דוקטרינת מניעות

דוקטרינת מניעות 1. זוהי בקשה לפסילת שופט מלדון בתיק על פי סעיף 77א. לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. (להלן: "החוק"). 2. המבקשים הינם התובעים בתיק זה. 3. עסקינן בתיק ששלב ההוכחות בו הסתיים ביום 2.12.08 וקבוע הוא להגשת סיכומים בכתב. 4. התביעה הינה על סך של 150,000 ₪ ונסובה אודות תובענה אחרת בין הצדדים, במסגרתה תבעה הנתבעת את התובעת מס' 1 בבית המשפט המחוזי בירושלים על סך של 300,000 ₪ בטענה כי זו ערכה עבורה פרסום מקצועי כדי לפרסם אולם שמחות שבניהולה, אשר עליה לשלם דמי עלותו של הפרסום אשר לא שולמו. 5. הדיון דשם הסתיים בפסק דין מיום 15.2.06 בהסכמה על פי סעיף 79א. לחוק על פיו נפסק פיצוי לנתבעת דכאן בסך של 46,000 ₪ בגין פעולות הפרסום. 6. בתביעה שבפני, דורשים התובעים לפצותם בסך של 150,000 ₪ על פתיחת ההליך ההוא בטענה כי ההליך נעשה ע"י התובעת דשם על מנת לנגוש בתובעת שבפני, שעה שלדעת ב"כ המבקשים ערך כל עבודות הפרסום שנעשו ראוי היה לתמחרן בערך של תביעות קטנות, לכל היותר. 7. לדידו, הנתבעת ניסתה לסחוט סך של 300,000 ₪ וכן הטילה "טרור משפטי" ו"איימה" על התובעת בעצם הגשת התביעה, כפי נוסחה דשם וסכומיה המופרזים, וכן פורסם פסק הדין בעניין ההוא בעיתון "גלובוס", דבר המהווה, לעמדתו, פרסום לשון הרע כלפי שולחיו. 8. הנתבעת ביקשה דחייה של התביעה שבפני על הסף לאור פסק דינו המוסכם של בית המשפט המחוזי בירושלים וכן לאור טיעונה כי הפרסום בעיתון נעשה ע"י מערכת העיתון, ולא על ידיה. 9. ביום 11.4.07 ניתנה החלטה הדוחה הבקשה לדחייה על הסף ע"י כבוד השופטת דליה מארק הורנצ'יק על פיה יש לשמוע ראיות בתיק כדי להכריע אם "הדברים נשוא התביעה באו מתוך זדון ורשעות ואשר אינם רלבנטיים לגופו של הדיון אשר התנהל בפני בית המשפט". 10. כן נקבע כי על התובעת להוכיח תביעתה בעניין פרסום פסק הדין בעיתון "גלובוס", לאמור: "השאלה באם יעלה בידי התובעים להוכיח עילת תביעתם בגין הפרסום בעיתון ועילת הנגישה תתברר לאחר שמיעת הראיות. על כן - הבקשה נדחית". 11. ב"כ המבקשים גורס כי בית משפט זה הביע דעתו במהלך הדיון בהוכחות בפרטיכל כי, לכאורה, קיים מעשה בית דין לעניין עבודת הפרסום וכי בעניינים רבים קיימים השתק עילה והשתק פלוגתא. 12. חקירות העדים נסובו על האירועים אשר בבסיס פסק הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים, וככל שהתייחסו לפרטים ולאירועים שנדונו שם בכתבי בי-דין ביקש בא כוח הנתבעת פעמים רבות בפני שלא לשאול את עדיו שאלות אודותיהם, לאור קיומו של פסק הדין ההוא המהווה מעשה בית דין. 13. לרוב ההתנגדויות האלה נענה בית המשפט באשר מסכת העובדות עליהן נשאלו העדים הינה מסכת כמעט זהה למסכת העובדות דשם, הנוגעת לדרכי הפרסום, פרסום מודעות, מסירת פרזנטציות, תוכנית פריסת תקציב ואופני בחירת הפרסומות. כל אלה, נזכרו בכתבי בי-דין דשם ונסקרו בהרחבה על פני 8 עמודים בפסק הדין מפי כבוד השופט ר' כרמל בבית המשפט המחוזי בירושלים. 