הערעורים הנדונים עניינם בהחלטות המשיב מיום 14.08.08 ומיום 06.02.000. על פי החלטת המשיב מיום 14.08.08, אשר ניתנה במסגרת עיון נוסף, אין עדות לקיום PTSD (תסמונת פוסט טראומטית) אצל המערער, ואין קשר בין מחלת הסכיזופרניה ממנה סובל המערער לבין האירוע מיום 09.06.82, ואין מקום לשנות את החלטתו הקודמת של המשיב מיום 06.02.00 אשר דחתה את תביעת המערער להכיר בו כמי שסובל ב- PTSD בשל השירות, וזאת בשל התיישנות והעדר חבלה רשומה לפי סעיף 32 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 (להלן: "החוק" או "חוק הנכים") ובשל בחירה בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). רקע המערער, יליד 1961, התגייס לצה"ל בפרופיל 97 (כמה חודשים לאחר גיוסו הורד הפרופיל בשל בעיות אורטופדיות ל - 82) ושירת בשירות חובה משנת 1981 ועד שנת 1984 ביחידה קרבית, ובין היתר לחם במלחמת שלום הגליל. ביום 9.6.1982 בעת מלחמת שלום הגליל נלחם ואין מחלוקת, שחווה חוויות קשות ביותר, ביניהן התאבדות של סמב"צ היחידה תוך כדי הלחימה וכן הפצצה שגויה של מטוסי חיל האוויר על המערער ויחידתו תוך גרימת נפגעים רבים. במסגרת שירותו בגדוד חי"ר 424 המליץ מפקדו סא"ל עופר שריה ביום 20.07.1982 להעלותו לדרגת רב"ט וכך נרשם בהמלצה : "חייל מעולה, מבצע תפקידו על הצד הטוב ביותר, הוכיח עצמו במבצע של"ג זכאי לקבל הדרגה" (מסמך 162 בתיק הרפואי). עם סיום מלחמת שלום הגליל חל שינוי בהתנהגותו של המערער וביום 26.10.82 נשפט המערער על כך שנפקד מהבסיס ללא רשות מה- 10.10.1982 ועד ה- 23.10.1982 (מסמך 200 בתיק הרפואי). באותו חודש ביקש המערער לעבור מיחידתו בשל טענה על קשיים בבית ובעיקרם אחיו מאיר המשתמש בסמים קשים, וכי ברצונו לעזור למשפחתו. משקי"ת הת"ש ומפקדו של המערער המליצו להעבירו וציינו כי המצב בבית משפיע על תפקודו הגרוע ביחידה ואין אפשרות להקל עליו והוא אינו מרוכז בצורה משביעת רצון עקב הבעיות בבית (מסמכים 165-166 בתיק הרפואי). ביום 22.11.1982 התראיין המערער אצל סא"ל אלישע שחף וציין כי אחיו משתמש בסמים קשים אינו עובד וממתין למשפטו. עוד ספר כי אביו חולה לב והתאשפז וכי לאב הייתה חנות אשר נסגרה והוא מנהל משפטים עקב זאת בגלל החובות. באותו ראיון סיפר גם כי לפני גיוסו גר בקיבוץ אילות. בסיכום הפגישה נקבע כי על המערער להמציא האישורים הרלוונטיים ובכללם אישורים רפואיים לגבי אביו, ואישור משטרה בית משפט ועובדת סוציאלית לגבי אחיו הנרקומן (מסמכים 175-177 בתיק הרפואי). בדצמבר 1982 נדחתה בקשתו של המערער להעברה קרוב לביתו בה צוין כי עם כל ההבנה לבעיותיו אין הצדקה להיענות לבקשותיו, וכי גם לפני גיוסו גדל החייל בקיבוץ ולא הווה גורם תומך למשפחתו (מסמך 180 בתיק הרפואי). יחד עם זאת, ביום 3.12.1982, עבר המערער לשרת במפקדת חטיבה 512 באילת (מסמך 293 בתיק הרפואי). החל מינואר 1983 נשפט המערער מספר פעמים בשל עבירות משמעת שונות. ביום 27.01.1983 נשפט המערער על כך שביום 25.01.1983 איבד את פנקס החוגר (מסמך 198 בתיק הרפואי). ביום 10.05.1983 נשפט המערער על כך שביום 04.01.1983 לא ענד דרגות, היה ללא כומתה, לא היה מגולח והיה ללא דיסקית (מסמך 190 בתיק הרפואי). ביום 12.05.1983 נשפט המערער על כך שביום 08.05.1983 עזב את שטח המחנה לקיבוץ איילות ללא אישור ולמרות שהיה במצב כוננות (מסמך 197 בתיק האישי). ביום 13.05.1983 נשפט המערער על כך שביום 12.05.1983 הרים יד על חיילת (מסמך 191 בתיק הרפואי). המערער נשפט על כך שביום 26.09.1983 לא היה ברשותו אישור יציאה מהבסיס (מסמך 185 בתיק הרפואי). ביום 01.12.1983 נשפט המערער על כך שביום 30.11.1983 עזב את שטח המחנה ללא קבלת אישור (מסמך 187 בתיק הרפואי). ביום 12.01.1984 נשפט המערער על כך כי ביום 26.08.1983 לא היו ברשותו מסמכים מזהים , חוגר ופנקס שבי (מסמך 140 בתיק הרפואי). ביום 12.01.1984 נשפט המערער