התובע, יליד 19.10.1960, נהג אוטובוס של חברת "דן", נפגע בתאונת דרכים ביום 4.7.04 (להלן: "התאונה"), בנסיבות המזכות אותו לכאורה בפיצוי בגין נזקי גוף מאת הנתבעת (המבטחת) לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק" או "חוק הפלת"ד"). אין מחלוקת בין הצדדים לגבי הכיסוי הביטוחי, אך קיימת מחלוקת ביניהם לגבי עצם התרחשות התאונה (יצוין כי בכתב ההגנה הופיעה גם טענה כי כלל אין מדובר בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק, אך הנתבעת זנחה טענה זו בטיעונים בפניי ובסיכומיה). כמו כן קיימת מחלוקת בין הצדדים בעניין גובה הנזק שנגרם לתובע בגין התאונה, ככל שזו אכן התרחשה. אדון אפוא בדברים על-פי סדרם. עצם התרחשות התאונה גרסת התובע ביחס לנסיבות התאונה עולה מתצהירו ומחקירתו בפניי. לטענת התובע, התאונה אירעה בסביבות השעה 06:00 בבוקר, שעה שהתובע נהג בקו 40 של חברת "דן" ברחוב הרב ניסבוים בבת-ים, כאשר באותה עת בוצעו ברחוב עבודות שיפוץ, תשתית ואחזקה. התובע נהג במהירות של כ-40 קמ"ש כאשר האוטובוס נקלע לפתע לבור בכביש והיטלטל בעוצמה רבה – דבר אשר גרם לצווארו של התובע להיטלטל בחוזקה לכל הכיוונים ולהימתח. הדבר אירע בתחילת מסלול הנסיעה, לאחר יציאתו של התובע מחניון "דן", ובטרם הספיק לאסוף נוסעים. לאחר התאונה, סבל התובע מכאבים בצוואר ומקושי להניע את ראשו, ולפיכך עצר את האוטובוס בצד הדרך, נח כחמש דקות והמשיך בנסיעה לאיסוף הנוסעים שהמתינו בתחנות. התובע השלים את קו הנסיעה ולאחר הגעתו חזרה למסוף של חברת "דן" פונה באמבולנס לבית-החולים "וולפסון" (ראו סעיפים 4-2 לתצהיר התובע וחקירתו הנגדית בעמ' 34-33 לפרוטוקול, משורה 21 ואילך). הנתבעת טענה בסיכומיה, כאמור, כי כלל לא הוכח שהתאונה אכן התרחשה, וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, מעבר לעדותו של התובע עצמו לא הוכח דבר קיומן של עבודות השיפוץ במקום התאונה ושל המפגעים ברחוב, לרבות הבור שגרם כביכול לתאונה, וזאת באמצעות ראיות חיצוניות כלשהן, כגון תמונות, עדי ראייה, הצבעה על מיקומו המדויק של הבור וכיו"ב. בנוסף לכך, הסבירות, לפיה בעורק תנועה ראשי ייכרה בור כה גדול כאשר עורק תנועה זה כלל לא נחסם לתנועה, הינה אפסית. שנית, כאמור, התובע שב למסלול נסיעתו מיד לאחר התאונה ואף אסף נוסעים לאורך כל מסלול הנסיעה (סעיף 4 לתצהיר התובע). ברם, ניתן היה לצפות כי לאחר אירוע כה קשה, ובמיוחד שהדבר התרחש לכאורה בתחילת מסלול הנסיעה ובטרם הספיק התובע לאסוף נוסעים, יפסיק התובע מיד את נסיעתו ויזעיק עזרה או יתפנה לבית-החולים, לא כל שכן כאשר מדובר בפציעה כה קשה אשר אף הצריכה אשפוז וניתוח לקיבוע חוליות הצוואר כמתואר להלן. אף שאין להקל ראש בטענות אלה של הנתבעת, והיה מצופה מן התובע לתמוך את עדותו בראיות נוספות, הגעתי לבסוף לכלל דעה כי – לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי - יש לקבל את גרסתו של התובע כפשוטה, וזאת מן הטעמים העיקריים הבאים: ראשית, התובע נחקר בפניי ועדותו הייתה מהימנה, עקבית ומפורטת בכל הנוגע לנסיבות התרחשות התאונה, כאשר עדות זו לא נסתרה בדרך כלשהי על-ידי הנתבעת. שנית, בעיניי, אין בהתנהגותו של התובע מיד לאחר התרחשות התאונה - כשלעצמה - כדי להביא לדחיית גרסתו. העובדה, שהתובע המשיך בנסיעתו לאחר התאונה ואסף את הנוסעים שהמתינו לו, אינה גורעת לדעתי מאמינות גרסתו ביחס לנסיבות התאונה. שכן, ניסיונו של התובע לחזור לשגרה מיד לאחר האירוע שחווה ולעמוד במשימה שהוטלה עליו, ובפרט ביודעו כי ממתינים לו נוסעים בתחנות השונות, הינו ניסיון הגיוני וסביר המתרחש פעמים רבות במצבים מעין אלה, דווקא מתוך תחושת אחריות של הנפגע המתאמץ למלא את החובה הנובעת מתוקף תפקידו. לכך יש להוסיף את העובדה, כי לאחר שהתובע סיים את מסלול נסיעתו – ועוד לפני שיצא למסלול נסיעה נוסף (כדבריו: "עבדתי חצי טור ואז פינו אותי" - עמ' 34 לפרוטוקול, שורה 2) - הוא התפנה לבית-החולים באמצעות אמבולנס וככל הנראה רק שם הכיר בחומרת פציעתו. עוד יצוין בהקשר זה כי ד"ר ניסים אוחנה, המומחה מטעם בית-המשפט בתחום האורטופדי, תמך בחוות-דעתו באפשרות קיומו של קשר סיבתי בין התאונה כפי שתוארה על-ידי התובע לבין מצבו הרפואי האובייקטיבי (עמ' 6 לחוות-הדעת). אכן, בחקירתו הצביע ד"ר אוחנה על כך שמדובר במקרה נדיר. ברם, אף-על-פי-כן, הוא דבק בקשר הסיבתי בין נסיבות התאונה כפי שתיאר התובע לבין הממצאים הרפואיים האובייקטיביים, וכלשונו: ש. אדם נוסע בצורה מסוימת...האם יכול להיווצר מנגנון פגיעה כזאת כמו של התובע? ת. לא מדובר במנגנון שכיח. מניסיוני, זו הפעם הראשונה שאני נתקל בתוצאה שכזו. במצב שבו אירוע כזה היה והתובע הובהל לבית חולים מיד אחריו, ראה אותו רופא בכיר שהוא נוירוכירורג וגם עוסק בניתוחי עמוד שדרה וסבר שהתופעה אירעה בעקבות התאונה וגם כמובן בהנתן שלא היה אירוע חבלתי אחר לפני התאונה הזו אין לי דרך אחרת לבטל את זה ולומר שזה בלתי אפשרי וזאת למרות נדירות התופעה. [עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 7-1.] מכלל האמור לעיל ניתן אפוא לומר כי התובע השכיל, למצער, להעביר את הנטל הראייתי לכתפיה של הנתבעת וכי זו, מצידה, לא השכילה להרים נטל זה ולא הניחה כל תשתית ראייתית לטענתה, לפיה גרסתו של התובע אינה נכונה. כמו כן התובעת לא הוכיחה כי נסיבות התאונה, כפי שתוארו על-ידי התובע, לא היו יכולות לגרום לטלטלה צווארית חזקה ולפגיעה שלה טוען התובע, ולא הציגה כל חלופה או הסבר אחר מטעמה לממצאים הרפואיים האובייקטיביים הקשים למדי של התובע. הנכות הרפואית כאמור, התובע פונה לאחר התאונה לבית-החולים "וולפסון", שם אושפז במשך שמונה ימים. ממכתב השחרור מן המחלקה האורתופדית בבית-החולים "וולפסון" עולה כי בבדיקתו של התובע נמצאה רגישות רבה במישוש הצוואר מאחור עם הגבלה בטווח התנועה של הצוואר. צילומי הרנטגן הדגימו אי יציבות אטלנטו-אקסיאלית עם מרווח של 10 מ"מ בין עצם ה-Dens לקשת הקדמית של גוף חוליית הצוואר הראשונה. בשל חוסר היציבות הברור בגובה החוליות C1-C2 הומלץ לתובע לעבור ניתוח לקיבוע החוליות והוא הופנה לצורך כך לבית-החולים "אסף הרופא". בנוסף הופנה התובע לבדיקה אצל רופא עיניים ובבדיקה זו אובחנה פגיעה בעין ימין. ביום 10.8.04 אושפז התובע בבית-החולים "אסף הרופא" ולמחרת היום עבר ניתוח בהרדמה כללית לקיבוע חוליות הצוואר הראשונה והשנייה (C1-C2). במהלך הניתוח נעשה שימוש בשתל עצם, שנלקח מן החלק האחורי של עצם הכסל השמאלית-אחורית לצורך יצירת האיחוי בין החוליות, ובסיומו הורכב לתובע מכשיר מסוג Halo (מתקן המחובר לגולגולת בעזרת ארבעה ברגים ומחבר אותה לגוף בעזרת מחוך נוקשה). התובע שוחרר מבית-החולים "אסף הרופא" ביום 15.8.04 עם הנחיות להחלפה יומיומית של החבישות והמשך מעקב וטיפול רפואי. בסך הכול אושפז אפוא התובע למשך 12 יום. כעבור כארבעה חודשים, בתאריך 2.12.04, פורק מתקן ה-Halo מגופו של התובע וצווארו קובע בצווארון "פילדלפיה". המעקב לאחר הניתוח כלל ביקורים במרפאתו של הנוירוכירורג שטיפל בתובע, ד"ר אהוד שלמון (להלן: "ד"ר שלמון"), אשר קבע ביום 6.1.05 כי לא נראה שיש חיבור של השתל בין החוליות המנותחות; ואילו בבדיקה נוספת שנערכה לתובע ביום 10.2.05, התרשם ד"ר שלמון כי מדובר במצב סופי של חוסר חיבור החוליות. ד"ר שלמון העלה בפני התובע את האפשרות לבצע ניתוח גדול יותר של חיבור הגולגולת לחוליות הצוואר, ואולם התובע סירב לאפשרות זו. בנסיבות אלה, הומלץ על-ידי ד"ר שלמון כי, בשלב זה, התובע יחזור לעבודה תוך הימנעות מלאה מנהיגה וממאמץ. כעבור כחמישה חודשים נוספים, ביום 12.7.05, נבדק