## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובע, מר _________ ת.ז. _________, עורך דין במקצועו, בעל ותק ומוניטין רב שנים, אשר שימש במועדים הרלוונטיים לתביעה כיועץ המשפטי של אגודת _________ כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ח.פ. _________ (להלן: "האגודה"). 2. הנתבע, מר _________ ת.ז. _________, אף הוא עורך דין במקצועו, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה היה חבר באגודה. ## ב. הסעד המבוקש ## 3. כבוד בית המשפט מתבקש לפסוק לתובע פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב פרסום לשון הרע על ידי הנתבע, לרבות פגיעה במוניטין, עוגמת נפש והפסד הכנסות, בסכום שלא יפחת מ-_________ ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. 4. כבוד בית המשפט מתבקש להורות לנתבע לפרסם התנצלות פומבית בפני התובע, בנוסח ובאופן שיקבע על ידי בית המשפט, אשר תפורסם באסיפת חברי האגודה ובכל פורום אחר בו פורסמו הדברים המכפישים. 5. כבוד בית המשפט מתבקש להוציא צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לפרסם כל פרסום נוסף המהווה לשון הרע כלפי התובע, בין בכתב ובין בעל פה, ובכל אמצעי תקשורת שהוא. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 6. ביום 13.4.00, במהלך אסיפת חברים של האגודה, אמר הנתבע דברים חמורים ומכפישים אודות התובע, אשר מהווים לשון הרע מובהקת. 7. הנתבע טען בפני ציבור חברי האגודה כי התובע "עורך דין שמשקר בבית המשפט באופן בוטה, שאומר לשופט דבר שקר בידיעה שהוא משקר, הוא בשבילי לא עורך דין". 8. דברים אלו נאמרו על ידי הנתבע ביודעין, מתוך כוונה לפגוע בשמו הטוב של התובע, במוניטין המקצועי שלו ובמשלח ידו כעורך דין, וזאת ללא כל בסיס עובדתי או הצדקה. 9. עילת התביעה נולדה ביום 13.4.00, עם פרסום דברי לשון הרע על ידי הנתבע באסיפת חברי האגודה, והיא ממשיכה להתקיים כל עוד לא הוסרו הנזקים שנגרמו לתובע. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 10. עילת התביעה נובעת מחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, וכן מדיני הנזיקין הכלליים, והיא בסמכותו העניינית של בית משפט נכבד זה. 11. מקום מגוריהם של התובע והנתבע, וכן מקום התרחשות האירועים נשוא התביעה (אסיפת חברי האגודה), נמצאים בתחום השיפוט של בית משפט נכבד זה, ועל כן קיימת סמכות מקומית לדון בתביעה. ## ה. פירוט הטענות ## ## פרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק ## 12. הנתבע פרסם דברים חמורים ופוגעניים אודות התובע, אשר עלולים להשפיל אותו בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, ולפגוע בו במשלח ידו ובמקצועו כעורך דין, ובכך עומדים הדברים בהגדרת "לשון הרע" לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. 13. ייחוס מעשה של שקר בבית המשפט לעורך דין, כפי שנעשה על ידי הנתבע, מהווה פגיעה קשה בליבת מקצוע עריכת הדין, שכן יושר והגינות הם אבני יסוד במעמדו ובפרנסתו של עורך דין, ועל כן יש בדברים אלו כדי להוציא את דיבתו רעה של התובע באופן מובהק. 14. הפרסום נעשה באסיפת חברים פומבית של האגודה, בנוכחות קהל רחב של חברים, ועל כן מתקיים יסוד ה"פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, שכן הדברים יועדו לאדם זולת הנפגע והגיעו אליו. 15. הנתבע, בהיותו עורך דין בעצמו, היה מודע היטב למשמעותם החמורה של דבריו ולפוטנציאל הפגיעה הטמון בהם, ובחר לפרסמם מתוך כוונה לפגוע בתובע ובמוניטין המקצועי שלו. 16. הפסיקה קבעה לא אחת כי די בייחוס חשדות לביצוע מעשים פליליים או מעשים הפוגעים ביושרתו של אדם, כדי להוציא את דיבתו רעה, ובענייננו, ייחוס שקר בבית המשפט לתובע עונה על הגדרה זו באופן מובהק. ## הכחשת הנתבע את אמירת הדברים ## 17. הנתבע הכחיש באופן גורף ושיטתי את אמירת הדברים המכפישים, הן בכתב ההגנה, הן בתצהיר עדותו הראשית והן בחקירתו הנגדית, וזאת למרות שהיה מודע היטב לאמיתותם של הדברים ולעובדה כי נאמרו על ידו. 18. הכחשת הנתבע נתגלתה כחסרת כל יסוד ושקרית, לאחר שהתובע הציג הקלטה חד משמעית של האסיפה, בה נשמע קולו של הנתבע אומר את הדברים המדויקים נשוא התביעה. 