בשל כך כי ביום 13.10.1983 נתפס כשהוא לא מסופר, לא הייתה ברשותו דיסקית ולא ענד סימני דרגות (מסמך 141 בתיק הרפואי). ביום 24.04.1984 הורשע המערער בעבירה של שימוש בסם מסוכן על ידי בית הדין הצבאי אשר גזר עליו הורדה לדרגת טוראי ו- 3 חודשי מאסר על תנאי לשנתיים, וזאת בשל התחשבות בית הדין במערער אשר השתחרר מצה"ל, התחיל דרך חיים חדשה וגר בקיבוץ איילות מזה 4 שנים ומצוי על סף קבלה לחברות בקיבוץ (מסמכים 210-215 בתיק הרפואי). מסמך 202 בתיק הרפואי מפרט את העונשים שקיבל המערער בגין עבירה זו ובין יתר העבירות הנ"ל, ובכללם עונשי מחבוש, עונשי ריתוק לבסיס ואף הורדה בדרגה. לאחר שחרורו של המערער מהשירות הצבאי הוא שהה בארה"ב עד לשנת 1989 (כחמש שנים) ואז חזר ארצה. ביום 18.2.90 אושפז המערער בבית החולים אברבנאל למשך כ-9 שבועות (מסמך 429 בתיק הרפואי) וביום 19.12.90 אושפז שוב למשך שבעה שבועות (מסמכים 229, 343-344 ובתיק הרפואי). המערער אובחן כחולה במחלת נפש מסוג סכיזופרניה פרנואידית. מאז ואילך אושפז המערער מעת לעת לתקופות של ימים אחדים עד חודשים אחדים, וטופל ועודנו מטופל במרפאות לבריאות הנפש (לעניין היסטורית האשפוזים של המערער ראו מסמכים 102, 229, 459 בתיק הרפואי). תוך כדי אשפוזו בבית החולים הגיש המערער, באמצעות אמו, ביום 1.1.91 תביעה לנכות כללית למוסד לביטוח לאומי (מסמכים 237-242 בתיק הרפואי). המוסד לביטוח לאומי הכיר בו כנכה עקב מחלת הנפש וקבע לו תחילה נכות זמנית, ומיום 1.1.93 נכות צמיתה בשיעור של 70 אחוזים. ביום 02.12.1992 נקבע למערער אובדן כושר השתכרות בשיעור של 75% לצמיתות (מסמך 286 בתיק הרפואי). במשך כל השנים מקבל המערער גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי. בינואר 1992 שוחרר המערער משירות בפרופיל 21 בגין סעיפי ליקוי 29317, 48372, 51311 (מסמכים 296-297 בתיק הרפואי). ההליכים בפני הועדה ביום 5.8.99 הגיש המערער למשיב תביעה להכיר בו כנכה על פי החוק וטען שמחלתו הנפשית נובעת מהאירועים במלחמת שלום הגליל. ביום 6.2.00 דחה המשיב את התביעה עקב התיישנות ובחירה בזכויות, המשיב הוסיף וציין שעל פי חוות דעת מומחה מטעמו ד"ר וייזר אין קשר סיבתי בין השירות הצבאי ששירת המערער לבין מחלתו (להלן: "ההחלטה הראשונה"). על החלטה זו ערער המערער בפני הוועדה בתיק וע 1169/00. לאחר הגשת הערעור פנתה אמו של המערער לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה למנותה אפוטרופסית לבנה וביום 22.12.02 החליט בית המשפט למנותה כמבוקש. בהחלטת הוועדה בוע 1169/00 מיום 26.10.03 נקבע כי אין למנות מומחה רפואי בשאלת מסוגלות הבחירה בזכויות, וביום 23.03.04 ניתנה החלטת הוועדה הדוחה את הערעור עקב בחירה בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי. המערער הגיש ערעור על החלטה זאת לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 2471/04), במסגרתו הגיש מסמכים רפואיים חדשים. בית המשפט המחוזי פסק ביום 21.06.07 כי יש להשיב התיק לוועדה ולאפשר למערער ולמשיב להגיש ראיות חדשות בשאלת כושרו של המערער לבחור בזכויות. לאחר החזרת התיק לוועדה הועברו המסמכים החדשים אותם הגיש המערער אשר התייחסו, בין היתר, לאשפוזו הראשון של המערער משנת 1990 אשר כבר בו נעשתה התייחסות למלחמה ולמצבו, וכן לקשר בין השירות למצבו הנפשי של המערער (מסמכים 476-477 בתיק הרפואי מיום 14.08.06 של ד"ר יעל דליהו, מסמך 479 בתיק הרפואי מיום 02.03.06 של ד"ר ראול ליפניק, מסמך 480 בתיק הרפואי מיום 14.12.01 של ד"ר טוויג, מסמך 478 בתיק הרפואי מיום 16.04.06 של בית החולים אברבנאל עליו חתום בין היתר ד"ר שור, מסמך 484 בתיק הרפואי מיום 15.11.00 של ד"ר רפפורט הלנה). מסמכים אלו הועברו למומחה המשיב, ד"ר אסף טריפטו, לצורך בחינת השאלה האם בין השנים 1993-1996 היה מסוגל המערער לבחור בין זכויותיו לפי חוק הנכים לבין