התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב אורנג' בפניי התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב בתיק הוצל"פ 0156178097. בהחלטה זו תוצג הזיקה שבין נוסח כתב תביעה כללי וסטנדרטי החסר פירוט של העובדות המהותיות הקונקרטיות לבין בקשתו של נתבע ליתן לו רשות להתגונן מפני התביעה. עובדות והליכים רלוונטיים: ביום 27.5.09 המשיבה פתחה נגד המתנגדת תיק הוצל"פ 0156178097, בו הוגשה לביצוע תביעה על סכום קצוב ע"ס 20,044 ₪. עילת התביעה היא אי-תשלום בגין "שירותים ו/או ציוד" שסיפקה המשיבה למתנגדת עפ"י הסכם (להלן - "תיק ההוצל"פ" ו- "התביעה", בהתאמה). יצוין כבר כאן, כי כתב התביעה נוסח באופן כללי וסטנדרטי (כנראה עפ"י תבנית לתביעות מסוג זה), כך שבגוף כתב התביעה אין פירוט מדויק ומלא של כל היסטוריית ההסכמים והמגעים שנעשו בין הצדדים הספציפיים שבפניי. ביום 15.10.09 הוגשה ע"י המתנגדות ההתנגדות שבנדון (להלן - "ההתנגדות"), ובאותו יום החליט רשם ההוצל"פ להעביר ההתנגדות לבימ"ש זה וכן הורה על עיכוב הליכים בתיק ההוצל"פ. ההתנגדות נתמכה בתצהירו של מר דוד דן, מנהלה של המתנגדת. יצוין, כי הצדדים הסכימו ביניהם שתינתן למתנגדת הארכת מועד להגשת ההתנגדות (ראו דברי ב"כ הצדדים בפתח הדיון בפניי ביום 6.12.09), כך שאיני נדרש לנושא האיחור בהגשת ההתנגדות, וההתנגדות תידון לגופה. ביום 6.12.09 נערך בפניי דיון בהתנגדות. בדיון נחקר המצהיר מטעם המתנגדת, וב"כ הצדדים סיכמו בעל-פה טענותיהם. דיון ומסקנות: מן הראוי להציג תחילה את המסגרת הנורמטיבית של הדיון בהתנגדות. מסגרת נורמטיבית: התביעה הינה "תביעה על סכום קצוב" שהוגשה לביצוע בתיק ההוצל"פ בהתאם להוראות סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן - "החוק"). ההתנגדות שבנדון הינה התנגדות לבקשת ביצוע התביעה, לפי הוראות סעיף 81א1.(ד) לחוק ולפי הוראות תקנה 109ח לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם - 1979 (להלן - "תקנות ההוצל"פ"). עפ"י תקנה 109ט(ב) לתקנות ההוצל"פ, כאשר ההתנגדות מוגשת כדין ובמועד (בתוך 30 יום מיום המצאת האזהרה לידיו), "יהיה דינו של כתב התביעה שצורף לבקשה לביצוע התביעה, על המצורפים לו, ככתב תביעה לפי סדר דין מקוצר". מאחר שכאמור חלים בענייננו דיני סדר הדין המקוצר, יוצגו להלן הדינים החלים על דיון בבקשת רשות להתגונן. בית המשפט העליון סיכם את ההלכה הפסוקה הנוהגת ב-ע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 9.12.09), וכך אמר: 18.      התביעה בסדר דין מקוצר מעמידה בפני הנתבע "משוכה" דיונית טרומית, בדמות הצורך בקבלת רשות להתגונן. הואיל ומשוכה זו מפרה את האיזון הדיוני בין התובע לנתבע, הבקשה למתן רשות להתגונן תידחה רק כאשר ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו: ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ (טרם פורסם, 6.3.2008); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית 1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 309 (מהדורה תשיעית 2007)). בפסיקה הענפה שנתגבשה במהלך השנים, נקבע כי עול ההוכחה המוטל על המבקש להתגונן הינו קל: "בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה..." (ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 (1992)). הנתבע יקבל רשות להתגונן גם אם הסתפק בהעלאת טענה בעל-פה שיש בה כדי לסתור מסמך בכתב (ע"א 390/59 רוז'ינסקי נ' וייט, פ"ד יג(3) 2149 (1959)). החובה