א. הרקע וטענות הצדדים המשיב הגיש נגד המבקש בקשה לביצוע שטר בקשר לשיק על סך 412,451 ₪, שנמשך מחשבון המבקש לפקודת המשיב ושמועד פרעונו 29.3.09 (תיק הוצל"פ י-ם 0-09-14256-03). עם הגשת הבקשה לביצוע שטר הגיש הזוכה גם בקשה לביצוע הליך לפני המצאת האזהרה, לרבות צווי עיקול על כספי החייב ועל נכס מקרקעין אשר בגינו רשומה לטובת החייב הערת אזהרה (חנות דגים בערד). ביום 22.4.09 הגיש המבקש התנגדות לבקשה לביצוע שטר ובקשה "בהולה" לביטול העיקולים אשר הוטלו בטרם מסירת אזהרה. לבקשות צורפו תצהיר ומסמכים שונים. ראש ההוצל"פ עיכב את ההליכים והעביר את הדיון בתיק לבימ"ש זה (החלטה מיום 23.4.09). ביום 28.4.09, המועד שבו נפתחה ההתנגדות בבימ"ש זה (כבש"א 3936/09), הגיש המבקש לבימ"ש זה בקשה "בהולה" לביטול העיקולים אשר הוטלו בטרם מסירת אזהרה (בש"א 3938/09), ובה ציין כי הבקשה שהגיש בעניין זה ללשכת ההוצל"פ, נדחתה ע"י ראש ההוצל"פ בטענת חוסר סמכות. ההתנגדות והבקשה לביטול עיקול נקבעו לפניי, וביום 3.5.09 ניתנה על ידי החלטה המאפשרת למשיב להגיש בקשה לעיקול זמני לפי תקנות סד"א עד ליום 17.5.09 (מהנימוקים שפורטו באותה החלטה), תוך שנקבע כי צו העיקול שניתן ע"י ראש ההוצל"פ, ימשיך לעמוד בתוקפו לפחות עד למועד זה. לאחר קבלת החלטה זו הגיש המבקש (ביום 4.5.09) בקשה "בהולה" נוספת, והפעם ביקש רק לצמצם את העיקולים, באופן שייוותר על כנו רק העיקול על חנות הדגים שלו בערד (נכס מקרקעין המזוהה כגוש 38210, חלקה 20, תת חלקה 24) וכן על פקדונות בחשבונותיו "ככל שקיימים", ויבוטלו העיקולים על חשבונות הבנק שלו. לטענתו, העיקולים בחשבונות הבנק עניינם עיקול כספים המגיעים לו מהחנות שאותה הוא מפעיל כעוסק מורשה, ולמעשה מדובר בעיקול משכורת וחשבונות עו"ש, אשר עיקול זמני, ממילא אינו חל עליהם. לפיכך גם אם תוגש בקשה למתן צו עיקול זמני ע"י המשיב, ותתקבל, היא לא תחול עליהם. בין לבין, הונחה לפניי תגובת המשיב לבקשת המבקש מיום 28.4.09, לפיה לא קיבל עותקים מההתנגדות ומהבקשה בעניין העיקול, וביקש להורות על המצאה כנ"ל. בהחלטתי מיום 7.5.09 הוריתי על ביצוע המצאה למשיב. כמו כן, הוריתי לצדדים לנסות לבוא בדברים בעניין האפשרות של צמצום העיקול, וקבעתי שאם לא תושג הסכמה כנ"ל, תוגש תגובה מפורטת של המשיב לעניין הבקשה לצמצום העיקול. שיג ושיח שנוהל בין הצדדים לא הוביל להסכמה, והמשיב הגיש תגובתו לבקשה לצמצום העיקולים שהוטלו בהוצל"פ. בנסיבות אלה, אין מנוס ממתן הכרעה. להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 14.5.09, הגיש המשיב בקשה לעיקול זמני בבש"א 4347/09 ובהתאם להחלטתי מיום 3.5.09, תועבר בקשה זו להערכת רשם בית המשפט. בטרם אכריע בעניין הבקשה לצמצום העיקול, אתאר את הרקע שהוביל להגשת הבקשה לביצוע שטר, ואת נימוקי