כללי נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של אי קיום צו שיפוטי, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן- חוק התכנון והבניה). לפי עובדות כתב האישום, ביום 19.10.03 במסגרת תיק עמק 589/02 בבית משפט זה (להלן- התיק המקורי), הורשעו הנאשמים בעבירה של ביצוע עבודות בניה ללא היתר במקרקעין שבהחזקתם, ובגזר הדין צוו להתאים את עבודות הבניה להיתר בתוך 4 חודשים ממועד גזר הדין. למרות גזר הדין, נטען כי בביקורת שנערכה במקרקעין בחודש אפריל 2004 (מועד שהמאשימה ביקשה לתקן לאחר המענה לכתב האישום), נמצא כי הנאשמים לא קיימו את הצו ולא הרסו את עבודות הבניה. טענות הצדדים בדיון שהתקיים בתיק זה ביום 1.7.08, טען הנאשם 2 (שהיה במועד הרלוונטי מנהל הנאשמת 1) כי לא ידע על צו ההתאמה שניתן כלפיו, שכן הצו שניתן בהעדרו לא הומצא לידיו. לאחר שהוצג לפניו אישור המסירה לגבי הצו, טען הנאשם 2, כי אימו חתומה על אישור המסירה, וכי באותה עת הוא התגורר בכתובת אחרת. עוד הוסיף הנאשם 2, כי לאחר שנודע לו על קיום הצו, הוא ישקול הגשת בקשה למתן אורכה לביצוע הצו. בדיון שהתקיים ביום 18.11.08, טען ב"כ הנאשמים כי על בית המשפט למחוק את כתב האישום. לטענת הסנגור, בתיק המקורי ניתן תחילה גזר דין, במסגרתו נדונו הנאשמים לקנס בסך 3,000 ₪ בלבד. אולם, לאחר כשלושה חודשים הגישה המאשימה בקשה לתיקון גזר הדין ולהוספת צו התאמה להיתר, ובסופו של דבר בית המשפט נעתר לבקשה ותיקן את גזר הדין, וזאת בניגוד להוראות סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן- החוק), המאפשר תיקון פסק דין, לעניין טעות סופר בלבד, תוך 21 יום, או בהסכמת הצדדים. למעשה, טען הסנגור, כי הצו שניתן בתיק המקורי הוא VOID, ועל כן, יש לקבוע כי הנאשמים לא הפרו כל צו שיפוטי. ב"כ המאשימה טענה, כי גם אם נפלה טעות משפטית בתיק המקורי, הדרך לתקוף אותה היא רק ע"י הגשת ערעור, ומשהנאשמים לא עשו כן, גזר הדין הפך לחלוט. לאחר הדיון, הגישו הצדדים סיכומים בכתב לעניין תקפות תיקון פסק הדין בתיק המקורי. המאשימה טענה בסיכומיה, כי הבקשה לתיקון גזר הדין הוגשה על ידה בשיהוי של 7 ימים בלבד מהמועד הנקוב בסעיף 81 לחוק, וכי בכך אין כדי לגרוע מתוקפה של החלטה שניתנה כדין. לטענתה, ההחלטה לתיקון גזר הדין שניתנה באיחור, מגלמת בחובה גם החלטה להארכת מועד שניתנה ביוזמת בית המשפט ולפי סמכותו, ולעניין זה, הפנתה לפסיקה. עוד טענה המאשימה כי מאחר והנאשמים הורשעו ונדונו בהעדרם, הרי שהם לא היו מודעים לגזר הדין, ולכן הם אינם יכולים לטעון כי הסתמכו על סופיות הדיון. המאשימה הדגישה, כי הנאשמים לא הגישו בקשה לביטול ההחלטה במסגרת התיק המקורי, ולא ערערו על גזר הדין, גם לאחר שהנאשם 2 גילה, לטענתו, את קיומו של הצו במעמד הדיון ביום 1.7.08, ועל כן מדובר