תביעה נגד קוסמטיקאית - "רשלנות רפואית"

להלן פסק דין בנושא "רשלנות רפואית" של קוסמטיקאית: 1. בפניי כתב תביעה אשר הוגש על ידי התובעת כנגד הנתבעת. העובדות הצריכות לעניין 2. התובעת ביקשה להיטיב את מראה פניה ופנתה אל הנתבעת שהינה קוסמטיקאית במקצועה על מנת לבצע איפור קבוע בגבות ובשפתיים. האיפור הקבוע בגבות בוצע על ידי הנתבעת, ואילו תוצאת האיפור הקבוע בשפתיים, היתה לא יפה באופן שהשפה העליונה שורטטה גבוה מקו השפה, ונוצר רושם כאילו יש לתובעת שפם. התובעת תובעת את הנתבעת לפיצוי בגין נזקיה. 3. הנתבעת מכחישה את כל המיוחס לה וטוענת כי ביצעה את האיפור הקבוע בשפתיה של התובעת על הצד הטוב ביותר, ואם ארע נזק, לא ארע נזק זה בגין טיפולה, ומכל מקום, אין קשר סיבתי בין הטיפול לבין הנזק הנטען. 4. ב"כ התובעת טען כי מדובר בדבר מסוכן, ועל-כן עובר עול ההוכחה אל הנתבעת על מנת שתוכיח שלא התרשלה. בע"א 74/62 פישמן ואח' נ' היועץ המשפטי ואח' (פ"ד י"ז(3) 1478) התייחס ממלא מקום הנשיא, כב' השופט אגרנט למושג "דברים מסוכנים" בקובעו: "האמת ניתנת להאמר כי המושג "דברים מסוכנים מעצם ברייתם" יש בו כדי לעורר קשיים שונים, אשר אחדים מהם הם: ראשית, אפשר להגיד על כל חפץ כי טמון בו אלמנט של סכנה אם לא ישתמשו בו או יטפלו בו כראוי... שלישית, עצם הדיבור "מסוכן" טומן בחובו מושג יחסי: כלומר, הסכנה הנובעת מהשימוש או הטיפול שנעשה בחפץ - תלויה לא רק בתכונותיו הפנימיות אלא גם בנסיבות חיצוניות - בתנאי הזמן והמקום ובסוג האנשים הבאים איתו במגע..." בעניין אשר בפניי מדובר בטיפול אשר נעשה באמצעות מחט חשמלית, אלא שהנזק שנגרם לא נגרם בגין השימוש באותה מחט חשמלית אלא בתוצאה שהושגה עקב השימוש באותה מחט חשמלית, ללא כל קשר לעובדה שמדובר במחט חשמלית, קרי: נזק זה יכול היה להיווצר באמצעות כל מכשיר המאפשר ביצוע איפור קבוע, ולאו דווקא באמצעות אותה מחט חשמלית, ועל כן דומני כי אין מדובר "בדבר מסוכן" במובנו על פי סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") ועל כן אין זה נכון לקבוע כי נטל ההוכחה עבר אל כתפי הנתבעת. החבות ועוולת הרשלנות 5. לצורך קביעת אחריות ברשלנות יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: א. קיומה של חובת זהירות החלה על מזיק כלפי ניזוק, הן במישור חובת הזהירות המושגית והן במישור חובת הזהירות הקונקרטית. ב. הפרת החובה האמורה. ג. הוכחת נזק כתוצאה מהפרת החובה. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד ל"ז(1), 113). 5.1 חובת זהירות מושגית­ ­ - במישור זה השאלה היא האם קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים, כאשר השאלה נבחנת לאור מבחן הצפיות, כלומר: האם המזיק יכול היה לצפות את התרחשות הנזק והאם צריך היה לצפותו. דומני כי במישור היחסים בין מטפל ומטופל אין כל ספק באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית שכן המטפל הוא בעל המקצוע והוא המצוי ברזי הסיכון הקיים כתוצאה ממתן טיפול מסויים. 