיו, כי בחוות דעתו של פרופ' מלר לא נרשמו תלונותיה של התובעת כפרק נפרד. הואיל וקביעתו נומקה כדבעי במימצאי בדיקתו את התובעת (ראו סעיף 4) איני סבורה, כי יש בכך כדי לשמוט הקרקע מתחת לקביעותיו בחוות הדעת. כמו כן, לא התעלמתי מטענת ב"כ התובעת, כי פרופ' מלר לא הציג חוות הדעת שערך בעקבות בדיקת התובעת במועדים אחרים. לא זקפתי זאת לחובתו הואיל ורישומיו בגין בדיקות התובעת במועדים אלה (ת/1, ת/2) הוגשו לבית המשפט והואיל ושוכנעתי, כי חוות הדעת מיום 2.4.06 היא הרלוונטית ומשקפת נכונה את מצבה הרפואי של התובעת. יא. לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא, כי לא נותרה לתובעת נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה. 13. הנזקים א. הפסד השתכרות לעבר שכרה הממוצע של התובעת עובר לתאונה עמד על סך 4,736 ₪ ובשיערוך להיום 5,485 ₪ (חישוב השכר נעשה לפי שומות מס הכנסה לשנים 2002 ו- 2003. לגבי 2003 ביחס לחודשים שבהם עבדה התובעת). לטענת התובעת, בעקבות התאונה לא עבדה במזנון תקופה ממושכת ורק בחודש מאי 2004 שבה לעבוד באופן חלקי. בתעודת השחרור מבית החולים הדסה עין כרם (נספח ב' לתצהיר) הומלץ על מנוחה למשך שבועיים. בהמשך קיבלה התובעת תעודת מחלה של רופא המשפחה למשך 14 חודשים החל מיום 29.6.03 ועד ליום 31.8.04. הנתבעים מודים בסיכומיהם, כי התובעת היתה באי כושר מלא במשך 11 חודשים. בשים לב לטענת התובעת, כי שבה לעבוד בחודש מאי 2004, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין אי כושר עבודה מלא עבור 10 חודשים בסך של 54,850 ₪. כאמור לעייל, התובעת טוענת, כי מאז שבה לעבודה היא עובדת חלקית, מספר שעות ביום ולא כפי שעבדה טרם התאונה (סעיף 19 לתצהירה). בחקירתה עלתה מסכת עובדות שונה, לפיה היא עובדת כ-9 שעות ביום (עמ' 56, ש' 7, עמ' 58, ש' 22 - 26). מקובל עלי, כי בפרק זמן מסוים בתקופת החלמתה מהפציעה ולאחר מכן, עבדה התובעת באופן חלקי. התובעת לא הוכיחה מהי התקופה המדויקת בה עבדה באופן חלקי. מהמסמכים הרפואיים עולה, כי באוקטובר 2004 התגלתה מחלת הסרטן בגופה וכי עקב כך נאלצה לעבור בדיקות וטיפולים שונים. סביר, כי היעדרותה מהעבודה קשורה לכך. לפיכך, אני רואה לפסוק לתובעת פיצוי בגין אי כושר עבודה חלקי למשך 5 חדשים, מחודש מאי 2004 ועד חודש ספטמבר 2004 (כולל). מהנתונים בהודעת השומה בגין 2004 עולה, כי שכרה החודשי הממוצע של התובעת בשנה האמורה היה סך של 3,335 ₪. סכום זה כשהוא משוערך להיום עומד על סך 3,856 ₪. לפיכך, הפסד השכר החודשי של התובעת בתקופה זו עומד על סך של 1,629 ₪. אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין רכיב זה של התביעה סך של 8,145 ₪. החל מחודש ינואר 2005 ועד יוני 2005 לא עבדה התובעת בשל מחלת הסרטן (ראו השלמת תחשיב נזק מטעם התובעת מיום 20.9.06). אין מדובר באי כושר כתוצאה מהתאונה, לפיכך התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין תקופה זו. ביחס לתקופה שתחילתה ביולי 2005, מועד חזרתה של התובעת לעבודה לאחר סיום הטיפולים הרפואיים במחלת הסרטן ואילך, התובעת לא הוכיחה, כי עבדה באופן חלקי, וגם אם עבדה באופן חלקי לא הוכיחה, כי הדבר נבע כתוצאה ממגבלה תפקודית כתוצאה מהתאונה. זאת ועוד, התובעת נמנעה מלהציג