בגזר דין חלוט. לטענתה, קבלת טענות הנאשמים יביאו למצב בו חוטא ייצא נשכר. הסנגור טען בסיכומיו, כי בקשת המאשימה לתיקון גזר הדין הוגשה בשיהוי, מבלי שביקשה הארכת מועד להגשתה, וכי רק במקרים בהם תיקון פסק דין נעשה ביוזמת בית המשפט, ניתן לראות בהחלטת התיקון גם החלטה מכללא על הארכת המועד. לפיכך, טען הסנגור, כי בית המשפט לא היה רשאי להעתר לבקשה, וודאי שלא בחלוף חמישה חודשים מיום מתן גזר הדין. עוד טען הסנגור, כי המאשימה ביקשה בטיעונים לעונש בתיק המקורי להטיל על הנאשמים צו התאמה להיתר, ואילו בבקשה לתיקון גזר דין עתרה להשתת צו הריסה, וכי צו ההתאמה שהוטל בסופו של דבר, מהווה "אמצעי נוסף" לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, ועל כן אין מדובר בטעות קולמוס אלא בטעות מהותית, שאינה מאפשרת תיקון גזר הדין לפי סעיף 81 לחוק, אלא מחייבת הגשת ערעור. לעניין זה, הפנה הסנגור לפסיקה מתאימה. הסנגור הוסיף, כי בית המשפט אמנם העביר את הבקשה לתיקון גזר דין לתגובת הנאשמים, אך החלטתו לא הומצאה לידיהם, ובסופו של דבר ניתנה החלטת התיקון ללא שמיעת טענות הנאשמים, דבר שאינו ראוי לטענתו, בהליך פלילי. ההליכים בתיק המקורי מעיון בתיק המקורי עולה, כי הנאשמים הואשמו שם, יחד עם שני נאשמים נוספים, בעבירות של ביצוע עבודות בניה ללא היתר. ביום 14.4.03 כפר הנאשם 2 בענייננו, במיוחס לו ולנאשמת 1 בכתב האישום, והתיק נקבע להוכחות ליום 12.5.03. בסיפא להחלטת בית המשפט באותו דיון נרשם כי "הוסבר לנאשם, כי באם לא יתייצב לדיון, הוא יידון בהעדרו". ביום 12.5.03 לא התייצבו הנאשמים לדיון, ועקב העדרם, ביקשה ב"כ המאשימה לדון אותם בהעדר, ועתרה להשתת צו התאמה להיתר נדחה ל- 4 חודשים, וקנס בגובה 6,000 ₪. באותו מעמד, ניתן "פסק דין", במסגרתו הרשיע בית המשפט את הנאשמים בעבירה שיוחסה להם וגזר את דינם לקנס בסך 3,000 ₪ כל אחד (להלן- פסק הדין). ביום 9.6.03, כ- 28 יום לאחר מתן פסק הדין, הגישה המאשימה בקשה לתיקון פסק דין, שלשונה: "1. בדיון שהתקיים בהעדרם של הנאשמים 3 ו- 4 ביום 12.5.03, ביקשה המאשימה צו התאמה להיתר שיכנס לתוקף תוך 4 חודשים וקנס בגובה 6,000 ₪. בית המשפט בפסק דינו קבע את הקנס המבוקש, אך בטעות נשמט מהפרוטוקול צו ההריסה לעבודות נשוא כתב האישום..." ביום 7.8.03 ניתנה החלטת בית המשפט : "לתגובת הנאשמים 3,4 בתוך 7 ימים". וביום 19.10.03, לאחר שלא הוגשה תגובת הנאשמים, ניתנה החלטה כדלקמן: "מדובר בצו שניתן בהעדר הנאשמים. הואיל וצו התאמה להיתר נתבקש ע"י המאשימה אך לא נכלל בצו, יש לתקן את הטעות. לאור זאת מוצא בזה צו התאמה להיתר כנגד נאשמים 3-4, שכניסתו לתוקף בתוך 4 חודשים מהיום" (להלן- החלטת התיקון). מעיון בתיק עולה כי ההחלטות השונות, לרבות פסק הדין, כנראה לא הומצאו לנאשמים. עם זאת, לגבי