19. התנהלות הנתבע, עורך דין במקצועו, אשר הכחיש ביודעין אמירת דברים שפורסמו על ידו, מהווה התנהגות פסולה וחמורה, שאינה הולמת את מעמדו כקצין בית משפט, ופוגעת באמון הציבור במערכת המשפט. 20. הנתבע אף ניסה לטעון כי התובע הוא שהובילו להכחשת הפרסום, בטענה שהקלטת לא הוצגה בזמן, וזאת בניסיון ציני להטיל את האשמה על התובע ולהציגו כשקרן, למרות שהקלטת הוגשה לבית המשפט בהזדמנות הראשונה לאחר מציאתה. 21. בית המשפט הנכבד דחה את טענות הנתבע בעניין זה וקבע כי התובע הרים את הנטל להוכיח את אמירת הדברים על ידי הנתבע, וכי עדות התובע ועדיו, יחד עם הקלטת, היו אמינות וחד משמעיות. ## דחיית הגנת "אמת דיברתי" ## 22. הנתבע טען להגנת "אמת דיברתי" לפי סעיף 14 לחוק, בטענה כי דבריו אודות שקר התובע בבית המשפט היו אמת, וכי היה בפרסום עניין ציבורי, אך טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט הנכבד. 23. הנתבע לא עמד בנטל הכבד המוטל עליו להוכיח את אמיתות דבריו, ולא הציג כל תשתית ראייתית מספקת לביסוס טענתו כי התובע שיקר בבית המשפט. 24. טענת הנתבע התבססה על הליך קודם שהתנהל בפני כבוד השופט _________, בו נדחתה במפורש טענת הנתבע (אז המבקש) בדבר הטעיה מצד התובע, ועל כן הנתבע מושתק מלהעלות טענה זו שוב. 25. הנתבע ניסה להכביר בתיאוריות וטענות פרשניות כנגד הכרעת בית המשפט הקודמת, אך אלו נדחו על הסף מחמת השתק פלוגתא, שכן העניין כבר נדון והוכרע לגופו. 26. משלא הוכחה אמיתות הפרסום, ממילא אין צורך לדון ביסוד השני של ההגנה, היינו קיומו של עניין ציבורי בפרסום, שכן שני היסודות נדרשים במצטבר. ## דחיית הגנת תום הלב ## 27. הנתבע טען להגנת תום לב לפי סעיף 15 לחוק, אך בית המשפט הנכבד קבע כי לא עומדת לו חזקת תום הלב, וכי הפרסום לא נעשה באחת הנסיבות המפורטות בסעיף זה. 28. טענת הנתבע כי חלה עליו חובה חברתית ומוסרית לומר את הדברים (סעיף 15(2) לחוק) נדחתה, שכן אף שהאינטרס לבקר את תפקוד היועץ המשפטי לגיטימי, אין בכך כדי להכשיר הטלת דופי והכתמת שמו של התובע ברבים, במיוחד לאור דחיית טענת ההטעיה על ידי בית המשפט הקודם. 29. טענת הנתבע כי דאג לעניינם האישי והכשר של חברי האגודה (סעיף 15(3) לחוק) נדחתה אף היא, שכן הגנה זו מותנית באמיתות הפרסום, תנאי שלא התקיים בענייננו. 30. בית המשפט הנכבד קבע כי לתובע עומדת החזקה השלילית של העדר תום לב, הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק, שכן הנתבע לא יכול היה שלא לדעת כי דבריו אינם אמת, לאור החלטת בית המשפט הקודם. 31. הפרסום נועד לפגוע בתובע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 לחוק, ונראה כי אמירת הדברים נעשתה מתוך כוונה לפגוע, על רקע חילוקי הדעות והיריבות הקשה בין הצדדים, ולא מתוך אמונה באמיתות תוכנם. ## דחיית הגנת הבעת דעה ## 32. הנתבע טען להגנת הבעת דעה לפי סעיפים 15(4) ו-15(5) לחוק, אך גם הגנה זו נדחתה על ידי בית המשפט הנכבד. 33. הדברים שנאמרו על ידי הנתבע אינם בבחינת הבעת דעה סבירה, אלא הצגת עובדות כוזבות, שנתגלו כחסרות כל יסוד ואחיזה במציאות, ובכך אינם עומדים בתנאי ההגנה. 34. הפסיקה קובעת כי בהגנת הבעת דעה נדרשת הפרדה ברורה בין העובדות לבין הדעה, וכי העובדות עליהן נסמכת הדעה חייבות להיות נכונות, תנאים שלא התקיימו בענייננו. 35. הנתבע לא הציג תשתית עובדתית אמיתית ונכונה לדבריו, אלא שפך את חמתו על התובע, ובכך חרג מתחום הסביר של הבעת דעה לגיטימית. 36. הפרסום היה נטול תשתית עובדתית, פוגעני ומבזה בצורה בוטה, תוך ייחוס תכונות ומעשים שליליים לתובע, ועל כן אינו יכול לחסות תחת הגנת הבעת דעה. ## פגיעה במוניטין ובמשלח ידו של עורך דין ## 37. התובע, כעורך דין, נסמך באופן מהותי על שמו הטוב, יושרתו והגינותו, ופרסום לשון הרע המייחס לו שקר בבית המשפט פוגע באופן אנוש בנכסים יקרים אלו, שהם בסיס מעמדו ופרנסתו. 