ההתנגדות, וכן אפרט את עמדות הצדדים לעניין צו העיקול -**-שניתן בהוצל"פ. לאחר מכן, אכריע בהתנגדות לגופה, על יסוד הבקשה בלבד, מכוח סמכותי לפי תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, וכן בבקשה לצמצום העיקול. עפ"י גרסת המבקש, הנסיבות שקדמו להגשת הבקשה לביצוע שטר, היו כדלקמן, והן מעמידות לו הגנות טובות כנגד השטר: המבקש הינו בעל חנות לממכר סיטונאי וקמעוניא של דגים בערד. המבקש מכיר את המשיב מכוח היותם חיים באותה הקהילה, ומכוח זה שרכש סחורה בחנותו, אך לא הייתה ביניהם מערכת יחסים עסקית ו/או אישית. בשנת 1995 התקשר המבקש עם אדם בשם דב מאיר אשר (להלן: אשר) בהסכם שותפות. חלוקת העבודה בין השותפים הייתה כזו שבין היתר, אשר היה אחראי על העבודה מול ספקי החנות. עם זאת, הפעילות העסקית של החנות התבצעה באמצעות חשבונו של המבקש והמחאות שנמשכו ממנו, והמבקש היה מעביר לאשר המחאות חתומות לצורך הפעילות השוטפת של החנות והתשלום לספקים. בשנת 2003 לערך פנה אשר למבקש והודיע לו כי בכוונתו ליטול הלוואה מהמשיב. אשר ביקש מהמבקש שיחתום לו על מסמכים לצורך זה, והמבקש נכנע ללחציו וחתם על מסמכים שונים, שאת טיבם לא ידע. בדיעבד, מבין המבקש שאותם מסמכים הינם הסכם ההלוואה ומסמכים הקשורים אליו, שבהם התחייב לשעבד לטובת ההלוואה דירת מגורים באשדוד שהייתה בבעלותו ובבעלות אשתו, אך הוא לא היה מודע לכך בזמן אמת, ומעולם לא חתם על הסכם הלוואה לפני המשיב. לאחר כמה שבועות פנה אליו אשר שוב, טען שהמסמכים אבדו וביקש ממנו לחתום עליהם שוב, אך הפעם - המבקש סירב. לטענת המבקש הוא מעולם לא נטל הלוואה מהמשיב, וכמו כן, מעולם לא מסר לו את השיק נשוא הבקשה לביצוע שטר, ישירות או בעקיפין, ופרט לחתימתו עליו, הוא לא מילא בו כל פרט. בסוף שנת 2005 פורקה השותפות בין המבקש ובין אשר בשל חששו של המבקש שאשר פועל בניגוד למוסכם, ועושה בכספי החנות ככל העולה על רוחו. בעקבות הפירוק נתגלעו בין המבקש ובין אשר חילוקי דעות כספיים. תחילה שילם המבקש לאשר סכומי כסף שונים, אך בשלב מסוים הוא החליט שאין בכוונתו לשלם יותר. בדיעבד, גילה המבקש שאשר אכן ביצע פעולות ללא הרשאה בהמחאות שנמסרו לו לצורך פעילות החנות, אך הוא עדיין לא שיער בנפשו כי חתימתו שימשה גם לצורך נטילת הלוואה מהמשיב, שעבוד זכויות ומשיכת שיק בסכום עתק. לאחר שהמבקש הפסיק לשלם לאשר, הוא הוזמן להתייצב לפני כב' הרב וולקוביץ, בקשר לטענתם של אשר והמשיב כי המבקש חייב להם כספים. בשלב זה לא ידע המבקש על הסכם ההלוואה ועל המסמכים האחרים, אשר כביכול, מחייבים אותו כלפי המשיב. עד למפגש אצל הרב וולקוביץ, המשיב מעולם לא פנה למבקש בעניין ההלוואה ו/או טען בפניו שהוא חייב לו כספים, וגם בפגישה אצל הרב וולקוביץ, שהתקיימה בחודש פברואר 2009, לא נטען שחובותיו של המבקש למשיב הם