זכויותיו לפי חוק הבטוח הלאומי, וקבע בחוות דעתו כי המערער היה מסוגל לבחור ולהחליט בתקופה הרלוונטית האם לבחור בזכויות לפי חוק הנכים או לפי המוסד לביטוח לאומי. ביום 18.02.08 קבעה הועדה כי על המערער להגיש תביעה חדשה לאור המסמכים אשר התגלו במהלך ניהול המשפט וסיכום האשפוז הראשון מאברבנאל כדי שההחלטה לעניין ה- PTSD תינתן על יסוד חומר עובדתי מלא. לאור החלטה זאת הגיש המערער בקשה לעיון נוסף בגין PTSD. בהחלטת המשיב מיום 14.08.08, היא ההחלטה הנוספת העומדת בבסיס ערעור זה יחד עם ההחלטה הראשונה, נקבע כי לאור חוות דעתו של ד"ר בקר מיום 01.08.08 אין עדות לכך שלמערער יש PTSD ואין קשר בין הסכיזופרניה לאירוע מיום 09.06.1982 ואין לשנות את ההחלטה הראשונה לדחיית התביעה. בגין החלטה זאת הוגש הערעור בוע 1243/08, אשר אוחד עם וע 1169/00. טענות המערער המערער הגיש תצהיר מיום 03.03.2003 בו תיאר את האירוע מיום 09.06.1982 אשר בגינו, לטענתו, פרצה אצלו מחלת הסכיזופרניה וכן את מצבו לאחר אותו אירוע וכך הוא מעיד בתצהירו : "בתחילת המלחמה פעלנו בגזרה המזרחית של לבנון, לאחר שעברנו את הכפר חצביה והתקדמנו לעבר הכפר ראשייה, היה זה היום הרביעי למלחמה. חברי לירון הסמב"צ שהיה איתי בנגמ"ש לקח קשה את מראות המלחמה, הגופות והכדורים שנורו לעברנו, הוא כיוון לעצמו את הנשק לחזה וירה כדור. הוא הספיק לצעוק לקמב"צ נפצעתי ומת במקום. אני עזרתי לפנות אותו והמשכנו בלחימה. בשעות הצהריים של היום החמישי למלחמה לפני כפר קוק נתקלנו במארב מחבלים שירו עלינו טילי סגר, וטילי נ"ט על הטנקים והכלים שהיו בכוח. קיבלנו הוראה לפרוק מהכלים ולתפוס עמדות בשטח. אני מצאתי מחסה ותוך כדי כך ראיתי איך הכלים נפגעים אחד אחד ועולים באש. אני זוכר טיל אחד שפגע בקיר בניין סמוך לנגמ"ש שלי ולא התפוצץ והחליק מטר לידי, ראיתי את המוות מול העיניים. כך ספגנו אש במשך כ-30 דקות. אחד הטנקים החל לירות אש לעבר מקורות האש ואני ויתר החיילים התחלנו לרוץ עם אלונקות ולפנות את הפצועים למקום מחסה. לאחר שהאש הפסיקה, הלכנו לבדוק את הנגמשים והטנקים אשר נפגעו, אני זוכר את ריח השריפה והמוות שעלה מהם, הכלים היו שרופים לגמרי, ולא נותר מהם, וממי שנלכד בפנים דבר. באותו אירוע אני שימשתי כקשר של הסמג"ד אודי וינטר ז"ל, אשר נהרג מאוחר יותר כתוצאה מפגיעת מטוסי חיל האוויר. לאחר שהתארגנו המשכנו בתנועה ואז לפתע הופיעו מולנו 4 מטוסים של חיל האוויר ובלהבות של אש הטילו עלינו פצצות מצרר. .....אני ראיתי מול העיניים את אחת הפצצות מתפוצצת מולי והייתי בטוח כי אני עומד בפני המוות. גם לאחר התקיפה הזו היינו צריכים לפנות את הפצועים ולטפל בהם. אני זוכר כמה דם נשפך שם וממני בקשו לתרום דם עבור החיילים הפצועים. .....מלבד האימה של המוות לא עוזבות אותי המחשבות מדוע דווקא מטוסים של חיל האוויר שלנו תקפו אותנו...האימה של הפצצות אשר התפוצצו מסביבי לא עוזבת אותי עד ליום זה. כל יום אני רואה את הפצועים את הדם והאש וחווה את האימה ומחשבות המוות....... לאחר הפגיעה שלי החל מצבי להידרדר, כיום אני יודע כי למעשה המדובר בתגובה שלי לאירוע אך באותו הזמן לא הצלחתי לקשור את הדבר. אני זוכר כי המחשבות על הפגיעה החלו לרדוף אותי בלילות, ואף שיתפתי את אחותי בכל באחת החופשות שלי. נעשיתי סגור והפכתי שבר כלי. אני פניתי למפקדי וביקשתי לעבור לשרת ביחידה אחרת, אני ספרתי להם על הקושי שלי לתפקד בשל המראות, אך הם התייחסו אלי כאל משתמט ולבסוף העבירו אותי ליחידה מרחבית בדרום. אך גם שם סבלתי מבעיות של דכאון, של אימה ושל חוסר השתלבות וחוסר יכולת לתפקד כתמול שלשום.......". לטענת המערער מחלות הסכיזופרניה וה- PTSD מהן הוא סובל נגרמו עקב השירות, וכי במועד פנייתו למוסד לביטוח לאומי לא היה מסוגל לבחור בזכויות, וכי היה על המשיב להצמיד את היום הקובע לבחירה בזכויות למועד מינוי האפוטרופוס למערער. לטענת