38. הפגיעה במוניטין של עורך דין עלולה להוביל לאובדן לקוחות, פגיעה ביכולת לפתח עסקים חדשים, ופגיעה כללית במעמדו המקצועי והחברתי, ועל כן הנזק שנגרם לתובע הוא משמעותי ורחב היקף. 39. דברי הנתבע, שנאמרו בפורום פומבי של אסיפת חברים, הגיעו לאוזני רבים, ועלולים להמשיך ולהתפשט, ובכך להעמיק את הפגיעה במוניטין של התובע לאורך זמן. 40. הפגיעה בתובע אינה רק כלכלית, אלא גם אישית ורגשית, שכן ייחוס מעשה שקר לעורך דין פוגע בכבודו, בגאוותו האישית ובתחושת הערך העצמי שלו, וגורם לו עוגמת נפש רבה. 41. בית המשפט הנכבד קבע כי יש בדברים משום הוצאת דיבתו רעה של התובע ופגיעה במוניטין שלו ובמשלח ידו, וכי דברים אלו עלולים היו לפגוע בעסקיו של התובע ולפגוע קשות בשמו הטוב. ## התנהגות פסולה של הנתבע כעורך דין ## 42. הנתבע, בהיותו עורך דין בעצמו, מחויב לסטנדרטים אתיים גבוהים במיוחד, ובכלל זה חובה לנהוג באמת וביושר, גם בהיותו בעל דין, כ"קצין בית משפט". 43. הכחשתו הגורפת והשקרית של הנתבע את אמירת הדברים, למרות שהיה מודע לאמיתותם, מהווה הפרה חמורה של חובותיו האתיות והמקצועיות כעורך דין. 44. התנהגות הנתבע, אשר ייחס לתובע מעשים חמורים של שקר בבית המשפט, בעוד שהוא עצמו נתפס בשקר ובניסיון להטעות את בית המשפט בהכחשתו, מעידה על חוסר יושר ועל זלזול במערכת המשפט. 45. בית המשפט הנכבד גינה במפורש את הכחשתו של הנתבע, וקבע כי "יש להניח כי הנתבע זכר את הדברים שאמר או לפחות את רוחם. הכחשתו הגורפת את שיוחס לו נתגלתה כחסרת כל יסוד לאחר הצגת הקלטת". 46. התנהגות זו של הנתבע מחייבת הטלת פיצויים משמעותיים, אשר ישקפו את חומרת המעשים ואת הפגיעה בערכים המוגנים, ויהוו מסר מרתיע מפני התנהגות דומה בעתיד. ## יריבות חריפה ומאבקי כוחות ## 47. הרקע לאמירת הדברים הוא יריבות חריפה, מאבקי כוחות ושרשרת סכסוכים מתמשכים בין קבוצות שונות באגודה, ככל הנראה על רקע מחלוקות לגבי דרך ניהול האגודה. 48. הנתבע ניצל את הבמה של אסיפת החברים ואת האווירה הטעונה כדי לפרסם את דברי לשון הרע, לא מתוך דאגה אמיתית לענייני האגודה, אלא מתוך כוונה לפגוע בתובע על רקע היריבות האישית והמקצועית. 49. בית המשפט הנכבד ציין כי "אין זו המסגרת המתאימה לבררן משום שמרביתן אינן רלוונטיות לשאלות שבמחלוקת", ובכך דחה את ניסיונות הנתבע להצדיק את דבריו על רקע הסכסוכים הפנימיים באגודה. 50. הנתבע מיאן להשלים עם החלטות שיפוטיות קודמות שדחו את טענותיו כלפי התובע, ובחר להמשיך ולתקוף את התובע באופן אישי ופוגעני. 51. התנהלות זו של הנתבע, המונעת מיריבות אישית ולא משיקולים ענייניים, מחזקת את הטענה כי הפרסום נעשה בחוסר תום לב ומתוך כוונה לפגוע. ## נזקים שנגרמו לתובע ## 52. כתוצאה מפרסום לשון הרע, נגרמו לתובע נזקים כבדים, הן במישור המקצועי והן במישור האישי, לרבות פגיעה במוניטין, אובדן אמון מצד לקוחות פוטנציאליים וקיימים, ועוגמת נפש רבה. 53. הפגיעה במוניטין של עורך דין היא פגיעה ארוכת טווח, שכן קשה מאוד לשקם שם טוב שנפגע, והשלכותיה עלולות ללוות את התובע לאורך כל הקריירה המקצועית שלו. 54. התובע נאלץ להשקיע זמן ומשאבים רבים בהתמודדות עם התביעה, בהגנה על שמו הטוב ובניסיון להוכיח את חפותו, וזאת בנוסף לעוגמת הנפש והמתח הנפשי שנגרמו לו. 55. הנזקים שנגרמו לתובע הם נזקים ממשיים, הניתנים לכימות, וכוללים בין היתר הפסד הכנסות, פגיעה בכושר ההשתכרות, והוצאות משפטיות. 56. יש לפסוק לתובע פיצויים משמעותיים, אשר ישקפו את חומרת הפגיעה, את מעמדו המקצועי של התובע, ואת הצורך להרתיע מפני פרסומי לשון הרע בעתיד. ## אחריות הנתבע ## 57. הנתבע אחראי באופן ישיר לפרסום לשון הרע, שכן הוא זה שאמר את הדברים המכפישים באסיפת החברים, וזאת ביודעין ומתוך כוונה לפגוע. 58. הנתבע לא עמד באף אחת מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, ועל כן אחריותו לפרסום לשון הרע היא מוחלטת. 59. התנהלות הנתבע לאורך ההליך המשפטי, לרבות הכחשתו השקרית את אמירת הדברים, מחזקת את אחריותו ומצדיקה הטלת פיצויים גבוהים. 60. הנתבע, כעורך דין, היה מודע היטב להשלכות המשפטיות של דבריו, ובחר לפרסמם למרות זאת, ובכך הגביר את אחריותו למעשיו. 61. אחריותו של הנתבע נובעת הן מהוראות חוק איסור לשון הרע והן מדיני הנזיקין הכלליים, בגין עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה. ## הצורך בהרתעה ## 62. יש חשיבות ציבורית עליונה להרתיע מפני פרסומי לשון הרע, ובמיוחד כאשר מדובר בפרסומים המכוונים נגד עורכי דין, אשר פוגעים באמון הציבור במערכת המשפט. 