5.2 חובת זהירות קונקרטית - במישור זה נבחנת השאלה "האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש" (ע"א 145/80, שם, בעמ' 125). שאלה זו כמו קודמתה נבחנת על פי מבחן הצפיות - האם האדם הסביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הספציפיות, ואם התשובה לשאלה זו הינה חיובית - האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשותו של אותו נזק. בעניין אשר בפניי הגיעה התובעת אל הנתבעת לצורך קבלת טיפול אשר ייפה בעיניה את מראה פניה, ולצורך כך ביקשה להעבות את קו השפה בשפתה העליונה. מהדיון וכן מהתמליל של החוקר עולה כי עובדת התובעת בשם חנה שירטטה לתובעת את קו התיחום הצפוי לאחר העיבוי של קו השפתיים, אלא שהתובעת לא הסתפקה בקו זה, ולטענת הנתבעת, דרשה בקולי קולות את הרחבת הקו, כמעט עד אפה. על פי התרשמותי מהתובעת מדובר באשה פשוטה מאוד ונראה כי הינה חסרת דמיון, וברור היה כי דרישתה - ככל שהיתה כזאת - הינה בלתי הגיונית ותוצאתה עלולה להיות מכוערת. הנתבעת אישרה עובדה זו בחקירתה באומרה: "מראש ידעתי שזה יהיה מכוער" (עמ' 12 שורה 1) ועל כן די בכך על מנת לקבוע כי במקרה זה לא רק שקיימת חובת זהירות קונקרטית, אלא שחובה זו הופרה. באשר לנתבעת - הנתבעת בחרה שלא להביא עדים לתמוך בגירסתה, מקום שלפחות חמש נשים היו נוכחות בעת האירועים נשוא כתב התביעה. לדבריה נוכחה העובדת חנה אשר ביצעה את הטיפול, נוכחה העובדת אורטל וכן נוכחו שלוש נשים אשר המתינו לתורן במכון. הנתבעת תארה בתצהירה ובחקירתה כי התובעת צעקה ודרשה במפגיע להעבות את קו השפתיים עוד ועוד למרות שהיא עצמה אמרה לה שעיבוי זה יביא לתוצאה מכוערת. כאמור, היו חמש עדות להתרחשויות נשוא כתב התביעה, לרבות לדבריה הלכאוריים של הנתבעת אשר ניסתה לטענתה לשכנע את התובעת שלא להמשיך ולהעבות את קו השפתיים אולם הנתבעת מטעמיה היא נמנעה מהבאתן לעדות, ולעניין זה יפים דברי המחבר, כב' השופט בדימוס קדמי בספרו "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1649 באומרו: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד... - היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה". מהאמור עולה כי הנתבעת לא הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה, ולא הוכח כי היא ניסתה להניא את התובעת מהמשך עיבוי קו השפתיים, ונראה כי היות והתובעת המשיכה ודרשה להעבות את קו השפתיים, נענתה הנתבעת ו/או העובדת מטעמה - חנה - ועשתה כמבוקש. הנתבעת נשאלה מדוע לא הפסיקה את הטיפול, במיוחד כאשר ידעה מראש שתוצאה הטיפול תהיה כעורה, והיא ענתה: "אני לא הפסקתי את הטיפול ביודעי שהתוצאות לא תהיינה טובות כי היא שילמה לי כסף" (עמ' 12, שורה 9) כלומר, מה שעמד בראש דאגותיה של הנתבעת היה בצע כסף, ולו במחיר כיעורה של התובעת, מקום שכאמור ידעה שהתוצאה תהיה