המערער יש להכיר בקשר של גרימה או לכל הפחות החמרה בין הסכיזופרניה לבין השירות הצבאי וכן יש להכיר בקשר של גרימה בגין מחלת ה- PTSD. טענות המשיב לטענת המשיב כפי שעולה מחוות דעתו של ד"ר בקר המערער אינו סובל מ- PTSD אלא מסכיזופרניה וכי אין קשר בין השירות הצבאי לסכיזופרניה. לטענת המשיב המערער בחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי, וכי מבחן הבחירה הוא מבחן אובייקטיבי על פי התנהגות הנכה ואין בעצם היותו של נכה חולה נפש כדי להוות תנאי מספיק לקבוע כי מצבו הנפשי מנע ממנו להפעיל שיקול דעת ממשי עת תבע תגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי, כאשר קביעה כי המצב הנפשי מנע גמירות דעת היא קביעה נדירה ביותר. לטענת המשיב העובדה כי אמו של המערער מונתה כאפוטרופוס לבנה בשנת 2002 איננה מעידה בדיעבד על חוסר מסוגלות בבחירה בזכויות בשנת 1993 שכן המינוי נעשה למעלה מתשע שנים לאחר שנקבעה למערער נכות יציבה ואילו במועד הבחירה בזכויות לא הוחזק המערער כמי שנשללה ממנו הכשרות המשפטית וכפסול דין. לטענת המשיב במשך שנים רבות ובכלל זה בתקופה הרלבנטית לבחינת הבחירה בזכויות המערער תפקד וניהל את ענייניו בעצמו וללא כל בעיה, דאג לעצמו ולא היה מנותק מהמציאות, כך שהלכה למעשה, נכותו הנפשית לא השפיעה על מעשיו ובחירתו ובוודאי לא הייתה עד כדי שלילת יכולת בחירה. לעניין זה טוען המשיב כי יש לתת משקל רב למסמכים הרפואיים אשר נערכו בזמן אמת כאשר בוחנים את שאלת מסוגלות הבחירה בזכויות ואין לתת משקל למסמכים רפואיים מאוחרים וחוות דעת של המערער אשר נערכו בשנים 2006-2008. עוד טוען המשיב כי אין חבלה רשומה לגבי ה-PTSD והסכיזופרניה וכי אין קשר בין מחלות אלו לבין השירות. המערער הגיש תצהיר שלו וכן תצהירים של אחותו, הגב' סיגל חגי, גיסו מר עידו חגי, אמו הגב' לבנה אוהבה וכן תצהיר של מפקדו עפר שריה, אשר העידו בפני הוועדה. עוד העידו בפני הוועדה אחיו של המערער בני שגב, וכן ד"ר הנרי שור מנהל החטיבה האמבולטורית בבית החולים אברבנאל, אשר הגיש חוות דעת מטעם המערער בתיק זה. מטעם המשיב העידו ד"ר בקר וד"ר אסף טריפטו. דיון והכרעה בחירה בזכויות לאחר שמיעת העדים, המומחים ועיון במסמכים בתיק אנו קובעים כי בנסיבות המקרה הנדון יש לקבוע כי המערער בשל מצבו הנפשי לא היה מסוגל לבצע בחירה בזכויות וזאת כפי שיפורט להלן. הסעיפים הרלוונטיים במסגרת דיון זה הם סעיף 36(א)(1) לחוק הנכים וסעיף 323 לחוק הביטוח הלאומי העוסקים בנושא הבחירה בזכויות. כאשר הסעיפים בנוסחם הישן קבעו כי הבחירה בזכויות תעשה תוך 6 חודשים מקביעת דרגת הנכות היציבה, כאשר התיקון לחוק, בעקבות ביקורת על החוק, שינה את המצב ובין היתר הרחיב את התקופה לבחירה בזכויות לתקופה של 3 שנים. נושא הבחירה בזכויות נדון בהרחבה בפסיקה כאשר ההלכה אשר נקבעה לעניין זה היא כי בחירתו של הנכה נלמדת מהתנהגותו, כאשר גביית כספים על פי אחד החוקים מהווה ראיה ניצחת למימוש הבחירה (ראו לעניין זה ע"א 3449/90 קצין התגמולים נ' איבגאנה כמאל מוחמד, פ"ד מז (2) 84, ברע"א 3328/98 בן זקן נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(5) 577). היו מקרים גבוליים בהם אבחנה הועדה את הלכת איבגאנה. היו אלה מקרים קיצוניים במיוחד מקום בו שוכנעה הועדה מן המסמכים כי מדובר בחולי נפש קשים, שמחמת מחלתם נשללה מהם היכולת להבין ולבחור בין הזכויות על פי החוקים השונים - העדר טוטלי של תובנה ושיפוט. ר' ע"נ 201/99 כהן נ' קצין התגמולים (לא פורסם וע"נ 588/98 שבירו נ' קצין התגמולים (לא פורסם). השאלה העומדת במקרה הנדון היא האם המערער מצליח להיכנס לחריגים אשר נקבעו בפסיקה בדבר העדר יכולת לבחור בזכויות. המשיב הגיש כאמור חוות דעת של ד"ר טריפטו אשר התייחס לשאלת הבחירה בזכויות. בחוות דעתו ציין ד"ר טריפטו כי ישנו קושי כיום לאחר הרבה שנים לבוא ולקבוע מסמרות בעניין הבחירה