63. פסיקת פיצויים משמעותיים במקרה זה תשלח מסר ברור כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר, וכי אין להשתמש בבמות ציבוריות להכפשה ופגיעה במוניטין. 64. הרתעה זו חשובה במיוחד כאשר המפרסם הוא עורך דין בעצמו, אשר אמור לשמש דוגמה ליושר והגינות, ועל אחת כמה וכמה כאשר הוא נתפס בשקר בהליך המשפטי. 65. פסיקת פיצויים גבוהים תסייע להחזיר את כבודו של התובע שנפגע, ותשמש כלי חשוב במאבק נגד תופעת לשון הרע והכפשות חסרות בסיס. 66. בית המשפט הנכבד ציין כי "יש להחדיר לתודעתו של הציבור כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר ומרמס רגל לכל אדם המתנגד לדרכו או התנהלותו", ופסיקה מרתיעה תתרום לכך. ## הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ## 67. התובע נאלץ לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין משמעותיים לצורך ניהול התביעה, וזאת עקב התנהלותו הפסולה של הנתבע. 68. יש לפסוק לתובע החזר מלא של הוצאותיו, לרבות שכר טרחת עורך דין, וזאת בהתאם לכללי ההתנהגות של עורכי דין ולפסיקת בית המשפט הנכבד. 69. הנתבע, בהתנהלותו, גרם לתובע נזקים כלכליים ישירים ועקיפים, ועל כן עליו לשאת במלוא העלויות הכרוכות בהגנה על שמו הטוב. 70. פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחה מלאים תהווה חלק בלתי נפרד מהפיצוי המגיע לתובע, ותשקף את חומרת המעשים ואת הצורך להשיב את המצב לקדמותו ככל הניתן. 71. בית המשפט הנכבד כבר פסק הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ש"ח + מע"מ בגין שלב החבות, ועל כן יש להשלים את הפיצוי בגין שלב הנזק וההוצאות הנוספות שנגרמו. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##דוגמא לכתב תביעה:## ##להלן פסק דין העוסק במקרה של תביעה של עורך דין נגד עורך דין אחר:## פסק דין חלקי 1. מהות התביעה והרקע להגשתה 1.1 התובע, עורך דין במקצועו, שימש במועדים הרלוונטיים לתביעה בתיק דנא כיועץ המשפטי של אגודת כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: "כפר ביאליק" או "האגודה"). הנתבע, שאף הוא עורך דין, היה באותם מועדים חבר האגודה. 1.2 ביום 13.4.00 התקיימה אסיפת חברים באגודת כפר ביאליק אשר במהלכה, לגרסת התובע, אמר הנתבע את הדברים הבאים אודותיו (להלן: "הפרסום"): "... דעתי עליו כמשפטן ידועה. עורך דין שמשקר בבית המשפט באופן בוטה, שאומר לשופט דבר שקר בידיעה שהוא משקר, הוא בשבילי לא עורך דין." 1.3 לטענת התובע, הדברים האמורים מהווים פרסום לשון הרע במשמעות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), והם נאמרו על ידי הנתבע מתוך כוונה להכפיש את שמו ולפגוע בו ובמשלח ידו, תוך שהנתבע ידע כי הם משוללי יסוד ונעדרים כל תשתית עובדתית. מכאן התביעה. 1.4 הנתבע מנגד, הכחיש את עצם אמירתם של הדברים, אולם הוסיף וטען כי אף אם תוכח אמירתם, הרי שעומדות לו ההגנות המוקנות בחוק, ובכללן הגנת פרסום מותר לפי סעיף 13 הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14 והגנת תום לב לפי סעיף 15, על תת סעיפיו. 1.5 בהחלטתי מיום 22/3/05 הוריתי על פיצול הדיון, כך שתחילה תידון שאלת החבות, ורק לאחר מכן, ככל שיתחייב הדבר, תיבחן שאלת הנזק והפיצוי הראוי. 1.6 טרם שאפנה לדון בטענות הצדדים, אני רואה לציין כי מהראיות והמסמכים שהוצגו בפניי, הצטיירה תמונה עגומה של יריבות חריפה, מאבקי כוחות ושרשרת סכסוכים מתמשכים בין קבוצות שונות בכפר ביאליק, ככל הנראה על רקע מחלוקות לגבי דרך ניהול האגודה. כתוצאה מכך התנהלו לא מעט התדיינויות בערכאות משפטיות שונות, חלקן בגין לשון הרע. מאחר וגם בתביעה דנן הועלו לא מעט טענות הנוגעות במישרין לסכסוכים אלו, במיוחד מצד הנתבע, אני רואה לומר כבר בפתח דבריי כי אין זו המסגרת המתאימה לבררן משום שמרביתן אינן רלוונטיות לשאלות שבמחלוקת. 2. האם נאמרו הדברים על ידי הנתבע ? 