שומות מס הכנסה לשנים 2005 ואילך. עיון בדו"חות מע"מ מגלה, כי מחזור העסקאות של התובעת בחודשים יולי-דצמבר 2005 היה 67,875 ₪. סכומי מחזור העסקאות כשלעצמם אינם מהווים ראיה מספקת. עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות פוזיטיביות. התובעת לא הוכיחה זכאותה לפיצוי בגין תקופה זו. לפיכך, הפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה הוא 62,995 ₪. הפסד השתכרות לעתיד כזכור, קבעתי, כי לא נותרה לתובעת נכות תפקודית עקב התאונה. לפנים משורת הדין, בשים לב לשיעור נכותה הרפואית של התובעת (29.875%), ההפחתה היחסית בהכנסתה אשר נבעה גם מגורמים שאינם קשורים לתאונה (ראו עמ' 58, ש' 15 - 21) וגילה של התובעת, אני סבורה, כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדנא. אני מעמידה פיצוי זה על סך של 35,000 ₪. עזרת הזולת לעבר ולעתיד התובעת הצהירה, כי בעקבות התאונה ובתקופה ממושכת לאחר התאונה, נזקקה לעזרת הסובבים אותה בפעולות יום יומיות, בהלבשה ורחצה, בחבישת מקום הכוויות ובליווי לטיפולים רפואיים (סעיף 20) . בעניין זה הצהירה גב' גלית יחזקאל, בתה של התובעת, כי במהלך האשפוז שהתה לצד אמה תקופה ארוכה לאחר שחרורה מבית החולים עזרה לה בהחלפת תחבושות, רחצה, לבוש, האכלה, לווי לטיפולים רפואיים, ניקיון הבית, עריכת קניות ובישולים (סעיפים 4, 6, 7 ו- 8). גב' יחזקאל הצהירה, כי נעדרה רבות מעבודתה וכתוצאה מכך חלה ירידה בשכרה (סעיף 12). לא הוצגו תלושי שכר להוכחת הטענה למרות הצהרתה של גב' יחזקאל, כי תעשה כן. הסברה למחדלה אינו מניח את דעתי. בחקירתה לא התברר כדבעי היקף עזרתה לאמה לאחר התאונה. גם כאן עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות פוזיטיביות. עם זאת, בשים לב למהות הפציעה, מקובל עלי, כי בתקופה שלאחר התאונה נזקקה התובעת לעזרה וסיוע מאסיביים. אני רואה לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה בסך של 10,000 ₪. התובעת לא הוכיחה, כי תזדקק לעזרת צד ג' בעתיד ואין היא זכאית לפיצוי בגין רכיב זה של התביעה. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד התובעת הצהירה בתצהירה על הוצאותיה ונסיעות לטיפולים שקיבלה וצירפה קבלות חלקיות. התובעת זכאית לקבל שירותי בריאות בהתאם לחוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. מקובל עלי, כי התובעת נזקקה לטיפולים ותרופות אשר אינם מכוסים על פי חוק. אני רואה לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי על דרך האומדנא בגין רכיב זה של התביעה בסך של 4,000 ₪. מקובל עלי, כי התובעת נאלצה לנסוע לצורך קבלת הטיפולים האמורים. אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 4,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה. המומחים הרפואיים לא קבעו, כי התובעת תזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד, לפיכך, התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעתיד. ה. כאב וסבל התובעת ילידת 1949. במועד קרות התאונה היתה בת 54 שנים. בעקבות התאונה אושפזה התובעת בבית החולים למשך 18 ימים כשהיא סובלת מכוויות בדרגה שלישית בידיה וברגליה. כאמור לעיל, קבעתי, כי לתובעת נותרה נכות רפואית עקב התאונה בשיעור של 29.875% (משוקלל). 