בזכויות וכן הוא מציין כי ההכרעה בנושא יכולה להיעשות על סמך מסמכים הנמצאים בפניו ובכללם הערכות שנעשו כלפי מצבו של המערער עת עמד בפני משפט או כאשר היה צריך ליתן גט לאשתו. בסיכום חוות דעתו ציין ד"ר טריפטו, בין היתר, את הדברים הבאים: "לא ניתן לדעת בוודאות האם שקל את השיקולים בנוגע לבחירתו בשנים אלה. אך לאור המידע המתואר ניתן להניח כי היה מסוגל לעשות כן, לפחות בחלקם של הזמנים בשנים אלה". בעדותו בפני הוועדה התייחס ד"ר טריפטו לנושא לעיל וכך הוא מציין : "הסתייגות קטנה, כתבתי בסופה של חוות הדעת שלהערכתי הוא כן היה מסוגל לבחור בזכויות בהינתן שבאמת דברים מובאים בפניו, ז"א בן אדם יכול להגיד אני הולך לביטוח הלאומי לבקש הכרה בנכות, כמובן המידע הוא שם, ז"א מתוך הניסיון הקליני, מתוך עבודה עם פציינטים, מתוך עבודה בבתי חולים, אנחנו יודעים המידע הוא שם, אני תובע את משרד הביטחון או אני תובע את הביטוח הלאומי, צריך להיות שם ולקבל את המידע כדי לדעת שאתה יכול לבחור. אם בן אדם לא יודע שהוא יכול לבחור, אז הוא לא יכול לשקול את השיקולים" (עמוד 47 לפרוטוקול שורות 41-44, עמוד 48 לפרוטוקול שורות 1-3). בהתייחס לבחירה בזכויות ציין ד"ר שור בעדותו, בהתייחס למסמכים אליהם התייחס ד"ר טריפטו בחוות דעתו כגון המסמך בדבר כשירותו של המערער ליתן גט או כשירותו של המערער לעמוד לדין, כי כאשר הם מתבקשים ליתן את חוות דעתם האם מישהו כשיר לפעולה מסוימת עם השלכות משפטיות אז מסתכלים על איזה פעולה מדובר, וכי בהתייחס לעניין הנדון הדרישה להיות מסוגל להבדיל בין זכויות שקשורות לחוק ספציפי של הביטוח הלאומי לעומת משרד הביטחון, זה דורש בן אדם המצוי בעניינים של החיים, וזה לא כמו עניין של לתת גט או עבירה, וכי במצבו של המערער בו היה מאושפז ומסומם הוא אינו יכול לאמר זאת (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 20-38). עוד ציין ד"ר הנרי שור בעדותו כי במקרה הנדון נפלה טעות וכי המערער לא הופנה להגיש תביעה במשרד הביטחון כפי שהיה צריך לעשות (עמוד 8 לפרוטוקול שורות 15-24). מעדותו של ד"ר טריפטו כמו גם מעדותו של ד"ר שור עולה כי במקרה הנדון התביעה למוסד לביטוח לאומי, אשר הוגשה על ידי אמו של המערער, נעשתה ללא שהונחה בפני המערער האפשרות של פניה למשרד הביטחון, ואז לפי עדותו של ד"ר טריפטו אין לאמר כי המערער ידע על זכויותיו ולכן בחר בזכויות. הננו סבורים כי המקרה הנדון הוא מקרה חריג בכל היבטיו וזאת בין היתר מהסיבות הבאות: ראשית המדובר באדם חולה סכיזופרניה (אשר מומחי הצדדים חלוקים באשר להיותו סובל גם מפוסט טראומה) המוכר בנכות רפואית ותפקודית בשיעור גבוה, מיום 1.1.93 נקבעה למערער נכות צמיתה בשיעור של 70 אחוזים, וביום 02.12.1992 נקבע למערער אובדן כושר השתכרות בשיעור של 75% לצמיתות. שנית, הצדדים מסכימים כי המערער משתמש כבד בסמים, אשר אין חולק כי יש בהם כדי להוות השפעה על מצבו ועל הכרתו, וכאשר בהתייחס לנושא הסמים והשפעתם על יכולת הבחירה של המערער בזמנים הרלוונטיים לדיון בתיק זה לא ניתן לקבל חוות דעת מטעם מומחי הצדדים בשל אי יכולת לדעת מתי היה המערער נתון תחת השפעת סמים ומה היה מצבו באותה העת. שלישית, במקרה זה התביעה למוסד לביטוח לאומי הוגשה על ידי אמו של המערער וזאת בשל המצב הכלכלי הקשה בו היו נתונים (ראו עדותה של הגב' לבנה אוהבה עמודים 18-19 לפרוטוקול), וכאשר לעניין זה קבעה הפסיקה בע"א (ת"א) 1257/03 איש כסית נ' קצין התגמולים (לא פורסם 27.03.07), כי על הועדה לשקול את כל הנסיבות כדי לוודא אם הייתה בחירה או שמא הפנייה למוסד לביטוח לאומי נעשתה מתוך אילוץ שאין בו בחירה. רביעית, וכפי שצוין לעיל במקרה זה לא הונחה בפני המערער האפשרות לבחור, מצב אשר לשיטת ד"ר טריפטו אין בו כדי להוות בחירה. לאור כל האמור ונסיבות המיוחדות של תיק והיות ולא ניתן לדעת האם אכן היה מערער מסוגל בזמנים הרלוונטיים לבצע