2.1 תחילה, לפני שנפנה לבחינת קיומה של לשון הרע כהגדרתה בחוק, יש להידרש לשאלה האם הוכחה עצם אמירת הדברים על ידי הנתבע, שכן באם לא הוכח הדבר, דין התביעה להידחות כבר בשלב זה. 2.2 בכתב ההגנה שהוגש מטעמו ובתצהיר עדותו הראשית (נ/1) חזר הנתבע והכחיש שוב ושוב כי אמר את הדברים. כך למשל בסעיף 4 לתצהירו : " אני מכחיש כי אמרתי את הדברים באופן המיוחס לי ע"י התובע וחבר מרעיו, אך גם אם אמרתי דברים דומים, הרי שאמרתי זאת במסגרת התייעצות פנימית של גוף משפטי אחד". גם בחקירתו הנגדית בפני בית המשפט אישר הנתבע את האמור בתצהירו (עמ' 14 לפרוטוקול) ועמד על אמיתות תכנו. למעשה, לאורך ההליך כולו, החל בכתב ההגנה וכלה בסיכומיו, כפר הנתבע "כפירה מלאה בפרסום" (כלשונו בפתח סיכומיו). 2.3 בתגובה, הציג התובע שלל ראיות לתמיכה בגרסתו לפיה הנתבע אמר את הדברים, ובכללן עדות שניים מהנוכחים באסיפה, מר פייביש פרדי (ת/1) ומר כהן ידיד (ת/2) וכן תמליל ההקלטה של האסיפה שנערך על ידי חברה חיצונית (נספח א' לת/3). הקלטת עצמה לא נמצאה עד לאחר הגשת הסיכומים שהגישו הצדדים. גם בסיכומיו חזר הנתבע על הכחשת הפרסום ואף נסמך על אי הצגת הקלטת (עמ' 3 לסיכומיו): "אם היתה מוצגת הקלטת, היא הראיה הטובה ביותר ולא כל ראיה משנית האסורה על פי הכלל האוסר עדות מפי השמועה, ניתן היה להיווכח אם אמר הנתבע את המיוחס לו....על התובע היה להביא את הראיה המקורית, היא הקלטת, מה עוד שהינו טוען כי זו היתה בידו ומידו הלכה לאיבוד. הייתכן כי הקלטת שהיתה בידו של התובע עצמו, המהווה ראיה כה חשובה להוכחת הפרסום, נעלמה לה לפתע?" 2.4 משנמצאה הקלטת המדוברת רק בשלב שלאחר הגשת הסיכומים, הגיש התובע בקשה לקבלה כראייה. מחמת היותה ראיה מהותית החשובה לבירור האמת ובעלת משקל מכריע, כפי שנאמר אף בדברי הנתבע שהובאו לעיל, נעתרתי לבקשה. ב"כ הנתבע התנגד בתקיפות להצגת הראיה שנתגלתה, ואף הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה לקבלה, אלא שבקשתו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' עמית בהחלטתו מיום 11.10.05 בבר"ע 1249/05). 2.5 בישיבה מיום 27.9.05 הושמעה הקלטת באוזני הנתבע. תגובתו היתה, עדיין, כי אינו בטוח שזהו קולו הנשמע בקלטת. גם בסיכומים המשלימים שהגיש לאחר מכן טען כי התובע "לא הוכיח באופן פוזיטיבי לחלוטין כי הנתבע הוא האומר את הדברים בקלטת" (סעיף 11 לסיכומים המשלימים מטעם הנתבע). הנתבע אף הגדיל לטעון כי התובע הוא אשר הובילו להכחשת הפרסום כיוון שלא המציא את הקלטת, בזמן שזו כבר היתה בידו, הכל כדי להכפישו ולהציגו כשקרן, ורק לאחר מכן להמציא את הראיה שהיתה מצויה בידו. 2.6 איני מאמין כי התובע ועדיו חברו יחד על מנת להעליל על הנתבע מעשה שלא עשה ולייחס לו דברים שלא אמר. לדעתי, הרים התובע הנטל המוטל עליו להוכיח כי הנתבע אמר את הדברים נשוא התביעה. מסקנתי זו נסמכת על הקלטת שהושמעה, על דברי הנתבע עצמו לאורך הדיון, כתבי טענותיו ותגובתו להשמעת הקלטת ועל דברי התובע ועדיו שהיו אמינים בעיניי. לא נעלמה מעיניי העובדה כי בין הנתבע לבין התובע ועדיו קיימת יריבות ארוכת שנים וכי התובע משמש עורך דינם של העדים מטעמו אף בעניינים פרטיים שאינם קשורים לאגודה. יחד עם זאת, לא מצאתי יסוד להטיל ספק באמינותם הן בשל הרושם הטוב שהותירו אצלי והן בשל כך שגרסתם נתמכה בראיה פוזיטיבית חד משמעית בדמות הקלטת, בה נשמע הנתבע בבירור אומר את הדברים שיוחסו לו. 3. על מהות הפרסום - האם בלשון הרע עסקינן? 3.1 המשפט הישראלי מכיר בזכותו של אדם לשמו הטוב לא רק כזכות ראויה להגנה, אלא אף כ"אחת מזכויות היסוד שבמשטרנו המשפטי", כדברי כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פד"י מג(3), 840, עמ' 856. זכות זו מהווה ערך מורכב ומקיף, הכולל בחובו בין השאר את האינטרס לכבוד אישי, לגאווה אישית ולהכרה אישית בין בני אדם. לא אחת נאמר כי כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם ויקרים לו לרוב מכל נכס אחר. תפיסה זו נגזרת גם מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אשר ביסודו עומדת ההכרה, כי האדם הוא יצור חופשי, המפתח את גופו ורצונו על פי רצונו הוא, וזאת במסגרת החברתית עמה הוא קשור ובה הוא תלוי (ראה ברק אהרון, "זכויות אדם מוגנות:ההיקף וההגבלות", משפט וממשל א (תשנ"ג), 261). 