המוטלת על הנתבע, במסגרת הבקשה, הינה לאשר את טענותיו בתצהיר. משעשה כן, "עומדות, איפוא, טענות ההגנה בחזקת אמת, ובית המשפט שואל את עצמו: בהנחה שהגנת הנתבע אמת היא היכול הנתבע לזכות במשפט? אם התשובה על כך היא 'כן' נותנים לנתבע רשות להתגונן". זאת ועוד, "בדונו בבקשה למתן רשות להתגונן, אין השופט, או הרשם, רשאי לקבוע עובדות, כדרך שעובדות נקבעות בתצהיר לצורך הליכי ביניים. לא זו מטרתו של סדר הדין המקוצר. אין השופט רשאי, בשלב זה לשקול את מהימנות העדות ולסרב לנתבע רשות להתגונן מפני שאינו נותן בו אמון". נובע מכך, "כי אין הנתבע חייב לשכנע את השופט שטענותיו בתצהיר - אמת הן. די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן" (זוסמן, 654-677 והאסמכתאות שם; והשוו לע"א 527/07 נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ (טרם פורסם, 18.2.08) (להלן - עניין נחום) ולע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם, 25.11.93) (להלן - עניין פטלז'אן). 19.      חרף כללים מקלים אלה, שנועדו למנוע נעילת שער בפני מי שהגנה אפשרית בפיו, נקבע כי "לא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא 'הגנת בדים'..." (ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721, 722 (1988)). לעניין זה, הכלל הוא כי טענת הגנה שבתצהיר המתבדית מניה וביה, בין אם עקב חקירתו הנגדית של הנתבע ובין אם על יסוד החומר שהובא בפני בית המשפט, לא תשמש עילה למתן רשות להתגונן (עניין פטלז'אן; זוסמן, 676).  20.      בפסיקתו של בית משפט זה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה (ראו: ע"א 620/06 סילבר נ' אטלי (טרם פורסם, 18.11.08) (להלן - עניין סילבר); ע"א 2113/06 סלימאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (טרם פורסם, 18.6.08) (להלן - עניין סלימאן)). נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להתגונן: "זכות זו, ביסודה, שקולה כזכות דיונית בעלת מימד חוקתי, בדומה, וכפועל נגזר, מזכות הפנייה לערכאות של התובע, אשר הוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי"; לכן נקבע כי "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן" (ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (טרם פורסם, 15.6.09), פסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה (להלן - עניין ששון)).            במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין מתן הרשות להתגונן לבין הזכות להגיש תביעה בסדר דין מקוצר (בהתקיים התנאים המאפשרים זאת), יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה (עניין נחום); או הטלת הוצאות "ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא" (עניין ששון, פסקה ה' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין). ויש להזכיר גם את ההלכה הכללית, לפיה "אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענת ההגנה שלו" (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט (3) 41 (2004)) ולפיה "לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו" (ע"א 13/80 הסמינר למורות ובית-ספר מקצועי בית רבקה נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד ל (1) 267 (1982); ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב (1) 721 (1988)). מן הכלל אל הפרט: בפתח הדברים ברצוני לציין, כי שני הצדדים גם יחד לא יצאו מגדרם כדי להציג בפני בית