התובע פעם נוספת על-ידי ד"ר שלמון, אשר חזר על קביעתו הקודמת לפיה התובע סובל מחוסר יציבות בין חוליות הצוואר הראשונה והשנייה בלי איחוי גרמי שלהן. הלה שב והעמיד בפני התובע שתי אפשרויות טיפוליות: האחת, ניתוח חוזר; והשנייה, שימוש קבוע בצווארון. כן חזר ד"ר שלמון על המלצתו לחזרת התובע לעבודה משרדית שאינה כרוכה בנהיגה ובמאמץ. בנוסף לכך, הרופא התעסוקתי ד"ר אברהם מידן קבע בחודש יולי 2007 כי הלה לא יוכל יותר לשוב לעבודתו כנהג אוטובוס לצמיתות (נספח י"ב(7) לתצהיר התובע). המומחה מטעם בית-המשפט וקביעות המוסד לביטוח לאומי כמוזכר לעיל, בית-המשפט (כבוד סגנית-הנשיא אסתר שטמר) נעתר לבקשת התובע ומינה את ד"ר ניסים אוחנה כמומחה רפואי מטעם בית-המשפט בתחום האורטופדי (להלן: "המומחה"). בנוסף לכך, מינה בית-המשפט מומחה רפואי נוסף בתחום העיניים, ד"ר יהושע אלמוג, וזאת בכפוף לכך שהתובע יפקיד סך של 10,000 ₪ להבטחת שכרם של שני המומחים. ברם, התובע לא הפקיד את הסכום שנדרש להבטחת שכרו של ד"ר אלמוג ולפיכך בוטל מינויו של הלה. עוד יצוין כי בית-המשפט דחה את בקשת התובע למינויו של מומחה רפואי נוסף בתחום הפלסטיקה ותחת זאת ביקש את התייחסותו של ד"ר אוחנה לאפשרות שנגרמו צלקות לתובע. בסיכום חוות-דעתו, שנחתמה ביום 11.6.06, קבע ד"ר אוחנה כי שיעור נכותו הרפואית הצמיתה של התובע הוא 30%, וזאת בגין מגבלות התנועה הצווארית ונוכחות "מפרק מדומה" בין החוליה הצווארית הראשונה לשנייה (דהיינו, פוטנציאל תנועתי בין שתי עצמות אשר אמורות להיות מחוברות). כאמור, לשיטתו של המומחה, נכות זו הינה תוצאה ישירה של התאונה. בנוסף לכך קבע המומחה כי לתובע הייתה נכות זמנית לפי הפרוט הבא: 100% נכות למשך ששת החודשים הראשונים לאחר התאונה, וכן 50% נכות למשך ששת החודשים הבאים. עוד קבע המומחה כי החל משנה לאחר הניתוח ניתן להתייחס לנכותו הצמיתה שפורט לעיל, היינו 30%. הנתבעת, מצידה, ציינה כי ביום 1.1.07 קבעה הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כי לתובע דרגת נכות צמיתה בשיעור של 19% בתחום האורטופדי, כאשר במסגרת דיון מחודש שנערך במל"ל נקבעה לתובע דרגת נכות בשיעור של 19.25% החל מיום 21.2.08. עוד הדגישה הנתבעת כי הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה כי יש לנכות 5% מן הנכות הצמיתה בגין התאונה, וזאת בשל מצבו הקודם של התובע, ומכאן שלשיטתה של הנתבעת דרגת הנכות הצמיתה בגין התאונה לפי קביעת המל"ל עומדת למעשה על שיעור של 15% בלבד (הנכות הצמיתה הועמדה לבסוף על שיעור של 19% ולאחר מכן על 19.25% בשל הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, ולאור קביעת הוועדה כי התובע לא יוכל עוד לשוב לעבודתו כנהג אוטובוס) . הנתבעת מסכימה בעיקרון כי קביעתו של מומחה רפואי מטעם בית-המשפט לעניין שיעור הנכות הרפואית גוברת על קביעת המל"ל כאשר חוות-דעתו של המומחה מתקבלת בטרם נקבעה נכותו של הניזוק על-ידי המל"ל (ראו לעניין זה סעיפים 6א ו-6ב לחוק הפלת"ד וכן רע"א 1619/93 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו, פ"ד מז(4) 89). ברם, במקרה ספציפי זה הצביעה הנתבעת על מספר עניינים המקשים, לשיטתה, על אימוץ קביעותיו של המומחה מטעם בית-המשפט, ומכאן טענתה כי ראוי שבמקרה זה יסטה בית-המשפט מקביעתו של המומחה ויאמץ את קביעת המל"ל. אני סבורה כי יש לדחות טענה זו על הסף, הואיל וקביעת המל"ל אינה מהווה קביעה "אלטרנטיבית" לקביעת המומחה מטעם בית-המשפט, המופעלת באופן אוטומטי במצבים שבהם נופלים לכאורה פגמים בחוות-דעת המומחה. אכן, פגמים בחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט יש "לתקן" בדרכים הקבועות בחוק ובתקנות, כגון באמצעות הפניית שאלות הבהרה למומחה, חקירה של המומחה על חוות-דעתו, בקשת חוות-דעת משלימה וכיו"ב. מעבר לכך יצוין כי, לגופו של עניין, אינני סבורה שבמקרה זה נפלו פגמים כלשהם בחוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט. אדון אפוא בקצרה בטענות הנתבעת בעניין ה"סדקים" שנתגלו לכאורה בחוות-דעת זו: לטענת הנתבעת, המומחה עומת בחקירתו בבית-המשפט עם קביעת המל"ל, אך לא מסר תשובה עניינית ביחס לפער בין אחוזי הנכות שנקבעו על ידו לבין אלה שנקבעו על-ידי המל"ל. תחת זאת, הציב המומחה סימן שאלה ביחס למומחיות רופאי המל"ל. אני סבורה כי אין לקבל טענה זו, שכן עיון מדוקדק בתשובתו של המומחה מלמד כי קביעות המל"ל ופרוטוקול הדיון בוועדה הרפואית כלל לא עמדו לנגד עיניו במהלך חקירתו ומכאן נבע סירובו להתייחס לקביעות אלו, ולאו דווקא בשל זהותם של רופאי המל"ל (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 16-15). לכך יש להוסיף, כי ההלכה המחייבת בעניין זה היא כי: ...קביעות של ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי אין להציג בפני המומחה הרפואי... חל איסור על הצגת חוות-הדעת גם בשלב שאלות ההבהרה והחקירה הנגדית. [רע"א 1422/01 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' ג'האן עבד אל רחמן, פ"ד נה(4) 153, 155.] וכן נאמר בהמשך כי: ניתן להציג למומחה הרפואי תזות או גישות של אסכולות רפואיות הסותרות את אלה שלו במטרה לקעקע את קביעותיו. מותר לנסות ולערער את מסקנותיו בהסתמך על ספרות רפואית ועל דעות רופאים לגבי נושאים השנויים במחלוקת בין בעלי-הדין, אך זאת בהבחנה מהצגת חוות-דעת המתייחסת לתובע אשר בפני בית-המשפט... הצגת עמדות שונות וחקירה עליהן הינן דבר אחד, ואילו הגשת חוות-דעת של מומחה ביחס לתובע הנדון היא דבר שונה... [שם, בעמ' 156.] ראו גם רע"א 358/02 פרץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (ניתן ביום 25.3.02, פורסם במאגרים). בנסיבות אלה, אני דוחה טענה זו של הנתבעת. לטענת הנתבעת, המומחה לא התייחס למצבו הרפואי הקודם של התובע, ממנו ניתן ללמוד כי כחמישה חודשים עובר לתאונה סבל התובע מכאבים, תחושת הרדמות והגבלה בתנועות הצוואר. לעומת זאת, המומחה גרס - לשיטתה של הנתבעת - כי יש להתייחס למצב רפואי קודם רק במקרה שבו תסמינים אלה נגרמים בשל מצב מולד (ראו עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 16-14). ברם, אינני סבורה כי האופן שבו העמידה הנתבעת את דברי המומחה מתאר נאמנה את גישתו בנושא זה, ועל כל פנים, לטעמי, יש לקבל את קביעתו הספציפית של המומחה בהקשר זה, לפיה: ...כאבי צוואר הם תופעה כ"כ שכיחה שאני לא חושב שיש מישהו בחדר הזה שלא סבל בתקופה כלשהי בחייו מכאב כזה. לבוא ולומר שהפירוט מקופת החולים הוא רקע קודם למה שאנו רואים כאן אני חושב שמדובר במחשבה שאין לה כל בסיס. [עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 12-10]. ובהמשך דבריו: ברצף הרישומים שהראת לי יש גם תיעוד של בדיקת סיטי אשר נעשתה לפני התאונה וזה רשום שם, כך שאם היה לפחות מבחינתך ספק לגבי מחלה קודמת בחוליות אחד ושתיים (אלה שנותחו) אזי שזה התבטל מכיוון שבדיקת הסיטי הייתה מראה זאת. תלונות כאלה יכולות לנבוע מדברים אחרים. [עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 21-18.] אשר-על-כן, אני מקבלת את עמדת המומחה לפיה אין מקום לקזז מן הנכות הרפואית של התובע אחוזים כלשהם בשל מצבו הרפואי עובר לתאונה. עוד נטען על-ידי הנתבעת כי המומחה ביסס את חוות-דעתו על סעיף נכות הדן במגבלת תנועה קשה ולא במגבלה קלה יותר. לשיטתה של הנתבעת, מאחר ופגיעת התובע אירעה "רק" בחוליות C1-C2 (מתוך כלל החוליות הצוואריות C1-C7), בתוספת העובדה כי חוליות אלו אחראיות "רק" לפעולה אחת מתוך שלושת הפעולות הצוואריות (פעולת הצידוד), ראוי היה לדבוק בסעיף נכות אחר, קל יותר, ולא בסעיף המתייחס למגבלת התנועה הקשה ביותר. ואולם, בהתייחסו לעניין זה בחקירתו, השיב המומחה כי: ...