החלטת התיקון, המאשימה ביצעה מסירה אישית ע"י פקחים ביום 17.5.04, ובה נרשם ע"י הפקח "נתקבל ע"י ורדה ארביב (אשתו)". דיון והכרעה תיקון פסק הדין סעיף 81 לחוק קובע כדלקמן : "(א)  מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בההחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה ; לענין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה. בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין או בההחלטה אחרת שנתן". לכאורה, מדובר בנוסח דווקני, שאינו מקנה לבית המשפט את הסמכות לתקן פסק דין לאחר חלוף 21 יום, אלא בהסכמת הצדדים. אולם, בפסיקה נקבע, לא אחת, כי בית המשפט רשאי להאריך את המועד ולהורות על תיקון פסק הדין אף בחלוף 21 יום מיום מתן פסק הדין, ולעתים ניתן לראות את ההחלטה שניתנה לאחר המועד ככזו המורה מכללא על הארכת המועד, וכך עולה מהפסיקה שהגישו שני הצדדים לעיוני. עם זאת, לדעתי, נפל פגם בהחלטת התיקון, שכן התיקון שבוצע בפסק הדין, קרי הוספת צו התאמה להיתר, אינו נכלל בגדר "טעות" כאמור בסעיף 81 (א) לחוק, כי אם הוספה של פרט מהותי, אשר לא ניתן לבצעה במסגרת תיקון פסק דין, אלא בהסכמת הצדדים. בע"א 3197/98, יורשי המנוחה שרה ברזל ז"ל נ' כונס הנכסים, פ"ד נה (5) 385, נקבע בהקשר זה: "מעבר לעניינים האמורים בהוראה זו, אין בית המשפט אמור לתקן או לשנות פסק דין שיצא מתחת ידיו, שאם לא כן היה נפגע עקרון "גמר המלאכה" שהוא חיוני לסופיותן של הכרעות שיפוטיות ומהותי לתקינותו של ההליך השיפוטי. אכן, סמכות התיקון הקיימת אינה מיועדת לאפשר תיקונים המהווים מסווה לכתיבת פסק דין חדש. גם באותם עניינים המנויים בסעיף 81(א) הנזכר שומה על בית המשפט לנהוג בזהירות רבה בבואו לעשות תיקון בפסק דין, משבעשותו כן, עלול הוא לגרוע מסופיות פסק הדין (זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהד' 7, עמ' 906). משנטען כי חלה השמטה מקרית בפסק דין, שומה על בית המשפט לשאול את עצמו האם מדובר באמת בענין שבית המשפט רצה לכלול בהחלטתו אך הדבר נשמט מתשומת לבו באורח מקרי, וברי כי אין מדובר בהשמטה מקרית מקום שענין מסוים לא צויין בפסק הדין שלא על דרך המקרה ולא בהיסח הדעת." בענייננו, כאשר מהות התיקון הינה הוספת רכיב עונשי או "אמצעי נוסף", לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, לפסק הדין, הרי שמדובר בתיקון מהותי שיורד לשורשו של עניין, ומשנה את פסק הדין מקצה לקצה. גם אם מדובר ברכיב עונשי שבית המשפט התכוון מלכתחילה לנקוט בו בפסק הדין, אך מחמת טעות או שכחה השמיטו, הרי שלא ניתן לכנות את השמטתו טעות טכנית. במצב דברים זה, לא היה מקום לבקש את תיקון גזר הדין, והיה על המאשימה להגיש ערעור על מנת להוסיף את הצווים המבוקשים. וכך, בע"א 3836/93, ברמלי נ' ברמלי ואח', תק-על 