3.2 עם זאת, בצידה של אותה זכות עומדת הזכות לחופש הביטוי, המהווה אף היא אחת מזכויות היסוד החוקתיות של כל חברה מתוקנת. בהתנגשות בין השתיים, יש לערוך איזון של הערכים המתחרים, תוך התחשבות באופי הדברים הנאמרים, הקשרם, הפגיעה בכבוד ומידת הכרסום בחופש הביטוי (ראו על כך הדיון בספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, הוצאת נבו, תשנ"ז- 1997, עמ' 21). 3.3 סעיף 1 לחוק מורה כי לשון הרע הינה בין היתר דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם וכן לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. 3.4 המבחן הקובע לצורך ההכרעה באם פרסום מהווה לשון רע הינו אובייקטיבי במהותו, כלומר, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שפורסם - מבחן האדם מן היישוב ובר הדעת (ראה ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פד"י לט(4), 741). גם במשפט האנגלי אומצה גישה זו, לפיה לשון הרע היא פרסומו של דבר שיש בו כדי להשפיל את הפרט בעיני האדם החושב נכונה ("right thinking man") ואמת המידה הקובעת היא השקפת החברה בכללותה במקובץ ("the general public"). במשפט האמריקאי רווח מבחן דומה אך בקנה מידה סקטוריאלי- הערכת החברה הפרטיקולרית שבתוכה חי הנפגע. 3.5 לאחר שבחנתי הפרסום הנדון במקרה שלפנינו, סבורני כי יש בדברים משום הוצאת דיבתו רעה של התובע ופגיעה במוניטין שלו ובמשלח ידו. הנתבע לא חסך שבט לשונו מששב והטיח שוב ושוב, בפורום של האסיפה הכללית, האשמות קשות כלפי התובע והתנהלותו כיועץ המשפטי של האגודה וכעורך דין בכלל. אין ספק כי דברים אלו עלולים היו לפגוע בעסקיו של התובע ולפגוע קשות במוניטין שצבר ובשמו הטוב, שהוא היקר בנכסיהם של עורכי דין שעיקר מעמדם ופרנסתם נסמכים על שמם הטוב, יושרם והגינותם. 3.6 מסקנה דומה עלתה בשורת פסקי דין בהם נקבע כי די בייחוס חשדות לביצוע מעשים פליליים (בעניננו- אמירת דברי שקר בבית משפט) כדי להוציא דיבתו רעה של אותו אדם. כב' השופט ד"ר ביין קבע בת.א (חי) 664/81 בן עמי נ' כלבו, פס"מ תשמ"ד א', 334 כי "בעיני האדם הסביר די בייחוס חשד גרידא כדי להשפיל את הנחשד ולהפכו לבוז וללעג". ודוק: החוק אינו דורש פגיעה של ממש, פגיעה בפועל, ודי אם הפרסום עלול היה לפגוע בתובע על מנת שייכנס לגדרו של פרסום מרע כמשמעותו בחוק. 3.7 במאמר מוסגר אציין, כי למרות חשיבות ההגנה על האינטרס הציבורי הגלום בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור, בין היתר כזה הקשור לאישי ציבור, פוליטיקאים ואף משפטנים, יש להחדיר לתודעתו של הציבור כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר ומרמס רגל לכל אדם המתנגד לדרכו או התנהלותו. אין כל סיבה שרמת הוויכוחים הציבוריים תרד לרמת שוק ויריבים ממחנות בעלי דעות מנוגדות יוכלו להשמיץ איש את רעהו כאוות נפשם, בשם השיח הציבורי. 3.8 סעיף 2 לחוק קובע כי פרסום לעניין לשון הרע אפשר שיהא בין בכתב ובין בעל פה. רואים כפרסום לשון הרע אם הדברים היו מיועדים לאדם זולת הנפגע והגיעו אליו, ואם היו בכתב די אם הכתב עשוי היה לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע. מאחר והדברים נאמרו באסיפת חברים פומבית, אין ספק כי יועדו לקהל רחב, מה גם שהנתבע עצמו ציין שחלקם הגדול של פרוטוקולי כפר ביאליק עושה דרכו לידי רבים כולל עיתונאים (סעיף 13 לכתב ההגנה). על כן, רכיב הפרסום שבהגדרת העוולה אף הוא מתקיים בענייננו. 3.9 כללם של דברים: הנתבע פרסם לשון הרע כלפי התובע בדבריו באסיפה. השאלות להן נידרש כעת הן האם הרים הנתבע את הנטל להוכיח כי זכאי הוא לחסות בצלן של אחת ההגנות שבחוק. 4. הגנות הנתבע לטענת הנתבע, חלות לגבי הפרסום נשוא ענייננו מספר הגנות, החל מהגנת פרסום מותר, דרך הגנת אמת בפרסום, וכלה בהגנת תום הלב על סעיפיה השונים. 4.1 פרסום מותר סעיף 13(1) לחוק מתיר פרסומם של ישיבות הכנסת ומחריג את הדברים שנאמרו במהלך אותן ישיבות מגדר החוק. כמו כן מחריג החוק דברים שנאמרו על ידי חברי כנסת בין אם במליאת הכנסת ובין אם מחוצה לה במסגרת מילוי תפקידם. לא ברור הכיצד הגיע הנתבע למסקנה כי דין שווה לו ולחברי הרשות המחוקקת. המקרה שלפנינו אינו נכנס לגדר סעיף זה שאינו רלוונטי לגביו כלל ועיקר. על כן, דין טענה זו להידחות. 