בגין הלוואה כלשהי שנטל ממנו. המבקש סירב לשלם לאשר בפגישה זו סכומים נוספים ונקבעה פגישה נוספת אצל הרב. בפגישה זו, שהתקיימה בחודש מרץ 2009, הוצג למבקש לראשונה הסכם ההלוואה, ונטענו נגדו טענות בקשר לכך. באותו מעמד הכחיש המבקש שקיבל אי פעם הלוואה מהמשיב ו/או התחייב לשעבד לטובת הלוואה כלשהי את נכס מקרקעין. המשיב, מבחינתו, לא ציין בפגישה הנ"ל כי ברשותו שיק של המבקש וכי בכוונתו לעשות בו שימוש, ונראה כי בשלב זה טורם מולאו הפרטים החסרים בשיק. המבקש טוען כי השיק נשוא הבקשה לביצוע שטר נמשך מחשבון שאינו פעיל מזה תקופה ארוכה, ובוודאי שלא הייתה בו יתרה מספקת לפירעון השיק, אך המבקש לא ידע כי השיק קיים אצל המשיב, ולפיכך, לא פעל לביטולו מראש. כשנודע למבקש דבר קיום השיק (ביום 19.4.09) הוא הגיש תלונה במשטרה נגד אשר, כאשר בשלב זה לא ידוע למבקש האם המשיב היה חלק מאותו מעשה מרמה של החתמתו על מסמכי ההלוואה ומשיכת השיק בניגוד להרשאתו, אם לאו (אם כי התנהגותו והימנעותו לחתום על ההסכם בנוכחות המבקש ודיבורו הישיר עמו, מעלים חשדות בעניין זה). המבקש טוען כי השתלשלות העניינים שדלעיל, מעמידה לו הגנות טובות נגד השיק שעניינן העדר תמורה ו/או כשלון תמורה, חריגה מהרשאה, וכן הגנה בשל כך שהשטר כלל לא הוצא ולא נמסר. כן טוען המבקש שהמשיב והוא צדדים קרובים לשטר ולפיכך עומדות לו גם ההגנות שמכוח דיני החוזים, ובין היתר, הגנת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בדבר הטעייה, והאמור בסעיפים 13 ו-30 לאותו החוק. בבקשתו לצמצום העיקול (וכן בבקשתו לביטול העיקול) טוען המבקש כי צו העיקול הנרחב שננקט נגדו, גורם לו לפגיעה קניינית קשה. לטענתו, העיקולים שהוטלו על זכויותיו בבנקים, ובכלל, מכבידים מאוד על תפקודו העסקי השוטף, וגורמים לו לנזקים כבדים כלפי צדדי ג' וכלפי ספקיו ולקוחותיו. כן טוען המבקש כי טענת המשיב לפיה המבקש הבריח את נכס המקרקעין אינה נכונה, הן בשל כך שמכר את זכויותיו בנכס כבר בשנת 2006, וזמן רב בטרם ננקטו נגדו הליכים משפטיים, והן בשל כך שבעת המכירה, כלל לא ידע כי הוא חתום, לכאורה, על הסכם הלוואה ועל מסמכים המאפשרים את שעבוד הדירה לטובת המשיב. לטענתו, נכס המקרקעין שלכאורה שועבד להסכם ההלוואה (הדירה באשדוד), נמכר על ידיו בשנת 2006 לצד ג', בנסיבות שבהם לא הופיע כל שעבוד לגביו בלשכת רישום המקרקעין (שממילא לא היה מאפשר את השלמת רישום המקרקעין על שם צד ג' ללא הסרתו). המבקש גילה לראשונה כי נרשם משכון על הנכס ברשם המשכונות רק לאחר שנפתחו ההליכים דנן, והוא קיבל את המסמכים הקשורים אליהם. המבקש טוען כי בנסיבות אלה, שבהם נמכר הנכס כבר בשנת 2006, ומבלי שהמבקש ידע שרשום עליו משכון, לא ניתן לטעון כלפיו כי "הבריח נכס מקרקעין". בתגובתו לבקשה לצמצום העיקול, הרחיב המשיב בעניין הרקע