המשפט את המסכת העובדתית במלואה ובשלמותה, באופן שבו עליי להודות שלא ברור לי עד עתה אילו חוזים ועסקאות בדיוק נעשו בין הצדדים במהלך השנים, ומכאן שעליי להודות גם שאיני מסוגל להעריך ברצינות, גם לא לכאורה, לא את סיכויי ההצלחה של התביעה ולא את סיכויי ההצלחה של ההתנגדות. בנסיבות העניין ובשים לב לסוג ההליך שבפניי ולאופן ההתנהלות של המשיבה שייתואר להלן, סבורני שמ"הפקר" זה צריכה ליהנות המתנגדת דווקא, שכן המשיבה יצרה את העמימות העובדתית הראשונית באופן שבו ניסחה את כתב התביעה ואת העמימות המשנית בכך שלא סיפקה למתנגדת פירוט והבהרות לגבי החוב נשוא התביעה ורכיביו. כאמור, כתב התביעה נוסח באופן כללי וסטנדרטי. למעשה, אין בגוף כתב התביעה כל פירוט לגבי עובדות התביעה המהותיות הקונקרטיות: אין כל פירוט לגבי ההסכמים והמסמכים הקונקרטיים שנעשו בין הצדדים; אין פירוט לגבי מספר מכשירי הטלפון הנייד שסופקו ע"י המשיבה למתנגדת במהלך השנים. אין פירוט לגבי מחירי המכשירים והשירותים שסוכמו בין הצדדים; אין פירוט של החוב הכספי ומקורו, כאשר בעניין זה כתוב בכתב התביעה: "הנתבע נותר חייב לתובעת עבור השירות ו/או הציוד שניתן לו ע"י התובעת סך של 19,862 ₪". הנה כי כן, כתב התביעה כולל גם עובדות חלופיות סותרות, דבר אסור, כשלעצמו, לפי תקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. גם נספחי התביעה לא שופכים אור על המצב העובדתי: צורף עמוד ראשון בלבד של "הסכם התקשרות לרשת ORANGE" שנחתם ע"י המתנגדת ביום 29.3.04. בעמוד יש הפניה מפורשת ל"תנאים מעבר לדף", אך תנאים אלו לא צורפו ולא הוצגו; צורף מסמך נוסף, גם הוא באופן חלקי - מסמך שכותרתו "שדרוג מכשירים/חידוש תכנית/שירותי אחריות ותחזוקה" שנחתם ע"י המתנגדת ביום 9.6.06. מהרישום בתחתית מסמך זה עולה שהמסמך מחזיק 4 דפים, ובפועל הוצגו רק שניים מהם. גם תוכנו של מסמך זה כלל וכלל לא ברור: לא ברור מה בדיוק שודרג בו/לפיו, לא ברור כמה מכשירים שודרו, לא ברור איזה מכשירים שודרגו, ובכלל, המסמך נוקט במונחים מקצועיים/טכניים/פנימיים בלתי נהירים לכל. למעשה, מסקנתי מן השורות האחרונות היא, שכתב התביעה לא מציג כל גרסה עובדתית ברורה שניתן להתייחס אליה ברצינות. האם במצב זה ראוי שהדין ידרוש מהמתנגדת דווקא להשלים את כל מה שהמשיבה החסירה בתביעה? לדעתי, התשובה לכך שלילית. ומה טוענת המתנגדת? היא מעלה מס' טענות ענייניות קונקרטיות: טענה לפיה המשיבה חייבה את המתנגדת בחיובי כפל בגין "ציוד הקצה" (מכשיר הטלפון הנייד). עפ"י טענה זו, סוכם בין הצדדים שהמשיבה תספק למתנגדת מס' מכשירי טלפון נייד כאשר אם אלו לא יתאימו למתנגדת, המשיבה תחליפם באחרים ללא תשלום נוסף. עפ"י הטענה, אכן בוצע חילוף מכשירים כזה בפועל, אך, בניגוד לסיכום הנ"ל, המשיבה כן חייבה את המתנגדת בגין החילוף, כך שנוצר חיוב כפול, הן בגין המכשירים המקוריים והן בגין אלו החדשים שהחליפו את המקוריים; טענה נוספת היא שהמתנגדת פנתה למשיבה לביטול חיובי הכפל הללו, אך פניותיה לא נענו וחיוב הכפל נמשך; טענה נוספת לפיה עקב התנהלותה הנ"ל של המשיבה ביטלה המתנגדת את הוראת הקבע אותה מסרה למשיבה כאמצעי תשלום עפ"י ההסכם בין השתיים; טענה נוספת לפיה המתנגדת פנתה למשיבה בבקשה לערוך בירור והתחשבנות, אולם המשיבה סירבה לכך ותחת זאת הגישה את התביעה שבנדון; המתנגדת מסיימת את כתב ההתנגדות בטענה שבנסיבות היא פטורה מלשלם בשלב זה דבר למשיבה, וחוזרת ומבקשת להציג לה תחילה פירוט מלא וברור של החוב