שאמרתי שיש תרומה של חוליות נוספות אומר כאשר אדם מכופף ראשו מטה נכון שהתנועה נשענת על חוליות תחתונות אבל אם יש לו הגבלה כואבת בעורף בגלל חיבור לא טוב או מתיחה של כבלים, אז התנועה שלו כמה שהחוליה התחתונה תהייה מצוינת, התנועה הזאת מוגבלת. אי אפשר לקבוע הגבלה במתמטיקה פשוטה, בודאי לא כאשר אדם עובר ניתוח שלא השיג את מטרתו. [עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 19-16.] אני סבורה, כי די בדבריו אלו של המומחה, לפיהם ישנה השפעה של כישלון הניתוח אותו עבר התובע על כלל הפעולות הצוואריות שלו, כדי לספק תשובה הולמת לשאלה מדוע בחר המומחה בסעיף של מגבלה קשה. לסיכום: לאור כל האמור לעיל, ולאור ההלכה הפסוקה, לפיה בית-המשפט נוטה לקבל את חוות-הדעת של המומחה מטעמו ועל דרך הכלל אינו נוהג להתערב בקביעות שבחוות-הדעת הרפואית של מומחה שמינה (ראו, למשל, ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח (ניתן ביום 24.11.05, פורסם במאגרים)), אני מקבלת את חוות-הדעת מטעם המומחה ומעמידה את הנכות הרפואית הצמיתה של התובע בתחום האורטופדי על שיעור של 30%. כמו כן אני מקבלת את קביעותיו של המומחה בנוגע לנכות הזמנית של התובע, כלומר: 100% נכות למשך ששת החודשים הראשונים לאחר התאונה, וכן 50% נכות למשך ששת החודשים הבאים. הנכות התפקודית; הפסד כושר השתכרות לטענת התובע, יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על 60%, קרי על שיעור גבוה יותר באופן משמעותי משיעור הנכות הרפואית שנקבע כאמור לעיל. זאת, בהתחשב בטיב עיסוקו בעת התאונה ובהינתן אובדן כושר העבודה המלא שלו כנהג אוטובוס אליבא דכל הרופאים שבדקו אותו (הנוירוכירורג ד"ר שלמון, הרופא המטפל ד"ר רוטמן והרופא התעסוקתי ד"ר בן יצחק שליוו את התובע במהלך החלמתו מן הניתוח, הרופא התעסוקתי ד"ר מידן שקבע כאמור את אובדן כושר העבודה של התובע כנהג אוטובוס לצמיתות, וכן המומחה מטעם בית-המשפט ד"ר אוחנה) ובהתאם לקביעת הוועדה הרפואית של המל"ל הנזכרת לעיל. כמו כן היפנה התובע בהקשר זה למכתבו של מר יעקב פרידמן, מנהל כוח-אדם בחברת "דן" (להלן: "מר פרידמן"), מיום 29.7.07 (נספח כ' לתצהיר התובע), שבו כתב הלה לתובע כי "חברת דן יכולה להמשיך ולהעסיקך במקצועך כנהג בלבד ובהעדר עבודה חלופית אחרת להציע לך לפי כישוריך וכשירותך הרפואית, הרי שלאור מכתבו של הרופא התעסוקתי [ד"ר מידן – א.ל.ע.] אינך יכול לבצע עבודה כלל". הנתבעת - נאמנה לגישתה הנ"ל לפיה נכותו הרפואית של התובע עומדת על 15% בלבד – טענה מצידה כי ראוי לקבוע לתובע נכות תפקודית בשיעור של 20% בלבד, וזאת בשל הנימוקים העיקריים הבאים: ראשית, התובע הודה כי הוא נוהג ברכבו הפרטי מדי פעם (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 17-14), ואף המשיך, כאמור, לנהוג באוטובוס מיד ובסמוך לקרות התאונה; שנית, אף אם קיים קושי מסוים לתובע בנהיגה, הרי שניתן להתגבר עליו בעזרת משככי כאבים או צווארון; שלישית – וזה העיקר - התובע יכול לעסוק בעבודות אחרות, מלבד נהג אוטובוס, וזאת על אף המגבלה הקיימת אצלו ביחס לחלק מתנועות הצוואר. בין היתר סמכה הנתבעת את ידה על העובדה, לפיה בשנת 2007 עבד התובע במשך מספר חודשים כשומר במשרה מלאה בחברת "דן", ועל כן, לשיטתה, אין מקום לקבוע כי הוא בעל נכות תפקודית בשיעור כה גבוה. בנוסף לכך טענה התובעת כי עבודתו של התובע כשומר הופסקה בשל חוסר מוכנות מצדו לעבוד במשמרות. לאחר ששמעתי את הצדדים ושקלתי את טענותיהם, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את עמדת התובע ולקבוע כי שיעור "הנכות התפקודית" שלו עומד על 60%. ואלו עיקרי טעמיי: המינוח הנכון בענייננו אינו "הנכות התפקודית" כי אם "הפסד כושר השתכרות". עמד על כך כבוד השופט תיאודור אור בע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792, שבו קבע כי השימוש שנעשה במינוח "נכות תפקודית" איננו אחיד, ולעתים יש בו כדי להטעות. כך, הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, קרי על מידת ההגבלה שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע. ברם, נפסק כי אין לעשות שימוש במונח זה כדי לבטא את מידת ההשפעה של הנכות על התובע המסוים בהתחשב במקצועו או בעיסוקו, בסיכוייו לחזור ולעסוק בהם ובהגבלה שיש לו לעסוק בהם, אלא בהקשר זה יש להשתמש במושג "הפסד כושר השתכרות" וכלל לא קיימת חובה לקבוע בתביעות מסוג זה את שיעור "הנכות התפקודית". כאמור, למעשה אין חולק כי התובע אינו כשיר יותר לעסוק במשלח-ידו הקודם כנהג אוטובוס, וזאת אף לשיטתה של הוועדה הרפואית של המל"ל, שבקביעותיה נאחזה הנתבעת כמצוין לעיל. הדבר אף תואם את התרשמותי הישירה מן העדויות שבאו בפניי. למותר אפוא לציין לעניין זה, כי אינני סבורה שיש חשיבות כלשהי לעובדה כי התובע נוהג לעתים ברכבו הפרטי, שכן אין בכך כדי להעיד בעיניי על כושר השתכרותו כנהג מקצועי ברכב ציבורי במשך שעות ארוכות מדי יום. כמו כן העובדה שהתובע הוסיף לנהוג באוטובוס זמן מה לאחר התאונה אינה רלוונטית לעניין זה, כפי שכבר הוסבר לעיל. כך גם הטענה כי התובע יכול לשוב לעבודתו כנהג אוטובוס בסיוע משככי כאבים ושימוש בצווארון – טענה שלא הובא לה כל תימוכין רפואי והיא סותרת, כאמור, את קביעותיהם של כל הרופאים שבדקו את התובע וכן את קביעתה של הוועדה הרפואית של המל"ל. עסקינן אפוא בתובע כבן 49 שנים, חסר השכלה מקצועית כלשהי או הכשרה אחרת, אשר איבד באבחה אחת חלק ניכר מעולמו. כאמור, התובע עבד לפרנסתו כנהג אוטובוס במשך למעלה מעשר שנים ופרנס בכבוד את בני ביתו ממשלח ידו, וזאת עד לתאונה שבעקבותיה נפלט למעשה ממעגל העבודה (ראו סעיף 19 לתצהיר התובע). המקרה של התובע נופל אפוא בגדרם של אותם מקרים מצערים, שבהם פגיעה רפואית מסוימת גוררת אחריה פגיעה רבה יותר בכושר ההשתכרות, כדברי כבוד השופט צבי ברנזון בפסק-הדין הידוע בעניין סטוצינר: יש ומום קל באופן יחסי גורם לירידה גדולה בכושר העבודה וההשכרות; ויש ופגיעה קשה אינה נושאת בכנפיה נזק כספי גדול ביותר. הדבר תלוי לא במעט במי המדובר: בעברו של האיש, בגילו הנוכחי, בעבודתו או מקצועו, ביכולתו להסתגל למצב החדש או - אם יש צורך בכך - ביכולתו לעבור למקצוע מתאים אחר ולמצוא בו עבודה ומקור פרנסה, ועוד נסיבות כהנה וכהנה. כי תיפגענה, למשל, שתי אצבעות של יד שמאלו של כנר מקצועי מבלי יכולת לכפפן כדבעי, הרי זו מכה קשה שתוצאותיה חמורות ביותר בשבילו. ואילו חנווני או מורה במצב דומה כמעט ולא ירגיש במומו מבחינה כלכלית. [ע"א 237,238/55 סטוצינר ואח' נ' פומרנצ'יק, פ"ד י 1050, 1060]. וכן יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת הדסה בן-עתו: טול, למשל, פסנתרן וכדורגלן, ששניהם נפגעו בבהונות רגליהם; לשניהם ייקבע אותו אחוז נכות במוסד לביטוח לאומי, אולם בה בשעה שאין מניעה, שהפסנתרן יהפוך לוירטואוז - הכדורגלן לעומתו ייאלץ לוותר על עיסוקו. לעומת זאת תתהפך הקערה על פיה, אם הפגיעה היא בזרת; סביר להניח, שהפסנתרן יצטרך להסב את מקצועו, ואילו כדורגלן יוכל להמשיך ולבעוט בכדור כאוות נפשו. (ע"א 354/79 מעין נ' ממרם, ניהול, תכנון, פיתוח בע"מ, פ"ד לה(1) 77, 81). יתר על כן, במקרה זה אין מדובר באדם צעיר, אשר יכול ביתר קלות לרכוש לעצמו השכלה או לשנות את מקצועו ולצאת ולהתמודד על משרות בשוק העבודה, כי אם באדם מבוגר יחסית, אשר עבר תאונה המגבילה את תנועותיו במידה ניכרת. זאת, על רקע המציאות הידועה כיום בשוק העבודה לפיה מעסיקים מעדיפים בדרך כלל עובדים צעירים יחסית על פני עובדים