העובדתי שקדם לבקשה לביצוע שטר. אשקול את טענותיו במסגרת החלטה זו רק ככל שיש להן רלוונטיות לעניין הבקשה לצמצום עיקול, ולא לצורך ההכרעה בעניין ההתנגדות לגופה, שכן הליך של הגשת תגובה להתנגדות אינו מוכר בסדרי הדין, והמשיב לא ביקש ולא קיבל היתר לעשות זאת. המשיב מתנגד לבקשה לצמצום העיקול. עפ"י האמור בתגובתו, הרקע העובדתי שקדם להגשת הבקשה לביצוע שטר היה כדלהלן: המבקש ואשתו חתמו ביום 1.12.03 על הסכם הלוואה, לפיו הלווה להם המשיב סך 350,000 ₪. לטענת המשיב, ההסכם נחתם לבקשת המבקש ואשר, לשם קידום עסק הדגים המשותף שלהם. לטענתו, להלוואה זו קדמו הלוואות נוספת לעסק, בסכומים נמוכים. מכיוון שהפעם היה מדובר בהלוואה בסכום משמעותי, עמד המשיב על כך שייחתם הסכם הלוואה מסודר אצל עו"ד וכך נעשה. לקראת החתימה הודיע לו אשר שהמבקש ואשתו מוכנים לשעבד לטובתו את דירתם באשדוד. בנסיבות אלה פנה המשיב לעו"ד קינן ישראל, אשר הכין את הסכם ההלוואה והמסמכים הנלווים, כולל מסמכי השעבוד. המשיב חתם על המסמכים במשרדו של עורך הדין, ובמועד מאוחר יותר הגיעו גם המבקש ואשתו, אשר חתמו על המסמכים לאחר שהוסבר להם במפורש על מה הם חותמים (תצהיר של עו"ד קינן בעניין זה צורף לתגובת המשיב). בסעיף 5 של הסכם ההלוואה, התחייבו המשיב ואשתו לשעבד את הדירה לטובת ההלוואה, והמשיב היה אמור לרשום משכונות ברשם המשכונות ובחברה המשכנת. לטענת המשיב, בנסיבות אלה לא יכול המבקש לטעון לאי ידיעה אודות הסכם ההלוואה ושעבוד דירת מגוריו באשדוד, במועד מכירתה בשנת 2006, למרות שהשעבוד לא היה רשום בלשכת רישום המקרקעין. בקשר לאי רישום זה טוען המשיב כי לאחר שהמשכון נרשם ברשם המשכונות, הוא שלח לחברה המשכנת בדואר רשום בקשה לרשום את המשכון בספריה. כחודשיים לאחר הרישום הנ"ל, שם המשיב לב שלא נותר בידיו עותק מהבקשה לרישום משכון בספרי החברה המשכנת והוא פנה למבקש ואשתו שיחתמו על בקשה כזו מחדש. בתגובה לבקשה זו הודיע לו אשר, שהמבקש ואשתו מסרבים לחתום שנית על בקשה כזו בשל הטרחה הכרוכה בכך, אך ממילא אין לו מה לדאוג, שכן השעבוד כבר נרשם ברשם המשכונות ובספרי החברה המשכנת, וכמו כן יש לו שיק בטחון כנגד ההלוואה. לטענת המשיב, המחדל של אי רישום השעבוד בחברה המשכנת ובעקבות כך העדר הרישום בלשכת רישום המקרקעין, אין בו כדי להסיר מחובתו של המבקש עפ"י הסכם ההלוואה לאפשר את שעבוד הדירה, ואת העובדה שידע כי הדירה אמורה להיות משועבדת להלוואה. במקום לעמוד בחובתם עפ"י הסכם ההלוואה, ניצלו המבקש ואשתו את חוסר הרישום, ובחוסר תום לב מילטו את הנכס ומכרוהו לצד ג', בטרם סילקו את חובם למשיב. המשיב ממשיך וטוען כי המבקש לא יכול לטעון שלא ידע על ההלוואה בעת שמילט את הנכס מפני שהחל מיום חתימת הסכם ההלוואה ומתן ההלוואה הוא היה בקשר ישיר עם המשיב (ולא רק באמצעות