בחירה בזכויות, אנו קובעים כי אין לראות בהתנהגותו של המערער כבחירה בזכויות, ואנו מקבלים את טענתו של המערער כי יש לבחון את נושא הבחירה ממינוי אמו של המערער כאפוטרופוס ואז אין לאמר כי נעשתה בחירה בזכויות על ידי המערער. התיישנות וחבלה רשומה סעיף 32 לחוק קובע כי הזכות להגיש בקשה לתגמולים או להכרה בנכות, מתיישנת כעבור שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבמהלכו ארע המקרה אשר גרם לנכות. אין מחלוקת על עצם העובדה כי על פניו התיישנה תביעת המערער על פי סעיף 32 לחוק הנכים. תקופת ההתיישנות היא בת 3 שנים והיא נמנית מיום שחרורו של המערער. היות ובמקרה זה הוגשה התביעה שנים רבות לאחר שחרורו, התיישנה התביעה. עוד יש לציין, כי מחלות ה- PTSD והסכיזופרניה אינן מוזכרות ברשימת המחלות המנויות בתוספת לתקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (התיישנות זכויות) תשי"ז- 1956, ועל כן אין להאריך את מועד ההתיישנות. יוער כי בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 3410/07 העמותה לקידום נפגע תגובות קרב נ' שר הביטחון (טרם פורסם, 30.07.08) נדחתה העתירה להורות לשר הביטחון להתקין תקנות להארכת תקופת ההתיישנות להגשת תביעות נכות המוגשות בגין תגובות קרב כך שמניינה יחל מיום אבחון הפגיעה. על אף האמור לעיל, סעיף 32א לחוק מאפשר לקצין התגמולים להאריך את תקופת ההתיישנות במידה ומתמלאים התנאים המצטברים הקבועים בחוק, הקובע כדקלמן: "קצין תגמולים רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה לפי סעיף 30, על אף האמור בסעיף 32 (א), אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו תנאים אלה: (1) הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה על ידי חבלה רשומה; (2) ההשהיה בהגשת הבקשה אינה עשויה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה; (3) ההשהיה לא הביאה, ולא היתה עשויה להביא, במישרין או בעקיפין, להחמרת הנכות שלגביה מוגשת הבקשה, או להגדלה ניכרת של הנטל שעל אוצר המדינה בתשלום התגמולים או במתן טובת הנאה אחרת עקב החמרת הנכות; (4) ההשהיה לא תקשה על המדינה לממש את זכויותיה לגבי כל צד שלישי האחראי או עשוי להיות אחראי, במישרין או בעקיפין, לחבלה, נושא הבקשה. בסעיף זה "חבלה רשומה" - חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא-הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לענין זה על ידי שר הבטחון". על פי הפסיקה, במקרה של "חבלה רשומה" יש להוכיח שלושה תנאים: "א. רישום המעיד על פגיעה בגוף. ב. אירוע שגרם לפגיעה זו. ג. סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום". זאת ועוד נקבע, כי לשון סעיף 32א לחוק הנכים חלה גם על נכים שמקור נכותם במחלה או החמרת מחלה, וכי בגדר מחלה יש לראות גם פגיעה בנפש (ראו ע"א 203/85 בן ארי נ' ק"ת, פ"ד מא(4) 133 (להלן: "פסק דין בן ארי") וכן פסק דין כספי לעיל). בכל הנוגע לטענות של פגימות נפשיות הקלו בתי המשפט בכל הנוגע לרישומה של הפגיעה והוכחת האירועים שגרמו לה וכן ביחס לסמיכות הזמנים בין הרישום לבין האירוע אך עדיין נדרש תוצאה של פגיעה נפשית במהלך השירות הצבאי (ראו ע"א (ת"א) 3876/98 יניב ווילמוט נ' ק"ת (לא פורסם) (להלן: "פסק דין וילמוט") .במקרה הנדון המשיב לא הכחיש את קיומו של האירוע משנת 1982 ואף הוכח לנו מעדותו של מפקד המערער כי המערער נחשף לאירוע משנת 1982. בנוסף, ישנו מסמך משנת 1990 האשפוז הראשון של המערער (מסמך 429 בתיק הרפואי) המציין את השירות והאירוע הטראומתי אותו חווה המערער וכן מציין כי המדובר במצב ממנו הוא סובל כבר 3-4 שנים. הננו סבורים כי בנסיבות תיק זה כמפורט לעיל ולהלן יש לראות במסמכים אשר הונחו בפני הוועדה כדי חבלה רשומה המתגברת על טענת ההתיישנות. מחלות המערער והקשר לשירות ראשית נציין כי המשיב אינו מכחיש את קיומו של האירוע מיום 