כעורה. עניין החזר הכסף אף לא עלה כלל על דעתה של הנתבעת אשר העידה: "אני לא חשבתי להגיד לה שאני אחזיר לה את הכסף", וכאמור, הנתבעת העדיפה לכער את מראה פניה של התובעת, על הפסקת הטיפול והשבת הכסף. מכאן עולה כי אין כל ספק באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית וכן באשר להפרתה. במאמר מוסגר אציין כי הנתבעת לא השאירה על בית המשפט רושם אמין, ובחקירתה התגלו סתירות מהותיות אשר לא השאירו מקום לספק באשר לחוסר אמינותה. כך למשל, בתחילת חקירתה סרבה הנתבעת להודות שהנזק נעשה במכון שבניהולה, למרות שידעה היטב כי הטיפול נעשה במכון שבניהולה, ובנוכחותה בחלק מהזמן. כאשר נשאלה הנתבעת אם יש לה רישיון לניהול עסק תגובתה היתה: "אני חושבת שיש לי רישיון עסק" (עמ' 9, שורה 19) אולם רישיון עסק זה לא הוצג וכלל לא ברור אם קיים כזה, מה עוד שבהמשך אמרה הנתבעת: "רגע, מה זה רישיון עסק?" . במהלך העדות התברר שהנתבעת סיימה את קורס האיפור תשעה חודשים לפני האירוע נשוא כתב התביעה, אולם מסיבותיה היא "ממש לא סיפרתי לתובעת שיש לי ניסיון של תשעה חודשים בלבד באיפור קבוע, זה לא רלוונטי" (עמ' 10, שורה 8) האמנם? האין זכותו של מטופל לדעת שמדובר במטפל חסר ניסיון או בעל ניסיון מעשי קצר ביותר? עוד התברר בהמשך כי הטיפול עצמו בוצע על ידי "חנה שהיתה עובדת שלי" (עמ' 10, שורה 12). הנתבעת לא זכרה אם הוציאה תלושי שכר לחנה (עמ' 10, שורה 15) וכן התברר כי במועד ביצוע הטיפול על ידי חנה, היא עבדה אצל הנתבעת "משהו בסביבות שלושה שבועות אני חושבת" (עמ' 10, שורה 16) ולאחר מכן פוטרה (עמ' 10, שורות 18-17). הנתבעת טענה כי חנה היתה בעלת תעודה שהעידה על היותה בוגרת קורס איפור וכי בזמנו היתה לה תעודה, אולם "לא פניתי לחנה על מנת שתיתן לי את התעודה שלה לצורך המשפט" (עמוד 10, שורה 21) והנכון הוא שלא רק שבית המשפט אינו יודע עד רגע זה מי היא אותה חנה ש"אני לא זוכרת מה שם משפחתה של חנה" (עמ' 10, שורה 13) אלא שכלל לא ברור האם מדובר במאפרת אשר הוסמכה ככזו. במסגרת תמליל ההקלטה שצורף לחומר הראיות הודתה הנתבעת כי בתום הטיפול ובסמוך לאחריו נראתה התובעת "זוועה" אולם היום טענה כי "עכשיו שאני מסתכלת על התובעת המראה שלה נראה טוב... מאז התמליל שבו אמרתי שזה נראה זוועה חלפו חמש שנים" (עמ' 11, שורות 13, 15). הנתבעת הודתה כי "כשהטיפול נגמר נכון שזה היה נראה רע מאוד בעיניי" (עמ' 11, שורה 16) ובהמשך אף תמכה במסקנתי כי מדובר בתובעת שהינה פשוטה מאוד ולא ממש מבינה במתרחש סביבה, כאשר הבהירה "בעיני התובעת זה לא נראה רע" (שם) והאמת היא שהמראה היה כנראה גרוע מאוד שכן "חודשיים וחצי אחרי הטיפול, כשהתובעת באה אליי המראה עדיין היה מאוד מכוער" (עמ' 11, שורה 30). מהאמור עולה כי הנתבעת גמרה אומר בליבה לבצע את הטיפול בהתאם לדרישות התובעת על אף שהיתה מודעת לתוצאות המכוערות של הטיפול, והכל לצורך קבלת שכרה בסך 1,350 ₪ אשר