ורכיביו, לצורך בחינתו העניינית ע"י המתנגדת. גרסת המצהיר בחקירתו בדיון בפניי לא התמוטטה. על האמת להיאמר, כי בחקירה זו ביקשתי להבין מפי המצהיר את גרסתו, שלא היתה ברורה לי די הצורך, ולכן גם הפניתי אליו שאלות הבהרה מטעם בית המשפט. התרשמותי היא כי המצהיר השיב לפי מיטב הבנתו וידיעתו, כאשר גם המצהיר הדגיש זאת בדבריו: "מבקש לציין דבר חשוב, כי דיברתי עם מנהל הלקוחות שלי על טענותיי, והתשובה שקיבלתי תשובה כי ייבדק ויחזירו תשובה, ולעולם לא קיבלתי תשובה". המצהיר פירט, כי מתוך סכום התביעה בוודאות שאין על המתנגדת לשלם סך של 14,760 ₪, שהוא סכום של "ציוד קצה" שהוחלף ושבגינו לא היתה המשיבה רשאית לחייב את המתנגדת, לפי הסיכום בין הצדדים. באשר ליתרת סכום התביעה נטען כי לא ברור למתנגדת מה, אם בכלל, היא אמורה לשלם ממנו, וזאת כל עוד המשיבה לא מספקת את פירוט החוב הנדרש. כדי להמחיש סופית את קביעתי בדבר העמימות העובדתית לה אחראית המשיבה אציין, כי מהשאלות שהיפנה ב"כ המשיבה למצהיר בדיון בפניי ניכר, כי, לפחות לפי גרסת המשיבה, גם בשנת 2007 בוצע שדרוג רלוונטי של מכשירי טלפון, אך בכתב התביעה ובנספחיו אין כל זכר לשדרוג כזה. מן הראוי להזכיר בהקשר זה את ההלכה, לפיה די בכך שתובע בתביעה בסדר דין מקוצר לא מספק לנתבע מסמכים ופירוט רלוונטיים לצורך פירוט טענות הנתבע בבקשת הרשות להתגונן, כדי להיעתר לבקשת הרשות להתגונן (ראו: רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ. אר. למימון והשקעות בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 8.11.90); ע”א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע”מ נ’ בנק המזרחי המאוחד בע”מ, פ”ד מה (3) 188 (20.5.91); ע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' אטלי (פורסם באתרים משפטיים, 18.11.08)). בענייננו אני קובע, ללא היסוס, כי בהחלט היה מקום מצד המתנגדת לדרוש מהתובעת מסמכים ופירוט לגבי החוב נשוא התביעה ולא היה ועדיין אין כל מקום לכך שהמשיבה לא נעתרה לדרישה זו, כאשר בנסיבות העניין נראה שללא המסמכים והפירוט הנוספים לא ניתן לברר ברצינות את טענות המשיבה בכתב התביעה. מסקנתי הינה אפוא שכתב התביעה חסר פירוט בסיסי של עובדות מהותיות קונקרטיות, ולאור זאת, די בטענות המתנגדת כי המשיבה לא סיפקה לה פירוט של החוב נשוא התביעה כדי לקבל את ההתנגדות. די לשם כך לטעמי בנסיבות גם בטענות ההגנה הנ"ל שהעלתה המתנגדת ושלא קרסו בחקירת המצהיר מטעמה. אשר על כן: ההתנגדות מתקבלת. נוכח אופן התנהלותה הנ"ל של המשיבה (הגשת כתב תביעה חסר ולא ברור, אי-המצאת פירוט רלוונטי והכרחי למתנגדת לגבי החוב ובקשת המשיבה לחקור את המצהיר מטעם המתנגדת על תצהירו ואי-הסכמתה לקבל את ההתנגדות בנסיבות), אני מחייב אותה לשלם למתנגדת שכ"ט עו"ד בגין הליך זה שבפניי בסך של 4,000 ₪ + מע"מ, ללא קשר לתוצאות התביעה. המזכירות תפתח תיק אזרחי בסדר דין מהיר. הצדדים יפעלו לפי פרק טז1 (תקנות 214א - 214טז) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, שעניינן תובענות בסדר דין מהיר ובכפוף להוראות שלהלן. הבקשה לביצוע התובענה תיחשב ככתב תביעה, והתצהיר התומך בהתנגדות ייחשב ככתב הגנה. הצדדים יגישו לבית המשפט וימציאו האחד לרעהו בתוך 30 יום מהיום רשימת מסמכים הנוגעים לתובענה והעתקם. בתוך 45 יום מהיום יגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית ולהם יצורפו המסמכים הנזכרים בהם. תביעה על סכום קצובסלולר (תביעות)אורנג' (פרטנר)