מבוגרים, ודאי כאלה בעלי מגבלות גופניות כמו התובע. תימוכין לכך ניתן למצוא גם בדברי המומחה, אשר קבע כי מצבו של התובע סופי ולא יוכל להשתפר מעצמו (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 4-1), וכן בקביעתו של המומחה, לפיה חלק גדול מן העיסוקים הדורשים מאמץ חסום בפני התובע (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 28-25). לאור האמור, אין לקבל אפוא את טענת הנתבעת, לפיה יכול התובע לעסוק בריבוא משלחי יד למרות היותו מוגבל בחלק מתנועות הצוואר. אשר לטענת הנתבעת, לפיה התובע עבד כשומר ולפיכך אין לקבוע לו הפסד כושר השתכרות כה גבוה, הרי שראוי לציין כי עבודתו של התובע כשומר התאפשרה במסגרת מעסיקתו הקודמת (חברת "דן"), ולתקופה זמנית בלבד עד אשר יתבהר מצבו הרפואי וניתן יהיה לבחון את חזרתו לעבודה סדירה כנהג אוטובוס. ברם, עבודתו של התובע כשומר הופסקה כאשר התברר לחברת "דן" כי התובע לא יוכל עוד לחזור לעבודתו כנהג, וכלשונו של מר פרידמן בעדותו בפניי: ת. לאחר 13 שנות עבודה והיעדרות בגין תאונת עבודה חזר מר ג'קי רבח, התקבל במשרדי לשיחה. בשיחה הביע מאוד רצונו לחזור לנהיגה ולהתפרנס ולהמשיך לעבוד בחברה. חברת דן מקבלת אנשים בחזרה לאחר תאונת עבודה ממושכת ואם היא יודעת שאותו אדם חוזר לנהיגה לקו הייצור לאחר חודשיים שלושה ארבעה, אם היא יודעת שזה קורה, אמרתי לפני כן אנחנו יש לנו הסדר עם חברת אבידר שמבצעת עמדות שמירה בדן. אנחנו מפנים את העובדים האלה לחברת אבידר שהיא קבלנית חיצונית, היא מעסיקה אותם וחברת דן משלמת. שמנהל כח אדם מבחין שיש אישורים נוספים והסיכון לחזרתו של אותו עובד לעבודה יצרנית כבר לא קיימת, אז אנחנו מגיעים להחלטה כפי שמצוין במכתב הזה. אם אדם חוזר לאחר תקופה ממושכת שלא עבד, ויש לו רשיון אבל יש לו הגבלה רופא תעסוקתי, ומבקש לחזור לעבודה, אנחנו כעובד קבוע שלנו בד"כ כן מאפשרים לו לחזור לעבודת שמירה אבל במידה ואנחנו מבחינים שזה לא לחודשיים שלושה ארבעה או חמישה אפילו, שמוכנים לקחת את הדבר הזה עלינו, מנהל כח אדם מגיע למסקנה שעל פי הסכם קיבוצי לא נוכל להמשיך לתת לו לעבוד. [עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 16-5.] מדבריו של מר פרידמן עולה אפוא, כי ההחלטה להפסיק את עבודתו של התובע כשומר התקבלה בחברת "דן" בשל כך שהתובע לא יוכל לשמש עוד כנהג (עוד ראו בעניין זה עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 9-4) ולא בשל סירובו לעבוד במשמרות כטענת הנתבעת. עוד ציין מר פרידמן, כי לתובע לא נפרשה כל "רשת ביטחון" להעסקתו בתפקיד אחר מלבד כנהג אוטובוס (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 13-6). מן המקובץ עולה אפוא כי חברת "דן" לא הציעה לתובע כל עבודה חלופית, ועל כן הוטל על התובע הנטל לנסות ולמצוא מקור חלופי לפרנסתו בשוק החופשי. עוד יש לציין כי בבואנו להכריע בעניין הפסד כושר ההשתכרות של התובע, יש ליתן את הדעת אף על הסיכוי הקיים להחמרת מצבו הרפואי, שכן המומחה מטעם בית-המשפט העיד בחקירתו - לאחר שעיין בתיעוד הרפואי העדכני (נ/1) - כי קיים ביטוי של החמרה במצבו של התובע (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 7-6). לסיכום: מכלל האמור לעיל, לאור נסיבות המקרה ולנוכח ההלכה הפסוקה, אני קובעת כי הפסד כושר ההשתכרות של התובע עומד על שיעור של 60% מכושר השתכרותו המלא עובר לתאונה. הקטנת הנזק הפן המשלים של הקביעה הנ"ל בנוגע להפסד כושר ההשתכרות של התובע כרוך, כמובן, בעיקרון של הקטנת הנזק ובחובתו של הניזוק לפעול לשם כך. כפי שכבר נרמז לעיל, הנתבעת טענה בהקשר זה כי מעבר לעבודתו של התובע כשומר מטעם חברת "דן", אותה ביצע ללא קושי, התובע כלל לא ניסה להתקבל לעבודה במקום אחר, לרבות פנייה ללשכת התעסוקה או למחלקת השיקום במל"ל במטרה למצוא לעצמו עבודה כלשהי. בנסיבות אלה טענה אפוא הנתבעת, למעשה, כי אף אם נקבל את ההנחה לפיה הפסד כושר ההשתכרות "העקרוני" של התובע עומד על שיעור של 60%, הרי שהתובע יכול ואף חייב לפעול להקטנת נזקו ולהפחתת הפסד כושר ההשתכרות "האמיתי" שלו לשיעור נמוך יותר. ברם, אני סבורה כי יש לדחות טענה זו, שהיא בעיניי טענה טאוטולוגית, ולמעשה היא אותה הטענה בדבר קביעת הפסד כושר ההשתכרות "העקרוני" בשיעור נמוך יותר, רק בלבוש אחר. שכן, עצם הקביעה כי הפסד כושר ההשתכרות של התובע עומד על שיעור של 60% "בלבד", מתוך הפסד "פוטנציאלי" של 100%, מקפלת כבר בחובה את האפשרות או החובה כי התובע אכן יפעל להקטנת נזקו הנובע מאובדן מקום עבודתו וימצא לבסוף לעצמו עבודה אחרת, גם אם בשכר נמוך יותר ותוך סטייה משמעותית מן הנתיב המקצועי הברור והוודאי למדי שבו פסע. במלים אחרות, העמדת הפסד כושר ההשתכרות של התובע על שיעור של 60% "בלבד" מהווה ביטוי לעיקרון של הקטנת הנזק ובעיניי אין מקום לפסוק מעבר לכך על חובה "נוספת" של הקטנת הנזק. עוד יש לציין בהקשר זה כי, כאמור, הועלתה האפשרות כי התובע יבצע ניתוח נוסף לשיפור מצבו - אפשרות אשר התובע התנגד לה. למותר לציין בעניין זה, כי לטעמי אין בכך כדי להביא לקביעה כי התובע לא עמד בחובתו להקטין את הנזק ונהג בחוסר סבירות בכך שסירב לבצע ניתוח (נוסף) הכרוך בסיכון אשר אין כל ערובה כי יצליח. דברים אלו אף מתעצמים לנוכח חוות-דעת המומחה, שבה נאמר כי "מדובר בניתוח קשה יותר מהראשון המנטרל (במידה והוא מצליח) את מרבית התנועה הסיבובית בצווארו של המנותח, והוא כרוך בסיכונים גדולים יותר מאשר הניתוח הראשון אותו הוא עבר. גם כאן, יש לציין, חייב להיות איחוי גרמי על מנת שהניתוח יוכתר בהצלחה. העובדה כי לא היה איחוי כזה לאחר הניתוח הראשון, מהווה גורם סיכון יחסי לכישלון דומה גם בניתוח זה, שהוצע לו לעבור" (חוות-דעת המומחה מיום 11.6.06, עמ' 7). כלומר, מדובר בניתוח הכרוך בסיכון רב לתובע מבחינה אישית-בריאותית ולמעשה אף לנתבעת עצמה מבחינה כלכלית. כושר ההשתכרות המלא של התובע עובר לתאונה   בטרם אדון בחישוב הפיצויים המגיעים לתובע על בסיס הקביעות העקרוניות דלעיל, יש לקבוע מה היה כושר ההשתכרות המלא של התובע עובר לתאונה בעבודתו כנהג אוטובוס בחברת "דן" - נתון אשר ישמש בהמשך כבסיס לקביעת הפיצויים לעבר ולעתיד. בהקשר זה טען התובע את הטענות הבאות: שכרו החודשי הנומינלי עובר לתאונה כנהג אוטובוס בחברת "דן" עמד על סך של כ-9,200 ₪ ברוטו לחודש. בנוסף לכך, התובע נהנה מהטבות נוספות שלהן שווי כלכלי בלתי מבוטל, כגון: משכורת 13, תלושים לרכישת ביגוד, ביטוח לטיפולי שיניים, ארוחות במחיר מופחת, מתנות לחג וכיו"ב (ראו סעיף 22 לתצהיר התובע), כאשר קיומן של חלק מהטבות אלה קיבל תימוכין בעדותו של מר פרידמן בבית-המשפט (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 29-21). לאור שוויים הכספי של הטבות אלה, וכן לאור קידום בדרגות שהתובע היה צפוי לו אלמלא התאונה, יש להוסיף לשכרו החודשי סך נטו נוסף שלא יפחת מ-500 ₪. לתימוכין בטענותיו אלה צירף התובע לתצהירו את תלושי השכר שלו בחברת "דן" לחודשים אפריל 2003 עד יוני 2004 (נספח י' לתצהיר התובע). כמו כן צירף התובע מכתבים שונים מן המל"ל (נספח י"ז לתצהיר התובע), שבהם נכתב כי הבסיס לחישוב גמלת הנכות מעבודה של התובע הינו שכר רבע-שנתי של 27,618 ₪, ומכאן ששכרו החודשי ברוטו עמד לכאורה על סך של 9,206 ₪ (27,618 ₪ לחלק לשלושה חודשים). עוד יצוין, כי מעבר לאמור בסיכומיו, התובע לא הביא כל ראיה – לרבות בתצהירו - לטענתו הנ"ל בדבר הקידום בדרגות שהוא היה צפוי לו. הנתבעת, מצידה, טענה כי שכרו החודשי של התובע היה נמוך בהרבה מזה שצוין על ידו לעיל, ועמד על סך נומינלי של 5,766 ₪ ברוטו בלבד, כאשר מסכום