במסגרת בקשה שהגישו הנאשמים, מבוקש לקבוע, כי האזור שאליו מתייחס כתב האישום, אינו חלק ממדינת ישראל, אלא מצוי בשטח שמוגדר כשטח הפקר ולכן לא חל עליו החוק הישראלי. הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן, אשר נערך ברודוס ביום 3.4.1949 קבע קוים גיאוגרפים אשר הפרידו בין הכוחות הצבאיים של שתי המדינות. ההסכם אסר על מעבר של כוחות צבאיים אל מעבר לקווי שביתת הנשק. השטח שמצוי בין שני קוים אלה, מכונה שטח הפקר. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שאין מקום לקבל את הטענה. על אף שעל פי מסקנתי אין המדובר בשטח הפקר, יכונה השטח לנוחיות הקריאה כשטח ההפקר. קבלת הטענה משמעותה שבשטח זה לא חל חוק כלשהו. מדובר בתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת. לא ניתן להשאיר שטח ללא שחל עליו שלטון חוקי כלשהו. טענה מעין זאת נטענה בתיק תעבורה 14670/99 מדינת ישראל נ' צבי פריטש (פורסם במאגרים המשפטיים). באותו תיק נעשה נסיון לטעון שתקנות התעבורה אינן חלות על שטח זה. במסגרת פסק הדין מתאר בית המשפט את הרקע ההיסטורי שהוביל לקיומו של השטח שמכונה שטח הפקר. בהמשך פסק הדין בוחן בית המשפט מהו שטח מדינת ישראל ובהמשך הוא בוחן מהו השטח שעליו חל החוק הישראלי. מסקנת פסק הדין הינה שעל שטח זה חל החוק הישראלי. מסקנה זאת מבוססת על כך שקיימת כוונת ריבונות ושלטון אפקטיבי של ישראל בשטח, מה שהופך את השטח לשטח המדינה. אין צורך לחזור על כל האמור בפסק דין זה, ואסתפק בכך שאציין שהקביעה הקיימת בו מקובלת עלי. פסק דין נוסף שדן אף הוא באותם נושאים, הפעם בהקשר לשאלה האם הסעה של תושב פלשתיני בתחומי שטח ההפקר מהווה עבירה פלילית הוא ת.פ 1193/04 מדינת ישראל נ' איתן קרמר (פורסם במאגרים המשפטיים). אחד מרכיבי העבירה על פי חוק הכניסה לישראל, הינו הסעה של תושב זר השוהה בישראל שלא כדין. על מנת לבחון האם אותו מקום שמצוי בשטח ההפקר הינו ישראל במובן החוק, דן בית המשפט בשאלת גבולותיה של ישראל והחלת החוקים על שטחיה. בפסק דין זה נקבע כי המאשימה לא הוכיחה שהסעתו של תושב זר, במקום שמצוי בשטח ההפקר, הינה הסעה בתחומי מדינת ישראל. על פסק דין זה הוגש ערעור שהתקבל בהסכמת הצדדים בע"פ 9385/05. כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת מטעמו. הנאשמים הגישו חוות דעת שניתנה על ידי פרופ' יובל שני, שמגיע למסקנה לפיה אין בסיס מספיק במשפט הבינלאומי או הישראלי להחיל את הדין הישראלי ביחס לשטחי ההפקר, ודינם של הליכים פליליים המבוססים על ההנחה כי הדין הישראלי חל בשטחים אלה, להדחות. המאשימה הביאה מצידה חוות דעת מטעם עו"ד בנימין רובין לפיה בשטח ההפקר נהגה ישראל כדרך הריבון, ולכן רכשה ישראל באזור זה, את אותה מידת ריבונות אותה רכשה בירושלים. ממילא חל שם משפט מדינת ישראל. לבית משפט הוגשה תעודה של שרת החוץ מיום 10.9.06, שבה נאמר: "בכל שטח ההפקר חל המשפט השיפוט והמינהל של מדינת ישראל מאז 1967". על פי מה שנקבע בבג"ץ 390/79 עזת מחמד מוסטפה דויקאת נ' ממשלת ישראל . פ"ד לד (1), 1, עמ' 28-29, השאלה בדבר מעמד השטח אינה שפיטה ועל בית משפט לפעול על פי החלטת הממשלה. על שטח ההפקר הוחלו תכניות בנין עיר, אשר הינם בגדר חיקוק. השטחים אליהם מתייחסים כתבי האישום שמצויים בשטח ההפקר הוכרזו כקרקע חקלאית. צו התכנון והבניה (לודים) (ביטול) התשס"ז – 2007 וצו התכנון והבניה (חבל מודיעין), התשס"ז – 2007, קובע כי המקרקעין נשוא כתבי האישום נכללים