אשר) באשר להחזר ההלוואה. החל משנת 2006, ועד לחודש יולי 2007, נתן המבקש כספים למשיב באופן ישיר (ולא דרך אשר), ורק לאחר מכן, הוא סירב להמשיך בתשלומים להחזר החוב, בטענה שאין לו מספיק כסף לכך. המשיב טוען עוד, כי לפגישה אצל הרב וולקוביץ בראשית שנת 2009, קדמה פגישה בקיץ 2008, שגם בה נידונו הסכם ההלוואה והשעבודים שנעשו בקשר אליה. לטענתו, המבקש הודה בחוב גם בפגישה זו, וסוכם שיודיע באיזה החזר תשלומים יהיה ביכולתו לעמוד. לטענת המשיב, הודאה זו בחוב עולה ממכתבו של הרב וולקוביץ מיום כ"ב בשבט תשס"ט (16 לפברואר למניינם - ש.פ.), אשר מציין כי "הדבר ברור שהינך חייב להשיב הכספים שקיבלת מם. בשעתו סיכמנו שתבו בדברים עם יצחק מאיר וייס (הזוכה - ש.פ.). הדבר לא נעשה ומאז עברו חודשים בדחיות הלוך ושוב..." (המכתב צורף כנספח ב' לתגובה). המשיב טוען כי רק בחודש מרץ 2009, עת הגיע למשרדי בא כוחו כדי להתחיל בהליכי גביית ההלוואה, נדהם לגלות שהדירה שהייתה אמורה להבטיח את פירעון החוב, נמכרה לצד ג' כבר ביום 22.5.06. בנסיבות אלה נאלץ המשיב לבדוק האם יש למבקש נכסים נוספים שניתן יהיה לשעבד לטובת ההלוואה, גילה כי המבקש ואשתו רכשו את חנות הדגים שבה עובד המבקש, ורשם הערת אזהרה לגביה. כמו כן החליט המבקש למהר ולהגיש את השיק לפירעון, בטרם יבריח המבקש נכסים נוספים, מילא בשיק את סכום החוב (בתוספת הצמדה וריבית) וניסה להפקידו בבנק. השיק לא כובד ולפיכך נאלץ המשיב להגיש את הבקשה לביצוע שטר. סיכומם של דברים, טוען המשיב, פירוט הנסיבות שדלעיל מוביל למסקנה כי אין מקום לצמצום העיקול מן הבחינה העקרונית. מבחינה פרקטית, טוען המשיב, כי לא הוצגה אופציה שתאפשר לו להיענות לבקשה לצמצום העיקול על חשבונות הבנק ו/או להמירו בעיקול אחר. לטענתו, השארת העיקול על חנות הדגים בלבד אינו מספיקה, שכן החנות טרם נרשמה על שם המבקש, והוא ואשתו מופיעים כמוטבים רק בהערת אזהרה. לפיכך נראה כי מימוש עיקול של חנות זו, אם יידרש, יהיה כרוך בהוצאות רבות, אם יתאפשר בכלל. יש גם לזכור שמדובר בחנות הנמצאת בערד, אשר ערכה נמוך בהרבה מגובה החוב של המבקש כלפיי המשיב. המשיב טוען כי הוא מוכן לבטל את העיקול על חשבונות הבנק, תמורת עירבון כספי בגובה החוב, או ערובה אחרת שוות ערך, אם יוצגו לו כאלה. כן טוען המשיב כי הוא מסכים שהמבקש יפרט לביהמ"ש מהם נכסיו הניתנים לעיקול, כדי שניתן יהיה לבחון האם קיימת חלופה מתאימה לעיקול שהוטל. לטענת המשיב, המבקש טען בפניו כי אין לו כסף, אך עם זאת הודיע בבקשתו לצמצום העיקול כי הוא מוכן שיוטל עיקול על פקדונותיו בבנק, "ככל שקיימים". המשיב יהיה מוכן לבדוק אופציה להמיר העיקול בפקדונות אלה, אם יוכח שפקדונות כאלה אכן קיימים. כל עוד לא יתקיים אחד מאלה, מתנגד המשיב לבקשה לצמצום העיקול שכן נראה כי הותרת העיקול