4.2 טענת "אמת דיברתי" לפי הנתבע, עומדת לו ההגנה המעוגנת בסעיף 14 לחוק לפיה תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. 4.2.1 השאלה האם הפרסום היה אמת והאם היה בו עניין ציבורי מוכרעת על פי מבחן אובייקטיבי, ללא חשיבות למניעיו ולמטרותיו של המפרסם בעשותו את הפרסום, שכן "תום ליבו" של המפרסם אינו תנאי לתחולת סעיף 14. אמת המידה היחידה הנה אם הדברים שפורסמו תואמים את המציאות ה"אובייקטיבית" ( ראה: ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פד"י מט (2), 843). על הטוען להגנה זו, הנטל להוכיח אמיתותם של הדברים במידת הוכחה העומדת ביחס ההולם את רצינותה וחומרתה של הדיבה. 4.2.2 מן הכלל אל הפרט - לטענת הנתבע, הדברים אותם אמר, לפיהם משקר התובע לשופט בבית משפט, דברי אמת המה. טענה זו נסמכת על דברים שטען התובע בפני בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת הליך אשר התנהל בפני כב' השופט גריל בה.פ 356/99 שעניינו הבחירות בכפר ביאליק. לטענת הנתבע העלה התובע בגדר אותו הליך טענה שקרית באומרו כי קבועה ישיבה של אסיפת חברים במועד מסוים (11.11.99), בעוד שלא כך היה בפועל. הדבר היווה, לשיטתו, הטעייה של בית המשפט ביודעין מצד התובע. בחנתי את דברי הנתבע שפורטו באריכות בכתבי טענותיו, ולא מצאתי כי עלה בידו להרים את הנטל להוכחת ההגנה הנטענת. מאחר ועיקר הטענה שהעלה הנתבע כלפי התובע עניינה בדיון שהתקיים בפני כב' השופט גריל בהליך הנ"ל, איני רואה צורך לפרט כאן את מסכת העובדות והשתלשלות העניינים. כל שחשוב לענייננו הוא שכב' השופט גריל דחה בהחלטתו בבש"א 10228/99 (נספח ה' לת/3) את טענות הנתבע, תוך התייחסות מפורשות לטענת ההטעיה שהעלה בקבעו (סעיפים ט'-י' להחלטה): "טענת המבקש, כזכור היא, שהמשיבים הטעו אותו בכך שציינו בתגובתם לביהמ"ש מיום 7.11.99, שממילא קבועה אסיפה כללית לתאריך 11.11.99. אינני סבור שקיימת בענין זה הטעייה כלשהי..." (ההדגשה שלי- ט.א) יצויין כי הנתבע לא ערער על ההחלטה הנ"ל והתובענה שהגיש נמחקה, לבקשתו. ברי כי כבר אז לא עלה בידו להוכיח את אמיתות דבריו לגבי התנהגות התובע בבית המשפט אלא להיפך- טענה זו זכתה להתייחסות בית המשפט ונדחתה. הנתבע מכביר אמנם בשלל תיאוריות וטענות פרשניות כנגד הכרעתו של כב' השופט גריל, אך דין אלו להידחות על הסף מחמת השתק. גם באשר להתנהגות התובע בדיונים שונים במסגרת ה.פ 242/00 ות.א 3799/02, מצאתי כי לא עלה בידי הנתבע להרים את הנטל להוכחת הגנתו כי הדברים שפרסם אודות התובע אמת הם. עצם העובדה כי לא נחקר אודותם בחקירה נגדית אינה מצביעה, מניה וביה, על אמיתותם. משלא הציג הנתבע תשתית ראייתית לדבריו אלא העלה טענותיו בעלמא, ולא באורח ספציפי, לא הורם הנטל להוכחתם. 4.2.3 אשר על כן, מסקנתי היא כי לא הוכחה נכונות הדברים שיוחסו לתובע ולא הוצגה תשתית מספקת להוכחת אמיתות הפרסום. משזו התוצאה, ממילא אין עוד צורך לדון ביסוד השני הדרוש להגנה המעוגנת בסעיף 14 לחוק, היינו כי בפרסום היה עניין לציבור. 4.3 הגנת תום הלב 4.3.1 לבד מהגנת "אמת דיברתי", העלה הנתבע ארבע טענות הגנה הנסמכות על סעיפים 15 (2), (3), (4) ו-(5)(א) לחוק. 4.3.2 נתבע יכול שיזכה בהגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק אם יוכיח שני אלה, ובמצטבר: אחד, כי פרסם את לשון הרע בתום לב, ושניים, כי נתקיימו לגביו הנסיבות המפורטות באחד מסעיפי המשנה של הסעיף הנ"ל. בסעיף 16 לחוק, קבע המחוקק חזקות מיוחדות לעניין קיומו והעדרו של תום לב אצל המפרסם. 4.3.3 במקרה דידן, לא ראיתי יסוד לקבוע כי לנתבע עומדת חזקת תום הלב, לפי סעיף 16(א) לחוק פשיטא משום שלא מצאתי כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15 על סעיפי המשנה שבו. כך למשל הטענה כי היחסים שבין הנתבע לבין ציבור חברי האסיפה הכללית הטילו עליו חובה חברתית ומוסרית לומר את הדברים (סעיף 15(2) לחוק) הנה טענה מופרכת מיסודה. אמנם, האינטרס של הנתבע לבקר ולפקח על תפקודו של היועץ המשפטי הוא לגיטימי וזהה לאינטרס של כלל חברי האגודה, אך יחד עם זאת אין בכך כדי להכשיר הטלת דופי בתובע והכתמת שמו ברבים. הדבר מקבל יתר תוקף לאור החלטת כב' השופט גריל, אשר שללה ההטעיה שיוחסה לתובע. החלטה זו נתקבלה זמן לא רב לפני פרסום הדברים על ידי הנתבע, אלא שהוא מיאן ככל הנראה להשלים עימה. 4.3.4 גם הטענה כי הנתבע דאג לעניינם האישי והכשר של כלל חברי האגודה בהתאם לסעיף 15 (3), דינה להידחות שכן גם זו מותנית באמיתות הפרסום, תנאי שלא התקיים כאמור. 