זה יש לנכות מס הכנסה בשיעור של 25%. כמו כן טענה הנתבעת כי לשכר זה אין להוסיף סכומים נוספים כלשהם בגין ההטבות הנטענות לעיל, ובוודאי שלא בשיעור שצוין על-ידי התובע, שכן חזקה על חברת "דן" שכל התוספות לשכרו של התובע מצאו את ביטוין המלא בתלושי השכר שלו ונכללו במשכורת הברוטו החודשית. לדאבוני, שני הצדדים לא עשו מלאכתם נאמנה ביחס לחישוב שכרו של התובע עובר לתאונה, ואיש מהם לא הציג את החישוב המפורט שעמד בבסיס טענותיו וכיצד הגיע לשכר הבסיסי שנטען על ידיו. בנסיבות אלה יש להתבסס על תלושי השכר שהובאו על-ידי התובע בתצהירו. מחיבור הסכומים המופיעים בתלושים אלה (למעט שכר חודש אוגוסט 2003 אשר משום מה סטה מן הממוצע במידה ניכרת מאד ולפיכך החלטתי שלא לכלול אותו בחישוב הממוצע) עולה כי שכרו החודשי ברוטו של התובע עמד על סך של 7,922 ₪ בממוצע (לרבות שעות נוספות, עבודה במשמרות ודמי הבראה), בצירוף סך חודשי של תשלומים בעין בגין ההטבות הנ"ל בסך של 562 ₪ בממוצע, ובסך הכול שכר חודשי ברוטו של 8,484 ₪ בממוצע. עוד עולה מתלושי השכר כי בחודשים אלה נוכה משכרו של התובע סך של 1,011 ₪ בממוצע בגין מס הכנסה, ומכאן ששכר הנטו החודשי של התובע עובר לתאונה עמד על סך של 7,473 ₪ בממוצע. שכר נטו זה יש לשערך מאמצע התקופה הנ"ל (קרי מחודש נובמבר 2003) ליום מתן פסק-הדין, כלומר לסך של 8,303 ₪ נטו לחודש, והוא הסכום אשר ישמש בהמשך כבסיס לקביעת הפיצויים לעבר ולעתיד. לשם שלמות התמונה אבקש עוד להעיר מספר הערות ביחס לחישוב זה: אשר למכתבים הנ"ל מן המל"ל, הרי שלא ברור לאיזו תקופה מיוחס הסכום של 27,618 ₪ כשכר הרבע-שנתי של התובע וכיצד הגיע המל"ל לסכום זה, העומד לכאורה בסתירה לתלושי השכר של התובע. לפיכך, ומשהדבר לא הוסבר כלל על-ידי התובע, החלטתי כאמור להתעלם מן הקביעה הלכאורית של המל"ל ולבסס את קביעתי על תלושי השכר של התובע בשנה שקדמה לתאונה. כאמור, התובע לא הביא כל ראיה לאפשרות של קידומו בדרגות בעתיד, ולמעשה מדובר בהרחבת חזית שנכללה לראשונה בסיכומיו. לפיכך אין מקום להתייחס לעניין זה. התובע טען בתצהירו כי אין להתייחס לשכרו בחודשים מאי-יוני 2004 בשל שירות מילואים. ברם, מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי שכרו בתקופת שירות המילואים שולם לו במלואו על-ידי המעביד, ועל כל פנים, השכר בשני חודשים אלה (יחד) היה מעל לממוצע הנ"ל, כך שהכללתם בחישוב פועלת למעשה לטובת התובע. יש לדחות, כמובן, את טענת הנתבעת בנוגע לניכוי 25% מס הכנסה משכר הברוטו של התובע, שכן סעיף 4(א)(2) לחוק קובע במפורש כי יש לנכות את המס שחל בפועל על הכנסתו של הניזוק, בעוד שהשיעור בסך 25% הינו השיעור המקסימאלי המותר בניכוי. הפסדי שכר לעבר התובע חילק את תביעת הפיצויים שלו בגין ראש נזק זה לשלוש תקופות: התקופה הראשונה: 31 חודשים מראשית חודש יולי 2004 ועד אשר נמצאה לתובע עבודה כשומר בחברת "דן" בראשית חודש פברואר 2007. לגבי תקופה זו מבקש התובע פיצוי מלא בגין מלוא שכרו עובר לתאונה. התקופה השנייה: 5 חודשים שבהם עבד התובע, כאמור, כשומר בחברת "דן" (מחודש פברואר 2007 ועד לחודש יוני 2007 (כולל)). לגבי תקופה זו מבקש התובע את ההפרש בין שכרו כשומר לבין שכרו המלא כנהג עובר לתאונה. התקופה השלישית: 22 חודשים ממועד סיום עבודתו של התובע כשומר ועד למועד מתן פסק-הדין בסוף חודש אפריל 2009. לגבי תקופה זו מבקש התובע פיצוי מלא בגין מלוא שכרו עובר לתאונה. לשם השלמת התמונה יצוין כי התובע טרם פוטר מעבודתו בחברת "דן" ונמצא מזה תקופה ארוכה בחופשה ללא תשלום. הנתבעת, מצידה, הסכימה כי יש לפצות את התובע בגין השנה הראשונה לאחר התאונה במלוא שכרו, אך זאת בניכוי השכר שקיבל התובע מחברת "דן" בתקופה זו, כפי שעולה מתלושי שכר שהתובע עצמו צירף לתצהירו ביחס לתקופה זו (נספח י"ג לתצהיר התובע). אשר לשארית התקופה (58 חודשים פחות 12 החודשים המוסכמים בין הצדדים, ובסך הכול 46 חודשים), טענה הנתבעת כי אין לפצות את התובע במלוא שכרו כדרישת התובע, שכן בשלב זה התובע אמור היה כבר לפעול להקטנת נזקו ולמצוא לעצמו עבודה. אדון אפוא בשלוש תקופות אלה על-פי סדרן: התקופה הראשונה: התובע סמך את תביעתו ביחס לתקופה זו על העובדה כי המומחה מטעם בית-המשפט, ד"ר אוחנה, העמיד את נכותו הזמנית על שיעור של 100% נכות למשך ששת החודשים הראשונים לאחר התאונה ו-50% נכות למשך ששת החודשים הבאים. בנוסף לכך, הסתמך התובע על העובדה כי נמצאה לו עבודה חלופית בחברת "דן" כשומר רק בחודש פברואר 2007, כך שעד לאותו מועד נמנע ממנו לעבוד. כן טען התובע כי הואיל והגיש תביעה לבית-הדין לעבודה נגד חברת "דן" להשבתו לעבודתו, נמנעה ממנו האפשרות למצוא לעצמו עבודה חלופית מחוץ לגדרה של חברה זו, שכן היה בכך כדי לפגוע בסיכויי תביעתו. אשר לשנה הראשונה לאחר התאונה, אני סבורה אפוא כי בהתאם להסכמה בין הצדדים הרי שיש לפצות בגינה את התובע במלוא שכרו. כמו כן אני סבורה כי אין מקום לנכות מפיצוי זה את השכר שקיבל התובע מחברת "דן" בתקופה זו, שכן עיון בתלושי השכר מעלה כי שכר זה כלל בעיקרו דמי פגיעה מן המל"ל, המנוכים ממילא מסכום הפיצויים (ראו להלן). כמו כן כלל השכר בתקופה זו פדיון ימי חופשה שנצברו לזכותו של התובע עובר לתאונה והלה נאלץ לפדותם בתקופה זו ולקבל את שווים בכסף, ולפיכך ברור שאין מדובר בשכר ששולם על-ידי המעביד בתקופה זו שיש לנכותו מסכום הפיצויים (עוד בעניין פדיון ימי החופשה ראו להלן). ברם, בכל הנוגע לשארית התקופה הראשונה (כמו גם ביחס לתקופה השנייה והשלישית של הפסדי השכר לעבר - ראו להלן), אני סבורה כי יש לקבל את עמדתה העקרונית של הנתבעת בעניין זה וכי משך הזמן שחלף ממועד התאונה ועד למועד שבו החל התובע לעבוד לראשונה בעבודה חלופית (ואף זאת למשך חמישה חודשים בלבד) הינו בלתי סביר ואינו עולה בקנה אחד הן עם יכולתו הפיזית של התובע לעסוק בעבודות מסוימות לאור הקביעה העקרונית דלעיל בדבר הפסד כושר ההשתכרות שלו בשיעור של 60% "בלבד", והן עם חובתו הכללית של התובע לפעול להקטנת נזקו. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי מעבר לעבודתו כשומר בחברת "דן" ועד עצם היום הזה התובע כלל לא ניסה להתקבל לעבודה במקום אחר, לרבות פנייה ללשכת התעסוקה או למחלקת השיקום במל"ל במטרה למצוא לעצמו עבודה כלשהי. בנסיבות אלה יש לפסוק לתובע לתקופה זו הפסד שכר התואם את הפסד כושר ההשתכרות הכללי שלו, קרי 60% משכרו עובר לתאונה. יצוין, כי מעבר להתרשמותי שלי בנושא מן העדויות שבאו בפניי, עמד על כך בית משפט זה (כבוד סגנית-הנשיא נירה דסקין) גם בפסק-דינו מיום 2.1.08 בנוגע לתביעתו של התובע לתשלום תכוף (ת"א 2563/07): לא השתכנעתי כי המבקש עושה את מירב המאמצים על מנת להשתכר ולו גם בהכנסה מינימאלית. הרושם הוא שהמבקש מבכר את חישובי התועלתיות והציפיות למיצוי זכויותיו כלפי המעבידה על ניסיונות להשתכר. לעניין זה אפנה לעדותו בחקירה... כאשר הוא משיב לשאלה אם ניסה מאז יוני 2007 למצוא עבודה או פנה לשיקום במוסד לביטוח לאומי והוא משיב כי הוא עובד בדן 16 שנה וכל עוד לא יסיים בקבלת זכויותיו הוא אינו "פונה לשום מקום". מסתבר שהוא גם לא פנה ל"דן" ולא ביקש שיתירו לו לעבוד בעבודה חלופית עד שתימצא לו עבודה. לא השתכנעתי כי המבקש אכן עושה כל שביכולתו למצוא עבודה ולו גם חלקית וממילא לא מצאתי כי יש הצדקה לפסוק למי שכבר קיבל תשלום תכוף בעבר תשלומים נוספים בנסיבות אלה. ולמותר לציין כי דברים אלה מתיישבים היטב עם ההלכה הפסוקה, לפיה: הניזוק אינו חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את חובת הקטנת הנזק… אך חייב הוא לעשות את שצפוי שאדם סביר