14. כן התייחס השופט דשם אף לטענה כי התובעת הפריזה בדרישותיה הכספיות בתביעתה כדלהלן: "בהגינותו, לא שלל ב"כ הנתבעים את העובדה שעל הנתבעת לשלם עבור השימוש שעשתה ב"אשכול הענבים" אולם קצפו יצא על הוצאת התביעה מפרופורציה ועל כך שנטענו טענות סרק כנגד הנתבעים, תוך שהתובעת מעלה את רף הדרישות הכספיות בכל שלב. כן באה הדגשה לכך שאין בסיס לתביעה באופן אישי כנגד הנתבעים 2 ו-3 אשר אך פעלו בשמה ועבורה של הנתבעת." 15. ממה נפשך, אם סבור ב"כ המבקשים, כי דעתו של בית המשפט נעולה בעניין, הרי שלא היה אומר בדיון שעל בית המשפט להמתין לסיכומיו, שם יראה לבית המשפט כי קיימות עילות שלא נדונו שם: "שופטת: אני מזכירה ברוב סבלנות- כל האירועים שקשורים לעבודה שביצעה הנתבעת כבר הועלו בפני בית משפט אחר. עו"ד בוטח: בוודאי, אני לא חולק לרגע. שופטת: לא, אדוני אומר השבועות, הפרזנטציה וההבדלים בזמנים, בית המשפט מנוע מלעסוק עוד פעם בסיפור המעשה. עו"ד בוטח: גבירתי עם כל הכבוד אני יכול רק להגיד שאנחנו נחכה לסיכומים. אני אסביר את זה. בוודאי שיש השתק עילה והשתק פלוגתא." (ראה: פרטיכל בעמוד 36 שורות 8-2). וכן ציין: " גברתי תראה שיש דברים שלא נדונו ולא הוכרעו, למשל, שני נתבעים שהם בוודאי לא חלק מהשתק עילה והשתק פלוגתא." 16. משמע, ב"כ המבקשים סבור אף הוא כי הסוגייה המשפטית בדבר היקף חלותו של מעשה בית דין היא עיקר הדיון, שכן על החלק העובדתי הודיעו ב"כ הצדדים כי כלל אינם חלוקים. 17. בין דברי בית משפט זה היו אמירות שעסקינן במעשה בית דין ובהשתק עילה והשתק פלוגתא, לגבי חלק ניכר מן השאלות, וזאת במענה ובתשובה להתנגדויות בא כוח המשיבה לשאלות רבות שנשאלו בחקירה הנגדית בעניינים שנדונו בבית המשפט האחר. 18. ב"כ המבקשים סבור שהתבטאות בית המשפט כלפי שאלות לעניינים זהים בשתי התביעות יש בה משום "נעילת דעתו" של בית המשפט כי קיים מעשה בית דין לגבי כלל התובענה, ולא היא. 19. מדברי ב"כ המבקשים שצוטטו דלעיל עולה כי סבור הוא בעצמו כי כל אירוע הפרסום נדון על ידי בית המשפט בירושלים וכי יהא עליו להראות דכאן עילות חדשות או שונות שלא נדונו בתיק ההוא. 20. אכן, במידה שאלה פני הדברים, אין לומר כלל כי עובדות וראיות אלה נדונו בתיק ההוא, ואוזנו של בית משפט זה תהא כרוייה לטענות ולראיות שכאלה. 21. ב"כ המבקשים עומד בפני הגשת סיכומים, לאחר שהראיות בשלמותן בתיק זה נשמעו והליך ההוכחות הסתיים, ובמידה שתוצאות פסק הדין שיינתן בעתיד לא תהיינה מקובלות עליו יוכל להביא השגותיו בגדר ערעור. 22. סיכומו של דבר, בית המשפט לא גיבש סופית עמדה ביחס לכל עילות התביעה ועל ב"כ המבקשים להראות בסיכומיו, כפי שהצהיר, שלא קיים מעשה בית דין לעניין כלל התביעה על כל רכיביה וכי בפנינו עילות חדשות. 23. קובעת ההלכה כי על המבקש פסלות להראות כי "דעת בית המשפט ננעלה" וכי המדובר ב"משחק מכור" או "בחשש ממשי למשוא פנים". 