4.3.5 למעלה מן הצורך אוסיף כי אף אם היו מתקיימות הנסיבות של הסעיפים 15(2) או (3), לתובע עומדת החזקה השלילית של העדר תום לב, הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק. זאת על שום שהנתבע לא יכל שלא לדעת כי דבריו אינם אמת, לאור החלטת כב' השופט גריל ולפיכך לא היה לו כל יסוד להאמין בנכונותם. זאת ועוד, דומה כי בנסיבות המקרה, נועד הפרסום לפגוע בתובע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 לחוק. נראה לי כי אמירת הדברים נעשתה מתוך כוונה לפגוע, על רקע חילוקי הדעות והיריבות הקשה בין הצדדים, ולא מתוך האמונה באמיתות תוכנה. (ראה עוד בספרם של חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, לשון הרע: הדין המצוי והרצוי , הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2005, 193). 4.9 משמצאתי כי התובע נכנס לגדר החזקה שבסעיף 16(ב) השוללת את חזקת תום הלב, ומאיינת את כל ההגנות של סעיף 15, יכולים היינו לסיים את הדיון בהגנות הנתבע לפי אותו סעיף כבר בשלב זה. למען הסר כל ספק, אוסיף ואדון בטענות ההגנה הנוספות. 4.4 הבעת דעה 4.4.1 גם הגנה זו, המעוגנת בסעיף 15(4) ו- 15(5) לחוק, אינה עומדת לו לנתבע. לפי הגישה הרווחת במשפט הישראלי הגנה זו תבוא בחשבון כאשר מדובר בהבעת דעה על התנהגותו של בעל תפקיד ציבורי, על עברו או על אופיו, בדומה להגנת fair comment במשפט המקובל. ואולם, בכל פרסום המבקש לחסות בצלה של ההגנה צריכה להיות הפרדה ברורה בין העובדות לבין הדעה ובנוסף, הבעת הדעה צריכה להיות סבירה. ראה דברי מ"מ הנשיא כב' השופט לנדוי בד"נ 9/77 חברת החשמל בע"מ נ' עיתון הארץ, פד"י לב(3),337 עמ' 350: " לדעתי חייבת להיות בכל פרסום, המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15(4) הפרדה ברורה בין תיאור העובדות להבעת הדעה על אותן העובדות. עצם הערבוב בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתוב ולאפשר "הגנבת" עובדות בלתי-נכונות משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על אילו עובדות הוא מסתמך - ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה." 4.4.2 בענייננו, הדברים שנאמרו על ידי הנתבע בהתייחס לתובע, אינם בבחינת הבעת דעה אלא הצגת עובדות, שנתגלו כחסרות כל יסוד ואחיזה במציאות. יתירה מזו, אף אם נאמר כי בהבעת דעה עסקינן, הרי שלא קדמה לה הצגה אמיתית ונכונה של העובדות אלא שפיכת חמתו של הנתבע על התובע (ראה נספח א' לת/3). זאת ועוד, לטעמי חרג הפרסום מתחום הסביר בהיותו נטול תשתית עובדתית, פוגעני ומבזה בצורה בוטה תוך שיחסו לתובע תכונות ומעשים שליליים. 4.4.3 על יסוד מקבץ האמור, אין מנוס מהמסקנה כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח, אילו מן ההגנות המפורטת בסעיף 15 לחוק, להן טען. 5. סוף דבר סיכומו של דבר, אני קובע כי דבריו של הנתבע העומדים ביסוד התביעה בתיק זה מהווים פרסום לשון הרע במשמעות החוק, וכי הנתבע אינו חוסה תחת כנפי איזו מן ההגנות המנויות בחוק. בשולי הדברים אוסיף הערה אחרונה - הכחשתו של הנתבע את הדברים שיוחסו לו, בשלב הראשון של הדיון, טרם המצאת הקלטת כראיה מטעם התובע , ראויה לביקורת וגינוי. מדובר בעורך - דין במקצועו שאף בהיותו בעל דין מעורב , חייב לנהוג לעולם כקצין בית משפט (Officer of the Court) ולגלות את האמת, גם כשזו אינה משרתת את ענייניו. יש להניח כי הנתבע זכר את הדברים שאמר או לפחות את רוחם. הכחשתו הגורפת את שיוחס לו נתגלתה כחסרת כל יסוד לאחר הצגת הקלטת. והנה באופן אירוני נתחוור כי הנתבע ביצע בדיוק את המעשים שייחס לתובע, הגם שלגבי התובע לא הוכחו הדברים, עד כי דומה ש"כל הפוסל - במומו פוסל" (בבלי קידושין ע, א). 6. הנתבע ישלם לתובע הוצאות המשפט בגין ההליך עד הלום בסכום הכולל גם שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ + מע"מ. עורך דיןכתב תביעהמסמכים