96(3), 105, אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי, אשר קבע בפסק דינו כי הזכויות במקרקעין נתונות לתובע, אך נמנע (כנראה בטעות) מלהתייחס לבקשת התובע להוציא צו לפינוי הנתבע מהמקרקעין, ולאחר מכן דחה את בקשת התובע לתקן את פסק הדין, וקבע כי אי מתן צו פינוי איננו בבחינת טעות קולמוס, וכי על מנת להוסיפו יש להגיש ערעור על פסק הדין. במקרה זה, למרות שברור היה כי צו הפינוי הוא תוצאה מתבקשת של ההחלטה לגבי זכותו של התובע בנכס, לא ניתן היה לראות בהשמטתו משום טעות או השמטה מקרית. ובתחום הפלילי, הסנגור הפנה לת"פ (מחוזי-ב"ש) 8324/07 מדינת ישראל נ. אל שתיאת, בו קבעה כבוד השופטת ברנט, כי תיקון תחולת מאסר על תנאי כך שיחול מיום השחרור ממאסר, ולא מיום מתן פסק הדין, אינו מהווה תיקון טעות, אלא עניין מהותי בהכרעה השיפוטית, שיש לתקוף אותו במסגרת ערעור. אין ספק, כי בהחלטתה זו של כבוד השופטת ברנט, דובר כאמור על תיקון פחות מרחיק לכת מהמקרה שלפניי, בו עניין צו ההתאמה כלל לא בא לידי ביטוי בפסק הדין המקורי. שפיטת הנאשמים בהעדר מעיון בפסק הדין שניתן בהעדר הנאשמים, עולה כי נפל בו פגם נוסף, ולמרות שהדבר לא נטען ע"י הצדדים, אין בית המשפט רשאי להתעלם מפגם זה. כאמור, בדיון ביום 14.4.03 כפר הנאשם 2 במיוחס לו בכתב האישום, ובמעמד הדיון זומן לישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 12.5.03 ואף הוזהר כי אם לא יתייצב לדיון ניתן יהיה לדון אותו בהעדרו. אלא שבדיון שנקבע להוכחות, בית המשפט לא שמע עדויות, אלא טיעונים קצרים של ב"כ המאשימה (ברובם טיעונים לעונש), ובסיומם כתב בית המשפט פסק דין קצר, בו נכתב, בין היתר: "הנאשמים 3-4 הוזהרו בחובת התייצבות להיום אך לא התייצבו. לאור זאת, אני מרשיעם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום..." לפי סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן- חסד"פ), רשאי היה בית המשפט לדון את הנאשמים בהעדרם. אולם, משמעות השפיטה בהעדר היא שבית המשפט רשאי היה לנהל את הדיון בהעדר הנאשמים, כאילו היו נוכחים בו. כלומר, היה עליו לשמוע את עדי התביעה, לקבל את ראיות התביעה, ולאחר מכן לתת הכרעת דין, ובמקרה של הרשעה גם גזר דין. אולם, סעיף 130 לחסד"פ אינו פוטר את בית המשפט מהצורך להעריך את הראיות שהובאו בפניו, כך שרק אם לפי ראיות התביעה ישנן די ראיות להרשעה, הוא רשאי להרשיע את הנאשמים. הסדר שונה נקבע לגבי "עבירות קלות" בסעיף 240 לחסד"פ, לגביהן החוק מאפשר לראות באי התייצבותו של נאשם שהוזמן כדין, כהודאה בביצוע העבירה, ולהרשיעו על סמך אי התייצבותו. העבירה בה הואשמו הנאשמים בכתב האישום המקורי, ועבירות לפי חוק התכנון והבניה בכלל, אינה מהעבירות המוגדרות כעבירות קלות בסעיף 240 (א) לחסד"פ או בתקנות סדר הדין הפלילי (חיקוקים