יעשה להקטנת נזקו… במסגרת חובתו של ניזוק כאמור, עליו לעשות באופן סביר גם כדי למנוע נזק של הפסד כושר ההשתכרות, אם את כולו ואם את חלקו. אם מסוגל הוא לחזור לעבודה או להמשיך בעבודה בה מוצא הוא את פרנסתו, אך מטעמים שאינם סבירים אינו עושה כן - אין המזיק חייב לפצותו בגין הפסד ההשתכרות שנגרם בעקבות התנהגות בלתי סבירה כזו… ניזוק אשר מסוגל לחזור לעבודה קודמת בה עבד, ומקום העבודה שמור לו, או ניזוק אשר יכול למצוא עבודה אחרת בה יעשה לפרנסתו, אך "מחליט" שלא לעשות כן, ללא כל סיבה סבירה, אין לומר, שאותו נזק שנגרם לו בשל הימנעותו לעבוד לפרנסתו כאמור הינו נזק הנובע מהתאונה. לא די שניזוק יוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בעבודתו לאחר התאונה, כדי שיפוצה בגין נזק ממון שנגרם לו עקב כך. עליו גם להוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בה מנימוקים שהתאונה גרמה להם. שאלה היא, כמובן, מתי ייחשבו מעשיו או מחדליו של ניזוק כסבירים ומתי לאו. המבחן לכך אינו רצונו או החלטתו של הניזוק עצמו, אלא מבחן הקשור בנסיבות המקרה השייכות לעניין, מבחן של האדם הסביר שהיה נקלע למצבו של הניזוק. [ע"א 320/87 גנזך נ' אריה, פ"ד מח(1) 743, 746.] עוד ייאמר כי הטענה, לפיה חזרתו של התובע לעבודה כלשהי מחוץ לחברת "דן" בשעה שהוא נמצא בחופשה ללא תשלום עלולה הייתה לפגוע בסיכויי תביעתו נגד החברה להשבתו לעבודה, אינה מובנת לי, ועל כל פנים היא לא הוכחה בפניי ולו בבדל ראיה או בנימוק משפטי כלשהו, לרבות הפניה להסכם ההעסקה של התובע בחברת "דן" או להסכם הקיבוצי החל עליו. לסיכום: בגין התקופה הראשונה של הפסד שכר לעבר יש לפסוק לתובע כדלקמן: 12 חודשים x 8,303 ₪ נטו לחודש (הפסד שכר מלא) = 99,636 ₪. 19 חודשים x 8,303 ₪ נטו לחודש x 60% = 94,654 ₪. התקופה השנייה: כאמור, מסקנה זו שאליה הגעתי בדבר פיצוי בסך של 60% "בלבד" משכרו המלא של התובע עובר לתאונה, כוחה יפה, קל וחומר, גם לתקופה השנייה של הפסדי השכר לעבר, קרי התקופה בת ה-5 חודשים שבהם עבד התובע כשומר בחברת "דן". ברם, כמובן, אם יימצא כי הפיצוי הנ"ל ביחד עם שכרו בפועל של התובע בתקופה זו מובילים לשכר כולל בסכום שהוא גבוה משכרו המלא של התובע עובר לתאונה, הרי שיש להפחית את הפיצוי בהתאם, שאחרת נימצא פוסקים לתובע מעבר לעקרון של השבת המצב לקדמתו. במלים אחרות, בעקרון יש לפסוק לתובע פיצוי בשיעור של 60% משכרו המלא עובר לתאונה, וזאת בשל המסקנה שאליה הגעתי לעיל, לפיה הפסד כושר ההשתכרות העקרוני שלו מאפשר לו עדיין להשלים את יתרת 40% השכר שהפסיד באמצעות עבודה חלופית. ברם, הואיל ועסקינן בהפסדי שכר לעבר והעובדות כבר ידועות לנו, הרי שאין לנו צורך לעסוק בתחזיות וניחושים, ואם יתברר כי בפועל שכרו של התובע היה גבוה בתקופה זו משכרו הצפוי בסך של 40% מן השכר המלא עובר לתאונה, הרי שיש להפחית את הפיצוי בהתאם. מסקנה זו נכונה כמובן גם אם נתבונן עליה מן הכיוון ההפוך. אכן, באופן אינטואיטיבי מתבקש כביכול לקזז את שכרו בפועל של התובע בתקופה זו מן הפיצוי המגיע לו. אלא שבכך נגביל תמיד את גובה שכרו ל-60% משכרו המלא עובר לתאונה ונמצאנו חוטאים לעיקרון של השבת המצב לקדמתו, לא כל שכן שבגישה שגויה זו יש כדי לעודד את התובע שלא לצאת לעבודה כלל. לגופו של עניין, על-פי תלושי השכר שצורפו לתצהירו של התובע עמד שכרו בפועל כשומר בחמשת החודשים הללו על סך של 4,043 ₪ נטו בממוצע (לא נוכו בתקופה זה תשלומים בגין מס הכנסה), המשוערך מאמצע התקופה הנ"ל (קרי מחודש אפריל 2007) ליום מתן פסק-הדין לסך של 4,178 ₪. הואיל ושכרו המלא של התובע עובר לתאונה עומד, כאמור, על סך משוערך של 8,303 ₪ נטו לחודש, הרי שיש להפחית את הפיצוי שיינתן לו בעבור 5 חודשים אלה לסך של 4,125 ₪ נטו לחודש (8,303 ₪ שכר מלא לחודש פחות 4,178 ₪ שהשתכר בפועל), בסך הכול 5 x 4,125 ₪ = 20,625 ₪. במאמר מוסגר חשוב לחזור ולציין, כאמור לעיל, כי אין בעובדה, שהתובע השיג בתקופה זו עבודה חלופית ששכרה עולה על 40% משכרו המלא עובר לתאונה, כדי לפגוע במסקנה העקרונית שאליה הגעתי לפיה הפסד כושר ההשתכרות שלו עומד על 60% משכרו המלא עובר לתאונה. שכן, מדובר היה בהסדר מיוחד שחברת "דן" הציעה לתובע לתקופה מסוימת, אשר נפסק כאשר התברר לחברת "דן" כי הלה לא יוכל עוד לשוב לעבודתו כנהג. התקופה השלישית: כאמור לעיל, גם בתקופה זו יש לפסוק לתובע סכום של 60% משכרו המלא עובר לתאונה, ובסך הכול 22 חודשים x 8,303 ₪ נטו לחודש x 60% = 109,600 ₪. לסיכום: בגין ראש הנזק של הפסדי שכר לעבר יש לפסוק לתובע סך כולל של 99,636 ₪ + 94,654 ₪ + 20,625 ₪ + 109,600 ₪ = 324,515 ₪. הפסד פדיון ימי חופשה לטענת התובע, הוא נאלץ לפדות את ימי החופשה שנצברו לזכותו בחברת "דן", וזאת בשל המצוקה שאליה נקלע בעקבות התאונה, ועל כך יש לפצותו. כאמור לעיל, אני סבורה כי יש לדחות טענה זו. הואיל והתובע קיבל את תמורת ימי החופשה בכסף, והואיל וסכום כסף זה לא נוכה מן הפיצוי בגין הפסדי השכר של התובע לעבר, הרי שפיצוי בגין ראש נזק זה יהווה פיצוי בכפל. במלים אחרות, בנושא של פדיון ימי חופשה ניתן לפעול מאחת משתי דרכים: (א) לנכות את תמורת ימי החופשה ששולמה לניזוק מהפסדי השכר שלו לעבר ולפצותו בנפרד בגין ראש נזק זה; או (ב) לא לנכות את תמורת ימי החופשה ששולמה לניזוק מהפסדי השכר שלו לעבר ובהתאם לכך לא לפצותו בנפרד בגין ראש נזק. כך או כך התוצאה היא זהה וברור כי אי-ניכוי סכום זה מהפסדי השכר לעבר ופיצוי עליו בנפרד יהוו משום "אחיזת המקל משני קצותיו". הפסד שכר לעתיד הפסד כושר ההשתכרות של התובע עומד, כאמור, על שיעור של 60% משכרו המלא עובר לתאונה, קרי על סך משוערך ליום מתן פסק-הדין של 60% x 8,303 ₪ נטו לחודש = 4,982 ₪ נטו לחודש. כאמור, התובע הוא יליד 19.10.1960, כך שממועד מתן פסק-הדין נותרו לו כ-18.5 שנות עבודה עד יציאתו לפנסיה בגיל 67. בנסיבות אלה חישוב הפסד השכר לעתיד הינו: 4,982 ₪ x מקדם היוון 170.212004 = 847,962 ₪. הפסד פנסיה; הפסד תנאים סוציאליים ככלל, אין חולק כי מעבר לפגיעה בשכרו החודשי השוטף, יצרה הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע גם פגיעה במה שנהוג לכנותו כ"תנאים סוציאליים", קרי ביכולתו של התובע לחסוך לטווח הבינוני (קרן השתלמות) והארוך (פנסיה לרבות פיצויי פיטורין). בהקשר זה הביאו אפוא שני הצדדים בסיכומיהם חישובים שונים לעניין הפסד הפנסיה של התובע, וזאת, כמקובל, בהתייחס לפנסיה "גלובאלית" של 70% משכרו המלא של התובע עובר לתאונה. יצוין עם זאת, כי אני סבורה שבענייננו היה מקום להעדיף בראש נזק זה פיצוי בגין הפסד התנאים הסוציאליים של התובע על פני הפיצוי בגין הפסד הפנסיה הצפוי לו. על הזהות בין שתי דרכי פיצוי אלה עמד, למשל, כבוד השופט אליעזר ריבלין בע"א 9079/04 אלון נ' לאופר ואח' (ניתן ביום 15.4.07, פורסם במאגרים): ראש נזק המשיק לפיצוי בגין אובדן הפנסיה הוא ראש הנזק של אובדן תשלומים סוציאליים שאותם עתיד היה המעביד להפריש לקרן הפנסיה של הנפגע אלמלא התאונה... שני ראשי הנזק – תשלומי פנסיה מזה ותנאים סוציאליים מזה – הינם חלופיים; אין לפסוק פיצוי בשניהם במקביל, כי אם לבחור אחד מהם (ע"א 511/83 מדינת ישראל נ' סעיד, פ"ד מג(3) 774, 778-777). לצורך חישוב הפיצוי בגין אובדן תשלומים סוציאליים, יונח בפני הערכאה המבררת אומדן התשלומים שמפריש המעביד לטובת קרן הפנסיה של עובדו, לצד תשלומים נוספים שהמעביד משלם ברגיל לעובדו... סכום זה ייווסף לפיצוי המוענק לנפגע בגין הפסד כושר השתכרותו בעתיד, בהתאם לשיעור הנכות התפקודית שנקבעה לו. אכן, בפסיקה לא נקבע באופן מפורש באלו