אף אותו סרבה להחזיר. באשר לשכרה של הנתבעת - הנתבעת טענה מספר רב של פעמים כי היא מסרה בידי התובעת חשבונית או קבלה על קבלת הסכום האמור וכי לא תהיה בעיה להציג חשבונית זו, אלא שלמרות האמור ועד רגע זה לא הוצגה חשבונית ו/או קבלה ו/או כל מסמך אחר אשר יעיד על קבלת שכרה בגין ביצוע הטיפול. הנתבעת טענה בתחילה כי התובעת שילמה "אני חושבת 1,100 ₪, נראה לי, אני לא זוכרת" (עמ' 9, שורה 17) אולם הסכימה כי "יכול להיות שהתובעת שילמה סך 1,350 ₪ כפי שהיא אומרת בתצהירה" (עמ' 9, שורה 18). לאור האמור הנני קובעת כי הנתבעת ביצעה טיפול קוסמטי כושל בשפתי התובעת אלא שאין כל ספק בליבי שלמרות המראה הקשה של פני התובעת בסמוך לסיום הטיפול, תוצאותיו של הטיפול נעלמים אט אט - כדרכו של איפור קבוע - והיום על אף שעדיין נותרו סימנים, המראה אינו קשה כפי שהיה בתחילה ואין לי אלא לקוות כי סימני הטיפול הכושל ייעלמו במשך הזמן לחלוטין. אשם תורם 6. הנתבעת טוענת כי לתובעת אשם תורם אשר את שיעורו יש להפחית מסכום הפיצוי שייפסק. האשם התורם נובע משניים: דרישתה של התובעת לעיבוי שפתיה בצורה בלתי סבירה, והימנעותה מלפנות לקוסמטיקאית אחרת שתנסה להעלים את תוצאות הטיפול. אינני רואה את הדברים עין בעין עם הנתבעת ואבאר: באשר לדרישתה של התובעת - אין ספק כי מדובר בדרישה בלתי סבירה, אלא מאי? הנתבעת צפתה את חוסר סבירותה של הדרישה ואף צפתה את התוצאה המכוערת, ואשר על כן, משלא הפסיקה את הטיפול לא ניתן לטעון כי יש להפחית מסכום הפיצוי אשם תורם בשל התעקשותה של התובעת להמשיך ולעבות את שפתה העליונה במסגרת האיפור הקבוע. ברור כי התובעת לא צפתה ולא הבינה את תוצאות דרישתה, ומאידך, לא הוכח כלל כי הנתבעת ניסתה להבהיר לה את תוצאות דרישתה, משכך, אינני רואה בדרישתה של התובעת משום אשם תורם. באשר להעלמת תוצאות הטיפול - מדובר בעדות סתמית ויחידה של בעלת דין אשר לא נתמכה בראיה כלשהי. לא הובאה למשל חוות דעת ו/או כל מסמך אשר יעיד כי ניתן היה להעלים את תוצאות הטיפול באמצעות טיפול אחר, ועל כן אינני רואה בהימנעותה של התובעת מלסור לקוסמטיקאית אחרת לצורך הפחתת ו/או העלמת תוצאות הטיפול הכושל, משום אשם תורם. הנזק 7. התובעת עותרת לפיצוי בגין כאב וסבל, הפסד השתכרות בעבר, הפסד כושר השתכרות לעתיד, הוצאות בגין קניית איפור להסתרת סימני הטיפול והחזר עלות הטיפול. 6.1 כאב וסבל - התובעת תארה בתצהירה כאב וסבל דרמטי ביותר. לדבריה פניה השתנו לחלוטין, "אנשים צוחקים עליי, לועגים לי, מעליבים אותי, אנשים מעירים לי ומתבדחים על חשבוני, גם אנשים שלא מכירים אותי, מתלחשים כשאני עולה לאוטובוס וצוחקים, אני שומעת" (סעיף 7 לתצהיר) . עוד טענה התובעת בתצהירה כי היא מסתגרת בביתה, אינה יוצאת בחברה, לא הולכת למועדון ונמנעת מלהכיר אנשים. על פי התרשמותי הנזק המתואר על ידי התובעת הינו מוגזם ביותר, מה עוד שהיום על פי מראית עיניי מצבה של התובעת השתפר לאין