לעניין סעיפים 239 ו-240 לחוק), התשכ"ו- 1966. לאור האמור לעיל, בית המשפט לא היה מוסמך להרשיע את הנאשמים בתיק המקורי, על סמך אי התייצבותם לדיון בלבד, בלי לשמוע עדויות ובלי לנמק את הכרעת הדין. נפקות הטעויות שנפלו בפסק הדין בתיק המקורי לפי ההלכה לגבי בטלות יחסית (VOIDABLE) ובטלות מעיקרא (VOID), יש להבחין בין "טעות בגדר הסמכות" לבין "חריגה מסמכות", כאשר הראשונה היא החלטה מוטעית שניתנה בעניין הנתון לסמכות בית המשפט, וככזו היא ניתנת לתיקון, ואילו האחרונה היא החלטה שבית המשפט לא היה מוסמך לתת, ולכן היא בטלה מעיקרא, כאילו מעולם לא ניתנה. לעניין זה ראו, ספרו של י.קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, הליכים שלאחר כתב אישום, חלק ב' (מהדורה מעודכנת תשס"ט-2009) עמ' 1807 ואילך, והפסיקה המובאת שם. לפי ההלכה הפסוקה, פסק דין מוטעה שניתן ע"י בית משפט מוסמך (טעות בגדר הסמכות) הוא ניתן לביטול, וכל עוד לא בוטל, או שונה באחת הדרכים הקבועות בחוק, הוא מחייב ויש לקיימו. לפיכך, אם היה מדובר רק בטעות שנפלה בהחלטת התיקון, נראה לי כי הדין היה עם המאשימה, כלומר, היה על הנאשמים לתקוף את החלטת התיקון בדרך של הגשת ערעור, וכל עוד ההחלטה לא שונתה ע"י ערכאת הערעור, היה עליהם לקיים את הצו. עם זאת, פסק הדין ובו ההחלטה להרשיע את הנאשמים מבלי שנשמעו עדויות, וללא נימוקים פרט לאי ההתייצבות, ניתן לדעתי בחוסר סמכות, ומשכך הוא בטל מעיקרא. יתרה מכך, לאור צירוף שתי הטעויות שנפלו בפסק הדין ובהחלטת התיקון, הרי שגם לפי הגישה המצמצמת את דוקטרינת הבטלות מעיקרא, נראה לי כי אין מנוס אלא לקבוע כי פסק הדין בטל. לסיכום הקביעה כי פסק הדין בתיק המקורי בטל, שומטת למעשה את הבסיס מתחת לעובדות כתב האישום בתיק שלפניי, שהרי אם לא קיים צו שיפוטי, ברור שלא יכולה להתבצע עבירה של הפרתו. בשולי הדברים יצויין, כי יש צדק בטענות המאשימה, לפיהן לפחות מהיום בו הנאשם 2 מודה כי גילה את דבר קיומו של הצו, היה עליו לפעול על מנת להסדיר את עבודות הבניה (אם אכן מדובר בבניה ללא היתר), או להגיש ערעור על פסק הדין ולא להתעלם מהצו. עם זאת, יש חשיבות לתקינות ההליך הפלילי ולשמירה על זכויות הנאשם, כמו גם על האינטרס הציבורי עליו אמונה המאשימה. לכך יש להוסיף את העובדה שהמאשימה עדיין יכולה להגיש כתב אישום בגין עבירת הבניה שבתיק המקורי (שכן לפחות לגבי השימוש בה מדובר בעבירה נמשכת), ואולי אף להגיש בקשה לחידוש ההליכים בתיק המקורי, ולכן הפגיעה שתגרם לאינטרס הציבורי, אינה חמורה. לאור כל האמור לעיל, אין מנוס אלא להורות על ביטול כתב האישום נגד הנאשמים. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. ניתנה היום ג' בתשרי, תש"ע (21 בספטמבר 2009) בהעדר הצדדים. גילת שלו - שופטת משפט פליליסוגיות במתן גזר דין