במרחב התכנון המקומי חבל מודיעין. גם צו המועצות המקומיות, (מועצות אזוריות) התשי"ח – 1958, חל על המקרקעין המצויים בכתב האישום. בע"פ 70661/99 (ת"א) תמר בנטוב נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים), נטענה טענה לפיה בוצעה העבירה בישוב מכבים שהינו שטח מפורז ולכן הינה בבחינת עבירת חוץ, וקיים צורך בחתימת היועץ המשפטי לממשלה לצורך הגשת כתב אישום. המדובר בשטח שמעמדו זהה לשטח בו בוצעו העבירות בגינן הוגש כתב האישום שמונח בפני. בית המשפט דוחה את הטענה ואומר בסעיף ד' לפסק הדין את הדברים הבאים: "בע"פ 126/51 מחמוד אל טורעני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י ו, 1145, נדונה שאלת סמכותו של בימ"ש ישראלי לשפוט אדם בשל עבירה שעבר בשטח מפורז ברמת הגולן. ביהמ"ש קבע, כי "הסמכות הטריטוריאלית בעניינים פליליים תלויה בריבונות, לא בשלטון... די לנו לקבוע, כי הריבונות על האיזור נתונה בידי המדינה." לא נטען, כי הריבונות בתחום הישוב מכבים איננה בידי מדינת ישראל. ברם, הראיה הטובה ביותר לכך, שהיישוב מכבים נמצא בתחומי השיפוט והשלטון של מדינת ישראל מצויה בתוספת הראשונה לצו המועצות המקומיות (ב), תשי"ג- .1953צו זה הוא, לכל הדעות, חיקוק טריטוריאלי החל בתחומי מדינת ישראל. הישוב מכבים כלול ברשימת המועצות המקומיות המופיעות בתוספת הראשונה לצו וחלים עליו כל דיני הרשויות המקומיות של מדינת ישראל (להבדיל מן הישובים היהודיים שהוקמו מעבר ל"קו הירוק", שנקבעו כמועצות מקומיות עפ"י צווים שהוצאו ע"י מפקד כוחות צה"ל - ראה ד"ר א' וינוגרד, דיני רשויות מקומיות, כרך ב' 688, 692)" ד"ר יובל שני בסיכום חוות דעתו, בסעיף 55 קובע, כי המשפט הבינלאומי אינו יוצר זיקה הכרחית בין תביעת ריבונות לבין החלת הדין הפנימי, ומגיע למסקנה לפיה הדין הפנימי הנוהג בישראל מוביל למסקנה כי הדין הישראלי אינו חל בשטחים חדשים לגביהם קיימת תביעת ריבונות פוטנציאלית בהעדר החלה מפורשת מצד הרשות המחוקקת או המבצעת. לדעתו, העובדה שהדין הישראלי לא הוחל באופן מפורש על שטחים אלה מהווה הסדר שלילי. לדעתי, החיקוקים שהוזכרו לעיל, מלמדים על התייחסות אל המקומות המצויים בשטח ההפקר, כאל שטחים של מדינת ישראל ולכן אין צורך בהחלה מפורשת של הדין הישראלי על שטחים אלה. גם ד"ר שני מאשר שישראל מפעילה בשטח ההפקר סמכויות שלטוניות מלאות, אולם היא נמנעת מלהכריז באופן פומבי על סיפוחם של שטחים אלה. אני מעדיף את האמור בחוות דעתו של עו"ד רובין בענין זה, לפיה העדר הכרזה על שטח ההפקר כשטח ישראל, אינו מעיד על הסדר שלילי, אלא מעיד על כך שאין צורך בהכרזה כזאת. ראה הערותיו מיום 7.2.06 לסעיפים 13 ו- 14. הנאשמים טוענים, כי קיים כפר בשם אל מידיה, שמצוי בתחום שטח ההפקר ומתנהלים תיקים נגד נאשמים שבנו בתים בכפר זה. הנאשמים הגישו היתרי בניה שקיבלו מן המינהל האזרחי. מכך מסיקים הנאשמים, שזרועות שונות של המדינה חלוקות בשאלה מהו הדין החל על שטח ההפקר ומהו שיוכו הטריטוריאלי. טענה זאת מתעלמת מכך, שעל השטח נשוא כתב האישום הוחלו שורה ארוכה של חיקוקים שפורטה קודם לכן שעניינם תכנון ובניה. גם אם המדובר בחקיקת משנה , מחייבת חקיקה זאת את בית המשפט ואת הצדדים, וקיימת חזקת תקינות המעשה המינהלי כי נחקקה כדין. חקיקה זאת מהווה החלה בפועל של דיני התכנון ובניה על השטח לגביו הוגש כתב האישום. לפיכך, אני דוחה את הטענה המקדמית של הנאשמים. ההליכים בתיק ימשכו כסדרם. משפט פליליעבירת חוץשאלות משפטיות