אמת בפרסום - סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע המעגן את הגנת "אמת בפרסום" מבטא את חשיבותו היתרה של חופש הביטוי מקום בו מדובר בפרסום הנוגע לספירה הציבורית. נטייתו של בית המשפט לסווג פרסום ככזה שיש בו "עניין ציבורי" - כדרישת סעיף 14 לחוק - תגבר מקום בו מתייחס הפרסום לדמות ציבורית. גישת בית המשפט היא כי תכופות, גדלה התועלת שבפרסום, וממילא, העניין הציבורי שבו, מקום בו נמסר מידע על אודות אנשים הממלאים תפקיד ציבורי. ואם כך לגבי סעיף 14 לחוק, לא כל שכן לגבי סעיף 15 לחוק, הקובע במפורש הגנה לפרסומים דיבתיים שהם בבחינת "הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". המחוקק סבר, אפוא, כי פרסום דעה על אדם הנושא בתפקיד ציבורי ועל עניין ציבורי הוא בעל חשיבות כה רבה, עד כי אין הכרח שהפרסום יהיה דבר-אמת, ובלבד שייעשה בתום-לב. הן החוק והן הפסיקה המפרשת אותו והמאזנת בין חופש הביטוי לבין אינטרסים אחרים, מבססים את העמדה לפיה חשיבותו של חופש הביטוי גוברת, מקום בו מדובר בהבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים. בית המשפט הדגיש כי הוא איננו הפורום המתאים להסקת מסקנות - ודאי לא מסקנות המנוסחות בלשון "אמת" או "שקר" - בנושאים מדעיים, מחקרי היסטוריה, שיח ציבורי וכו'. בית המשפט ציין כי קביעת "האמת ההיסטורית" - ככל שיש קיום למושג זה - הינה עניין להיסטוריונים ולא לבית המשפט, וככל שישכיל בית המשפט להימנע מלעסוק בה כן ייטב. קביעתה של אמת היסטורית הינה, במידה רבה, נושא להערכה, העשויה להשתנות מחוקר לחוקר ואף מזמן לזמן. גם כשבית המשפט אינו מוצא מנוס מלהידרש למחלוקת המתייחסת לאירוע היסטורי, עליו להיות ער למגבלות שבגדרן הוא פועל; עליו להגביל את הכרעתו למה שניתן להסיק מן הראיות המובאות לפניו במשפט, ואל לו להתיימר להכריע בדבר האמת ההיסטורית לאשורה או במלוא היקפה. לשון הרע / הוצאת דיבהפרסוםהגנת אמת דיברתי / אמת בפרסום (לשון הרע)