מבין שתי דרכי הפיצוי הללו יש לבחור (ראו, למשל, את המשך דבריו של כבוד השופט ריבלין שם). ואולם, נטיית הפסיקה היא כי במקרים המתאימים, קרי במקרים שבהם קיימות ראיות לגבי הפרשות המעביד בגין התנאים הסוציאליים עובר לתאונה וכן קיימת לגביהם הנחה כי הניזוק ימשיך לעבוד (ולו בשכר מופחת) אחרי התאונה, יש להעדיף פיצוי בגין הפסד התנאים הסוציאליים, שהינו פיצוי שניתן לחשבו ביתר דיוק, על פני פיצוי בגין הפסד הפנסיה, שהינו, כאמור, פיצוי בעל אופי יותר "גלובאלי" ופחות מדויק. כל זה אף נכון שבעתיים, לדעתי, בעידן של פנסיה צוברת, שבו הפנסיה "האמיתית" שהעובד יזכה לה בסופו של יום תלויה במשתנים רבים וההנחה כי הפנסיה אכן תהיה 70% משכרו של העובד אינה בהכרח הנחה נכונה. במקרה שבפנינו, התובע עבד בעבודה קבועה ויציבה בחברה גדולה יחסית, ובפני בית-המשפט הובאו, כאמור, תלושי השכר שלו שמהם ניתן היה לחשב את הפרשות המעביד בגין התנאים הסוציאליים שלהם היה זכאי. כמו כן, כאמור, הנחת העבודה המקופלת בקביעה העקרונית בדבר הפסד כושר ההשתכרות של התובע דלעיל, היא כי הלה ישוב לבסוף למעגל העבודה וימצא לעצמו עבודה אחרת (בשכר מופחת), אשר בגינה יזכה גם ליתרת הפרשות המעביד בגין התנאים הסוציאליים המלאים שלהם זכה עובר לתאונה. בנסיבות אלה, אין ספק בעיניי, כאמור, כי היה מקום להעדיף את הנתיב של פיצוי בגין הפסד התנאים הסוציאליים של התובע על פני הפיצוי בגין הפסד הפנסיה הצפוי לו. ברם, כאמור, שני הצדדים לא פסעו בנתיב זה ומעבר לתלושי השכר עצמם לא הובאו בפניי כל ראיות באשר לחישוב של הפרשות המעביד בגין התנאים הסוציאליים של התובע. כך, למשל, מעיון בתלושי השכר של התובע אין זה ברור מה היה השכר הבסיסי שעל יסודו בוצעו הפרשות המעביד ומתי נפסקו הפרשות אלה, שכן נראה על פניו כי הפרשות המעביד או לפחות חלקן נמשכו עוד תקופה ארוכה יחסית לאחר התאונה ולאחר שהתובע פסק מלעבוד בפועל בשורות חברת "דן". בנסיבות אלה אין מנוס מאשר לפסוק לתובע פיצויים בגין הפסד הפנסיה על-פי הנוסחה שהייתה מקובלת בעקרון על שני הצדדים (אם כי כל צד הציב כמובן סכומים שונים בתכלית בתוך נוסחה זו), קרי הפסד של 60% מן הפנסיה הצפויה, שהיא עצמה מהווה 70% משכרו המלא של התובע עובר לתאונה, וזאת ממועד הגיעו לגיל 67 ועד לאריכות ימיו בהתאם לתוחלת החיים בהיוון כפול: 60% x 70% x 8,303 ₪ נטו לחודש x 0.5787139 x 132.4070895 = 267,214 ₪. אשר להפרשות המעביד לקרן השתלמות, הרי שטענתה היחידה של הנתבעת בהקשר זה הייתה כי "קרן השתלמות הינה מילה נרדפת לקרן פנסיה" (סעיף 48 לסיכומי הנתבעת) - טענה אשר מוטב היה לה שלא תיטען, שכן אין כל קשר בין הפרשת המעביד לקרן ההשתלמות לבין זכויות הפנסיה של העובד , ומדובר, כאמור, בשני מכשירי חסכון שונים שאינם קשורים זה לזה ונועדו לתכליות שונות. בעניין זה הוכח בפניי כי חברת "דן" אכן נהגה להפריש סך של 7.5% ממשכורתו החודשית של התובע לקרן ההשתלמות "כנרת". דא עקא, כאמור לעיל, התובע לא הוכיח מה היה השכר הבסיסי שעל בסיסו בוצעו הפרשות אלה וכן לא הראה מתי נפסקו ההפרשות, כאשר נראה על פניו כי הן נמשכו עוד תקופה ארוכה יחסית לאחר התאונה ולאחר שהתובע פסק מלעבוד בפועל בשורות חברת "דן". בנסיבות אלה אחשב את הפרשות המעביד לקרן השתלמות על בסיס ההפרשה החודשית בפועל בתלושי השכר של התובע בחברת "דן" לחודשים אפריל 2003 עד יוני 2004 (נספח י' לתצהיר התובע), אשר שימשו גם, כאמור, לקביעת שכרו המלא של התובע עובר לתאונה. הפרשה זו עומדת אפוא על סך 262 ₪ בחודש בממוצע, שאותו יש לשערך מאמצע התקופה הנ"ל (קרי מחודש נובמבר 2003) ליום מתן פסק-הדין, כלומר לסך של 291 ₪ לחודש. אשר למועד הפסקת הפרשות המעביד לקרן השתלמות, הרי שזה ייחשב כמועד הפסקת עבודתו של התובע כשומר בחברת "דן" בסוף חודש יוני 2007, שכן עד למועד זה עוד ניתן למצוא הפרשות רבות של המעביד לקרן ההשתלמות בתלושי השכר של התובע. הדבר גם תואם את האמור במכתבו של מר פרידמן מיום 29.7.07 (נספח כ' לתצהיר התובע), שבו נכתב במפורש כי "...החל מיום 01/07/07 חברת 'דן' תפסיק להפריש לך את כל ההפרשות לקופות השונות, כולל קרן הפנסיה". כמובן, אף לגבי הפרשות אלה יש לפסוק לתובע 60% מהן, שכן גם כאן יש להניח כי הלה ימצא לעצמו עבודה שבה המעביד יפריש עבורו את יתרת ה-40%. מכאן שהחישוב הוא אפוא: לעבר: 22 חודשים (מתחילת חודש יולי 2007 ועד למועד מתן פסק-הדין בסוף חודש אפריל 2009) x 291 ₪ לחודש x 60% = 3,841 ₪. לעתיד: 291 ₪ x מקדם היוון 170.212004 x 60% = 29,719 ₪. ובסך הכול בגין הפסד הפרשות המעביד לקרן השתלמות סך של 3,841 ₪ + 29,719 ₪ = 33,560 ₪. כאב וסבל   כאמור, נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור של 30% והתובע היה מאושפז במשך 12 יום. בנסיבות אלה, ובהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, התובע זכאי לסך של 52,794 ₪ בגין ראש נזק זה.   עזרת הזולת   התובע תבע סכום של 50,000 ₪ בגין עזרת הזולת בעבר וסכום של כ-250,000 ₪ בגין עזרת הזולת לעתיד. כאמור, התובע אושפז במשך 12 ימים וכן היה מוגבל במשך חודשים רבים, שבחלקם (במשך 4 חודשים) היה נתון במתקן Halo ולאחר מכן בצווארון פילדלפיה קשיח. בנסיבות אלה, יש להניח לטובתו כי אכן נזקק לעזרה רבה יחסית של בני משפחתו וייתכן שאף נגרמה פגיעה מסוימת בהכנסותיה של אשתו, כטענתה בסעיף 9 לתצהירה. הנתבעת טענה, עם זאת, כי דרישת התובע לפיצוי בסך של 50,000 ₪ מופרזת ביותר וכי ניתן היה, למשל, להעסיק בסכום זה עובד זר 24 שעות ביממה למשך שנה. עוד טענה הנתבעת, כי מעדותה של אשת התובע עלה כי העזרה שהעניקה לבעלה ניתנה בעיקר לאחר הניתוח הראשון ובמשך כחצי שנה (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 17-14), כי לא הוכח שבגין עזרה זו נגרמו לאשת התובע הפסדי שכר כלשהם וכי טענת האישה, לפיה כל מטלות הבית הוטלו עליה לבדה בעקבות התאונה, אינה נכונה, שכן הוכח כי עובר לתאונה התובע שהה בעבודתו מרבית שעות היום ורעייתו הייתה זו שטיפלה ממילא בעבודות הבית, למעט עזרה מסוימת של התובע בקניות (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 9-6). לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה אני פוסקת לתובע בגין עזרת הזולת בעבר פיצוי כולל בסך של 30,000 ₪.   אשר לעזרת הזולת בעתיד – לא הוכח בפניי כי התובע נזקק כעת או שיזדקק בעתיד לעזרת הזולת. אף-על-פי-כן, לאור קביעותיי דלעיל ביחס למגבלות בתנועתו של התובע, וכן לאור העובדה שחוות-דעת המומחה צופה החמרה כלשהי בעתיד במצבו של התובע, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 20,000 ₪ בגין עזרת הזולת בעתיד. נסיעות וניידות   התובע תבע סכום של כ-30,000 ₪ בגין ראש נזק זה, אך לא הביא באופן מסודר קבלות, תחשיבים או ראיות אחרות בנוגע להוצאות אלה בעבר. המומחה קבע, כאמור, כי התובע לא יוכל לחזור לנהוג ולו ברכב רגיל. ברם, התובע הודה בחקירתו ובסיכומיו כי הוא נוהג ברכבו הפרטי מדי פעם. לאור האמור לעיל אני פוסקת לתובע פיצוי כולל בגין נסיעות וניידות בעבר בסך של 2,000 ₪, וכן פיצוי כולל בגין נסיעות וניידות בעתיד בסך של 5,000 ₪, ובסך הכול 7,000 ₪ בגין ראש נזק זה.   הוצאות רפואיות   התובע תבע סכום של כ-45,000 ₪ בגין ראש נזק זה, וזאת בהסתמך על חוות-דעתו של המומחה, אשר קבע כי להערכתו יזדקק התובע יזדקק למשככי כאבים שונים בעלות פרטית של עד 500 ₪ לשנה ולשימוש בצווארון פילדלפיה שעלותו כ-200 ₪ לשנה (צווארון אחד לשנה). התובע צירף קבלות חלקיות לעניין זה. הנתבעת טענה מנגד כי אם אכן נגרמו לתובע הוצאות רפואיות הרי שהיה עליו לפנות למל"ל ולקבל את ההחזרים להם הוא זכאי מכוח תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968, וכי התובע נמנע מלעשות כן כפי שנמנע מלהקטין את נזקו בדרכים אחרות, כמפורט לעיל וכן בפסק-דינה של כבוד סגנית-הנשיא נירה דסקין בת"א 2563/07. טענה זו לא נסתרה על-ידי התובע בדרך כלשהי. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שהתובע זכאי לכאורה לקבל החזר בגין הוצאות אלה מן המל"ל אך כלל לא פעל למיצוי זכויותיו, אני פוסקת לתובע פיצוי כללי בסך של 5,000 ₪ בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד.   החזר שכר טרחת המומחה מטעם בית-המשפט  התובע שילם בגין חוות-דעת המומחה סך של 5,900 ₪ וטען כי מאחר ובסופו של יום הייתה הצדקה וצורך במינוי זה הרי שיש להשיב לו סכום זה. אני סבורה כי יש לדחות טענה זו, שכן בית משפט זה (כבוד סגנית-הנשיא אסתר שטמר) קבע במפורש בהחלטה שבה מינה את המומחה כי מדובר במקרה ביניים שבו תקופת הנכות הזמנית שנקבעה לתובע על-ידי המל"ל כבר נסתיימה וניתנה לתובע האפשרות להיבדק על-ידי רופאי המל"ל, אך התובע הצהיר כי אין בכוונתו לפנות למל"ל לקביעת נכות צמיתה. לפיכך נקבע כי "נסיבות אלו קוראות למינוי מומחים לפי בקשת התובע, אולם להשתת שכר טרחת מומחים אלו על התובע עצמו" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 19-18). למותר לציין, אפוא, כי עובדות בסיסיות אלה לא השתנו וכי קביעת בית-המשפט בעניין זה הייתה ברורה והטילה את התשלום על התובע ללא קשר לתוצאות חוות-הדעת והשלכותיה. לפיכך לא מצאתי כל מקום לשנות קביעה זו בדיעבד ולהשיב לתובע את הסכום ששילם. ניכויים כאמור, התאונה שנפגע בה התובע הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המל"ל. אין מחלוקת בין הצדדים כי מסכום הפיצויים שייפסק בפסק-דין זה יש לנכות את התשלומים התכופים ששילמה כבר הנתבעת לתובע וכן את התקבולים שקיבל התובע מן המל"ל. תשלומים תכופים אין מחלוקת בין הצדדים כי התשלומים התכופים שקיבל התובע היו כדלקמן וכי תשלומים אלה כללו שכר טרחת עורך-דין ומע"מ: 5,000 ₪ בחודש דצמבר 2004, ובשערוך ליום מתן פסק-הדין סך של 5,454 ₪. 5,000 ₪ בחודש מאי 2005, ובשערוך ליום מתן פסק-הדין סך של 5,487 ₪. 17,272 ₪ בחודש דצמבר 2005, ובשערוך ליום מתן פסק-הדין סך של 18,350 ₪. 20,306 ₪ בחודש מאי 2006, ובשערוך ליום מתן פסק-הדין סך של 21,511 ₪. 39,446 ₪ בחודש מאי 2008, ובשערוך ליום מתן פסק-הדין סך של 40,649 ₪. לסיכום: בסך הכול יש לנכות אפוא סך של 91,451 ₪ בגין התשלומים התכופים, שאותו יש לנכות מסכום הפיצוי הסופי הכולל שכר טרחת עורך-דין ומע"מ. תקבולי המל"ל אין מחלוקת בין הצדדים כי הפירוט המלא של תקבולי המל"ל מופיע בשני מסמכים זהים שהוגשו מטעם הצדדים: האחד, "אישור על תשלומים בגין נכות מעבודה" שהוצא על-ידי המל"ל ביום 18.3.07 וצורף לתצהיר התובע כנספח י"ז(3); והשני, אישור זהה, נכון ליום 1.2.08, שהוגש על-ידי הנתבעת במהלך הבאת הראיות במשפט במצורף לתעודת עובד ציבור של הגברת טובה בודקוב מן המל"ל. על-פי שני מסמכים זהים אלה, הסך הנומינלי של התשלומים החודשיים שקיבל התובע מן המל"ל בין חודש פברואר 2005 לבין חודש דצמבר 2006 עמד על 83,210 ₪ (דף 3), והסך הנומינלי של התשלומים החד-פעמיים שקיבל התובע מן המל"ל בין חודש פברואר 2005 לבין חודש ינואר 2007 עמד על 162,098 ₪ (דף 4), כאשר אין מחלוקת בין הצדדים כי לסכום אחרון זה יש להוסיף סך של 774 ₪ שהתווסף ביום 4.5.08 למענק הנכות. הסך הנומינלי הכולל של התקבולים שקיבל התובע מן המל"ל עמד אפוא על 83,210 ₪ + 162,098 ₪ + 774 ₪ = 246,082 ₪. אף-על-פי-כן, הצדדים נחלקו ביניהם במידה ניכרת באשר לתקבולים שיש לנכות מן הפיצויים שייפסקו לתובע, כאשר התובע טען יש לנכות סך של 94,487 ₪ בלבד והנתבעת טענה כי יש לנכות סך של 329,741 ₪. הבדלים ניכרים אלה נעוצים בחמש סיבות, שארבע מהן טכניות-חישוביות ויש להצטער על כך ששני הצדדים השחיתו את זמנו של בית-המשפט ביחס אליהן, ואחת מהן מהותית שיש להכריע בה: בא-כוח התובע התייחס בסיכומיו רק לתשלומים החד-פעמיים שקיבל התובע מן המל"ל בסך של 162,872 ₪, וכפי הנראה נשמט ממנו דף 3 של המסמכים הנ"ל, שכלל כאמור גם את התשלומים החודשיים שקיבל התובע מן המל"ל בסך של 83,210 ₪. בא-כוח התובע הציג בסיכומיו את התקבולים הנומינליים בלבד ולא טרח לשערכם, למרות שדווקא הקפיד לעשות כן לאורך כל סיכומיו ביחס לסכומי הפיצוי שנתבעו על ידיו. בא-כוח הנתבעת ניכה בסיכומיה פעמיים את סכום מענק הנכות שקיבל התובע בסך של 57,921 ₪. בא-כוח הנתבעת התייחס לסכומי הברוטו שקיבל התובע מן המל"ל, בעוד שיש להתייחס לסכומי הנטו לאחר ניכוי דמי ביטוח הבריאות. אשר לטענה המהותית שיש להכריע בה, התובע טען כי סכומי התקבולים כוללים סכום של 68,365 ₪ ששולם לתובע כתוספת לאחר שהוכר כ"נכה נזקק" בתקופת הנכות הזמנית. לטענת התובע, הואיל ו"נכה נזקק" מוגדר בתקנה 18 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, כמי שאין לו סיכוי סביר לעבודה כלשהי עקב הפגיעה בעבודה ואין לו הכנסה מהתעסקות, והואיל וכאמור לעיל לא נפסק לתובע הפסד שכר מלא בתקופת הנכות הזמנית שנקבעה על-ידי המל"ל, הרי שאין לנכות סכום זה מסכום הפיצויים. יגעתי ומצאתי ולא ירדתי לסוף דעתו של התובע, שאף לא הביא כל תימוכין לטענה זו בחקיקה או בפסיקה. כידוע, יסודו של הכלל בדבר ניכוי רעיוני של גמלאות המל"ל נעוץ באפשרות של תביעת שיבוב מצד המל"ל נגד המזיק ולא בעיקרון של הקטנת הנזק (לעניין זה ראו בהרחבה את פסק-דיני בת"א 2235/04 קרפר נ' איילון בע"מ ואח' (ניתן ביום 30.1.08, פורסם במאגרים)), ולא ברור לי כיצד העובדה שלא נפסק לתובע הפסד שכר מלא בגין התקופה הנ"ל עשויה למנוע מן המל"ל את תביעת השיבוב נגד הנתבעת בגין הסכום ששולם לתובע לאחר שהוכר כ"נכה נזקק". לפיכך אני סבורה כי יש לדחות טענה זו. לכך יש להוסיף את העובדה כי איש מן הצדדים לא הוסיף משום מה לחישוב תקבולי המל"ל את דמי הפגיעה ששולמו לתובע (באמצעות המעביד) בסך של 10,826 ₪ ביום 27.9.04 ו-6,682 ₪ ביום 14.11.04 (וביחד 17,508 ₪ - ראו מכתבה של הגב' בודקוב לבא-כוח הנתבעת מיום 21.2.08 שהוגש כראיה לבית-המשפט – שני סכומים אלה לא הופיעו בשני המסמכים הנ"ל שפירטו את התקבולים שקיבל התובע מן המל"ל). אף סכומים אלה יש לנכות, כאמור לעיל, מן הפיצויים שייפסקו לתובע לסיכום: יש לנכות מסכום הפיצויים שייפסקו לתובע סך נומינלי של 246,082 ₪ בגין התקבולים שקיבל התובע מן המל"ל. תשלומים אלה שולמו, כאמור, לתובע בין חודש פברואר 2005 לבין חודש ינואר 2007, ולפיכך יש לשערכם מאמצע תקופה זו (קרי מחודש ינואר 2006) ליום מתן פסק-הדין, כלומר לסך של 261,696 ₪. כמו כן יש לנכות סך נומינלי של 17,508 ₪ משוערך מחודש אוקטובר 2004 ליום מתן פסק-הדין, כלומר לסך של 19,062 ₪, ובסך הכול יש לנכות מן הפיצויים שייפסקו לתובע 261,696 ₪ + 19,062 ₪ = 280,758 ₪. סוף דבר   הנתבעת תשלם לתובע סכום פיצוי כולל לפי הפירוט הבא: הפסדי שכר לעבר - 324,515 ₪ הפסד שכר לעתיד - 847,962 ₪ הפסד פנסיה - 267,214 ₪ הפסד קרן השתלמות - 33,560 ₪ כאב וסבל - 52,794 ₪ עזרת הזולת - 50,000 ₪ נסיעות וניידות - 7,000 ₪ הוצאות רפואיות - 5,000 ₪ סך הכול לפני ניכויים - 1,588,045 ₪ בניכוי תקבולי המל"ל - (280,758) ₪ סך הכול - 1,307,287 ₪ לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כחוק ומע"מ כחוק ולאחר מכן לנכות, כאמור, סך של 91,451 ₪ בגין התשלומים התכופים שאותם קיבל התובע מן הנתבעת.  כבישצווארתאונת דרכיםהכרה בתאונת דרכיםאוטובוסנהג אוטובוס