בחשבונות הבנק על כנו, הינו האפשרות היחידה שלו להיפרע מהמבקש, שכן מדובר בעיקול על חשבון בנק עסקי שדרכו מוזרמים למבקש כל הכספים המגיעים לו במסגרת העסק. לחלופין, ועל מנת למזער את נזקי המבקש, מסכים המשיב שחשבון הבנק יעוקל החל מגובה הסכום אשר מוגן לפי חוק הגנת השכר - כפי שנהוג אצל עובדים במשכורת. ב. דיון והכרעה - ההתנגדות כאמור, אין להתייחס לדברים האמורים בתגובת המשיב, ככל שהם באים לערער ו/או לתקוף את האמור בהתנגדות שהגיש המבקש, ולשכנע את ביהמ"ש שאין לקבלה. עיון בהתנגדות שהוגשה ובתצהר התומך, מעלה כי למבקש טענות הגנה טובה נגד השטר. אם אכן יוכח שהוחתם בדרכי מרמה ותחבולה על הסכם ההלוואה והמסמכים הנלווים אליו, ו/או כי מעולם לא קיבל תמורה כל שהיא בגין הסכם זה, עשויה לקום לו הגנה בדבר העדר תמורה ו/או כשלון תמורה. כמו כן, עשויות לעמוד לימינו טענות הגנה שונות מדיני החוזים, שכן, לפחות לכאורה, המבקש והמשיב הם צדדים קרובים (הן לשטר, הן להסכם ההלוואה). בין צדדים קרובים דינו של השטר כדין חוזה, ולפיכך, כל טענת הגנה העומדת לצדדים כנגד חבות על פי החוזה, עומדת להם גם כנגד חבות על פי השטר. אמנם, השטר מעניק עילה עצמאית לאוחז, אך עם זאת, קיים קשר פנימי בין השטר לבין עסקת היסוד, ועל כן, רשאי עושה השטר להעלות כנגד הנפרע את הטענה שהסכום בו הוא חייב על פי עסקת היסוד נמוך מסכום השטר. טענה זו - שאינה טובה כלפי אוחז כשורה - טובה היא כלפי צד קרוב או כלפי אוחז "סתם" (דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי, פ"ד נה(4) 193). בנוסף, גרסת המבקש, אם תוכח, עשויה להעמיד לו הגנה מכוח סעיף 19 לפקודת השטרות שעניינו חריגה מהרשאה במילוי פרטי השיק (זוסמן, "דיני שטרות" (מהדורה ששית), 1983, ע' 169). אגב טענה זו עומדת לו אפילו בהנחה שחתם על מסמכי הלוואה ו/או השיעבוד ביודעין, כפי שטוען המשיב. באשר לטענה בדבר שטר שלא הוצא, שבקשר עליה נסמך המבקש על ההלכה שנפסקה בע"א 196/68 קהא נ' בנק פויטונגר בע"מ (פ"ד כב(2) 331, אומר כי דין טענה זו להידחות כבר עתה, שכן אותו פסק דין מדבר במסמך לא שלם "שכלל לא הוצא" (ובאותן נסיבות מדובר היה בבן שנטל מפנקס השיקים של אביו 5 שיקים חתומים, ללא ידיעתו, ומילאם לאחר מכן), ואילו כאן, לא מכחיש המבקש כי הוא אשר הוציא ומסר את השיק לאשר וכל טענתו מתמקדת בכך שלאחר הוצאתו נעשה בו שימוש ללא הרשאה. לא אכחיש, כי גרסת המבקש, גם כשהיא לעצמה (ותוך התעלמות מהקושיות שהקשה המשיב בקשר אליה, אשר לא נלקחו בחשבון על ידי לצורך ההכרעה בעניין ההתנגדות) מעלה תהיות לא מעטות (כגון, הכיצד זה חתם המבקש על מסמכים מבלי שעיין בהם?). עם זאת, לצורך קבלת ההתנגדות, די בכך שהמבקש יראה הגנה לכאורה. בשלב זה, אין מקום לבחון האם וכיצד יעלה בידי המבקש להוכיח את טענותיו, ואין לשקול