24. בכל הנוגע לחלקי הדיון אשר, כנטען, לא נדונו בבית המשפט דשם, דעת בית משפט זה לא ננעלה כלל ועל התובעות לתמוך עמדתן בסיכומים בכתב. 25. לעניין החשש לחריצת דין מקדמת דנא נקבע בבג"צ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573 (1994), כדלקמן: "חיי השופט, כחיי המשפט, הם לא רק היגיון אלא גם ניסיון. ניסיון זה הוא גם ניסיון החיים של השופט, המביא לא פעם לגיבוש עמדות ולרכישת השקפות. אכן, שופט ללא דעה קודמת לא רק שאינו מצוי, אלא אף אינו רצוי. רוצים אנו בשופטים חושבים, המגבשים לעצמם דעות ומחשבות. השופט חי בעולם קיים והוא נולד לתוך מציאות קיימת ומגוונת. פסילת שופט בשל דעה קודמת מוצדקת רק כאשר אותה דעה קודמת הופכת לדעה קדומה, כלומר כאשר קיים חשש ממשי ולענייננו מוכן אני להניח גם מבחן קל יותר מבחינת העותר - כי בשל אותן דעות קדומות תהא דעתו של השופט "נעולה" באופן שאין כל "טעם" בניהול המשפט לפניו, שכן המשפט הוא "אבוד מראש". חינוכו של השופט מלמד אותו להיות "פתוח" כל העת. עיסוקו מביא אותו להאמין כי לא בו עצמו טמונה החוכמה כולה, כי יש להכיר בקיומן של השקפות שונות ודעות מגוונות, כי לכל מציאות יש פנים רבות, וכי לכל בעיה יש נקודות השקפה שונות ונקודות מוצא מגוונות. ניסיונו של השופט גורם לו להכיר במורכבות של המציאות, ובצורך להשקיף עליה מזוויות מספר, תוך בחירתה של הרלוואנטית לפתרון סכסוך נתון. מקצועיותו של השופט והמסורת המשפטית והשיפוטית שבתוכה הוא פועל מאפשרות לו לשנות דעות קודמות ולמנוע היווצרותן של דעות קדומות. על-כן, אך טבעי הוא, כי מעטים הם המקרים שבהם נפסלו בעבר שופטים מלהמשיך במשפט אך בשל דברים שאמרו (לפני המשפט או במהלכו). בדרך כלל לא היה בדברים אלה כדי ליצור את החשש המספיק לחריצת דין מוקדמת." 26. עוד אציין, כי טענת הפסלות נטענה לאחר סיום הליכי ההוכחות, דבר המטיל קושי רב בקבלתה של זו. לעניין זה נקבע בע"א 5156/08 שמעון סדגסי נ' כרמלי יהודה בע"מ (לא פורסם נבו, 17.6.2008), כדלקמן: "הלכה היא כי טענת פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא". עוד ראו: ע"א 10403/08, מנהל עזבון המנוח דוד גולן ז"ל נ' בנק איגוד לישראל בע"מ מיום 18.1.09; וכן ע"א 6093/08 ש.מ נוה בר בע"מ נ' "עמידר" החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, תק-על 2008(4), 2376. 27. בשולי הדברים יצויין כי לאחרונה ניתן פסק דין בבית המשפט העליון בתיק רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' רלה וינשטיין על פיו קיים מעשה בית דין אף על פי פסק דין שניתן בלא שמיעת ראיות, על פי צד אחד, דבר המחייב ב"כ המבקשים לרדת ביתר שאת לעומקה של הסוגיה המשפטית שבית המשפט הצביע עליה בדיון עקב העלאת התנגדויות בחקירות, ולהתייחס לגופה בסיכומיו. להלן דברי בית המשפט שם מפי כבוד השופטת מ. נאור בעניין זה: "הנה כי כן, החלתה של דוקטרינת מניעות זו מביאה לתוצאות דומות לתוצאות אליהן הגעתי ביישומו של כלל מעשה בית הדין. רואים את הנתבעת "כאילו" התדיינה גם כשלא התדיינה בפועל. בסופה של הדרך אציע לחברי לקבוע כי וינשטין לא היתה יכולה לטעון במסגרת ההתדיינות השנייה כי חשבון בית הקרנות אינו חשבונה וכי היא אינה חבה בגינו, בין מחמת השתק פלוגתא ובין מחמת מניעות. עד כאן בשאלת מעשה בית דין ומניעות. " 28. לסיכום, אוזנו של בית המשפט תהא כרוייה לכל טענה אשר לבר העילות והעובדות שנדונו בתיק האחר, דבר אשר ב"כ המבקשים עצמו טען לו וגרס כי התובעים יוכיחוהו. 29. אשר על כן, נדחית הבקשה.