09.06.1982 בו מטוסי חייל האוויר התקיפו את כוחותינו, אותו מתאר המערער בתצהירו ואשר לטענתו הוביל בין היתר להתדרדרות במצבו. לתמיכה בטענתו כי היה נוכח באירוע זה העיד המערער את מר עופר שריה מפקדו במלחמת שלום הגליל אשר אישר בעדותו ובתצהירו כי המערער היה בין חיילי הגדוד באותו אירוע מיום 09.06.82, עדות אשר לא נסתרה על ידי המשיב. השאלה העיקרית העומדת בבסיס המחלוקת בסוגיה זו היא האם האירוע לו נחשף המערער גרם למערער ל- PTSD והאם יש קשר בין האירוע לבין מחלת הסכיזופרניה ממנה סובל המערער. במקרה הנדון ישנה מחלוקת בין הצדדים באשר למחלות מהן סובל המערער. מחד גיסא, הגיש המערער לוועדה מסמכים שונים בהן ציינו מומחים אשר בדקו את המערער כי ייתכן והמערער סובל מ - PTSD מושהה (ראו למשל מסמכים 298, 299 בתיק הרפואי), מאידך גיסא אף מומחה המערער עצמו הודה בעדותו כי לאור מורכבות מצבו של המערער לא ניתן לאור מצבו לקבוע בוודאות כי ישנו PTSD, אך גם הוא אינו יכול לשלול מצב של PTSD המקופל בתוך הסמים והסכיזופרניה של המערער, כאשר הבעיה באבחון מצבו של המערער נובע מהסכיזופרניה והסמים בהם משתמש המערער (ראו עדותו של ד"ר שור עמודים 4-6 לפרוטוקול). בהתייחס ל- PTSD מציין מומחה המשיב, ד"ר בקר, כי אבחנה זו אינה רלוונטית לענייננו שכן מעולם לא הייתה למערער תסמונת פוסט טראומטית על פי המסמכים שהונחו בפניו, וכי אין שום אפשרות בהפרעת סכיזופרניה כה קשה ממנה סובל המערער לאבחן סימפטומים של PTSD בתוך המארג הנפשי ההרוס אצלו בשל המחלה ובשל הסמים. כן העיד ד"ר טריפטו כי אף אם קיימים סימפטומים פוסט טראומטיים אצל המערער עדיין הוא אינו רואה את כל הקריטריונים לאבחנה של הפרעה פוסט טראומטית מלאה, וכי את הסימפטומים הקיימים ניתן לייחס לסכיזופרניה (עמוד 58 לפרוטוקול שורות 12-14). לעניין התסמונת הפוסט טראומטית, הרי שלאור עדותו של מומחה המערער, אשר ציין בעדותו בפניה הוועדה כי לאור מצבו של המערער הוא אינו יכול לקבוע בוודאות כי המערער סובל מתסמונת פוסט טראומטית עקב השירות (עמוד 5 לפרוטוקול שורה 14), וכן כי במצבו של המערער כיום לא ניתן למצוא אצלו PTSD (עמוד 5 לפרוטוקול שורות 25-37) , כאשר מנגד עמד מומחה המשיב על עמדתו כי למערער אין את כל הקריטריונים לאבחנה של הפרעה פוסט טראומטית מלאה, כפי שאף ציין מומחה המערער בעדותו (עמודים 4-5 לפרוטוקול), הרי שאנו קובעים כי לא הוכח לנו כי למערער קיימת תסמונת פוסט טראומטית ואנו דוחים הערעור בגין תביעה זאת. השאלה היחידה שנותרה לבחינה היא האם ישנו קשר בין מחלת הסכיזופרניה ממנה סובל המערער לבין השירות. ד"ר בקר הסכים בעדותו כי ניתן היה לראות שינוי בהתנהגותו של המערער מספר חודשים לאחר האירוע אך לדעתו השינוי נבע בגלל המצב המשפחתי (עמוד 31 לפרוטוקול שורות 16-18). בהתייחס לסכיזופרניה והקשר בין לשירות, ציין ד"ר בקר בחוות דעתו כי לא ניתן לחבר את המחלה אשר התחילה ב- 1992 עם האירוע מ- 1982, וכי המחלה אמורה לפרוץ בטווח של חודשים מהטראומה וכי במקרה הנדון ישנו תיעוד על כך שתפקד היטב עד סוף השירות הצבאי ב- 1984 וכי אין עדות לתחלואה אלא ב- 1989 לפי עדות הגיס, ועל כן לא ניתן לגשר על פער זה. בעניין זה אנו מקבלים את טענתו של המערער כי אכן האירוע מיוני 1982 היה קו שבר בחייו, טענה לה הסכים אף ד"ר טריפטו, המומחה מטעם המשיב, בעדותו בפני הוועדה (עמוד 53 לפרוטוקול שורות 41-42)., שכן החל מתקופה זו ביקש המערער לשנות תפקיד, כאשר הנימוקים לכך היו בעיות בבית שנבעו ממצבו של אביו ובעיית הסמים של אחיו. אף כי הצבא בחר כאמור לדחות את בקשתו של המערער לשירות קרוב לבית הרי שבסמוך למתן ההחלטה הוחלט להעביר את המערער תפקיד והוא הוצב בדרום. בנוסף להעברת התפקיד הרי שבחודשים שלאחר האירוע רואים התחלת התדרדרות קיצונית בהתנהגותו של המערער אשר אופיינה בעבירות משמעת רבות, נפקדות, הכאת חיילת ואף לקיחת סמים