שאלות של מהימנות. די בכך שיראה הגנה לכאורה שבה יוכל להתגונן מפני התביעה, ואפילו דחוקה, כדי שביהמ"ש ייטה לקבל את ההתנגדות. כל עוד לא נתברר לביהמ"ש שמדובר בהגנת בדים התלויה על בלימה, השאלה היחידה שעליו לבחון היא האם גרסת המבקש, בהנחה שתוכח, יש בה עילת הגנה מפני התביעה (ראו, למשל: ע"א 356/85 מגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא(3) 319, 321; ע"א 544/81, 604 קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ פ"ד ל"ו(3) 518, 521; כן ראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 1995, ע' 676, ד' בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה שמינית), 2006, ע'199-201 וא' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית), 2007, ע' 385). אשר על כן, אני מקבל את ההתנגדות, באופן שתצהיר המבקש שהוגש בתמיכה לה, יהווה כתב הגנה. ג. דיון והכרעה - הבקשה לצמצום העיקול ככלל, מקובלת עליי טענת המבקש (בסעיף 45 להתנגדות) כי ההליך של נקיטת הליכים כנגד חייב בטרם המצאת האזהרה, הינו חריג לכלל שלפיו, בשלב זה של טרום המצאה וטרום אפשרות להתגונן, יש להימנע מנקיטת פעולות נגדו. במיוחד נכון הדבר לגבי שטר, אשר בניגוד לפס"ד שניתן בסופו של הליך משפטי שבו ניתן לבעל הדין יומו, מהווה את תחילתו של ההליך המשפטי במחלוקת שבין הצדדים. אכן, בעת שניתנה החלטת ראש ההוצל"פ בדבר הטלת העיקולים, עמדה לפניו רק גרסת המשיב, אולם לאור הגשת ההתנגדות והתצהיר שנלווה אליה, אשר מעמידים באור שונה את פני הדברים, לפחות בשלב זה, ואשר הובילו אותי למסקנה כי, בסופו של יום, יש לקבלה, נראה שיש מקום לבחון ביתר זהירות את צו העיקול שניתן, אשר מעצם טיבו, הינו הליך המביא לפגיעה קניינית קשה במי שנגדו ננקט. עם זאת, מקובלים עליי נימוקיו של המשיב, אשר מעלים חשש, לכאורה, כי מכירת הדירה בשנת 2006 נעשתה בידיעה שהדירה הייתה אמורה להיות משועבדת להסכם ההלוואה, ובחוסר תום לב, וכן נימוקיו כי לא די בעיקול על חנות הדגים שלמבקש יש זכויות בה. במכלול הנסיבות, ועד להכרעת רשם בית המשפט בבקשה למתן צו עיקול זמני, הגעתי למסקנה כי יש להותיר את העיקול על חשבונות הבנק על כנו, בכפוף לכך שהעיקול יחול מגובה הסכום אשר מוגן לפי חוק הגנת השכר. אבהיר כי אין בהחלטה זו כדי לייתר ו/או לשנות מהחלטתי מיום 3.5.09, בעניין הצורך להגשת בקשה לצו עיקול לפי תקנות סדר הדין האזרחי, ויתר העניינים שפורטו באותה החלטה. מאחר שההתנגדות התקבלה, יועבר את התיק לקביעה לפני שופט/ת. קודם לכן, תעביר המזכירות את הבקשה בבש"א 4347/09 לדיון בפני אחד מרשמי בית המשפט. המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים בפקס. ניתנה היום כ"ג באייר, תשס"ט (17 במאי 2009) בהעדר הצדדים. שמעון פיינברג, שופטסגן נשיא עיקול