ערוך, וקיים סיכוי טוב שסימני הטיפול הכושל ייעלמו בעתיד. משכך, זכאית התובעת לפיצוי בגין כאב וסבל לשנים הראשונות שלאחר הטיפול, שאז, ועל פי הצילומים שצורפו, וכן על פי הודאת הנתבעת, מראה פניה של התובעת היה "זוועה". לא זו אף זו, התובעת העידה, ועדותה לא נסתרה, כי באותו שלב של חייה בתום שנת האבל על מות בעלה, היא סברה שתוכל להכיר גבר חדש עימו תוכל לחלוק את חייה בעתיד, דבר אשר נמנע ממנה בגין מראה פניה. לאור האמור, אין כל ספק כי התובעת זכאית לפיצוי בגין כאב וסבל, והנני מעריכה פיצוי זה בסכום של 30,000 ₪. 6.2 הפסד השתכרות בעבר - התובעת טענה כי עבדה עובר לטיפול נשוא כתב התביעה במשק בית אולם לא הביאה כל ראיה לטענה זו. בית המשפט ער לעובדה שעובדות משק בית אינן מקבלות תלושי משכורת, ולעתים אף אין מדווחים על עבודתן למוסד לביטוח לאומי, אולם נקל היה על התובעת להביא לעדות בעלת בית אחת או יותר אשר תעדנה כי התובעת עבדה בביתן במשק בית. התובעת לא עשתה כן, ואין מנוס מהמסקנה כי המנעותה נובעת מהעובדה שאילו היתה מביאה בעלת בית שכזו, היתה עדותה משמשת לחובתה של התובעת. הנני מפרשת את אי הבאת בעלת בית כלשהי לאימות טענתה של התובעת בדבר עבודתה עובר לביצוע הטיפול כהודאה על פיה לא עבדה התובעת עובר לקבלת הטיפול, ומשכך, אינה זכאית לפיצוי בגין הפסדי הכנסות לעבר. 6.3 הפסד כושר השתכרות לעתיד - משלא הוכיחה התובעת כי עבדה בעבר, הרי שלא ניתן להגיע למסקנה שאישה חולנית וחסרת השכלה תתחיל לעבוד בגיל 52, ואשר על כן הנני קובעת כי לתובעת לא היה מלכתחילה כושר השתכרות עתידי ומשכך אינה זכאית לפיצוי. 6.4 הוצאות בגין קניית איפור להסתרת הכתם - ניתן לומר במידה מסויימת בבדיחות הדעת כי אם לא יצאה התובעת מביתה הרי ממילא לא נזקקה לאיפור להסתרת תוצאות הטיפול. אלא מאי? כבר קבעתי כי טענותיה של התובעת בתצהיר בנקודה זו הינן מוגזמות, ואין אני מקבלת את טענתה על פיה הסתגרה בביתה במשך שנים. דווקא העובדה שהתובעת פנתה לקבלת טיפול שישפר את מראה פניה מעידה על החשיבות שמייחסת התובעת למראה פניה ומראיה בכלל, ועל כן הנני מאמינה לדברי התובעת שהיא קנתה מוצרי איפור על מנת להסתיר את תוצאות הטיפול. התובעת לא המציאה קבלות לאימות עלות תכשירי האיפור, ואשר על כן ועל דרך האומדנה, הנני מוצאת לנכון לפצותה בסך של 800 ₪. 6.5 החזר עלות הטיפול - התובעת שילמה לנתבעת סך של 1,350 ₪ עבור הטיפול, ובשערוך להיום, סך של 1,800 ₪. אין חולק כי טיפול זה לא רק שנכשל אלא שגרם לתובעת נזק ועל כן אין ספק שיש להשיב לה את הסכום ששילמה עבורו. אשר על כן זכאית התובעת להשבת הסך 1,800 ₪. 7. לאור האמור, ניתן בזאת פסק דין על סך 32,600 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק ובצירוף הוצאות אגרה וכן שכ"ט החוקר לרבות התמליל על פי קבלה. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רשלנותתביעות רשלנות רפואיתרפואהקוסמטיקה