כמתואר לעיל. לאחר סיום השירות המערער נסע לחו"ל ועבד חלק מן הזמן עם אחיו, שהתגורר שם והיה בעל חברת שיפוצים. התרשמנו מעדותו של האח, כמו מעדויותיהם של יתר עדי המערער, כי כבר בעת שהותו בחו"ל, הבחינו כי מצבו של המערער אינו טוב וכי אין המדובר באדם אותו הכירו (ראו למשל עדותו של בני שגב, אחיו של המערער, אשר ציין כי כבר בעת שהגיע המערער לחו"ל הבחין כי אין המדובר באותו אדם וכי הוא היה מבולבל, שקט והוא הרגיש כי אין לו עם מי לדבר - עמוד 13 לפרוטוקול שורות 22-37). המשפחה לאחר זמן זיהתה את מצבו הקשה של המערער ואז הוא שוכנע לחזור הביתה. ביום 18.02.1990 המערער אושפז באופן כפוי בבית החולים אברבנאל, שם נרשם כי המערער עבר טראומה במלחמת לבנון ומספר שנים לא סיפר וכי המדובר באשפוז פסיכיאטרי בגין מצב ממנו סובל כבר 3-4 שנים (מסמך 342 בתיק הרפואי). לעניין האמור ציין מומחה המערער, ד"ר שור, בעדותו כי לאחר האירוע ב- 1982 החל השירות של המערער להיות יותר בעייתי כולל סמים ובעיות משמעת, ובסופו של דבר הועבר ליחידה בדרום. לטענת מומחה המערער במקרה של המערער יש יחסי גומלין בין הסמים אותם צרך המערער, אישיותו והאירוע החריג, וכי הוא אינו יכול לשלול את החלק של האירוע הטראומטי למערער משנת 1982 בהתפתחות הסכיזופרניה או איזה שהיא פגיעה נפשית שהובילה לסמים ולסכיזופרניה (עמוד 7 לפרוטוקול שורות 13-37). בהתייחס לקשר בין הסכיזופרניה לאירוע משנת 82 ציין ד"ר טריפטו בעדותו כי אירוע כמו האירוע אליו נחשף המערער יכול להוביל להחמרה של מחלת הסכיזופרניה וכן לשינוי אופיה של המחלה (עמוד 54 לפרוטוקול שורות 1-18, עמוד 59 לפרוטוקול שורות 10-19). הננו סבורים כי בתיק זה מדובר במקרה קשה, בו הוכח לנו מחד כי המערער נחשף לאירועים הטראומתיים בשנת 1982 כאשר לאחר חשיפתו לאירועים אלו רואים התדרדרות במצבו, ולאחר שהובאה בפנינו עדותם האמינה של בני משפחתו של המערער על מצבו הנפשי והתפקודי בתקופה שלאחר שחרורו, וכן עדותו של ד"ר שור האחראי על המוסד בו מטופל המערער כבר כ- 20 שנים, נראה כי יש מקום להכיר בקשר מסוים בין הארוע לבין מצבו הנפשי. נזכיר, כי על פי הפסיקה בתביעות של נכים במסגרת החוק ייטה בית המשפט לפרשנות מרחיבה לטובת הנכה ויקל עימו במידת הראיות הנדרשת להרמת נטל השכנוע (ע"א 55/69, קצין התגמולים נ. דורית שפירא, פד"י כ"ג(1), 529; ד"נ 3/70, בוסאני נ. קצין התגמולים, פד"י כ"ד(1), 637, 641) מאידך, גם המומחה מטעמו של המערער לא קבע קשר של גרימה, אלא מצא כי קיימים גורמים שונים למחלתו הנפשית של המערער ביניהם בעיקר התמכרותו לסמים ובנוסף ראה באירוע בזמן מלחמת לבנון אירוע שיכול ומשפיע על מצבו הנפשי. לעניין זה נזכיר כי גם מומחה המשיב ראה בכך אירוע סטרסוגני שהשפיע על מצבו הנפשי של המערער. לפיכך, לאחר שקילת כל השיקולים והנסיבות של תיק זה, אנו סבורים כי יש ללכת לקראתו של המערער בעיקר בהתחשב באירוע הקשה שעבר, ולהכיר בקשר של החמרה בין מחלת הסכיזופרניה של המערער לבין השירות בשיעור של 25%. לסיכום הוועדה דוחה את טענת המשיב בדבר בחירה בזכויות, העדר חבלה רשומה והתיישנות. הוועדה מקבלת את הערעור וקובעת קשר של החמרה בשיעור של 25% בין מחלת הסכיזופרניה לבין שירותו של המערער. הוועדה דוחה את הערעור בהתייחס ל- PTSD. הוועדה קובעת כי המערער זכאי לקבל הפרשי תגמולים לפי חוק הנכים החל מיום הגשת התביעה למשיב. המשיב ישלם למערער הוצאות בסך של 500 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 3,000₪. התיקים הרפואיים מוחזרים למשיב. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת ההחלטה. המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים. ניתנה היום ג' בתמוז, תשס"ט (25 ביוני 2009) בהעדר הצדדים. ד"ר עמנואל כץחבר עינת רביד, שופטתיו"ר הועדה עו"ד אראלה עפרוןחברה התחום הנפשיצבארפואהקצין התגמוליםסכיזופרניהחולי נפש