17.5% נכות בגין הצלקות ו- 15% נכות פסיכאטרית. מדובר בכוויות אשר מהוות כידוע פציעה מכאיבה מאוד. היטיב לתאר זאת פרופ' מלר בחקירתו: "כוויה היא אחת הפציעות הקשות בכך שהכאב, קודם כל היא מאוד מכאיבה, תלוי כמובן בשטח הכוויה והכאב אינו פוסק אלא אחרי שעות או אחרי מתן תכשירים, הוא נמשך זמן רב. כוויה אנו מודדים את חומרת הכוויה לפי עומק ושטח, אם הכוויה היא שטחית ונרפאת מהר - הסבל יותר קצר, ואם הכוויה כמו במקרה זה שהייתה גם שטחית וגם עמוקה, דורשת השתלות עור, ניתוחים, זה מכאיב, החלפת תחבושות מכאיבה, זה סבל, כוויה זה סבל" (עמ' 20, ש' 25 - 29). בשים לב לגילה של התובעת, מהות וחומרת הפגיעה, שיעור נכותה הרפואית, משך אשפוזה ותקופת ההחלמה שנדרשו לה, אני פוסקת לתובעת סך של -.180,000 ₪ בגין ראש נזק זה. ו. ניכויים אין מחלוקת, כי תביעת התובעת הוכרה כתאונה על ידי המוסד לביטוח לאומי. בגין דמי פגיעה שילם המוסד לביטוח לאומי לתובעת; ביום 4.9.03 סך של 1,184 ₪ בשיערוך להיום -.1,385 ₪ ביום 30.10.03 סך של 348 ₪ בשיערוך להיום -.408 ₪ ביום 4.12.03 סך של 3,691 ₪ בשיערוך להיום -.4,327 ₪ ביום 19.1.04 סך של 1,045 ₪ בשיערוך להיום -.1,230 ₪ סה"כ -.7,350 ₪ התובעת הגישה תביעה במוסד לביטוח לאומי לקבלת גמלת נכות כללית. בגין קצבת נכות שילם המוסד לביטוח לאומי לתובעת סך של 52,920 ₪ (חודש 6.04 - 11.05) כמפורט באישור המל"ל ובשערוך להיום 60,961 ₪ (סכום כל תשלום שוערך מיום ביצועו ועד היום). ברע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואחר, פ"ד נז(4) 350 (2003) נקבע, כי יש לנכות תגמולי המל"ל מהפיצויים לפי היחס בין שיעור הנכות שקבע בית המשפט לבין שיעור הנכות הכללית [(ראו גם רע"א 4600/04 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' מנחם שמאי, תק-על 2005(1), 1891 (2006)]. במקרה דנן, שיעור הנכות שנגרם בגין התאונה הוא 29.875% וביחס לשיעור הנכות הכללית (61%), יוצא שיש לנכות מהתגמולים שיעור של 49%. 29,871 ₪ =60,961 X 49%. יוצא אפוא, יש לנכות מסכום הפיצויים סך כולל של -.37,221 ₪. 14. לסיכום לאור כל האמור לעייל, אני מעמידה סכום הפיצוי לו זכאית התובעת בגין התאונה על סך של -.169,975 ₪, וזאת כדלקמן; א. הפסד השתכרות בעבר -.62,995 ₪ ב. הפסד השתכרות לעתיד -.35,000 ₪ ג. עזרת צד ג' -.10,000 ₪ ד. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר -.8,000 ₪ ה. כאב וסבל -.180,000 ₪ סה"כ -.295,995 ₪ בניכוי 30% אשם תורם -.88,799 ₪ -.207,196 ₪ בהפחתת תשלומי מל"ל -.37,221 ₪ יתרה לתשלום -.169,975 ₪ בניכו ביום 27.1.2010 הוגשה לבית המשפט הודעה מטעם הנתבעים והצד השלישי באשר לחלוקת האחריות ביניהם. על פי ההודעה חלוקת האחריות בין הצדדים היא, 45% הנתבעים ו- 55% הצד השלישי. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של -.76,488.75 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ כחוק. אני מחייבת את הצד השלישי לשלם לתובעת סך של -.93,486.25 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ כחוק. אם לא ישולמו הסכומים תוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין, ישאו הם הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כוויהפיצויים